העתקה מתשובה לא' מהתלמידים ושייך לסדר היום. מכתבך היקר קבלתי ושמחתי בראותי שאתה שוקד על דלתי התורה וכו' והנני להשיבך עד"ת. א' והנה בר"ד כתבת לת' מה שמקשין המפרשים על הירושלמי קידושין פ"א ה"ז דיליף דהחיוב על האב למול את הבן מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו ותמי' דמנ"ל מקרא זה דהחיוב על האב וכתבת לת' דכונת הירושלמי משום דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ודרשינן מזה ערלתו ודאי ולא ספק דא"ד שבת ומבואר מזה דדוקא שבת א"ד הא בחול מותר למולו ומוכרחין למולו מחמת ספק וקשה הא בכל מילה איכא איסור חבלה וא"כ איך מותר לחבול מספק את הילד א"ו דהחיוב על האב וא"כ י"ל לפמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ו מה' תשובה דבנים הקטנים הם בכלל נכסי האב לכן מותר לחבול בהם לצורך מצוה וה"ר לזה ממ"ש בספרי חמדת ישראל דיני ב"נ אות נ"א לענין מילת ב"נ בבניו עיי"ש את"ד והם ד"ח. אמנם בעיקר הדבר כ"כ בחי' לתמוה על הר"מ ז"ל וחכמי לונול בהשיגו עליו מפני מה אין מברכין על מילת ספק כיון דהוי ספיקא דאורייתא והר"מ ז"ל נדחק לת' כיון דלא מצאנו בזה שיתקנו חז"ל ברכה אין מברכין עלי' וידוע גודל המחלוקת שהי' בזה בין חכמי לונול ובין הרמ"ה ז"ל כמבואר באגרת הרמ"ה ז"ל ועיי"ש מה דשו"ט הרמ"ה עם הר"ש משאנץ ז"ל ולא העירו כלל דבמילה איכא ספיקא דאורייתא להיפך דדילמא א"ח במילה והו"ל איסור חובל שלא במקום מצוה וא"כ מדינא הו"ל למימר שוא"ת עדיף ולומר בזה דספק עשה דמילה דוחה ספק ל"ת דחבלה קשה מאוד כיון דחבלות הוי בכלל גזילות וא"כ כמו דלא אמרינן עדל"ת בגזל ה"ה דאין עדל"ת דחבלה ודוקא בודאי מילה אמרה תורה שאין כאן חבלה שאדרבה בזה נשלמה צורת האדם וזה תקינו אבל בספק הרי איכא ספק חבלה ואיך נוכל למולו מספק. וביותר יפלא לפ"מ שראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל בחי' שבת (דף קל"ג ע"ב) שכ' לת' דעת הר"מ ז"ל דס"ל דהא דקיי"ל דאינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין אם פירש היינו אפי' בחול וכתב הג' ז"ל דהסברא דמשום דהאב אינו רשאי לחבול בבנו אלא מה שהוא מעיקר המצוה אבל מה שהוא הידור מצוה משום ואנוהו אסור לחבול בבנו ונהי דבנו מצי לחבול בעצמו לקיים מצות ואנוהו מ"מ האב אסור לחבול בו משום זה עיי"ש וא"כ יקשה מאוד בספק אין מותרין למולו כיון דאיכא חשש איסור חבלה ולתרץ זה צ"ל אחת משני אלה או משום דהיא מצות הבן רק שהתוה"ק הטילה על האב והב"ד לכן כמו שהוא בעצמו רמי' עליו לחבול בעצמו מספק מצוה דאורייתא ה"ה דיכולין האב והב"ד לחבול בו מה"ט או אפי' א"נ דא"ז מצות הקטן אלא מצות האב והב"ד ג"כ י"ל כיון דסוף כל סוף לכשיגדל יהי' חייב לימול א"ע שוב הוא זכות לו מה שמלין אותו עתה שאין לו יסורים כ"כ והרפואה יותר בנקל ממה שיהי' בגדלותו ולכן מותר החבלה במילת ספק ודוקא בציצין שאינן מעכבין כיון דאין חיוב על הבן לחתכן בגדלותו אלא משום מצות ואנוהו אינו בגדר זכות משא"כ בספק מילה כיון דהוא בעצמו מוכרח לימול א"ע מספק שוב הוי בגדר זכות גמור ואשתרי חבלה אצל האב והב"ד ויש להעיר בזה מהא דמבואר בכתובות (דף י"ג ע"א) בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ועיי"ש באסי"ז בשם הרשב"א ז"ל שהקשה אמאי לא נקיט מילה ולכל התירוצים שברשב"א שם נראה דגם מילה הוי זכות אמנם בשטמ"ק כתב דס"ל דטבילה דוקא וכשכבר נימול דבמילה כיון דיש לו צער אינו בגדר זכות והיינו דוקא בגר דאין המילה מוכרחת ויכול למחות כשיגדל משא"כ בספק כיון דמחויב למול א"ע כשיגדל נראה ברור דהוי זכות וניחא לי' וליכא בזה איסור חבלה ואם כי בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ע"ט כתבנו שנראה דל"מ נתינת רשות בחבלה מ"מ נראה פשוט דה"ד היכא שאין החבלה מוכרחת דהיינו שלא במקום מצוה אבל בכה"ג בודאי כיון דזכות הוא לו ליכא איסור חבלה ויש להעיר בזה בפלוגתת רש"י והר"מ ז"ל בהא דבני קטורה אם חייבין במילה לדורות דמדעת רש"י ז"ל נראה דקושית הגמרא בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו אינו רק מכח חיובא דאברהם אבל הם בעצמם לא יתחייבו למול א"ע כשיגדלו ועי' בחי' הר"ן ז"ל שם ולהנ"ל י"ל דאם לא יהי' החיוב על הבן למול א"ע כשיגדל ל"ש לחייב האב במילת בנו מצד דחובל בבנו ומכח עשה דידי' ל"ש לחבול בבנו בפרט בב"נ דחייב על חובל מיתה ול"ש בזה עדל"ת בגזל וא"כ מוכרח דס"ל לגמ' דגם בני קטורה בעצמם היו חייבין במילה ועי' בזה בס' חמדת ישראל דיני ב"נ אות נ"ו מ"ש בד' רש"י ז"ל ור"ן ז"ל. וזה מקרוב הרהרתי בהא דפליגי ר"א ור"י ביבמות (ד' מ"ו) אי גר שמל ולא טבל הוי גר דר"א ס"ל דהוי גר ויליף לה מאבות שמלו ולא טבלו ור"י ס"ל דלא הוי גר דבאבות נמי טבילה הוי מדכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה עיי"ש היטב הסוגי' ובתוס'. ובתוס' ישנים בשם רבינו נתנאל. ולכאורה צ"ע הא אכתי ראיות ר"א קיימת מאבותינו שמלו ולא טבלו עד לאחר הפסח ואעפ"כ אכלו הפסח קודם טבילה וא"כ מבואר דמילה גרידא מהני לעשותו גר ועי' היטב בתוס' ישנים שם סוד"ה ור"י טבילה באימהות מנ"ל שהרגישו בזה עי"ש מה שתירצו בזה:

אמנם לענ"ד י"ל בזה דרך פלפול דר"א ור"י לשי' ונאמר דבזה בודאי מודה ר"א דגר צריך לטבול ג"כ אך דס"ל דכיון שמל וקיבל א"ע למול לשם יהדות שוב נעשה ישראל במילה גרידא שוב יש עליו חיוב לטבול אח"כ ויליף לה מאבותינו שמלו ולא טבלו ואעפ"כ היו כשרים לאכילת הפסח וע"כ כיון דע"י המילה הי' עליו חיוב לטבול שוב אמרינן כל העומד לאו כמחו"מ דמי ולכן במילה גרידא ג"כ מותר לאכול את הפסח אמנם באמת יש לומר לכאורה חילוק נכון בין אבותינו קודם מתן תורה ובין גר הבא להתגייר ממתן תורה ואילך לפמ"ש בספרי חמדת ישראל בסוף הקונטרס לדיני ב"נ דאע"ג קודם מתן תורה הי' ב"נ חייב אם חובל בעצמו מיתה מ"מ לאחר מתן תורה כיון דנאמרית ולא נשנית אין הב"נ חייב בחובל בעצמו ועיי"ש שכתבנו להכריח הדברים מדברי הר"מ ז"ל שס"ל דב"נ יכול למול א"ע לשם מצות מילה כמו שיכול לעשות כל המצות בתורת א"מ ועושה אמנם קודם מתן תורה א"א הי' למול א"ע אם לא לשם מצות יהדות כיון דנתחייב מיתה מצד חובל ומעתה יש לדחות ראיית ר"א מאבותינו דאע"ג שלא טבלו היו מותרין לאכול הפסח די"ל כיון דמלו הרי היו מוכרחין לטבול לשם יהדות ג"כ דאל"כ יתחייבו מיתה משום חבלה וכיון שכן אמרינן כל העומד שוב הו"ל כאלו טבלו ומותרין לאכול הפסח קודם טבילה וא"כ איך יליף מזה ר"א בגר שמל ולא טבל הוי גר דהא לאחר מתן תורה אין ב"נ חייב מיתה על חבלת עצמו ויכול למול א"ע אף שלא לשם יהדות א"כ המילה בעצמה אינה מכריחה אותו להיות ישראל א"כ שפיר י"ל דאינו גר במילה גרידא וזו הערה מושכלת:

אמנם נראה להעיר בדבר חדש מאוד לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ט דנזיר ה"א דב"נ מצווה על בל יחל ובב"נ אזהרתו ז"מ נראה דאם עובר חייב ע"ז מיתה א"כ נראה פשוט דב"נ המל את עצמו לשם יהדות חייב להיות יהודי מכח שקיבל עליו להיות יהודי ועובר בבל יחל אם חוזר בו דהרי זה נדר גמור לגבוה שמקדיש את עצמו לשמים כמבואר בגיטין (דף ל"ח ע"ב) בענין מקדיש את עבדו דלהוי עם קדוש קאמר וכיון דב"נ יכול להקדיש לשמי' א"כ נראה דה"ה דאת עצמו יכול להקדיש וא"כ שפיר יליף ר"א מאבותינו דמצאנו שמלו ולא טבלו ואעפ"כ היו מותרין לאכול את הפסח וע"כ דמילה גרידא מכריחו להשאר ביהדות ושוב אין הטבילה מעכבת ואם חוזר בו יתחייב מיתה משום בל יחל שוב המילה גרידא מהני להיותו ישראל ואע"ג דעדיין מחוסר טבילה יהי' מותר לאכול בפסח אך הרי יש לדחות כיון דקיי"ל דנשאלין על הנדרים א"כ אף א"נ דב"נ אין לו היתר חכם מ"מ איך תוכל להחליט שהוא ישראל מכח הקדישו דהרי אם תאמר שהוא ישראל הרי יכול למיתשל על הקדישו שוב אינו מוכרח להיות ישראל והגם דאם תאמר דהוא יכול לחזור ואינו ישראל הרי ל"מ שאלה אצלו על הקדש דבב"נ ל"מ שאלה וא"כ מוכרח להיות ישראל אך עכ"פ לא נוכל להחליט שההכרח עושהו לישראל משום כל העומד דהרי א"נ דמשום כל העומד הוי ישראל נוכל למיתשל ושוב אינו מוכרח להיות ישראל וא"כ אין ללמוד מאבותינו דע"י מילה היו מוכרחים להשאר ביהדות בכל אופן דאל"כ יתחייבו מיתה מצד חובל משא"כ בגר לאחר מתן תורה אמנם ר"א לשיטתו דס"ל אין שאלה בהקדש וא"כ גם בישראל ל"מ שאלה בהקדש ונראה ברור דה"ה בנודר להתגייר ל"מ שאלה והוא ק"ו מנזירות בישראל דל"מ שאלה לב"ש כיון דהוי כהקדש כמבואר במס' נזיר (דף ט' ע"א) א"כ כ"ש עכו"ם הבא להתגייר דרוצה להתקדש בקדושת ישראל בודאי דהוי בכלל כהקדש ואין שאלה בהקדש א"כ יליף ר"א שפיר מאבותינו כיון דגם בגר הבא להתגייר שח"מ אם יחזור מצד בל יחל כיון דמוכרח להיות ישראל בהחלט וא"ל דאם נימא שהוא ישראל הרי אינו מוכרח להיות ישראל מצד דיכול למיתשל ז"א דגם אם הוא ישראל לא יכול למיתשל ע"ז משום דאין שאלה בהקדש אמנם ר"י דסובר דיש שאלה בהקדש א"כ א"ש דאין ללמוד מאבותינו שהי' מהני מילה גרידא לאכילת הפסח משום דלאחר המילה היו מוכרחין לטבילה והוי בגדר כל העומד משא"כ גר לאחר מתן תורה אף לאחר מילה אע"ג שנימא דמוכרח להיות יהודי מצד נדרו מ"מ לא נוכל להחליט שהוא ישראל מטעם זה דא"כ מהני שאלה ושוב אינו מוכרח להיות ישראל ואין להקשות ע"ז דא"כ לר"א גם בלא מילה יהי' גר ז"א כיון דמילה נכרתו עלי' שלש עשרה בריתות וזה הוא הברית שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו להיותו עיד"ז תחילה לגרים פשיטא דבלא זה אע"ג שנדר להיות ישראל וחייב לקיים נדרו אבל בלא אות ברית קודש אינו נעשה ישראל אמנם לאחר שמל א"ע ונכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ס"ל לר"א כיון דמוכרח להשאר ביהדתו משום הקבלה שקיבל עליו שוב אין הטבילה מעכבת בו להיותו ישראל מצד כל העומד אע"ג בגם הטבילה מוכרחת וע"ז מביא ראי' מאבותינו שמלו ולא טבלו והוכשרו לאכול הפסח אע"ג שלא טבלו אלא אח"כ ועי' היטב בסוגי' שם ובתוס' ובתוס' ישנים תראה שיש מקום לומר כן דר"א ור"י לא נחלקו בזה דצריך מילה וטבילה אלא אם נקרא גר גם קודם טבילה ג"כ והיינו לענין אכילת פסח וכיו"ב וי"ל דהוא מטעם כל העומד וכמו דבטבל ולא מל דהוי גר דפשיטא שחייב למול א"ע עכ"פ מכח חיוב מצות מילה דישראל ה"ה לר"א במל ולא טבל י"ל גם כן דמחויב בטבילה ומה שיש לעיין בזה מסוגי' שם שנראה להיפך כתבנו באריכות בחידושינו ביבמות שם ואין כאן מקומו:

ובעיקר הסברא שכתבנו דב"נ המקבל על עצמו להתגייר אין יכול לחזור בו כמו כל הקדש שמקדיש ב"נ דחייב לקיים הקדישו י"ל בזה מה שתמוה לכאורה הא דמבואר ביבמות (דף מ"ח ע"ב) תניא ר' חנניא בנו של רבן גמליאל אומר מפני מה גרים בזה"ז מעונין ויסורים באין עליהן וכו' אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה וכו' ולכאורה צ"ע וכי היכי מצאנו חיוב על ב"נ שיתגייר שנאמר דיש לו עונש על ששהה להכנס תחת כנפי השכינה ועי' בחי' ליבמות שם מ"ש בזה אמנם להנ"ל י"ל דהפירוש הוא מפני שמקבלת הגירות עד שנתגייר בפועל שוהה זמן רב וזה עון בידו דמיד כשקיבל ע"ע להתגייר ה"ה חייב להתגייר מכח הנדר וההקדש שקיבל על עצמו ובכל שעה ושעה עובר בבל תאחר ובזה מובן דברי הגמ' ברית אשר באת דהיינו שמיהרת ולא איחרת ועיי"ש בתוס' ולהנ"ל הפירוש דמיד שקבלה עלי' כאשר מצאה מקום להתגייר מיד גיירה א"ע ולא שהתה כלל אחר הקבלה עד הגירות וז"נ לענ"ד. הארכנו קצת ויצאתי חו"ל לעניני מפני שיודע אני שאתה משתוקק לדברינו אמרתי לרשום לך מה שהרהרתי בימים האלה:

ונשיב לענין מה שכתבת לת' דברי הירושלמי דיליף חיובא דאב מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו כבר תראה מדברינו שאין בו כדי ישוב דאפי' א"נ דאין החיוב דוקא על האב ג"כ מותר למול ספק בחול ואין כאן איסור חבלה וזה מוכרח לפי האמת באפי' דליתא לאב מלין את הספיקות בחול וע"כ דליכא בזה איסור חבלה וכמו שכתבנו למעלה. ומה שנוגע לד' הירושלמי הנה הא דלא יליף הירושלמי מקרא דוימל אברהם כמו דילפינן בתלמודא דידן י"ל על פי מה שכתב האור זרוע ריש ה' מילה סי' צ"ו בשם רבינו ברוך בהפירוש דלדורות מנ"ל דכאשר צוה אברהם נוהג לדורות דתני דבי ר"י כל מקום שנאמר צו כו' ופליגי רבנן בהך מילתא בריש ספרי וכו' וכתב על זה האור זרוע והייתי מגמגם לפירושו א"כ למאן דלית לי' דצוואה לדורות מנ"ל דמילה נוהגת לדורות וכו' אמנם נראה דהירושלמי ס"ל באמת דכאשר צוה אותו א"ר לדורות לכן יליף דהציווי לדורות על האב הוא מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו שו"ר שקדמני בזה בס' כורת הברית בר"ה מילה עיי"ש ויש להמתיק הדברים ביותר די"ל דא"ר לדורות מלשעה דלא הי' מחויב במילה יותר כא"מ אברהם וזרעו וא"כ לא הי' שייך החיוב על הב"ד והוכרחה התוה"ק להטיל החיוב על האב אבל לדורות דנתחייבו ישראל במילה א"כ י"ל כיון דהחיוב על הב"ד שוב ליכא על אב חיוב מיוחד לכן הביא מקרא דביום השמיני דבזה מוכרח דיש חיוב מיוחד על האב למולו אך לכאורה צ"ע מנ"ל מקרא זה דיש חיוב על האב למולו דילמא באמת ליכא חיוב אלא על הב"ד:

אמנם בני היקר הב' המופלג ושנון כמר ישראל נתן שיחי' אמר לת' בטו"ט עפ"מ דהקשה השעה"מ למ"ד מילה בנכרי כשירה אמאי מילה דוחה שבת הא אפשר בנכרי ותי' בטעה"מ כיון דהמצוה על האב א"כ לא נוכל למול ע"י נכרי דיתבטל מצות האב אך ז"ד א"נ דמצוה ביחוד על האב למולו משא"כ א"נ דהיא רק מצות ב"ד א"כ הר"ז דומה לשריפת בת כהן שכתב הרשב"א בת' שנ"ז דנוכל לקיים המצוה דמיתת ב"ד ע"י נכרי א"כ ה"ה הכא יש לקיים המצוה ע"י נכרי וא"כ א"ש ראיית הירושלמי דמדכתבה רחמנא ביום השמיני ימול וקשה למה לי ביום וע"כ דביום ואפי' בשבת וקשה אמאי ידחה באמת שבת הא אפשר ע"י נכרי וע"כ דמצוה על האב וא"כ שפיר ילפינן מקרא דביום השמיני דהחיוב על האב למולו ועי' במקנה קידושין על התוס' בד"ה אותו ולא אותה שכ' ע"ד התב"ש שכ' להשיג על הש"ך דס"ל דהחיוב מצוה על האב מהא דמבואר בשבת (דף קל"ג) ואי איכא אחר ליעבד אחר וכתב המקנה דהרי כל החיוב שעל האב הוא מקרא דאברהם וזה הוי עשה דלפני הדיבור וא"ד ל"ת דלאחר הדיבור לפי"ד הירושלמי מובא בתוס' בענין מצה דחדש עי"ש ואשתמיט לי' דהירושלמי לשיטתו באמת יליף דהחיוב על האב מקרא דביום השמיני וי"ל דהוא מה"ט דאל"ה לא הי' דוחה ל"ת וי"ל דגמ' דילן לשיטתם דעשה דלפני הדיבור אלים לכן ילפינן מקרא דאברהם. אלו דברי בני שיחי' ויפה אמר:

ב) אמנם בחידושינו כתבנו בזה לת' ד' הירושלמי באופן אחר ואעתיק הד' כמו שהם כתובים שם בירושלמי יליף החיוב דעל האב למול את הבן מדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכ"כ הר"מ ז"ל במנין המצות שבראש ספרו משנה תורה למול את הבן שנאמר ביום השמיני ימול וגו' ותמהו המפרשים איך נשמע מזה החיוב על האב הא מזה לא נשמע אלא דיש חיוב למולו אבל מי שימול אותו הרי אינו מפורש כאן כלל ובאמת בגמ' דילן ילפינן דחיוב על האב למולו מוימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וד' הירושלמי והר"מ ז"ל צ"ע לכאורה:

והנה לכאורה עלה בדעתי בפשיטות דהנה מבואר במס' שבת (ד' ק"ו) דלר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור הוי מילה תיקון משום דמ"ל תיקון כלי מ"ל תיקון מילה ומה הוא התיקון מילה מבואר בר"ח ז"ל הנדפמ"ח בש"ס ד' ווילנא (ד' קל"ו ע"א) בזה"ל ואם יש להקשות עוד א"ה אם המילה חיתוך בשר היא ואינה מלאכה אפי' מילה שאינה בזמנה יהא נימול בשבת מחתך בבשר הוא ופירקו כי מילה דחוי' מלאכה היא כי מתקן הוא כי כיון שחותך הערלה מתקנו לאכול תרומה ולשחוט עליו את הפסח עכ"ל נראה מבואר מד' הר"ח ז"ל דכל התיקון במילה הוא רק מה שמתקנו לתרומה וקדשים ולפי"ז נראה דדוקא באב איכא מלאכה משום דמכוון לתקנו ואפי' אם אינו מכוון הוי פס"ר אבל באחר ליכא מלאכה כלל וכנראה שזה דעת הר"א הלוי המובא בטור ה' מילה דאם יש אחר למול בשבת לא ימול האב ועי' בתה"ד סי' רס"ה מה שהאריך בזה וא"כ א"ש בפשיטות ד' הירושלמי והר"מ ז"ל דס"ל מקלקל בחבורה פטור וכל זה דהוי מלאכה הוא רק מצד דהוי תיקון גברא וא"כ מבואר מזה דאמרה תורה ביום לרבות אפי' בשבת דחיובא רמי' על האב דאל"כ למ"ל קרא דמילה דוחה שבת כיון באצל אחר ליכא מלאכה כלל וא"כ מזה דגלתה תורה דביום אפי' בשבת מוכח דהחיוב מילה על האב ובגמ' דילן קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב א"כ צריך להביא קרא דאברהם וז"פ. איברא דלאחר העיון הדבר קשה מאד דמלבד מה שהאריך בתה"ד שם דנראה דתיקון מצוה הוי תיקון וזה אין חילוק בין אב לאחר מלבד זאת קשה מאוד דבזמן שאין בית ליכא במילה מלאכה דאורייתא כלל כיון דאינו מתקנו במילתו כלל לכן עלה בדעתי דהר"ח ז"ל מודה דהתיקון מצוה הוי תיקון ולכן במילה בשמיני צריך קרא שדוחה שבת אמנם ס"ל דז"ד במילה בח' דהיא מצוה עוברת וחובת היום בזה ס"ל לר"י דהוי תיקון משא"כ במילה שלא בזמנה ס"ל לר"ח ז"ל כיון דשלא בזמנה היא שוב לא הוה מצוה עוברת ועי' בנוב"י מהדו"ק ח' או"ח סי' ל' שכ' מטעם זה דמילה שלא בזמנה הוי בכלל דשיל"מ וא"כ משום המצוה לא הוי תיקון גמור ולכן מוכרח הר"ח צ"ל לומר משום דמתקן לתרומה וקדשים ולפי"ז במילה בזמנה הוי תיקון משום המצוה וא"כ אין נפ"מ בין אב או אחר וא"כ הדרח"ל על הירושלמי והר"מ ז"ל:

ומה שנ"ל בזה דרך פלפול ונאמר דהבבלי והירושלמי לשיטתם אזלי דהנה לכאורה יש להקשות דלמה לי קרא דביום דמילה דוחה שבת ת"ל כיון דמילה הוי עשה דלפני הדיבור ויש בה כרת א"כ נילף מפסח ותמיד שדוחה שבת וה"ה מילה ולמה צריך קרא במילה ועי' היטב בסוגי' דעלי' שכל פירכת הגמ' ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור א"כ לענין מילה קשה כנ"ל דמילה הרי נוכל ללמוד מפסח ותמיד ואין להשיב דמה להנך שכן צורך גבוה דנראה פשוט דגם מילה הוי בגדר צורך גבוה כיון דגם מילה בכלל קרבן כמבואר בזוה"ק פ' לך לך באריכות עיי"ש אמנם י"ל כיון דבמילה לאחר הדיבור ניתוסף תיקון במילה מה שמתקן הגברא לאכול תרומה וקדשים ותיקון זה הוא מלאכה בפני עצמה דהוי בכלל מכה בפטיש דמכשירו עיד"ז לאכול כל מה שצריך וזו המלאכה היא רק לאחר הדיבור וא"כ שפיר צריך קרא דביום דאל"ה ה"א דאינו דוחה שבת כיון דכמות שהיתה המצוה לפני הדיבור לא היתה בה מלאכה זו ועתה לאחר הדיבור נוסף בה מלאכה חדשה וה"א דלא ידחה שבת לכן צריך קרא דביום דדוחה שבת אך כ"כ דמלאכה זו היא רק א"נ דאב חייב למולו אבל באחר ליכא מלאכה זו כיון דהוי אינו מכוון ולא הוי בגדר פס"ר כיון דלא נפ"מ כלל בזה הוי בכלל פס"ר דלא ניחא לי' כמו דמבואר בשבת (דף ק"ג) בארעא דחברי' עיי"ש וא"כ שפיר מוכח מדצריך קרא דביום ולא ילפינן מפסח ותמיד וע"כ משום דבמילה נוסף מלאכה לאחר הדיבור דמתקנו לאכול תרומה וחדשים וע"כ דהמצוה על האב דוקא וא"ש:

אך באמת בעיקר הקושי' י"ל בפשיטות דלכן צריך קרא דביום כיון דקיי"ל דלא נתנה פריעת מילה לא"א והוי הלל"מ וא"כ פריעה לא הוי לפני הדיבור ולכן צריך קרא דביום להורות דגם פריעה דוחה שבת וזה הוי תיקון לכל אך דבר זה אי פריעה נצטוו לפני הדיבור יש מחלוקת בין בבלי לירושלמי דבירושלמי מבואר על קרא דחתן דמים למולות אחת למילה ואחת לפריעה וע"כ דס"ל לירושלמי דגם פריעה הוי עשה דלפני הדיבור, וא"כ הירושלמי לשיטתו שפיר הכריח מדצריך קרא דמילה דוחה שבת דהמצוה על האב משא"כ גמ' דילן צריך להביא מקרא דאברהם דמקרא דביום א"ר די"ל דצריך קרא בשביל פריעה דלא הוי עשה דלפני הדיבור וז"נ. וי"ל עוד דרך פלפול דהנה עיקר הסברא שכתבנו דצריך קרא דביום משום פריעה יש לדחות לפמ"ש הג' חת"ס ז"ל בת' דפריעה בלא"ה דחי כיון דכבר דחתה מילה את השבת והוי כהא דאמרינן במנחות לענין הקטר חלבים ואימורים שדוחה שבת משום דכבר דחתה שחיטה את השבת ה"ה לענין פריעה אמרינן הכי ול"צ קרא לזה:

אמנם לפענ"ד יש לעי' בסברת הג' חת"ס וי"ל דהא דמהני סברת שכבו דחתה ה"ד בהקטר חו"א דאפי' א"נ דהקטר ל"ד שבת מ"מ השחיטה דוחה שבת וכיון שכן אמרינן דגם ההקטר דוחה מצד שכבר דחתה משא"כ הכא במילה ופריעה דנראה פשוט דא"נ דפריעה א"ד שבת מצד דלא הוי עשה דלפני הדיבור ה"ה דמילה ג"כ א"ד שבת דח"ל דמילה הוי עשה דלפני הדיבור ודחי שבת ז"א כיון דלאחר הדיבור נתחדש מצות פריעה והלל"מ דמל ולא פרע כאלו לא מל ומילה בלא פריעה אינה מצוה ולא דחי שבת וא"כ ל"ש לומר דפריעה דוחה שבת מצד שכבר דחתה מילה הא אדרבה א"נ דפריעה אינה דוחה שבת הא גם מילה לא ידחה ושפיר צריך קרא דביום על מילה שדוחה וממילא פריעה דוחה מצד שכבר דחתה או דהקרא אתי מיד על פריעה אך לכאורה יש לדחות דהרי מילה ממנ"פ דחי או מטעם דהוי עשה שלפני הדיבור או משום דנימא דהיום לאחר הדיבור א"ז מצוה כלל וא"כ לא הוי תיקון והוי מקלקל בחבורה ושוב אין כאן מלאכה ודוחה שבת וכיון דמילה ממנ"פ דחי שוב ל"צ קרא על פריעה כיון דכבר דחתה מילה אך ז"ד א"נ מקלקל בחבורה פטור משא"כ למ"ד מקלקל בחבורה חייב א"נ דפריעה אינה דוחה גם מילה לא ידחה ול"ש בזה שכבר דחתה ושוב צריך קרא משום פריעה וא"כ א"ש דהירושלמי הוא ר"י ור"י ס"ל כל המקלקלין פטורין אף בחובל ומבעיר וא"כ במילה החיוב משום דהוי תיקון וא"כ במילה ל"צ קרא דדוחה שבת כיון דהוי עשה דלפני הדיבור ואי משום פריעה ז"א כיון דלענין פריעה אמרינן שכבר דחתה מילה וע"כ דצריך קרא מצד דיש עוד מלאכה דמכה בפטיש וז"ד א"נ דהחיוב על האב אבל גמ' דילן י"ל דאזלה לר"ש דמקלקל בחבורה חייב ואם כן צריך קרא משום פריעה ואין הוכחה מקרא דביום דמילה מצותה על האב ולכן צריך להביא מקרא דאברהם אבינו ע"ה. איברא דזה טעות דהרי למ"ד מקלקל בחבורה פטור בודאי לא שייך על פריעה דידחה שבת מצד שכבר דחתה מילה דהרי לפי האמת דמל ולא פרע כאלו לא מל א"כ במילה הוי מקלקל וא"כ מילה ל"ד כלל ועיקר התיקון ע"י הפריעה ומנ"ל דדחי שבת אך באמת כ"ז אינו שכ"כ השאג"א דאפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור מ"מ מילה גרידא הוי ג"כ תיקון וא"כ פשוט דא"נ דפריעה א"ד שבת ה"ה דמילה א"ד שבת א"כ י"ל דל"ש בזה שכבר דחתה מילה כיון דתלי' בפריעה. ובפלפול התלמידים אמרתי דיש לתלות זה בפלגתת ריו"ח ור"ל בכולל הוא מעצמו אי אמרינן לפמ"ש המפרשים דפליגי בסברא זו כיון דהכולל תלי' בהחלות אם הוי בגדר כולל דריו"ח ס"ל דאמרינן כולל בנשבע שלא יאכל נבילות ושחוטות מיגו דחייל על שחוטות חל נמי על נבילות ע"כ אע"ג דא"נ דאינו חל על נבילות גם על שחוטות אינו חל מצד שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ אמרינן כולל וחל על נבילות ג"כ וא"כ לענין שכבר דחתה י"ל כן כיון דא"נ דמילה דוחה גם פריעה ידחה מצד שכבר דחתה מילה לכן מילה דוחה וממילא גם פריעה דוחה מצד שכבר דחתה ול"צ קרא על פריעה וע"כ דצריך קרא דביום משום דהחיוב על האב כנ"ל משא"כ א"נ דלא אמרינן כולל הבא מעצמו י"ל דה"ה לענין כבר דחתה ל"ש הכא כיון דמילה תלי' בפריעה וצריך קרא דדוחה שבת וליכא למילף מיני' חיובא דאב והארכנו בזה הרבה גם במ"ש דבמילה נולד מלאכה חדשה לאחר מתן תורה במה דמתקנו לאכול תרומה וקדשים דהא זה ג"כ הי' לפני מתן תורה מפסח מצרים ואילך שנצטוו שערל לא יאכל בו ואכמ"ל יותר. רק זה המעט רשמתי לעורר לבב התלמידים:

ג) ודע כי בעיקר הענין שכ' החת"ס ז"ל בפריעה אף דלית בה כרת דוחה שבת מצד שכבר דחתה מילה הנה בשאילתות דר"א גאון שמייתי החת"ס בעצמו בפ' אחרי סי' צ"ג שכ' בזה"ל ומנ"ל דפריעה דוחה שבת שנאמר בעת ההוא אמר ד' אל יהושע וגו' מקיש סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה דחי' שבת אף סוף מילה דחי' שבת מבואר מזה דרבינו השאילתות לא ניחא לי' בסברא שכבר דחתה מילה ואתא עלה מטעם הקישא וכמו דאמרינן היקש בזה לענין שמעכבת סוף מילה ועי' בשאילות שלום מ"ש בזה אמנם לאחר העיון נראה שאין כונת השאילתות לדרוש דרשה חדשה בזה מה שלא נזכר בש"ס אלא דכונתם כיון דדרשינן בגמ' דמקשינן סוף מילה לתחילת מילה דמעכבת וכיון דמעכבת כמילה עצמה נהי דאפשר לקיים ב' אחר השבת מ"מ שוב דוחה שבת מצד שכבר דחתה מילה וכוונת רבינו השאילתות דאם לא הי' לנו לימוד דהפריעה מוכרחת ומעכבת כמילה עצמה ואפי' אם לא ידחה שבת יהי' מוכרח לעשותה למחר לא הוי אמרינן דדוחה שבת מצד שכבר דחתה דנראה ברור דסברא זו שכבר דחתה לא אמרינן אלא אפי' א"נ דאינו דוחה שבת יהי' מוכרח לעשותה לאח"ז אלא דנימא דא"ד שבת מצד דהוי אפשר לקיים ב' ע"ז אמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת משא"כ מצוה שא"נ שאינו דוחה את השבת לא יהי' מצוה זו כלל בשבת ולא יהי' החיוב אפי' לאח"ז לקיים מצוה א"ד שבת מצד שכבר דחתה וראי' לזה מהא דצריך קרא דמליחת הקרבנות דוחה שבת מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ודרשינן תקריב אפי' בשבת וקשה למ"ל קרא ת"ל שכבר דחתה שחיטה את השבת וא"כ כיון דגלי קרא דהקטרת אימורין דוחה שבת ה"ה דמליחה דוחה שבת א"נ כדאמרן דא"ר מהקטרת אימורין דאפי' א"נ דא"ד שבת עכ"פ מוכרח להקטירן למחר ושפיר אמרינן דדחי שבת מצד שכבר דחתה שחיטה משא"כ מליחת הקרבנות דא"נ שא"ד שבת א"כ לא יהי' בקרבנות של שבת מליחה כלל ונקטירן בלא מליחה ל"ש לומר מצד שכבר דחתה שחיטה ידחה גם מליחה וכבר ראיתי להאחרונים שהקשו ממליחה ולא עמדו על דברינו:

הן אמת שיש לי עיון בענין זה מטעם אחר דהרי מבואר בש"ס דהטעם דגלי קרא בעולת שבת בשבתו דהקטרת אימורין דוחה שבת היינו משום דחביבה מצוה בשעתא וגלי קרא דאע"ג דאפשר לקיים ב' מ"מ דוחה שבת וקשה לפי"ז למה לי קרא דתקריב ואפי' בשבת דמליחת האימורין דוחה שבת ת"ל מדגלי קרא דהקטרה דוחה שבת וע"כ משום דחביבא מצוה בשעתא כנ"ל וא"כ ממילא מוכרח דגם מליחת הקרבנות דוחה שבת דא"נ במליחה א"ד א"כ כשיקטירם בשבת יקטירם בלא מליחה אמנם אם ימתין עד לערב יקיים גם מצות מליחה דקרבנות א"כ הרי מצוה מן המובחר להמתין עד מוצ"ש א"כ ל"ש בזה חביבא מצוה בשעתא כמו שהאריך בזה הג' חכ"צ ז"ל בת' סי' מ"ה דהיכא דאם נמתין עם המצוה נוכל לעשותה מן המובחר לא אמרינן חביבא מצוה בשעתא וכ"נ פשטות הסוגי' במס' פסחים (ד' ק"ה ע"ב) דמקשינן בגמ' ומי אמרינן חביבא מצוה בשעתא ועי' ברשב"ם ז"ל דמפרש לענין ברכה ותמי' דאמאי לענין ברכה לא נימא חביבא מצוה בשעתא אמנם נראה דכוונת הגמרא הוא משום דאם נמתין עד למחר יהי' מצוה מן המובחר לא אמרינן חביבא מצוה בשעתא והארכנו בזה בחי' שם ואין כאן מקומו ואולי י"ל דבלאו קרא דתקריב ואפי' בשבת וה"א דמליחת הקרבנות א"ד שבת א"כ ע"כ דקרבנות של שבת א"צ מליחה כיון דמסברא לא ידעינן דדחי שבת ולא גלי קרא ע"ז ה"א כן וא"כ שוב אינו מצוה מן המובחר כלל אם נמתין עד מוצ"ש שיתקיים בהם מצות מליחה כיון דהתורה לא גילתה דמליחה דוחה שבת א"כ א"צ מליחה כלל ויש עוד לעי' בזה ואכ"מ. יהי' איך שיהי' זה נראה נכון בסברא דסברא זו דכבר דחתה ל"ש לענין מליחת הקרבנות כיון דא"נ דוחה שבת לא יהי' שייך בהם מצות מליחה כלל וא"כ א"ש ד' השאילתות דכוונתו כנ"ל כיון דמצות פריעה היא מצוה מוכרחת כמו מילה כמו דאמרינן בגמ' דמקשינן סוף מילה לתחילת מילה וכיון שכן אפי' א"נ דא"ד אבת אבל יהי' מוכרח לקיים מצות פריעה למחר שוב דוחה שבת מצד שכבר דחתה מילה. ואם כנים הדברים י"ל בזה מה שהעירו המחברים א"נ דמציצה היא ג"כ חלק ממצות מילה א"כ מנ"ל לדייק דיש במניעת מציצה סכנה מדדחי' שבת ת"ל כיון דהיא מצוה דחי' שבת ואע"ג דלית בה כרת מ"מ דוחה שבת מצד שכבר דחתה מילה כמו דאמרינן לענין פריעה דדחי מה"ט את השבת אמנם להנ"ל ההבדל מבואר דדוקא פריעה כיון דהמצוה מוכרחת לעשותה לאח"ז עכ"פ לכן דוחה שבת מצד שכבר דחתה מילה משא"כ מציצה א"נ דליכא סכנה במניעת מציצה רק שהמצוה ידחה את השבת ע"ז י"ל כיון דא"ב כרת א"ד את השבת וא"ל מצד שכבר דחתה ז"א דהרי א"נ דמציצה א"ד שבת שוב ל"ש כלל מציצה במילה בשבת דהרי מציצה ל"מ לה אלא מיד לאחר מילה וכיון שכן ל"ש לומר דידחה שבת מצד שכבר דחתה מילה כיון דא"נ דאינו דוחה שבת הרי לא יהי' מצות מציצה כלל במילה [ודוח"ל דימול סמוך לחשיכה שיתקיים בו אח"כ מצות מציצה ז"א דלענין מילה אמרינן מצות זריזין ועוד דאם יהי' הרבה מילות לפניו למול בשבת אין עצה בזה והבן ודוק היטב בכ"ז]:

אמנם כבוד אהובי ידידי ב"ג הרב החריף המופלא מוהרי"מ נ"י שו"ב מומחה דק"ק ווארשא אמר שלדעתו נראה דהא דאמרינן בגמ' שכבר דחתה שחיטה את השבת ולכן ההקטרה ג"כ דוחה שבת היינו רק בקרבנות ששורש הקרבן הוא השחיטה והזריקה והקטרה ואין יתרון מזה על זה לכן שפיר אמרינן אע"ג דהקטרה אפשר לקיים שניהם מ"מ כיון דשחיטה דחי' שבת ה"ה הקטרה משא"כ במילה כיון דזה דמילה דחי' שבת הוא משום דיש בו חומר דכרת וי"ג בריתות וחומר זה ל"ש במציצה ל"ש דידחה שבת מצד שכבר דחתה מילה דהרי מילה שדחתה שבת היא מצד חומר כרת מה שאינו במציצה א"ד ויפה אמר לכאורה. ועפי"ז א"ש בפשיטות ד' השאילתות דצריך באמת ההיקש לפריעה שידחה את השבת דל"ש לומר על פריעה שכבר דחתה מילה כיון דפריעה אין לו אותו חומר שיש במילה דהוא רק הלל"מ ל"ש בזה הסברא שכבר דחתה:

אמנם מה דיש לעי' בזה לכאורה מגמ' ערוכה דפסחים (דף ס"ח ע"ב) דמייתי הגמ' דברי ר"ש דסבירא לי' דחביבא מצוה בשעתא דוחה את השבת על הא דהקטרת אימורין דפסח דוחין את השבת אע"ג דאפשר בלילה עיי"ש היטב וקשה כיון דכ"ז דאמרינן דאימורין דוחין את השבת הוא מדכתיב עולת שבת בשבתו וא"כ דילמא דוקא תמידין דאין חומר בשחיטה יותר מבהקטרה וגלי קרא דשחיטה דוחה שבת שפיר גלי קרא דגם הקטרה מחמת חביבות המצוה בשעתא דוחה שבת משא"כ פסח דיש בה כרת אם לא יזרוק הדם א"כ י"ל דשחיטה דדחי' שבת ה"ט משום דיש בה כרת [דאין למילף מתמיד כיון דהוי קרבן יחיד בגדר תמיד] וא"כ בהקטרה דאין לו אותו חומר דהרי ברור הד' דאם שחט הפסח וזרק את הדם אע"ג דלא הקטיר את האימורים כבר נפק מכלל כרת וא"כ מנ"ל בהקטרת האימורים דפסח דוחה את השבת כיון דל"ש בזה שכבר דחתה שחיטה את השבת. איברא דיש לת' בטו"ט דר"ש לשיטתו דס"ל מקלקל בהבערה חייב וא"כ ס"ל הבערה ללאו יוצאת כמ"ש לעיל בפ' ויקהל בשם הירושלמי וא"כ שפיר ס"ל ר"ש דחביבא מצוה בשעתא דוחה הקטרת הפסח בשבת כמו דדחה שחיטה וא"ל הא שאני שחיטה דהוי עשה שיש בה כרת ז"א דשם הי' צריך חומר זה משום דשחיטה הוא אב מלאכה משא"כ בהקטרה דליכא אלא לאו גרידא אם כן מסברא אמרינן עשה דוחה לא תעשה רק דנימא דהוי בגדר אפשר לקיים ב' ע"ז אמרינן דחביבא מצוה בשעתא דוחה ומצד שכבר דחתה שחיטה את השבת דכמו דדחתה שחיטה שהוא עשה שיב"כ למלאכה דכרת ה"ה דדוחה הקטרה דהוא עשה גרידא ללאו גרידא וז"נ דרך פלפול. אך לפי"ז יקשה לדידן דהקטרה הוי אב מלאכה וא"כ אמאי באמת הקטרת הפסח דוחה שבת מצד חביבא מצוה בשעתא מ"מ כיון דאין בו חומר כרת אמאי ידחה הא אינו דומה לשחיטה וע"כ דסברא זו שכבר דחתה אמרינן אפי' בכה"ג שאותו חלק המצוה אין בו כח הדוחה על המצוה הקודמת וצדקו ד' החת"ס ז"ל לענין פריעה ועי' לעיל בפ' ויקהל אות ג' ותראה מה שיש לפלפל עוד בזה ואכ"מ להאריך יותר כי לא באתי בזה אלא לבאר כל הסברות מה שיש לומר בענין זה דכבר דחתה:

ד) ונשיב לד' הירושלמי שיליף מהא דוביום השמיני ימול בשר ערלתו דהחיוב על האב הנה דרך פלפול י"ל בפשיטות דכוונת הירושלמי כיון דמבשר מרבינן אפי' במקום בהרת וקשה למה לי קרא ת"ל הא הוי דבר שאינו מתכוין וא"ל דהוי פס"ר ז"א הא הוי פס"ר דלא ניחא לי' ומותר לר"ש וכמו"ש הערוך מובא בת' הריב"ש סי' שצ"ד דקושיות הגמ' בשבת (דף קל"ג) ואי איכא אחר ליעבד אחר היינו אפי' אליבא דאמת דר"ש מודה בפס"ר כיון דהוי פס"ר דלא ניחא לי' וא"כ מדצריך קרא בקטן דאפי' במקום בהרת יקוץ ע"כ דהמצוה על האב ואצל האב הוי דשא"מ ושפיר צריך קרא דמילה דוחה משא"כ א"נ דהמצוה אינו על האב א"כ ל"צ קרא דבשר ואע"ג דיש לדחות דהרי לפי האמת דהמצוה על האב ג"כ מקשינן בגמ' דאי איכא אחר ליעבד אחר והיינו כמ"ש האחרונים לפרש דאע"ג דהמנוה על האב מ"מ הא יכול לעשות שליח לאחר למולו וא"כ לא אמרינן עדל"ת כיון דהוי בגדר אפשר לקיים ב' וצריכין אנו לבוא לת' הגמ' בדליכא אחר א"כ לפי"ז שוב אין הכרע דהמצוה על האב דוקא די"ל דאין המצוה על האב יותר משאר כל ישראל ואעפ"כ צריך קרא היכא דליכא אחר דחייב האב למולו מכח ב"ד עכ"פ דמותר למולו אפי' במקום בהרת כיון דאצל האב הוי פס"ר וא"ר מזה דהמצוה דוקא על האב אך י"ל דסוף כל סוף כיון דבתוה"ק כתיב סתמא וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולא פירש מי המל ומזה דכתבה רחמנא בשר לרבות אפי' במקום בהרת ע"כ דקאי הך ימול על האב וא"כ אמרינן כפשטא דהמנוה על האב כיון דכוונת התוה"ק בהך ימול בשר ערלתו היינו על האב דאצלו הוי איסור בקציצת בהרת וא"כ ממילא מוכח מזה דהכוונה על האב ומצות מילה על האב וז"נ בביאור ד' הירושלמי איברא דבעיקר ביאור ד' הקרא וביום השמיני ימול בשר ערלתו הנה בת' הרשב"א ז"ל סי' תע"ב מובא ברביד הזהב כתב בזה"ל ומכל מקום הרי הכתוב אומר ימול בשר ערלתו ולמאן קא מזהר רחמנא למולו בן שמונת ימים אם יש לו אב האב קודם וכו' וזה שיש לו אב ואין ידו משגת ליתן שכרו ה"ה כמי שאין לו אב וב"ד מחויבין למולו וזה שהוא יודע למול ואין אחר יודע עליו חל החיוב ביותר. ואם אינו רוצה ב"ד כופין אותו עכ"ל. נראה מבואר מד' הרשב"א ז"ל דס"ל דבאמת ביאור הקרא דביום השמיני ימול אין אנו יודעין על מי קאי אך כיון דילפינן מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו דמצות מילה מוטלת על האב אמרינן דאב קודם למולו אמנם אם אב א"י למולו החיוב על הב"ד ועל מי שיודע למול ולכן כתבה התוה"ק סתמא ביום השמיני ימול בשר ערלתו וזהו היפך ד' הירושלמי דלמד מזה דהחיוב על האב עי' ברשב"א ז"ל בפנים ותמצא מבואר כן אמנם בעיקר ד' הרשב"א ז"ל עי' ביבמות (ד' ע"א ע"ב) רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין וברש"י ז"ל חבושין בשעת עשיי' ומצות מילה מוטלת עליהם "ולא על אחרים" והם אי"ל לעשות פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו עכ"ל מבואר מד' רש"י ז"ל דבמילה אע"ג שאין האב יכול למול את בנו אין המצוה מוטלת על אחרים ונראה דרש"י ז"ל הוכרח לזה דאל"כ אמאי אינו מעכב עשיית הפסח הא כמו דהי' לו עצה על הקרבת הפסח לעשות שליח כן הי' לו עצה על מילת בנו לעשות שליח למולו וא"כ צריך לעכב את העשיי' ג"כ לכן כתב רש"י ז"ל דמצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים ומיירי שרצו באמת לעשות שליח למול את בנם ולא השיגו שליח לזה ולכן אינו מעכב מעשיית הפסח דהוי אונס אך זה דוחק בכוונת רש"י ז"ל ועלה בדעתי דכוונת רש"י ז"ל דס"ל כיון דעתה חבושין בבית האסורין ולא מצי הם בעצמם למולו הוי בגדר כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ולכן כיון דמצות מילה אינה מוטלת כ"א עליהם ולא על אחרים ל"ש בזה שליחות דאם הי' מוטל על אחרים ג"כ מצד ב"ד הו"ל כאית לי' שותפות בגוי' ומצי לעשות שליח אף אם לא מצי עביד כיון דגם השליח יש לו חלק במצוה זו וכבר הארכנו בסברא זו במק"א דבכה"ג הו"ל כאית לי' שותפות בגוי' אמנם מפני שביום הח' מצות מילה מוטלת רק על האב ולא על אחרים וליכא בזה מצות ב"ד כלל לכן אי"ל לעשות שליח אמנם בפסח אע"ג דהם אי"ל לעשות את פסחן מ"מ משכחת דשחיט שלוחן עליהם היינו דאית לי' שותפות בגוי' ומדוקדק מאוד לשון רש"י ז"ל אך גוף הדבר צ"ע דיהי' זה שחבושין בבית האסורין בגדר כל מילתא דאיהו לא מצי עביד כיון דבעצם ראוין למול את בנם ולשחוט את פסחן ולענין פסח י"ל שפיר דהוי בגדר כל מילתא דאיהו ל"מ עביד כיון דעתה חבושין בבית האסורין ולכשיצאו מבית האסורין יהיו צריכין למול את הבן מקודם. אמנם לענין מילה צ"ע. ואם כי מצאנו קצת כיו"ב בתוס' ישנים עירובין (ד' י"ג ע"א) דהוכיחו דכתיבת הגט א"צ שליחות משום דמסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפי' מי שידיו קטועות ע"כ אך מלבד שכבר תמהו ע"ד באחרונים דקשה לומר דמה דהחסרון רק מחמת דפומא כתיב לי' יהי' בגדר לא מצי עביד אמנם מלבד זאת התם לא מצי עביד לעולם וי"ל לתוס' ישנים דכיון דא"ר לעולם יהי' מחמת מה שיהי' הוי בגדר א"ר ויש סמוכין לזה מד' הרשב"א ז"ל יבמות ר"פ הערל שהוכיח מזה דאמרינן בגמ' דערל הוי בגדר פימו כאיב לי' דע"כ ראוי למול כשיברא ויתחזק כחו דאל"כ הוי בגדר א"ר וזה מוכרח מד' התוס' ישנים דאל"כ אמאי ל"כ בפשיטות דמוכרח דא"צ שליחות בכתיבת הגט דאל"כ מי שא"י לכתוב לא יוכל לגרש את אשתו א"ו דבזה מודים התוס' ישנים כיון דיכול ללמוד מלאכת הכתיבה א"כ משכח"ל שיכתוב בעצמו הוי בגדר פימו דכאיב לי' ויכול לעשות שליח וכ"כ במק"א לברר הד' ואכ"מ וא"כ הכא שחבוש עתה בבית האסורין ויצא אח"כ קשה מאוד לומר שזה הוי בגדר לא מצי עביד ואם כי יש לדחוק כיון דהכא רוצה לקיים מצות מילה בח' ובזמן זה א"י למולו בעצמו א"כ לענין זמן זה שאנו דנין הוי בגדר ל"מ עביד אך זה אינו דסוף כל סוף כיון דלענין מצות מילה הוי בגדר מצי עביד א"כ יכול לעשות שליח ואולי י"ל עפ"ד האחרונים שהוכיחו מד' רש"י ז"ל שבת (דף קל"ב ע"ב) ד"ה בינוני שכ' בזה"ל ואביו מצווה עליו נפק"ל מהמול לכם כל זכר עכ"ל וזה הוא החיוב שעל הב"ד מבואר מזה דהחיוב על האב הוא רק בשמיני אמנם אח"כ ליכא חיוב על האב יותר מכל ישראל וא"כ ל"ש שליחות באב אלא ביום השמיני וכיון שעתה א"י לעשות בעצמו ס"ל לרש"י ז"ל דהוי בגדר כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח ל"מ משוי כיון דחלות השליחות שלו הוא רק על יום ח' דאח"כ אין הוא מחויב יותר מהשליח וכיון שכן ל"ש בזה שליחות והוי כמו ידיו קטועות כיון דלא יכול לבוא בעצמו לחיוב זה לעולם ועדיין צ"ע וכתבנו לחומר הנושא ומי שית' בדרך יותר מרווח ישא ברכה:

יהי' איך שיהי' מבואר מרש"י ז"ל דמילה בח' המצוה מוטלת רק על האב ויהי' דעת רש"י ז"ל לפי"ז דמצות האב והב"ד לא משכח"ל בחד גוונא דאם איתא לאב ביום השמיני ל"ש מצות ב"ד כלל אפי' אם האב א"ר למולו מוטל על הב"ד לכופו למולו אבל החיוב למולו אין עליהם אלא מיום הח' והלאה ועי' בתשב"צ ח"ג ס"ח שכבר העיר מד' רש"י אלו ורוצה להסכים לזה גם דעת הר"מ ז"ל עיי"ש ולאחר יום השמיני שוב ליכא מצוה על האב כ"א על הב"ד והכל חייבין בתורת ב"ד וי"ל דרך פלפול ראי' לזה מד' הגמ' שבת שם דצריך בשר על קטן שדוחה בהרת דאל"ה לא הי' דוחה דאע"ג דעדל"ת משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש וקשה לפמ"ש הריטב"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ תרין עשין דוחה ל"ת ועשה א"כ בקטן דהיינו מילה בח' איכא על האב שני מצות א' מצות האב וא' מצות הב"ד דגם אב הוי בכלל ב"ד וא"כ למה לי קרא דבשר ודוח"ל דקרא קאי רק בדליתא לאב ועי' במקנה קידושין שכ' להדיא כן דבאב איכא ב' מצות אמנם לדברינו א"ש דשפיר צריך קרא לקטן ובינוני דלעולם לא משכח"ל ב' מצות דבקטן ליתא מצות ב"ד. ובבינוני ליתא מצות אב. ויש להאריך עוד הרבה בזה אמנם כ"כ בהרבה מקומות לפלפל בענינים אלו וקשה עתיקא וגם אני מוטרד מאוד לעת כזאת ע"כ פה תהי' שביתת קלמוסי והי' זה שלום רב כאו"נ: