אעתיק בזה מ"ש זה איזהו שנים בתשו' לח"א ושייך לסדר היום וז"ל שם. יקרת מכתבך קבלתי ושמחתי בשלומך. ועל ד"ת שכתבת לי אם אמנם כי מוטרד אני מאוד לעת כזאת בכ"ז יען שיסוד דבריך בנוין ע"ד הגאון החריף המנוח מו"ה ישראל ז"ל מלובלין. ואני בעודנו שלי' כאשר למדתי בקאליש אצל מורי הגאון הצדיק בעל נפש חי' זצ"ל שמעתי מהללים מאוד את הגאון מוהר"י הנ"ל בתורה וצדקות וזה פעם הראשון שבא לידי לעיין בדבריו ע"י שעוררת עליהם במכתבך ושלחתי אחר הספר אוריין תליתאי ועיינתי בכל דבריו הקדושים וראיתי שם דברים חריפים ומתוקים לחיך. אמנם יש לדון עליהם כדרכה של תורה לזאת אעתיק פה תוכן דבריו היקרים. ואח"כ אכתוב לך חו"ד הקלושה ואתה תשמע ותבחר וממילא תמצא תשובה לדבריך:

והנה תו"ד הגז"ל לתרץ קושית המפורשי' למ"ד טומאה הותרה בציבור ואפי' אי איכא טהורין לפנינו מותר בטמאים א"כ למה הוצרכו בנס חנוכה הא אפי' אם יש שמן טהור מותר להדליק בשמן טמא. וכתב לתרץ עפי"מ דמבואר במסכת זבחים (דף צ"ב) אמר רב הונא נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן משום שנאמר בקודש באש תשרף. ובר"מ ז"ל פ"ו מאיסורי מזבח ה"ה כתב בזה"ל וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן במזבח. מבואר מדברי הר"מ ז"ל דשריפתן על המזבח. ולכאורה צ"ע למה ישרף אותן במזבח וע"כ דבטומאה כיון דציץ מרצה ואם עלה לא ירד לכן שורפן במזבח. ואין לומר דנוסכם לשיתין כמו כל נסכים ז"א דהרי אז לא יקיים מצות שריפת קדשים טמאין ולזאת אמרינן דשורפן על המזבח דבזה מקיים ב' מצות היינו הקטרת נסכים דגם אם מקטירן על המזבח מקיים המצוה דנסכים ומצות שריפת קדשים ואע"ג דאמרת דהציץ מרצה על הטומאה מ"מ נשאר עליו החיוב משריפת קדשים. ומעתה נראה דה"ה בכל קרבן שמקריבין בטומאה אע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ יש עליו המצוה דשריפת קדשים טמאים. ומעתה י"ל דאע"ג דקיי"ל דקרבן ציבור דוחה טומאה מ"מ שבת וטומאה ביחד אינו דוחה כיון דעיד"ז שיקטיר על המזבח בטומאה יקיים גם מצות שריפת קדשים טמאים וזה הוא מלאכה בפ"ע כמו"ש רש"י ז"ל במסכת ביצה (דף כ"ז) דרחמנא אחשבה להבערתן והוי מלאכה ומלאכה זו אינה דוחה שבת כיון דאינו קבוע לה זמן דמפאת מצות שריפת קדשים הרי יכול לשורפה מחר וא"כ שוב א"ד שבת אך י"ל עפי"מ דקיי"ל דפיגול נותר וטמא שהעלה ע"ג המזבח כיון שמשלה בהן האור פקע טומאתן דנעשין לחמו של מזבח א"כ דוחה שבת דא"ב מצות שריפת קדשים טמאים כיון דפקע טומאתן עיד"ז שהעלו על המזבח משא"כ במנורה דל"ש לומר דפקע טומאה א"כ בשבת א"א להדליק בשמן טמא במנורה כיון דע"י ההדלקה בטומאה יהי' מקויים מצות שריפת קדשים טמאים ג"כ וזה אינו דוחה שבת כיון דאינו קבוע לי' זמן ושפיר הוצרכו לנס זה תו"ד היקרים. ועיין שם במה שהאריך על פי זה בכמה ענינים ואבוא על סדר דבריו:

והנה מקודם נבאר דעת הר"מ ז"ל במה שכתב דעושה מערכה במזבח מנ"ל ד"ז ומ"ש הלח"מ דיליף לי' מדקתני דעושה מערכה וע"כ דקאי במזבח. הוא פליאה דא"כ נימא דגם במנחות דינא הכי דשורפן במזבח. ועיין בתוספתא סוף תמורה דשם איתא גם פסולי קדשי קדשים וקדשי קדשים שנטמאו בפנים ומנחות וסולת והר"מ ז"ל שבק הכל ופסק רק בנסכים הדין כן. ומה שנראה בזה עפ"ד של הגז"ל דהר"מ ז"ל דייק כן משמואל דאמר לר"ח בגדתאי אייתי לי בי עשרה וכו' נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן. דמאי בעי שמואל להשמיענו בזה דהרי מפורש כן בברייתא ועוד דבברייתא מבואר גם דם ושמן ומנחות ושמואל השמיט כ"ז וקאמר רק על נסכים לכן הוכיח הר"מ ז"ל דשמואל בא להורות דין חדש דעושה מערכה במזבח ושמואל לשיטתו דס"ל דנסכים מנסכו לאישים והוי לחמו של מזבח ע"י שהעלן על המזבח ופקע ממנו טומאתו ולכן ישרפו במזבח ולזאת ל"ש דין זה אלא בנסכים. אך לפי"ז יקשה על הר"מ ז"ל דלא פסק כשמואל דהא דנסכים הבאין בנדבה מנסכן לאישים א"כ אין לנסכים שייכות כלל לאישים וא"כ אמאי שורפן על המזבח:

והנראה בזה כיון דהא דלא ס"ל כשמואל בזה הוא משום הלאו דלא תכבה. א"כ הכא בעושה מערכה בפ"ע דליכא איסור דכיבוי כיון דכל מערכה זו לשריפת הנסכים שוב אמרינן דמקיים בזה מצות נסכים. ומעתה נלענ"ד כיון דשמואל אומר דינו רק בנסכים ולא באימורי קק"ל המבואר בתוספתא וכן נראה דעת הר"מ ז"ל דכתב דין זה רק בנסכים אע"ג דאימורי קק"ל ג"כ הוי לחמו של מזבח ודינן לכ"ע בהקטרה נראה שדוקא בנסכים כיון דהוי לחמו של מזבח א"כ כל משהו ומשהו שדולק פקע ממנו טומאה דל"ש בזה שיהי' צריך שימשול האור ברובו דוקא כיון דכל טיפה וטיפה הוא בפ"ע וא"כ מלבד ריצוי ציץ הרי כשמעלה ע"ג המזבח ומושל בו האור שוב ליכא טומאה כלל לכן שורפן במזבח. משא"כ באימורי קק"ל כיון דקיי"ל דצריך שימשול האור ברובן דוקא ומקודם לא פקע ממנו טומאה א"כ הרי מקטיר לכתחילה אימורים טמאים במזבח וזה אסור לכן בזה כ"ע מודים דאין שורפין אותן על המזבח. והא דנסכים שנטמאו הוא מטעם דליכא בזה ביעור קדשים טמאים כיון דכשמשלה בהן האור פקע טומאתן והכא ל"צ שימשול האור ברובן כיון דהוא משקה וכל טיפה וטיפה שדולקת הרי דולקת כולה וליכא טומאה כלל וזה הטעם דעושה מערכה בפ"ע במזבח כיון דאם ישרוף לא יהי' טומאה כלל. ומהתימא על הגז"ל שלא הרגיש בעצמו בזה:

ובזה ממילא נסתר היסוד שלו שלמד מכאן שמקיימין בהקטרת אימורין טמאין אפי' אם טומאה הותרה בציבור מצות שריפת קדשים ג"כ אע"ג דהוי שני הפכיים בנושא אחד וכל הראי' שלו מהא דאינו מנסכן לשיתין ולהנ"ל ז"א דלא יוכל לנסכו לשיתין כיון דהוא נסכים טמאים ומה בכך דהציץ מרצה הא זהו רק בעבר והקטירן והא דשורפן על המזבח הוא מטעם אחר כיון דבשריפה פקע טומאה כיון דנסכים יש להם שייכות לאישים הוי לחמו של מזבח ופקע מהם טומאה. אמנם היכא דישארו בטומאה בוודאי אסור לכתחילה להעלותן על המזבח ומה"ט אסור באימורי קדשים שנטמאו להקטירן על המזבח. וז"ב ומוכרח לענ"ד אף לפ"ד של הגז"ל:

אך לקושטא דמילתא עיקר הפירוש בר"מ ז"ל אינו מחוור כלל דאע"ג דבדשמואל י"ל דאזיל לשיטתו דנסכים הוי בגדר ראוי לאישים, כיון דנסכים הבאין בפ"ע מנסכן לאישים לכן יש שייכות לכל נסכים לאישים ונראה פשוט דהא דאמרינן בזבחים (דף פ"ד ע"א) דנסכים הבאין בפ"ע לדברי כולם ירדו היינו למה דקיי"ל כסת"מ דנסכים לספלים אמנם לשמואל גם לר"י אם עלו לא ירדו. שו"ר מבואר כן במל"מ פט"ז ממעה"ק הי"ד עיי"ש. אבל אין זה מספיק בדעת הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דאפי' נסכים הבאים בפ"ע אם נפסלו אם עלו ירדו וע"כ דאינן לחמו של מזבח כלל ואינו מקדש את שא"ר לו לזאת נראה פשוט דאינו מקיים מצות נסכים כלל על המזבח והא דס"ל לר"מ ז"ל דעושה מערכה במזבח צ"ע ואין ללמוד מזה כלל ובלא זה אין ללמוד כל נסכים מנסכים הבאין בפ"ע לענין שיהיו בגדר לחמו של מזבח ושיתקיים בהקטרתן על המזבח מצות נסכים. ע"כ דברי הגז"ל בזה אין להם מקום כלל במחכ"ת:

ועתה נבוא לחקור מסברא אם נכונים דברי הגז"ל במה שחידש דאע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ יש עליו מצות ביעור שריפת קדשים. ונאמר דיש לתלות הד' א"נ טומאה דחוי' או הותרה לפמ"ש האחרונים להוכיח דאם אמרינן טומאה דחוי' הוא בציבור הוי בעצם שם פסול על הקרבן אלא שנדחה מכח ציבור א"כ שפיר י"ל כיון דבעצם הוא קרבן פסול מכח הטומאה שיש בו נהי דגזה"כ דנדחה בציבור ומרצה מ"מ שייך בו המצוה דשריפת קדשים טמאים משא"כ למ"ד טומאה הותרה בציבור ואמרי' דבקרבן ציבור אין כאן טומאה כלל ל"ש בזה שיהי' בו מצות ביעור קדשים טמאים:

ואם כנים הדברים ארווחנא לתרץ בזה ד' התוס' יומא (דף ז' ע"ב) ד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה דחוי' הוא בציבור שהקשו מאי ראי' מייתי מיוה"כ דאפי' אינו על מצחו מרצה דילמא ה"ט כיון דא"א להיות על מצחו ולרצויי דחי' טומאה. ותי' דה"ק ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת טהורה אין אומרים לו הבא אחרת תחתי' וע"כ היינו משום דאפי' אינו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרווייהו ריצוי ציץ וק"צ לא מייתי אחריתא דאי אין על מצחו אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחוי' היא עכ"ל. ולכאורה יש להעיר בזה דמ"ר מזה דאין אומרים הבא אחרת תחתי' דציץ מרצה דילמא ה"ט דטומאה דחוי' וא"ל דאפשר להביא אחרת הא יצטרך לדחות יוה"כ ובלא זה א"א להביא אחרת וא"כ לא נרויח כלום דאם נרצה להביא בטהרה יהי' אנו מוכרחין לדחות יוה"כ וזה אינו בגדר אפשר להביא אחרת כיון דעתה ליכא חילול יוה"כ והרי תרווייהו נפק"ל מבמועדו דאפי' בשבת ואפי' בטומאה א"כ במקום שא"א בטהרה אלא אם נדחה שבת מנ"ל דזה הוי בגדר אפשר בטהרה. וזהו הערה גדולה ומצאתי לאחרונים ז"ל שכבר העירו בזה:

אמנם לדברי הגז"ל א"ש בטו"ט ודעת דהרי עתה כשנקריב בטומאה ונקטיר האימורין א"כ יהי' חילול יוה"כ נוסף ג"כ היינו ביעור קדשים טמאים דזה הוא מלאכה בפ"ע משא"כ אם נביא אחרת בטהרה אע"ג דיהי' נוסף חילול יוה"כ בשחיטה מ"מ לעומת זה לא יהי' שני חילולין בהקטרה וא"כ מצד יוה"כ לא יהי' הפסד אם נביא בטהרה דב"כ וב"כ יהי' חילול יוה"כ וא"כ שפיר קשה אמאי לא נייתי אחרת בטהרה א"ו דהציץ מרצה וכיון דאיכא תרווייהו ריצוי ציץ וק"צ הוי בגדר הותרה ואין כאן טומאה כלל ובאמת גם חילול יוה"כ לא יהי' דליכא בזה ביעור שריפת קדשים כלל וזה מוכרח לפי דרכו של הגז"ל דרוצה לומר דבאמת זה לא דחי שבת ויוה"כ כיון דאין קבוע לו זמן ומה יענה להקטרת אימורין טמאין ביוה"כ א"נ דבעי דוקא שימשול האור ברובן ומקודם לכן לא פקעי טומאתן א"כ יקשה אליבא דאמת אמאי מותר להקריב בטומאה וע"כ כדאמרן דאם אמרינן טומאה הותרה או בריצוי ציץ ליכא טומאה כלל ול"ש כלל מצות שריפת קדשים טמאים:

איברא דבאמת עיקר דברי הגז"ל דפשיטא לי' דזה אינו דוחה שבת ויוה"כ כיון דמפאת שריפת קדשים אינו מוכרח לעשותו היום נהי דעבודת היום דחי יוה"כ מ"מ בזה שיש עליו מלאכה נוספת מפאת שריפת קדשים טמאים א"ד שבת נלענ"ד ברור שד' שגגה המה במחכ"ת ומה יענה לפר ושעיר הנשרף בחוץ אם נטמא הקרבן דבזה איירי ר"ש באומרו כה"ג ביוה"כ יוכיח וברור דה"ה אם נטמא כל הקרבן דמקריב את האימורין בפנים ואת הבשר שורף בחוץ ביוה"כ וקשה איך דוחה יוה"כ והכא ל"ש לומר כלל ריצוי ציץ דז"א קרב ע"ג המזבח ואין הטומאה נפקעת ממנו ע"י שמשלה בו האור. וז"ב ופשוט דאפי' בפר ושעיר הקריבין בטומאה שריפתן בחוץ דוחין יוה"כ וצריך לומר כיון דמוכרחין לדחות שבת ויוה"כ מצד עיקר מצותן ה"ה דנוסף בהם עוד מלאכה ג"כ דחוי' וזה מוכרח לפי דרכו של הגז"ל דיש בקרבנות ציבור בטומאה גם מצות שריפת קדשים טמאים. ויש להעיר בזה במנחות (דף מ"ו ע"ב) בשתה"ל הבאות בפ"ע דר"י ס"ל דלשריפה אתי' וה"ט דאין שורפין אותן משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ומקשה אביי מ"ד התם לאו מצותו בכך הכא דמצותו בכך לישרפינהו מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"כ. ולכאורה תמי' הדמיון הא התם כבר דחתה שחיטה. וכבר נתקשה בזה בטהרת הקודש. אמנם להנ"ל י"ל דכוונת אביי להוכיח מפר ושעיר של יוה"כ שנטמא אחר שחיטה בטומאת מת דפשיטא דג"כ דוחה יוה"כ אע"ג דנוסף בו איסור מלאכה מצד שריפת קדשים טמאים מה שלא הי' בשחיטה וע"כ כיון דאתחיל מתחילתו לשריפה דחי' יוה"כ ה"ה בשתה"ל הבאות בפ"ע. הכלל דזה מוכרח שאם נימא שיש בק"צ הבאין בטומאה מצות ביעור שריפת קדשים ג"כ שזה ג"כ דוחה שבת ויוה"כ:

הן אמת שדרך פילפול עלה בדעתי לה"ר לדעת הגז"ל שעפי"ז יש ליישב מה דמתקשה אני מאוד בפסחים (דף צ"ה ע"ב) דאיתא התם בעי ר"י דחקו טמאי מתים ואכלו אימורי פסח הבא בטומאה מהו מדאישתרי טומאת בשר אישתרי נמי טומאת אימורין א"ד מאי דאישתרי אישתרי מה דלא אישתרי לא אישתרי. אמר רבא מכדי טומאת אימורין מהיכא אתרי בי' מטומאת בשר וכו' כל היכא דליתא לטומאת בשר ליתא לטומאת אימורין וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ז מהלכות ק"פ ה"ח. וקשה לי מאוד אמאי הוי זה בגדר ליתא לטומאת בשר כיון דבאמת הקרבן טמא אלא דמצות אכילת פסח דחי' לי' וא"כ נראה מסברא דאם אכלו ט"מ את הפסח מבעוד יום או שלא כמצותו דהיינו נא ומבושל חייבין משום טומאה ג"כ כיון דבאמת הוא פסח טמא אלא דמצות אכילת פסח דחי' לי' וכ"נ מדברי הגמ' לעיל (דף פ"ד ע"ב) לענין שבירת עצם בפסח הבא בטומאה דאמרינן בגמרא דלכ"ע הוי בגדר פסח פסול נראה דיש עליו שם טומאה ולכן ליתא בי' הלאו דועצם ל"ת בו רק דמצות אכילת הפסח דחי' לטומאה דא"נ דגזה"כ דליתניי' לטומאת בשר כלל בפסח הבא בטומאה אמאי יהי' בגדר פסח פסול וא"כ אמאי הוי בגדר ליתא לטומאת בשר הא אם אכל את הבשר שלא כמצותו חייב משום טומאת בשר וא"כ אימורין דהם תמיד שלא מן המצוה ואדרבא אית בהו איסור זרות אמאי לא יתחייב בהן משום טומאה וזהו הערה גדולה לענ"ד:

אמנם א"נ כדברי הגז"ל דבכ"מ דאיתא לטומאה אע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ אינו דוחה שבת ויו"ט משום דיש עליו מצות שריפת קדשים י"ל דרבא הכריח דע"כ ליתא לטומאת בשר כלל ופסח שבא בטומאה א"ח בשו"א על אכילתו משום טומאה והלאו דאכילת בשר בטומאה הותר לו לגמרי דא"נ דישנו באזהרה דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף א"כ נהי דלמצוה מותר לאכול מצד דדחי' טומאה מ"מ נראה דאכתי לא פקע ממנו חיוב שריפה דטומאת בשר וא"כ נראה דבאכילתו מקיים מצות ביעור קדשים טמאים כמו"ש רש"י ביצה הנ"ל דמקיים באכילת כלבו ה"ה באכילה דידי' מקיים מצות ביעור קדשים וכמו"ש הרז"ה ז"ל כיו"ב בחמץ דמקיים תשביתו באכילה לר"ש וא"כ איך משכח"ל דפסח הבא בטומאה יהי' נאכל בטומאה כיון דיש באכילה מלאכה דיש בו ביעור שריפת קדשים וזה אינו דוחה שבת ויו"ט אלא ודאי כיון דאמרה תורה דנאכל בטומאה ע"כ דליתא לטומאה כלל ואינו בכלל לא יאכל באש ישרף וא"כ שפיר אמרינן דה"ה דלתניי' בטומאת אימורין:

אך זה רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא כמה תשובות בדבר. א' די"ל דאפי' א"נ דדחי' יו"ט ושבת מ"מ שפיר מוכיח רבא דע"כ ליתא לטומאת בשר כלל דא"נ דאיתא לטומאת בשר רק באכילה דחי' לי' א"כ מקיים באכילה מצות ביעור קדשים טמאים א"כ אסור לאכול בלילה כיון דאין שורפין קדשים טמאים בלילה לפי דעת התו"כ דכל הפסולי מוקדשין דמיין לנותר דאין לשורפן אלא ביום. ב' והוא העיקר דנראה פשוט דאע"ג דהוא בגדר פסח פסול ומותר בו לאו דשבירת העצם משום זה מ"מ אינו בגדר לא יאכל כיון דמותר לאכלו כמצותו ועתה ה"ה אוכלן כמצותו וכיון דאינו בכלל לאו דלא יאכל ממילא אינו בחיוב שריפה ולכן ליכא בזה משום מצות ביעור קדשים טמאים ובאמת דעת הר"מ ז"ל פ"י מק"פ ה"א דמפי השמועה למדו דבטמא ליכא שבירת העצם ועיין במנ"ח שתמה עליו הא מבואר בגמרא דדרשינן מבו בכשר ולא בפסול. ולהנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל דלפ"מ דאסיק רבא בפסחים (דף צ"ו) הנ"ל דליתניי' לטומאת אימורין משום דליתניי' לטומאת בשר וא"כ ע"כ דס"ל דאינו בגדר טמא כלל ואפי' באכלן מבעו"י ושלא כמצותו א"ח משום טומאה וכ"נ מאיבעית ר' יוסף דשאל רק על אימורין ואמאי לא שאל על פסח עצמו באכלו מבעו"י וע"כ דס"ל דליכא כלל לאו דטומאה גבי בשר וא"כ אינו בגדר פסול וצריך לבוא למפי השמועה דהלל"מ דבפסח טמא ליכא איסור דשבירת העצם:

[ודרך פילפול י"ל הא דפשיטא לי' לרבא דאינו בכלל טומאת בשר לפ"ד הר"מ ז"ל דלהלכה דקיי"ל כר"א דל"ת ול"ת איסה"נ במשמע והיינו מאותו דטריפה או מנבילה גם היכא דכתיב לא יאכל בקמץ אין פירושו הנאה וצריך למילף מנבילה או מטריפה ומעתה י"ל עפמ"ש הירושלמי על קושית הגמרא לר"א מחדש דמותר בהנאה דשאני חדש דיש היתר לאיסורו א"כ נראה דה"ה פסח טמא כיון דניתן לדחות לאכלו בלילה כמצותו שוב מבעוד יום אין עליו חומר איסור קדשים טמאים עכ"פ לענין הנאה ושוב אינו בכלל טומאת בשר דכל קדשים טמאים ה"ה אסורים בהנאה ובפסח הבא בטומאה מותר בהנאה כיון דלענין איסה"נ א"א ללמוד מנו"ט משום דיש היתר לאיסורו ויש לפלפל הרבה בזה דזה תלי' בפלוגתת ר"מ ור"י וכמו"ש בצל"ח שם ואכ"מ]:

ודע דבחידושי רבינו הר"ח ז"ל הנדמ"ח בש"ס ווילנא גריס איבעית ר' יוסף דחקו ט"מ "ונגעו" באימורין וכו' ונראה דס"ל דהאיבעי' לענין הקטרת אימורין בטומאה דאע"ג דכללא הוא דכל היכא דאמרינן טומאה דחוי' בציבור מקטירין האימורין מ"מ הכא שטמאו אותם במזיד י"ל דאינו מקטיר את האימורין ועיין במנחות (דף כ"ה) וי"ל עוד דכוונת הר"ח ז"ל דבכ"מ שפיר מתירין ההקטרה בטומאה כיון דזה הוא העיקר והאכילה באמת אסור בטומאה משא"כ בפסח דעיקרו לאכילה ומה"ט מתירין אכילה בטומאה י"ל דהקטרה אסור בטומאה ולפי"ז נראה דלענין אכילת אימורין לא קמיבעי' לי' כלל דפשיטא דאסור וחיי"כ משום טומאה וכמוש"ל. אך צ"ע לפי"ז דברי רבא ואולי ט"ס בר"ח ז"ל ואין לבנות עפי"ז מה שמבואר להיפך בגמרא שלפנינו. וברש"י ור"מ ז"ל הארכנו קצת להשתעשע עמך כדרכה של תורה לכבוד הג' המנוח ז"ל:

אמנם לעיקרא דמילתא היסוד שכתב הגז"ל אינו מחוור כלל דנראה פשוט דענין שריפת קדשים טמאים שצותה התוה"ק הוא משום דלא חזי למצותן הצריכן הכתוב שריפה וכמו דבבשר הראוי לאכילה אפי' כשנטמא אינו בכלל מצות ביעור קדשים טמאים ה"ה חלק גבוה אם חזי למצותו דהיינו להקטרה ע"ג מזבח אינו בגדר קדשים טמאים שיהיו צריכין שריפה ודרך פילפול י"ל דבאמת קשה איך חל איסור טומאה על איסור זרות דיש באימורין אך י"ל משום דהוי איסור מוסיף לגבוה לכן חל איסור אכילה להדיוט ג"כ וקרינן בי' לא יאכל באש ישרף ומעתה זה דוקא אם אינו נדחה בציבור אבל אם נדחה ומותר בהקרבה לגבוה שוב אינו חל כלל איסור טומאה על איסור זרות וא"ח שריפה משום קדשים טמאים. איברא דיש לדחות דהרי הוי כולל מיגו דחל איסור טומאה על חלק המותר לכהנים ובקק"ל לבעלים ה"ה דחל על אימורין אך לפי"ז ירווח לן להבין דברי רבא דבפסח הבא בטומאה ליתניי' לטומאת אימורין כיון דבפסח הבא בטומאה מותר באכילה וא"כ איסור טומאה אינו לא כולל ולא מוסיף על איסור זרות שיש בהאימורין וממילא ליכא איסור טומאה בהאימורין דא"א חל על איסור ויש לדחות כיון דעכ"פ תרין איסורין איכא כמבואר ביבמות (דף ל"ב ע"ב) דרבא בעצמו ס"ל כן וצ"ע עוד בזה ואכ"מ] ויש לה"ר לזה דרך פילפול דאל"כ איך מקיים בזה מצות הקטרה כיון דקיי"ל דאין הקטרה פחותה מכזית והכא ה"ה עומד לשרוף מצד קדשים טמאים וליכא שיעורא ובפרט א"נ דבאמת נגמר כן שבזה שהקטיר על המזבח נתבערו הקדשים הטמאים א"כ ממילא לא הי' הקטרה כלל א"ו כיון דראוי להקטרה אין שייך בו כלל ענין ביעור קדשים טמאים. ויש להאריך בכל פרט ופרט מד' הגז"ל אמנם אין עתותי בידי כמו"ש בריש דברינו ולכן אסתגר בזה והי' בזה שלום רב כאו"נ: