Keli Chemdah on Torah, Terumah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
במדרש תנחומא דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי דבר אל בנ"י פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר מאת כל איש פרט לקטן שאינו איש אשר ידבנו לבו פרט לשוטה שאין לבו נודבו. ועיי' בענף יוסף שהביא בשם הזי"ר שהקשה כיון דמדבר אל בנ"י נתמעט חרש א"כ אמאי ממעטינן דוקא אינו שומע ואינו מדבר הא גם מדבר ואינו שומע נתמעט מטעם זה שכיון שאינו יכול לשמוע אינו יכול לדבר. והוא תימא גדולה:
והנה לכאורה עלה בדעתי בזה להוכיח דהמדרש ס"ל דכתיבה כדיבור דמי וא"כ במדבר ואינו שומע דע"כ מתחילתו שמע ואח"כ נתחרש דאל"כ איך משכח"ל שיוכל לדבר וכ"כ הר"מ ז"ל וא"כ כיון דהי' פיקח מתחילתו יכול להיות שיכול לכתוב ולקרות וא"כ אפשר לדבר אליו ע"י כתב ולכן לא נוכל למעט מדבר אל בנ"י אלא חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דא"א לדבר אליו אף מתוך הכתב משא"כ מדבר ואינו שומע כנ"ל:
איברא דלקושטא דמילתא ז"א שהרי באמת צ"ע דהא בכ"מ קיי"ל דמאיש נתמעט חרש שוטה וקטן והכא צריך מיעוט לכל אחד מקרא אחרינא. ועיי' בירושלמי ריש תרומות שם אינו ממעט חרש מדבר אל בנ"י אלא מאשר ידבנו לבו ממעט חרש ושוטה שאין לבו נודבו ומאיש ממעט קטן וקשה ג"כ אמאי לא נמעט כולהו מאיש ומצאתי בשדי חמד חלק הכללים אות א' או"ק שנ"ב האריך בזה ונתקשה ג"כ אמאי לא נתמעט הכל מאיש ועיי"ש שכתב בשם גדול אחד ע"פ דברי התוס' חולין (דף י"ב) תוך ד"ה ותיבעי דקראי הם אסמכתא בעלמא עיי"ש ולענ"ד תמי' מאוד ולא הבין פשט דברי התוס' דמעולם לא עלה על דעת התוס' לומר דאיש אינו ממעט קטן וכיו"ב שאר הדרשות רק דכוונת התוס' דמוכרח מירושלמי דזה דילפינן מתרומת המשכן לתרומה דגן זה הוי אסמכתא בעלמא והטעם בזה דלא ילפינן תרומת דגן מתרומת המשכן משום דחולין מקדשים לא ילפינן וכמ"ש התוס' במס' שבועות (דף כ"ו ע"ב) בד"ה משום ולכן לפי המסקנא מסיק הירושלמי דהלימוד בתרומת דגן משום ונחשב לכם תרומתכם אבל לומר דהדרשה הוא אסמכתא בעלמא ח"ו לומר כן ופשוט דבתרומת המשכן דאיירי בי' קרא בוודאי זה הי' דרשה גמורה וצ"ע דלמה לי מיעוט בפני עצמו לחרש ושוטה:
לכן נראה בזה האמת לאמיתו בס"ד עפי"ט דמבואר במדרש רבה על הקרא דכולך יפה רעיתי ומום אין בך דבמתן תורה לא הי' חיגר ולא סומא וכו' דכל מי שהי' לו מום הי' נתרפא במתן תורה ורק דחזרו למומן במעשה העגל א"כ כל אלו שלא היו קטנים רק חו"ש כל הני היו פיקחין בשעת חטא העגל ונתחייבו בכפרה רק אח"כ חזרו למומן א"כ א"א להו למעט מאיש די"ל דוקא קטן שלא הי' בחטא העגל לא נקח ממנו תרומת המשכן משא"כ בחרש ושוטה כיון דע"כ היו פיקחין בשעת החטא וא"כ נתחייבו בכפרה וא"כ נהי דעתה אין להם דעת מ"מ מנ"ל דגם כפרה זו צריך דעת בעלים ועיי' בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ברש"י ד"ה הואיל ונדחה שכתב בזה"ל שוטה נמי לאו בר כפרה הוא דיקריב אותו לרצונו כתיב עכ"ל מבואר מזה דאל"ה הו"א כיון דבשעה שחטא הוא בר דעת נהי דעתה נשתטה חייב בקרבן א"כ י"ל דדוקא בקדשים צריך דעת בעלים אבל מנ"ל דגם בנדבת המשכן צריך דעת בעלים לכן צריך למעט מאשר ידבנו לבו שצריך שיהי' לבו נודבו פרט לחו"ש כיון דעתה אינו בר דעת אין לבו נודבו וז"ב בפירוש המדרש והירושלמי. ואע"ג די"ל דאין ראי' מזה דצריך קרא שהכפרה צריך דעת דהרי בשעה שהפרישו הי' פיקח וחל עליו שם הקדש משא"כ שיתחייב כשהוא שוטה להפריש כפרה מ"מ חילוק הוא בין מי שהי' קטן בשעת החטא למי שהי' פיקח אז. וכיון שכן הרי מבואר דחו"ש דנתמעט הכא היינו חרש ושוטה שנעשה אח"כ וא"כ גם חרש גמור יכול להיות שיהי' יכול לדבר וכן לדבר אליו מתוך הכתב וע"כ דכתיבה לאו כדיבור וא"כ אין לחלק בין חרש המדבר ואין שומע לחרש שאין שומע ואינו מדבר לענין הדיבור אליו:
ובאמת בלא"ה צ"ע למה צריך המדרש מיעוט לחרש בפ"ע ולא ס"ל כירושלמי דחו"ש נתמעט מחד קרא דאשר ידבנו לבו. ולכאורה עלה בדעתי דהמדרש והירושלמי פליגי בפלוגתת רשב"ג ורבנן בגיטין (דף ע"א ע"א) בפיקח ונתחרש אי דינו כחרש או כפיקח דרשב"ג ס"ל דדינו כפיקח ומהני כתבו לענין גט א"כ לדידי' אי אפשר למעט מאשר ידבנו לבו לכן לרשב"ג צריך מיעוט אחר מדכתיב דבר אל בנ"י ולזה אינו יכול לדבר משא"כ הירושלמי ס"ל להלכה דגם בפיקח ונתחרש הוי חרש ולכן שפיר ממעט לי' מאשר ידבנו לבו. אמנם מה שיש לעיי' בזה עפי"מ שכתב הפרמ"ג בפתיחה כוללת חלק ב' או"ק ד' די"ל דנהי דאנן לא קיי"ל כרשב"ג בפיקח ואח"כ נתחרש מ"מ אינו מצד ודאי וי"ל דגם לדידן פיקח ואח"כ נתחרש ספק פיקח הוי עיי"ש מה שהאריך בזה וא"כ ה"נ לא נוכל למעט חרש מאשר ידבנו לבו לפי"מ שביארנו דע"כ מיירי בחרש שהי' פיקח מקודם וא"כ י"ל דמחויב ליתן מספק. [ובפרט כיון דהוי כפרה לחטא העגל וספק כפרה לחומרא. ויש לדחות כיון דהספק על הגברא והבן. אך עכ"פ אינו דומה לשוטה וצריך מיעוט אחר]:
ובאמת בדרך פילפול יש להביא ראי' שדעת הירושלמי ג"כ דאף לפי הלכה דפיקח ונתחרש ל"ה וודאי חרש והוי בר מצות מספק והוא ממה דמבואר בירושלמי פ"ב דברכות הלכה ד' וכן בפ"ב דמגילה ה"ד על מה דקתני במשנה דמגילה שם הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן דלא גרסינן במשנה חרש כיון דחרש לא משכחת לה שיהי' יכול לקרות אלא במדבר וא"ש והוא כפיקח לכל דבריו והשמיע לאזניו ל"צ לפי הלכה עיי"ש בירושלמי ובמפורשים. וראיתי לכבוד ידידי הגאב"ד דק"ק קינצק שיחי' בספרו חלקת יואב שהקשה על הירושלמי לפי"מ דמבואר בירושלמי דמגילה דגר שנתגייר לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר דבעידן תחילת החיוב הי' פטור שוב לא חל חיובא עליו וא"כ י"ל דהא דקתני במשנה חוץ מחרש היינו כשהי' חרש בתחילת החיוב ואח"כ נתפקח דשוב אינו מחויב וא"י להוציא והוי שפיר דומיא דשו"ק והיא קושי' מושכלת. אמנם לענ"ד נראה להכריח מכאן דהירושלמי ס"ל כדעת הפרמ"ג הנ"ל וא"כ א"א לומר כן דהרי בחרש שנתפקח בפורים עצמו ויהי' יכול לקרות המגילה א"א לומר אלא בפיקח ונתחרש דכבר שמע ויכול לדבר דאל"כ אין מציאות שיהי' יכול ללמוד לדבר בזמן קצר כזה וא"כ י"ל דבפיקח ונתחרש גם בעת שהי' חרש הי' חייב במצוה מספק עכ"פ אלא שהי' אונס ואונס אינו פטור לגמרי ולכן בנתפקח אח"כ חייב ואינו דומה לגר שבעידן התחלת החיוב הי' פטור משא"כ הכא לא הי' פטור ואע"ג דהי' אונס כשנסתלק האונס חייב לקרות ושוב יהי' יכול להוציא אחרים ג"כ ובפרט נשים א"נ דחיובם רק מדרבנן מטעם שאף הן היו באותו הנס כמו"ש הטו"א והארכנו בזה בחידושי ואכ"מ. וא"כ מבואר מזה דהירושלמי ג"כ ס"ל כהפרמ"ג הנ"ל וא"כ איך נתמעט חרש מאשר ידבנו לבו:
אך לקושטא דמילתא לק"מ דאף לפי דעת הפרמ"ג דהוא רק ספק מ"מ שפיר נתמעט חרש מאשר ידבנו לבו כיון דכתיב בתורה מאת כל איש אשר ידבנו לבו צריך להיות איש אשר ידבנו לבו בבירור אמנם אם יוכל להיות שאין לו דעת ומחשבה שוב אינו בכלל אשר ידבנו לבו וכמו"ש החוו"ד בסי' ק"י דהתורה דיברה על הודאי ומקורן של דברים ברשב"א יבמות (דף מ' ע"א) לענין חליטה ועיי"ש שכתב בהדיא כנ"ל דכיון דכתיב מצה בעי מצה ברורה וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ. ומעתה א"ש דברינו דהירושלמי שפיר ממעט חרש ושוטה מקרא דאשר ידבנו לבו אמנם לדעת רשב"ג דס"ל דה"ה כפקח לכל דבריו צריך למעט מדבר אל בנ"י:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת הירושלמי דמפיק לי' חו"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו יצא חו"ש שאין לבו נודבו ולא נפקא לי' מאיש דממעט קטן דמלבד דמה שכתבנו לעיל כיון דע"כ בשעת החטא הי' בני דעת הו"א דחייבין בתרומת המשכן דכפרה זו א"צ דעת מלבד זאת אולי י"ל ביתר ביאור כיון דבאמת במתן תורה נתרפאו מכל המומין ורק דחזרו למומן במעשה העגל א"כ נראה דאותן ששבו להשי"ת בכל לבם והתנדבו לתרומת המשכן נתרפאו ממומן כיון דתשובה מאהבה זדונות נעשין כזכיות א"כ ממילא נעקר החטא למפרע ושוב הי' כמו שהי' במ"ת ומעתה י"ל דזה פירוש הירושלמי מאת אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאם עתה גם בעת הנתינה עדיין נשאר חרש ושוטה הרי סימן מובהק הוא שאין לבו נודבו שאם הי' לבו נודבו באמת ובלב שלם לשוב להשי"ת ולנדב לתרומת המשכן הי' נתרפא לגמרי ולכן לא תקחו ממנו את תרומת המשכן. ויש להסביר יותר כיון דגמר בלבו מהני בתרומת המשכן כמו דילפינן מקרא דכל נדיב לב א"כ מיד שגמר בלבו להפריש זה לתרומת המשכן הרי נתקדש וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא א"כ הי' לו להתפקח מיד וכיון שעדיין הוא חו"ש סימן הוא שלא נודבו בלבו ועיי' היטב בכל זה: