(שם ל"ח) והי' על מצח אהרן וגו' והי' על מצחו תמיד לרצון לפני ד'. וברש"י ז"ל בזה"ל א"א לומר שיהי' על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה אלא תמיד לרצון להם אפי' אינו על מצחו שלא הי' כה"ג עובד באותה שעה. ולדברי האומר על מצחו מרצה ואם לאו אינו מרצה נדרוש על מצחו תמיד מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו עכ"ל רש"י ז"ל. והנה לכאורה תמי' לי טובא על רש"י ז"ל שכתב לדייק דתמיד מרצה שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה ומנ"ל לרש"י ז"ל שהי' אסור ללבוש הציץ שלא בשעת עבודה והרי מבואר במס' יומא (דף ז' ע"ב) דר"ש יליף דתמיד מרצה דא"א לומר דלובש תמיד את הציץ דמי לא בעי מינם ומי לא בעי עייל לבה"כ עיי"ש הרי מבואר להדיא דגם שלא בשעת עבודה הי' מותר ללכת בציץ רק דהכריח משינה ומבה"כ ואיך כתב רש"י ז"ל בפשיטות להכריח דתמיד מרצה שלא הי' לובשו אלא בשעת עבודה ותמהני שלא מצאתי למפרשי רש"י ז"ל שהערו בזה ולענ"ד היא קושי' גדולה על שיטת רש"י ז"ל:

ולכאורה עלה בדעתי דרך פילפול דהנה באמת יש לעיי' על ר"ש ביומא שם דלמה הוצרך להכריח דא"א שילך תמיד בהציץ משום דמי לא בעי מינם וכו' ואמאי לא הכריח מטעם זה הא אסור ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לדעת הר"מ ז"ל דהם כלאים ולא הותרו אלא בשעת עבודה וא"כ מסברא דהך תמיד בא להורות דתמיד מרצה דאין סברא דהתירה התורה ללכת תמיד בבגד"כ משום הציץ כדי לרצות שמא יהי' טומאה כיון דהוי רק ספק אם יארע טומאה ועדיף הרבה ממה דדייק ר"ע בפסחים (דף ה') דתשביתו הוא מערב יו"ט דאי נימא דהוא ביו"ט הא אסור משום מלאכה ולא אמרי' דגזה"כ הוא דדוחה עול"ת דיו"ט דסברא הוא לומר יותר שכוונת התוה"ק באופן המותר וא"כ ה"נ כיון דאנו מסופקין בכוונת הקרא אם תמיד פירושו שילך תמיד בציץ או דתמיד מרצה א"כ אמרי' דע"כ פירושו דתמיד מרצה דאי אפשר לומר דכוונת הקרא שילך תמיד בבגד"כ דאין סברא להתיר איסור כלאים שלא בשעת עבודה בשביל ספק טומאה כנ"ל לכן נראה דר"ש לשיטתו דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר א"כ י"ל דבאמת התירה התוה"ק ללכת תמיד בבגד"כ ובציץ משום שיהי' מרצה אם יארע טומאה ואין לומר הא איכא איסור כלאים ז"א כיון דהכה"ג מכוין בלבישה זו רק לקיים דברי השי"ת הוי לענין כלאים דבר שא"מ ולכן ר"ש לשיטתו מוכרח לדייק דתמיד פירושו דתמיד מרצה דמי לא בעי מינם וכו' אמנם רש"י ז"ל להלכה י"ל דס"ל דדבר שא"מ אסור ולכן שפיר פירש דיש להכריח כר"ש דתמיד מרצה דא"א לומר דצריך ללבוש תמיד דשלא בשעת עבודה אסור ללכת בציץ משום שאר בגדי כהונה שהן של כלאים וציץ בלא בגד"כ אינו מרצה וזה נכון דרך פילפול בדעת רש"י ז"ל:

ובזה א"ש ג"כ מה שקשה מאוד על רש"י ז"ל שסותר משנתו דהכא כתב בפשיטות דשלא בשעת עבודה אסור ללכת בבגדי כהונה ובקידושין (דף ס"ו ע"א) בעובדא דינאי המלך כתב רש"י דהי' מותר ללכת בציץ שלא בשעת עבודה דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם. ולהנ"ל א"ש דהתם כוונת רש"י ז"ל אם נימא כר"ש דס"ל דשא"מ מותר א"כ מצד כלאים ליכא איסורא אלא מצד מעילה בהחדש וע"ז שפיר פירש רש"י ז"ל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם:

איברא דבעיקר הדבר אי ציץ אינו מרצה אלא בצירוף שאר הבגדי כהונה כ"כ האחרונים דבמחלוקת היא שנוי' דדעת התוס' יומא (דף ס"ט ע"א) וקידושין (דף ס"ו ע"א) דציץ בעצמו ג"כ מרצה אמנם דעת הר"מ ז"ל וכ"נ מירושלמי דאינו מרצה בלא השמונה בגדים ועיי' בזה מ"ש הגאון מו"ה ר"ב פרענקיל ז"ל בהגהות על טורי אבן חגיגה (דף י"ז ע"א) ד"ה אין כה"ג מתלבש בכליו:

ולכאורה יש להכריח שגם דעת רש"י ז"ל כר"ת מדברי רש"י פסחים (דף ע"ז ע"א) בד"ה שאינו על מצחו שכתב בזה"ל דהא אין נכנס שם בבגדי זהב משום דאין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל והוא תמי' מאוד כמו שתמה הג' רעק"א ז"ל בדרוש וחידוש ובגליון הש"ס שם ת"ל דלפני ולפנים הי' צריד ללכת בבגדי לבן ולמה צריך רש"י ז"ל לפרש טעמא דקרא לכן נראה שדעת רש"י ז"ל כר"ת דציץ לרצות א"צ לבגדי כהונה כלל והוא דבר בפני עצמו וא"כ א"ר מקרא דעבודת פנים הי' בד' בגדים דלא הי' לובש בציץ ג"כ ואין זה בכלל יתור בגדים כיון דהוא ענין בפ"ע לרצות וכמו דהולך בציץ גרידא ואין בו משום מחוסר בגדים ומרצה ה"ה דיכול לילך בו אפי' בעבודת פנים לכן פירש רש"י ז"ל דהוכחת ר"ש הוא מכח דאזיל לשיטתו דדריש טעמא דקרא דד' עבודות בבגדי לבן משום דאסור ליכנס בבגדי זהב דאין קטיגור נ"ס וא"כ ה"ה דאסור ליכנס לפנים בציץ וזה נכון בדעת רש"י ז"ל. וא"כ נסתרו דברינו בפירוש רש"י ז"ל כאן כיון דרש"י ז"ל כר"ת דציץ ל"צ בגדי כהונה כלל לרצות א"כ מנ"ל דאסור ללכת בציץ שלא בשעת עבודה אך באמת דברינו בשיטת רש"י ז"ל מוכרחים הם ואין ביאור אחר לדברי רש"י ז"ל כאן כ"א כמו"ש דרש"י ס"ל דא"נ דשא"מ אסור אסור ללכת בבגד"כ שלא בשעת עבודה משום כלאים וא"כ אין סברא דנתיר בגדי כהונה משום ספק ומצאתי שהרב אומר כן ה"נ רבן של ישראל הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל בתשובותיו לבעל מפרשי הים שבסוף ספר ים התלמוד שכתב כדברינו ממש לתרץ קושית השאג"א ז"ל על הר"מ ז"ל הנ"ל מחטאת עוף הבאה על הספק עיי"ש שכתב כדברינו ממש וברור בעיני שאם הי' הגז"ל רואה דברי רש"י ז"ל אלו הי' שמח שעפ"ד ז"ל יתפרשון דברי רש"י ז"ל בטו"ט ודעת:

אמנם לתרץ דברי רש"י פסחים הנ"ל ולהצילו מקושית רעק"א ז"ל נלענ"ד בדעת רש"י ז"ל דס"ל דזה אמת שהציץ אינו מרצה בלי בגדי כהונה וטעמא דמילתא כיון דקיי"ל דכהנים שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אבל כשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל כזרים וא"כ כיון דבלא בגד"כ הוא כזר איד יכול הציץ כשהוא על מצחו לרצות לכן אינו מרצה כשאינו לובש בגד"כ. אמנם בזה פליג רש"י על הר"מ ז"ל דס"ל דאינו מרצה אלא כשלובש השמונה בגדים דוקא בזה פליג עליו רש"י ז"ל דכללא הוא אם הוא כהן אז הציץ מרצה כשהוא על מצחו ואם ילבש הציץ כשהוא לבוש בד' בגדים כיון דכהן הוא הציץ מרצה בעודו על מצחו. לכן אינו ראי' מזה שאמרה התורה דלפני ולפנים ישמש בד' בגדים שאין ללבוש הציץ לכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש מצד טעמא דקרא ור"ש לשיטתו כנ"ל ויש לעיי' עוד בזה ואכ"מ. אמנם דעת הר"מ ז"ל נראה עיקר כמ"ש הגאון מוהר"ב פרענקיל ז"ל דס"ל דבאמת דתמיד אתי להורות דכה"ג ילבש תמיד הציץ וממילא לובש תמיד הח' בגדים. ויען כי בתשובה כתבנו דבר נכון בזה בדעת הר"מ ז"ל אעתיק בזה מ"ש שם וז"ל שם:

ועתה אשיב לך על מה שכתבת לתרץ את דברי הר"מ ז"ל שסובר דהציץ מרצה רק בעודהו על מצחו אבל אינו על מצחו אינו מרצה ויליף לה מדכתיב והי' על מצחו תמיד וכו'. ותמהת ע"ז דהרי אדרבה בש"ס דילן ילפינן מזה דתמיד מרצה וכתבת לתרץ דהר"מ ז"ל סמך עצמו על הירושלמי יומא פ"ק שלהי ה"ב שמבואר כן דמאן דס"ל דמרצה רק בעודהו על מצחו היינו משום דיליף לה מתמיד ועיי"ש בקרבן העדה דס"ל דכיון דהתורה אמרה דמחויב תמיד לילך בציץ ע"כ דאינו מרצה אלא בעודנו על מצחו לכן מחויב לילך בו תמיד דילמא יארע טומאה במקדש ואף בלילה דהקטר חלבים ואימורין כשרין כל הלילה אלו תוכן דבריך בזה. ויפה כתבת וכוונת אל האמת בדעת הר"מ צ"ל וכבר קדמוך בזה בהגהות החדשות בר"מ ז"ל דפוס ווארשא ובחידושינו כתבנו ראי' ברורה לזה שכן דעת הר"מ ז"ל ממ"ש בפ"ה מכלי המקדש ה"ז דכה"ג צריך שיהי' דירתו בירושלים ואינו זז משם לעולם והוא דבר נפלא ואין לו שום מקור וראיתי במנ"ח שכתב בזה דבר חכמה כיון דכה"ג הי' מקריב בכל יום מנחת חביתין מחציתה בבוקר ומחציתה בערב וכל המקריב קרבן טעון לינה אפי' קרבן עצים א"כ הכה"ג הי' אסור ללכת בשום פעם מירושלים כיון דתמיד הי' טעון לינה בירושלים מצד המ"ח כנ"ל. וזה דבר חריף. אבל אינו מספיק בדעת הר"מ ז"ל כמ"ש בזה בהגהות לספר באר הגולה הרב הג' ר' ראובן ראפופורט מטארנאפיל ולענ"ד אכתי קשה על הר"מ ז"ל מגמ' ערוכה יומא (דף ס"ט ע"א) דמקשינן בגמ' על בגדי כהונה ובמדינה לא והתני' בעשרים וחמשה בטבת וכו' ומתרצינן איבע"א ראוין לבגדי כהונה ואיבע"א עת לעשות לד' וכו' נראה מבואר דמזה דכה"ג הי' יוצא חוץ לירושלים ל"ק מידי רק משום דהי' מלובש בבגדי כהונה ולתירוץ ראשון דראוין לבגדי כהונה לא צ"ל עת לעשות לד' ולדעת הר"מ ז"ל הא הליכה לחודא הי' איסור וא"כ ע"כ צ"ל עת לעשות לד' והיא קושי' גדולה. בפרט לשיטת המנ"ח דאיכא עשה של תורה מצד ופנית בבוקר והלכת וכו' וא"כ אמאי לא מקשה הגמ' איך הי' מותר הכה"ג ללכת חוץ לירושלים ודוחק לומר דלא הקריב אז מנ"ח:

לכן נלענ"ד שכוונת הר"מ ז"ל במה שכתב דאל יזוז משם לעולם הוא לפימש"כ למעלה דהר"מ ז"ל ס"ל דציץ מרצה רק בעודהו על מצחו אבל כשאינו עודהו על מצחו אינו מרצה. והנה התוס' בסוגיין כתבו דלהך מ"ד יהי' צ"ל דאע"ג דבגדי כהונה מותרין רק במקדש אבל לא במדינה היינו דוקא שאר בגדי כהונה אבל הציץ מותר ללכת בו אפי' חוץ למקדש אך נראה דזה דוקא התוס' לשיטתם דס"ל דמדינה היינו חוץ למקדש שפיר הכריחו דמותר תמיד לילך בציץ אפי' חוץ למקדש כיון דס"ל עודהו על מצחו מרצה אמנם הר"מ ז"ל דפוסק דירושלים בכלל מקדש וא"כ לדידי' שפיר י"ל דאין נפ"מ בין ציץ לשאר בגד"כ ובמדינה אסורין ובירושלים מותר הכל כיון דירושלים בכלל מקדש וז"ב לדעת הר"מ ז"ל. ומעתה א"ש מאוד דברי הר"מ ז"ל דפסק דכה"ג אסור לצאת מירושלים כיון דהר"מ ז"ל פוסק דמרצה רק בעודהו על מצחו ויליף לה מדכתיב והי' על מצחו תמיד שצריך תמיד ללכת בו א"כ ממילא אסור לצאת חוץ לירושלים כיון דבמדינה אסור ללכת בציץ והתורה אמרה ונשא על מצחו תמיד והתוס' ילפי מזה דציץ גרע משאר בגדי כהונה כמבואר בדבריהם אמנם הר"מ ז"ל למד מזה דכה"ג אסור לצאת חוץ לירושלים כדי שיוכל להתקיים בו ונשא על מצחו תמיד וזה נראה האמת בדעת הר"מ ז"ל:

ומעתה א"ש מאוד דברי הגמ' יומא דלא הי' יכול להקשות ממה שהי' הולך חוץ לירושלים כיון דהי' הולך בבגדי כהונה א"כ באמת גם חוץ לירושלים הי' מותר לילך וכל הקושי' מבגדי כהונה. וע"ז תי' הגמ' ראוין לבגדי כהונה והא דלא הלך בציץ היינו משום דבאמת לא הקריבו בביהמ"ק שום קרבן ולא הי' צריך ריצוי ציץ. ועוד תירץ הגמרא ואיבע"א עת לעשות לד' והלך באמת בבגדי כהונה. ובזה י"ל מה דקשה לכאורה בגמ' בתי' הב' עת לעשות לד' כיון דהי' אפשר בראוין לבגדי כהונה א"כ שוב ל"ש על הבגד"כ עת לעשות לד'. ולפי הנ"ל י"ל דהי' קשה להגמ' לומר משום דכה"ג אסור לילך בלא ציץ ומוכרח הגמ' לתרץ משום עת לעשות ועיי' בזה. אלה הדברים שכתבנו בחידושינו והוא ראי' גדולה לדבריך שזה דעת הר"מ ז"ל דיליף לה מתמיד שכה"ג צריך שילך תמיד בציץ ולכן לא הי' יכול לצאת חוץ לירושלים: