Keli Chemdah on Torah, Tazria
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(י"ג א') וידבר ד' אל משה וגו'. וכתב הרמב"ן ז"ל ולא אמר בכאן דבר אל בני ישראל כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר עכ"ל ואינו מובן לענ"ד הא גם על ישראל יש מצוה זו לבוא לפני הכהן שיראה את הנגעים וא"כ אמאי ל"נ דבר אל בנ"י:
וראיתי להרמב"ן ז"ל בפ' מצורע בקרא דוידבר ד' אל אשה ואהרן האמור בנגעי בתים שכ' בזה"ל והי' ראוי אחרי וידבר ד' אל משה וגו' שיאמר דברו אל בנ"י אבל יקצר הכתוב במובן או שידבר עמהם במקום כל ישראל וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים. ולא יזהיר משה עתה את ישראל בה רק בבואם לארץ יזהיר השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד וגו' כי להם צוה מתחלה במשפטים האלה עכ"ל רבינו הרמב"ן ז"ל והנה נראה ברור שאין כונת הרמב"ן ז"ל על נגעי בתים דאיירי בי' דהרי בזה נאמר בהדי' כי תבואו אל ארץ אחוזתכם וכן ממה דסיים הרמב"ן ז"ל דרק בבואם לארץ יזהיר השמר בנגע הצרעת וזה נאמר על נגעי הגוף בקוצץ בהרתו נראה מזה דהרמב"ן ז"ל ס"ל דכל דיני מצורע אע"ג דהם חוה"ג ונוהגין בין בארץ ובין בחו"ל ואפי' בזה"ז אם יש כהן בקי מ"מ לא נתחייבו בדינים אלו שיבואו דוקא אל הכהן בנגעים ושיהיו מוזהרים בקציצת בהרתם כ"א משיבואו לארץ ובזה מיושב גם מה שלא אמר הקב"ה כאן דבר אל בנ"י כי באמת לשעה הי' רק מצות לימוד לכהנים אך אי אפשר לומר כן דהרי מבואר בתוה"ק והובא אל אהרן הכהן מבואר דהיא מצוה הנוהגת מיד בפני אהרן הכהן שלא הי' מבאי הארץ ועי' בתו"כ בפ' מצורע זאת תהי' תורת המצורע זאת תורת המצורע לבית עולמים ופירש הראב"ד ז"ל דהיא מצוה מיד ולדורות ומה דממעט התו"כ שא"נ טהרת מצורע בבמה היינו רק מה שמטהר א"ע לענין קדשים כיון דאינו נידר ונידב ואינו קבוע לי' זמן א"ק בבמה אבל טהרת המצורע להיותו טהור כיון דנוהג בזה"ז מכ"ש שנוהג בבמה עכ"פ נראה מבואר דפשיטא לי' דהמצוה היתה מיד ג"כ ויש להכריח כן מהא דדייקינן בש"ס דעניות כמיתה מדתן ואבירם שכ' הר"ן ז"ל דליכא למימר דהי' מצורעים כיון דהי' בקרב כל ישראל א"כ מבואר דפשוט להש"ס דהי' אז נוהג דין שלוח מצורעים אך זה אינו הכרח גמור די"ל דהוכחת הגמ' דאם הי' מצורעים אע"ג דלא הי' נוהג עוד דיני מצורע לגמרי מ"מ בזה ודאי שהי' נשמרים שלא יהי' ביחד עמהם כיון שריחו והבלו מזיקים וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בר"פ תזריע וא"צ לומר שהי' נוהג דין מצורע וז"פ:
אמנם לכאו' יש להכריח כן מהא דאמרי' בגמ' גבי מרים מסגירה מבואר מזה דאם הי' עצה ע"י הסגר היתה צריכה הסגר אך ג"ז אינו הכרח גמור די"ל דאהרן הכהן אמר למרע"ה שאם הי' עצה ע"י הסגר הי' מסגירה אבל עתה שאין עצה ע"י הסגר צריך תפילה דוקא שתתרפא אבל לא שההסגר מוכרח ובאמת בדרושים כתבנו דלכן מרע"ה לא התפלל מקודם להקב"ה טרם בקשת אהרן כיון דמרע"ה זר הי' והי' מוטל עליו הקרא דהשמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים לכן לא רצה לעשות בזה שום פעולה עד שיבקשהו אהרן להתפלל וא"כ הרי מקיים בזה ככל אשר יורו אתכם הכהנים כיון דאהרן צוה לו לרפא אותה ע"י תפילתו הרי מקיים בזה מצוה זו אבל מ"מ אינו מוכרח מזה דהי' כל אלה מצוה חיובית במדבר אך כ"כ שמתוה"ק נראה מבואר דהיתה מצוה מיד לכן נראה בכונת הרמב"ן ז"ל שדבריו בכאן ודבריו בפ' מצורע עולין בקנה אחד שזה ודאי דהמצוה של טהרת מצורע הי' נוהג מיד אם הי' בא אל הכהן להראות את נגעו הי' כהן מכריחו להסגר וליטהר אבל המצוה על ישראל שלא לקוץ בהרתם רק שיבואו אל הכהן ושיעברו ע"ז בעול"ת זה נאמר רק לבאי הארץ כמ"ש הרמב"ן ז"ל לקמן ולכן עתה נאמר הדיבור רק לכהנים ומ"ש הרמב"ן ז"ל לקמן שהי' רק ללמד לכהנים דיני נגעים זה קאי על נגעי בתים ונגעי בגדים שהיו נוהגין רק בארץ אמנם נגעי הגוף היו נוהגין מיד כשבאו לפני הכהן אמנם אזהרה על ישראל הי' רק משבאו לארץ כנלע"ד בדעת הרמב"ן ז"ל:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזה הענין שלא מצאנו זהירות בזה"ז בדיני מצורע אע"ג שכ' הס"מ והראב"ד ז"ל הנ"ל שנוהג גם בזה"ז וכמבואר בתו"כ הנ"ל ומ"ש בזה הג' יעב"צ ז"ל בשאילת יעב"צ ח"א סי' קל"ו מצד דליכא שילוח חוץ לג' מחנות ומצד טומאת ארץ העמים א"ל מובן כיון דמבואר ברמב"ם וראב"ד ז"ל להיפך ועי' בס' תולדות אדם להג' מוהר"ז מוולאזין ז"ל (דף ל"ה) מ"ש בזה מצד דאין לנו אלא כהני חזקה וכתב ולכן דקדק הר"מ ז"ל על הזמן שהיו כהנים מיוחסין דוקא ולא אדע מה יענה לד' התו"כ שמבואר להדי' בזה"ז והתו"כ חברו רב לדעת רבינו הר"מ ז"ל ואז שוב הי' ג"כ רק כהני חזקה וכן בפי' הראב"ד ז"ל מבואר בהדי' דאפי' בזה"ז שייך דין טהרת מצורע:
אמנם לענ"ד נראה עפ"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכ' דאע"ג דהוזהרו במדבר מיד בדיני טומאת מצורע מ"מ הל"ת ועשה לא היתה על ישראל כ"א בבואם לארץ אמנם מקודם לכן היו מותרין לקוץ נגע הצרעת ולא הי' מוטל עליהם לאו ועשה הנ"ל ומעתה י"ל דה"ה בזה"ז אע"ג אם יבוא לכהן ויראה לו את הנגעים מצוה על הכהן לטמאו ולטהרו הכל כמו"ש בפרשה מ"מ על ישראל אינה מצוה מוכרחת ויכול לעשות בזה השתדלות ורפואות שענין זה להיות ל"ת ועשה על ישראל שלא לעשות פעולות אחרות בנגע הצרעת כ"א ע"י הכהנים זה הי' רק בזמן היות ישראל על אדמתן ושכינה שרוי' ביניהם והי' הקב"ה מתנהג עמהם למעלה מן הטבע בכל ענינים לזאת היו מוזהרין שלא לעשות בנגע הצרעת כ"א עפ"י כהן אמנם אחר חורבן הבית בעוה"ר בטל זה ועפי"ז יש לחזק ד' הגאון תולדות אדם ז"ל דא"א עפ"י כהן בזה"ז כיון דהם רק כהני חזקה אינו דוחה ל"ת דהשחתת שער מספק דדילמא לאו כהן הוא ואינו נטמא וא"צ טהרה כלל דלכאו' יש לעי' בזה הא כהני חזקה גם לענין דאורייתא הם כהנים כמו נשיאת כפים אם אמרינן דזר עובר בעשה וכבר האריכו בזה הגדולים להכריח דסמכינן על כהני חזקה גם לענין דאורייתא וכ' מזה במק"א ואכ"מ:
אמנם להנ"ל י"ל כיון דבזה"ז אין המצוה על ישראל להתטהר דוקא ע"י כהן ויכול לעשות רפואות אחרות ג"כ וכיון שכן נהי דאם מתטהר ע"י הכהן כמצות התורה מצוה קעביד אמנם שוב לא יתכן עפי"ז להתטהר ע"י כהני חזקה כיון שצריך לבוא לדחיות ל"ת ולכן אינה נוהגת כלל בזה"ז איברא דיש לעי' בזה דנהי דזה נראה נכון בדעת הרמב"ן ז"ל דישראל לא נצטוו בעול"ת דקציצת בהרת אלא משבאו לארץ אבל מ"מ י"ל דבזה מודה הרמב"ן ז"ל דכיון שנצטוו ע"ז בכניסתן לארץ שוב לא פסק האיסור מהם אף בזה"ז כיון דחובת הגוף נוהגת הוא תמיד והוי כמו תפילין וכיו"ב דכתיב בהו ביאה ואעפ"כ שוב נוהגין תמיד ויש לה"ר שכן דעת הרא"ה ז"ל בס' החנוך דיש להכריח דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ן ז"ל דלא נצטוו ישראל בעול"ת דקציצת בהרת כ"א בבואם לארץ ואעפי"כ ס"ל בפשיטות דהלאו דקציצת בהרת נוהג בזה"ז דהנה החינוך במצוה ק"ע בלאו דגילוח הנתק כ' ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכ"ז שיש כהן חכם לראות הנגעים מבואר מדה"ק דאם ליכא כהן חכם ליכא איסור בגילוח הנתק אמנם במצוה תקפ"ד באזהרת קציצת בהרת כתב סתמא דנוהג בכ"מ ובכ"ז ואם מכיר שהוא בהרת אסור לקצצו וכבר הרגיש בזה הג' במנחת חינוך ז"ל מצוה ק"ע דלמה בנתק תלי' בכהן חכם הלא ברור הדבר דקציצת בהרת נוהג אפי' בזה"ז דליכא כהן והכריח מזה דהחינוך ז"ל סובר דבנתק אינו עובר כ"א לאחר ההסגר שכבר נזקק לכהן ולכן תלי' בכהן משא"כ בקציצת בהרת לא תלי' בכהן כלל אך הא גופא צ"ע מנ"ל להחינוך לחלק בין גילוח הנתק לקציצת בהרת ומנ"מ אי תולש שער שחור מתוך הבהרת או שער צהוב מתוך הנתק לכן נראה דהחינוך ס"ל כהרמב"ן ז"ל דישראל לא נצטוו על זה להראות לכהן דוקא הנגע וקציצת בהרת כ"א בארץ ישראל והי' קשה לו א"כ אמאי אזהרה דוהנתק לא יתגלח נאמר כאן בפ' תזריע לכן ס"ל להחינוך דאזהרה זו דהנתק לא יגלח לא בא לאסור כלל קציצת סימני צרעת דזה לא נאמר אז אלא במשנה תורה ונכלל בכלל השמר בנגע הצרעת וכמו בתולש שער לבן מבהרת עובר בעול"ת ה"ה בתולש שער צהוב מנתק עובר בעול"ת ואמנם קרא זה בא לאסור רק הגילוח של השערות אשר סביבות הנתק כדי שיהי' ניכר הפשיון וזה אינו אסור אלא משנזקק לכהן דבאמת שערות אלו אינן סימני טומאה כלל לכן שפיר י"ל דא"כ איסור אלא לאחר ההסגר ושוב תלי' אם יש כהן בקי ומבואר מזה דהחינוך ס"ל כהרמב"ן ז"ל דאזהרת קציצת בהרת לא נאמרה אלא לבאי הארץ ואעפ"כ ס"ל דנוהג בזה"ז ג"כ וקוצץ בהרתו אפי' בזה"ז עובר בלאו דהשמר כמבואר מדבריו במצוה תקפ"ד וא"כ י"ל דגם דעת הרמב"ן ז"ל כן הוא:
איברא דבעיקר ד' הרמב"ן ז"ל והחינוך וכ"נ דעת הר"מ ז"ל דלאו דקציצת בהרת ולאו דגילוח הנתק שני ענינים המה וכמו שביאר המנ"ח ז"ל במצוה ק"ע הנה מדברי רבינו הראב"ד ז"ל נראה מבואר להיפוך ונקדים לתרץ מה שהקשה המנ"ח על הראב"ד ז"ל דפליג על הר"מ ז"ל דס"ל דא"ח בגילוח את הנתק כ"א במגלח בתער ותמה הראב"ד ז"ל בזה"ל ועוד שהוא כתולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו עכ"ל וכתב מרן הכ"מ ז"ל די"ל בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דא"ח אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהי' הפשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה ובאמת צ"ע לכאורה על הראב"ד ז"ל אטו לא הרגיש בחילוק פשוט כזה. גם תמי' מה שתמה המנ"ח דא"כ לדעת הראב"ד ז"ל דזה הוי בכלל תולש סימני טומאה א"כ במגלח הנתק ילקה שתים מצד לאו זה ומצד לאו דהשמר בנגע הצרעת אמנם באמת כ"ז גרם להם שלא ראו ד' הראב"ד ז"ל בפירושו על התורת כהנים פ' תזריע פרק ט' שכ' בתו"כ בזה"ל ומניין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו עובר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח עכ"ל וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל פירוש כל מה שבנתק ואי קשיא לך למה לי האי קרא ת"ל מהשמר בנגע הצרעת ודרשינן לי' בספרי לתולש סימני טומאה מתוך נגעו ואיכא למימר מדכתיב התם נגע הצרעת. ונתקים הא אמרינן [לעיל בפרשה ה' אות ז' עיי"ש היטב בפירוש הראב"ד ז"ל] דלאו נגע הצרעת נינהו כלל אלא נתקי השער בלבד משום הכי לא אייתי מהאי קרא עכ"ל רבינו הראב"ד ז"ל:
והנה לכאורה צ"ע על קושיתו הא הכא בא לאסור גם גילוח השערות שסביבות הנתק א"כ מק"ל שנילף מהשמר בנגע הצרעת אמנם באמת הדברים נכונים מאוד דהרי לשון התו"כ ומניין לתולש "סימני טומאה מתוך נגעו" מבואר להדי' דקאי על סימני טומאה ממש מה שהם בתוך הנתק וע"כ דהקרא אתא על גילוח שער הצהוב שבתוך הנתק ושפיר קשי' לי' לראב"ד ז"ל דלמה צריך קרא לזה וע"ז כתב לת' כיון דשערות דין אחד להם שא"צ נגעים כלל רק שזה בעצמו קירוח השערות הוא הטומאה וזה הוא ענין נתק ועי' ברמב"ן ז"ל מ"ש בזה לכן אינו נכלל בקרא דהשמר בנגע הצרעת וצריך לזה קרא מיוחד ומבואר מד' הראב"ד ז"ל דקרא זה דהנתק לא יגלח כולל גם דיני קציצת השער הצהוב או גילוח הנתק וכמו"ש הרמב"ן ז"ל הפירוש עפ"י פשוט דאע"ג דבזה הוי תולש סימני טומאה בבירור מ"מ צריך קרא דואת הנתק לא יגלח:
ועפי"ז מובן ממילא קושית הראב"ד ז"ל על הר"מ ז"ל דפסק דמגלח השערות שסביב הנתק אינו לוקה אלא במגלח בתער דאיך אפ"ל כן כיון דקרא זה אתא גם לתולש סימני טומאה ממש ובהם ודאי לא שייך שיהי' צריך גילוח בתער ובאמת לכאורה כיון דמבואר בתו"כ דצריך הקרא לתולש סימני טומאה א"כ מנ"ל לימוד כשגם לגילוח סביבות הנתק כיון דזה אינו סימני טומאה וע"כ משום דהוי גורם שלא יהי' ניכר הטומאה ג"כ הוי בכלל תולש סימני טומאה וא"כ ממילא מוכרח דאסור בכל דבר וזה אמת ומוכרח בשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דקרא דנתק לא יגלח צריך אפי' לתולש סימני טומאה גמורים וממילא ל"ק קושית המנ"ח דלדעת הראב"ד ז"ל ילקה שתים ז"א דהראב"ד ז"ל ס"ל דאזהרת גילוח נתקים אינו בכלל השמר בנגע הצרעת ונשמע רק מקרא דואת הנתק לא יגלח ולפי"ז נראה דלהראב"ד ז"ל הוזהרו ישראל מיד על קציצת בהרת כמו דהוזהרו על תלישת סימני טומאה מתוך הנתק ושלא כדעת הרמב"ן ז"ל איברא די"ל בעיקר הדבר אע"ג דנראה דבזה מודה הראב"ד להר"מ ז"ל דבקציצת בהרת עובר אפי' קודם שנזקק לכהן ואפי' לאחר הפיטור וכיו"ב אפי' בנגעים טהורים מדלא השיגו הראב"ד ז"ל על זה אמנם בנתקים כיון דלדעת הראב"ד ז"ל אינו נכלל כלל בקרא דהשמר בנגע הצרעת וילפינן רק מקרא דואת הנתק לא יגלח וקרא זה נאמר אחרי שכבר נזקק לטומאה ונראה לכהן א"כ י"ל דבנתקים ליכא איסור כלל קודם שבא לכהן ומכ"ש קודם שיהי' סימני טומאה בהתולש כיון דאינו בכלל עול"ת דצרעת ולפי"ז יצמח מפלוגתת הר"מ והראב"ד ז"ל במה דפליגי בנתקים אם חייב אפי' שלא בתער שבזה הר"מ ז"ל מיקל והראב"ד ז"ל מחמיר חומרא לדעת הר"מ ז"ל וקולא לדעת הראב"ד ז"ל בתולש סימני טומאה ממש קודם שנראה לכהן או בנתק טהור אם יש בו איסור בזה תלי' דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דא"ח על גילוח הנתק כ"א בתער ע"כ דס"ל דכל הקרא דואת הנתק לא יגלח אתי רק למגלח השערות שסביבות הנתק ובתולש סימני טומאה מתוך הנתק זה נכלל בקרא דהשמר בנגע הצרעת א"כ ממילא דיש לדין נתקים כל דיני טומאת צרעת משא"כ הראב"ד ז"ל לשיטתו דס"ל דמגלח בכל דבר חייב וע"כ משום דאזיל לשיטתו בפירושו לתו"כ דאפי' תולש סימני טומאה ממש לא נשמע אלא מהך קרא וא"כ שוב י"ל דאינו אסור אלא בסימני טומאה או גורם לטומאה שלא יהי' ניכר כמו גילוח סביב הנתק אבל בנתק טהור וכן קודם שנזקק לכהן י"ל דליכא איסור בנתקים כלל ולפי"ז י"ל דגם הראב"ד ז"ל מודה להרמב"ן דאזהרת עול"ת על ישראל בענין נגעים לא נאמר להם כ"א לבאי הארץ והא דנאסר להם מיד היינו משום דנתק אינו אסור כ"א נגעים טמאים ממש ולאחר שנזקק לכהן וי"ל עוד הכרע מדעת הראב"ד ז"ל שכן הוא כיון דהראב"ד ז"ל ס"ל דקרא זה כולל גם גורם שלא יהי' ניכר הטומאה ואיסור זה בודאי רק לאחר גילוח ראשון ונראה לכהן א"כ ממילא אמרינן דכל איסורו אינו אלא בכה"ג הארכנו קצת לברר זה מפני שלא מצאנו מבואר ויצא לנו מזה די"ל דכ"ע מודים לדעת הרמב"ן ז"ל דאזהרה על ישראל בענין נגעים לא נאמר להם לבאי הארץ אמנם להוציא מזה דה"ה דאין האזהרה עתה על ישראל בזה יש לעי' די"ל כיון דהוי חוה"ג והוזהרו ע"ז שוב יש עליהם האזהרה תמיד וכן נראה פשיטות דעת הטור וש"ע שכ' בש"ע יו"ד ה' מילה דין מילה בבהרת נראה דס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא ועי' מ"ש לעיל סו"פ לך לך בענין זה אך בכל זאת לאחר העיון יש מקום לדברינו ג"כ ואכמ"ל יותר בזה: