שם י"א ברך ד' חילו וגו' בפסחים דע"ג הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח כו' ר"י מכשיר מ"ט דר"י דכתיב ברך ד' חילו אפי' אפי' חולין שבו כו':

אעתיק בזה מ"ש בדיני חלל לכבוד הרה"ג כו' מוהרי"ש שבתי שיחי' האב"ד דק"ק זאמוטשמש יע"א. א) הבטחתי ואקיימה להשיב לכת"ה שיחי' על מכתבו ואם אמנם כי בימים האלו רבו הטרדות למעלה ראש בכ"ז חפשתי אחרי מכתבו היקר וראיתי מ"ש כת"ה להצדיק את הצדיק בעל הפלאה ז"ל בכה"ג שנמצא חלל עבודתו ביוה"כ פסולה שהמנ"ח ז"ל תמה עליו הא מסוגי' דמכות ומרש"י ז"ל מבואר דאף למ"ד בטלה כהונה רק לשאר דברים אבל עבודתו כשירה וע"ז כתב כת"ה דלמ"ד בטלה כהונה ה"ה מה שצריך כה"ג בעבודה עבודתו פסולה כיון דאמרי' דבטלה כהונה כשהוא חלל הרי המינוי הי' בטעות וכן החינוך או המשיחה ואינו מקדש אלא בראוי' לו ודוקא א"נ מתה כהונה כ"ז שלא נודע הי' עליו קדושת כה"ג ל"ש לומר דהי' בטעות כיון דבשעתא דלא נודע יש עליו באמת דין כה"ג אבל אם אמרי' בטלה כהונה והו"ל כאילו נגמ"ד דלאו כה"ג גם עבודות שצריכין כה"ג פסולות את"ד ונכונים הם:

אמנם למה לא עי' ברש"י ז"ל דנראה מלשונו הזהב דגם בכה"ג אף למ"ד בטלה כה"ג מ"מ עבודתו כשירה והנה ז"ב בכ"ז שלא נודע והי' בחזקת כה"ג הרי עבד בח' בגדים ככה"ג וא"נ דגם לענין עבודה הצריכות כה"ג עבודתו פסולה א"כ ה"ה עבודות הכשירות בכה"ד אם עבד בח' בגדים צריך להיות עבודתו פסולה כיון דאמרת דאינו כה"ג נהי דאמרה תורה ברך ד' חילו דעבודתו כשירה אמנם ברור הדבר שלא עדיף מכה"ד שעבד בח' בגדים חילל וא"כ איך פירש"י ז"ל דעבודתו כשירה א"ו דס"ל לרש"י ז"ל דכמו דבכה"ד שלא נודע עבודתו כשירה אף דבאמת אינו כהן ה"ה בנתמנה לכה"ג כ"ז שלא נודע אף דאמרי' אח"כ שבטלה כהונה מ"מ העבודה שעבד בח' בגדים הוי עבודה כשירה דמה שנוגע לענין עבודה הי' עליו דין כה"ג מקודם וז"ב ומוכרח בדעת רש"י ז"ל וא"כ קושי' המנ"ח על הפלאה ז"ל בתוקפה:

אמנם כן אע"פ שכ"נ דעת רש"י ז"ל מ"מ נראה שאינו מוסכם וברמב"ם ז"ל לא נזכר דין זה ודעת הרמב"ם ז"ל נראה להיפך דהנה הרמב"ם ז"ל פסק דאף לאחר שנודע עבודתו כשירה מטעם דכתיב ברך ד' חילו אמנם ז"ב דאף להרמב"ם ז"ל ז"ד בכה"ד שנמצא חלל אבל בכה"ג שנמצא חלל נהי דעבודתו כשירה מכאן ולהבא היינו רק בבגדי כה"ד אף למ"ד דמתה כהונה כיון דמכאן ואילך מתה כהונה ובטל שם כה"ג ממנו א"כ עובר ביותר בגדים ומכש"כ למ"ד בטלה כהונה בודאי כן הוא דעבודתו פסולה עתה אם עובד בח' בגדים וא"כ א"נ דדעת הרמב"ם ז"ל דמה שעבד עד עתה אף בח' בגדים עבודתו כשירה הו"ל לרמב"ם ז"ל להשמיענו דין זה דיש נפ"מ בין קודם שנודע לאחר שנודע אם כה"ג נמצא חלל ועבד אח"כ בח' בגדים דבזה לכ"ע עבודתו פסולה ומדסתם הרמב"ם ז"ל דינו דלאחר שנודע ג"כ עבודתו כשירה בדיעבד נראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק בטלה כהונה כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ז מרוצח הי"ב וה"ה כמות שלא הי' כה"ג א"כ עבודתו שעבד בח' בגדים גם קודם לכן פסולה והא דאמרי' בחלל שעבד עבודתו כשירה כ"ז שלא נודע היינו רק בבגדי כה"ד כיון דהוא מזרעו של אהרן נהי דהוא חלל עבודתו כשירה ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל סתמא דאין חילוק בין נודע ללא נודע ומדברינו אתה למד ישוב למה שנתקשה הג' בעל ט"א בס' גבורת ארי' מכות על הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם לאחר שנודע עבודתו כשירה דהרי למ"ד מתה כהונה ע"כ דלאחר שנודע עבודתו פסולה דאל"כ מה שייך מתה כהונה כיון דגם עתה עבודתו כשירה ולפמ"ש לק"מ דמלבד די"ל בפשיטות דנפ"מ בעבד בח' בגדים דבזה עבודתו פסולה כיון דכה"ג מתה נהי דהוא מזרע אהרן ועבודתו כשירה מ"מ לא עדיף מכה"ד ועבודתו בח' בגדים פסולה ומהתימה על הג' בעל ט"א ז"ל שלא עמד בזה:

אמנם בל"ז נראה עיקר דהרמב"ם ז"ל לא קאמר דינו אלא לפי האמת דפסק בטלה כהונה א"כ באמת אין הטעם דעבודתו כשירה מצד דיש עליו לענין עבודה דין כהונה אלא מדכתיב ברך ד' חילו ולכן ס"ל לרמב"ם ז"ל דגם לאחר שנודע עבודתו כשירה משא"כ למ"ד מתה כהונה וס"ל באמת קודם שנודע יש עליו דין כה"ג ג"כ א"כ מכש"כ דיש עליו דין כה"ד קודם שנודע וא"כ י"ל דמה"ט קודם שנודע עבודתו כשירה וא"כ לאחר שנודע דאין עליו קדושת כהונה עבודתו פסולה ולפי"ז נראה דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בטלה כהונה וכל זה דעבודתו כשירה הוא מטעם ברך ד' חילו אבל עכ"פ לא עדיף מכה"ד הכשר דאם עבד בח' בגדים עבודתו פסולה וצדקו ד' הג' בעל הפלאה ז"ל בשיטת ר"ת ז"ל:

ב) שו"ר להג' בעל באר יצחק ז"ל חאו"ח סי' כ"ה שכ' לתרץ שיטת ר"ת ז"ל דמשכח"ל חילל שבת ביוה"כ שחל להיות בשבת ולאחר ששחט הכה"ג את הפר באו עדים שהוא חלל וכיון דר"א ס"ל דבפר ולא בדמו של פר דאם מת הכה"ג לאחר שחיטת הפר צריך הכה"ג האחר לשחוט פר אחר ה"ה בכה"ג בנמצא חלל לאחר שחיטת הפר צריך לשחוט פר אחר א"כ ממילא הוי חילל שבת בשחיטת הפר הראשון ושפיר משכח"ל איסור סקילה בחלל בכה"ג ביוה"כ שחל להיות בשבת, אך לכאו' יש לסתור זה לפ"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף לאחר שנודע עבודתו כשירה א"כ הוי כמו כה"ג קיים וראוי לעבודה ועי' מ"ש בספרי כל"ח פ' במדבר לחלק בין נטמא בטומאת מת כיון דאי ליכא אחר עובד הוא הוי בגדר ראוי לעבודה ויכול לעשות שליח והוי שליחו של ראשון ובין נטמא בטומאת הגוף דהוי כמת כיון דא"ר לעבודה א"כ לכאורה לדעת הרמב"ם ז"ל דבדיעבד עבודתו כשירה א"כ י"ל גם בנמצא חלל דהוי בשליחות הראשון:

אמנם לפ"מ שביארנו דשיטת הרמב"ם ז"ל יתכן רק א"נ בטל הכהונה ועבודתו כשירה מטעם ברך ד' חילו אמנם למ"ד מתה כהונה ועד עכשיו הי' באמת כהן א"כ מעתה עבודתו פסולה א"כ לדעת הרמב"ם ז"ל בלא"ה משכח"ל חילל שבת לדעת הרמב"ם אינו כה"ג וכמ"ש הפלאה ז"ל ולדידן דס"ל לאחר שנודע עבודתו פסולה שפיר י"ל כנ"ל דמשכח"ל חילל שבת ביוה"כ שחל בשבת ונמצא חלל לאחר שחיטת הפר איברא דלקושטא דמילתא המעיין בלשון התוס' בשם ר"ת ז"ל דמשכח"ל איסור סקילה אם בנה עובד ע"ג המזבח בשבת נראה דקאי על שבתות של כל השנה ולא על יוה"כ ויש להכריח כן למ"ד בטעה בדב"מ ולא עשה מצוה ג"כ פטור א"כ ביוה"כ כיון דאינו כשירה אלא בכה"ג והוי מצוה דרמי' עלי' וא"א להשמיט ממנה בשום פנים וא"כ אין לך טעה בדב"מ גדולה מזו ואינו בגדר שגגת סקילה לכן נראה פשוט לפ"מ שביארנו דלדעת הרמב"ם ז"ל למ"ד בטלה כהונה אינו כה"ג ואם עבד בח' בגדים עבודתו פסולה א"כ י"ל דזה כוונת ר"ת ז"ל כיון דקיי"ל דאע"ג דנתחלק העבודה למשמרת ולבתי אבות מ"מ כה"ג מקריב בראש ואימתי שירצה להקריב בא ומקריב קרבנות וא"כ כשכה"ג זה שהוא באמת חלל אלא שלא נודע יבוא ויקריב קרבנות בשבת יהי' שוגג באיסור סקילה כיון דחלל אינו כה"ג הרי עבודתו בח' בגדים פסולה וא"כ הוי מחלל שבת והוא מצוה דלא רמי' עלי' אדרבה מדינא הרי הוא של בית אב אלא דהוא רוצה להקריב מפאת שהוא כה"ג ושפיר הוי חילל שבת אם מקריב כל הקרבן הרי חילל שבת בשחיטה וה"ה בהקטרה להלכה דקיי"ל הבערה לחלק יוצאת וז"ב לפי דרכינו, ונראה מזה שהג' בעל הפלאה ז"ל ס"ל דבחלל כיון דבעצם אינו כהן אלא דרחמנא אכשרה לעבודתו אין פוסל בו כלל יותר בגדים או מחוסר בגדים כיון דבלא"ה אינו כהן למ"ד בטלה כהונה ולכן תלי' רק אם עבודה זו צריכה כה"ג או כשירה גם בכה"ד דאם העבודה כשירה בכה"ד גם עבודתו כשירה אע"ג דעובד אותה בח' בגדים ואם כה"ד כשר יעשה אותה בח' בגדים יהי' עבודתו פסולה מ"מ חלל עבודתו כשירה ולכן מוכרח לתרץ דנפ"מ רק בכה"ג ביוה"כ שהעבודה צריכה כה"ג דוקא אך זה קשה טובא שיהי' בגדר שוגג באיסור סקילה כמש"ל:

ג) ומדי דברי בזה אמרתי לעורר את לבב כת"ה שיחי' במה שראיתי דבר פלא בס' מרכבת המשנה פ"ז מה' רוצח ה"ט שכתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דפסק דבמיתת אחד מהן הוא חוזר כיון דבגמ' הוא אבעי' דלא אפשטא עפ"מ דפליגי בכה"ג שנמצא חלל אי מתה כהונה או בטלה כהונה ולפ"ז לפ"מ דס"ל לר"י דבהרג את הנפש דשוגג נגלה אינו חוזר לשררה שלו לעולם וא"כ בכה"ג שהרג את הנפש ונגמר להגלות הרי מתה כהונה גדולה וא"כ לא יהי' גולה מחמת מיתת עצמו כמו דקיי"ל בנגמ"ד ומת כה"ג שאינו גולה א"כ ה"נ תמיד אם נגמ"ד לגלות ה"ה כמו שמת כה"ג אע"ג שנשאר עדיין כה"ד הרי מתה כה"ג ועי"ש מה שמפלפל בזה בדברי חכמה:

אמנם לענ"ד על פלא גאון כמותו שיאמר כן דכה"ג שהרג את הנפש כיון דמסלקין אותו מדין כה"ג יהי' דינו כחלל והרי ממשנה זו עצמה מבואר להיפך דהרי מבואר במשנה דגם כהן שעבר מחזיר את הרוצח ונראה דהוא מוסכם בלי חולק והרי בכה"ג שעבר ס"ל לר"י דא"ר לא לכה"ג ולא לכה"ד ועי' בפנ"י מגילה ד"ט ע"ב דס"ל לפי האמת מסלקין אותו מדין כה"ג וה"ה כה"ד ואעפ"כ מבואר במשנה דמחזיר את הרוצח ולכאורה הוא תמוה עצומה על שיטת הפנ"י ז"ל ועכצ"ל דנהי דמסלקין אותו מדין כה"ג היינו רק מה שהוא בגדר עבודה אבל ז"ב דמה שנוגע לענין איסורי כה"ג בודאי דנשארו עליו כל איסורי כה"ג הן לענין טומאת קרובים והן לענין איסורי ביאה באלמנה בכ"ז נשאר כה"ג אלא דלענין עבודה מסלקין אותו מכה"ג ולכן מחזיר את הרוצח וא"כ נראה ברור דה"ה כה"ג שהרג את הנפש אע"ג דאינו חוזר לשררה לעולם מ"מ היינו רק במה שנוגע לשררה אבל לענין איסורי כהונה בודאי דנשאר כה"ג לגמרי וא"כ אינו בגדר מתה כהונה דהרי בנמצא חלל ברור הדבר דלמ"ד מתה כהונה ה"ה כחלל לכל דבר לאחר שנודע ואין בו קדושת כהונה כלל ומכש"כ למ"ד בטלה כהונה משא"כ בכה"ג שהרג את הנפש בטלה כה"ג רק במה שנוגע לשררה אבל במה שנוגע לקדושת כה"ג ה"ה ככל כה"ג במה שכה"ג מוזהר וא"כ דינו ככהן שעבר דמחזיר את הרוצח ולכאו' עלה בדעתי דבאמת לפ"ד הפנ"י ז"ל דלר"י נסתלק לגמרי מדין כה"ג כיון דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ה"ה דלענין אסורי כהונה גדולה נפקע ממנו קדושת כה"ג וה"ה כה"ד גמור והא דמבואר במשנה דכהן שעבר מחזיר את הרוצח י"ל דבדקדוק נקטה המשנה כהן שעבר ממשיחתו דלכאו' אינו מובן למה נקט דוקא ממשיחתו ולא נקט סתמא כהן שעבר בפרט לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דסתמא ל"ה מושחין את הכה"ג האחר שבא לעבוד ביוה"כ כשנמצא בהראשון פסול ומקורו מירושלמי דלא הי' מושחין אותו משום איבה ולהנ"ל י"ל כיון דהמשנה רוצית שיהי' ככ"ע ולכן נקט עבר ממשיחתו והיינו כשנמשח דאע"ג דאין מושחין אותו משום איבה מ"מ כיון דלכתחילה מצותו במשיחה א"כ כשכה"ג מסכים למשוח אותו מושחין אותו והנה מבואר בירושלמי דכה"ג המשיח אינו מסלקין אותו מדין כה"ג לעולם ועי' ביערות דבש שכתב באמת דפלוגתת ר"מ ור"י ה"ד בכה"ג מרובה בגדים ומעתה א"ש דכהן משיח שעבר כיון דאינו מסתלק מדין כה"ג ולכן מחזיר את הרוצח משא"כ בכה"ג שנתרבה בבגדים תלי' מילתא בפלוגתת ר"מ ור"י ולכן הרמב"ם ז"ל שפסק להלכה בה' עבודת יוה"כ דכהן שעבר נשאר עליו קדושת כה"ג לכן משנה מלשון המשנה וכתב בפ"ז מרוצח ה"ט סתמא ואחד כהן שעבד ולפי"ז שוב י"ל דכה"ג שהרג את הנפש אם נגמ"ד לגלות כיון דאינו חוזר לשררה מסלקין אותו לגמרי מדין כה"ג וה"ה לגמרי ככה"ד ושפיר הוי בגדר מתה כהונה גדולה והו"ל כנגמ"ד ומת כה"ג וכמ"ש הרב ז"ל אך כ"ז רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא נראה ברור דכה"ג שהרג את הנפש אע"ג שאינו חוזר לשררה מ"מ נשאר עליו קדושת כה"ג לענין אלמנה ולענין טומאת, קרובים ואין מסלקין אותו כלל מכה"ג כיון דגולה וא"ר לעבוד כלל דאין עבודה אלא במקדש א"כ למה יסלקו אותו מדין כה"ג ועי' עוד בזה בס' חמדת ישראל קונטרס תורה אור אות מ"ט מ"ש בזה וכאן אמ"ל יותר כי כתבתי רק להעיר ע"ד הג' בעל מרכבת המשנה ז"ל שהי' רב גבורתי' וכתב בפשיטות דדינו כחלל ולענ"ד צ"ע טובא כנ"ל:

ולכאורה עלה בדעתי לתרץ דברי הג' בעל הפלאה ז"ל ג"כ עפ"י הנ"ל דהא דס"ל בפשיטות דבנמצא חלל אינו כה"ג ולא זכר כלל הפלוגתא דמתה כהונה או בטלה כהונה היינו דס"ל כיון דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וא"כ כיון דצריך מינוי וכיון שנמצא חלל ה"ה הי' המינוי בטעות דאדעתא דהכי לא מינו אותו לכה"ג וממילא לכ"ע בטלה כהונה והא דפליגי בגמ' אי מתה כהונה אי בטלה כהונה היינו בנמשח בשמן המשחה דבכה"ג שפיר י"ל דמשיחתו מקדשתו ולכן פליגי אי מתה כהונה או בטלה כהונה אמנם בכה"ג מרובה בגדים לכ"ע בטלה כהונה כיון דהיתה המינוי בטעות ולכן כ"ע מודים דבעבודות שצריך כה"ג עבודתו פסולה אך מסתימת הש"ס והפוסקים לא נראה כן וכתבתי לעורר לבבו וע"ע בענין זה בכלי חמדה סוף פרשת תזריע ואכמ"ל יותר:

ד) ובעיקר דברי ר"ת ז"ל ראיתי בשעה"מ פ"ו מביאת מקדש שתמה ג"כ על הר"ת ז"ל וציין לעי' ברש"י יבמות דל"ג ע"ב ד"ה אי בשחיטה הא שחיטה בזר כשירה ופירש"י ז"ל ואין כאן משום זרות מבואר דמשום שבת איכא ולמדו מזה האחרונים בשיטת רש"י ז"ל דאפי' בדברים שכשרין במקדש בזר מ"מ שבת לא הותר אצלם אלא לכהנים וא"כ י"ל דגם שיטת ר"ת ז"ל כן הוא ולכן שפיר כתב דאע"ג דחלל עבודתו כשירה מ"מ שבת לא הותר אצלו ולכן חייב משום שבת אם עובד עבודה בשבת:

אמנם לענ"ד לא יתכנו הדברים לא מבעי' א"נ כדעת הג' בעל בית מאיר ז"ל דס"ל בשיטת רש"י ז"ל דרש"י ס"ל נהי דשחיטה בזר כשירה מ"מ כיון דזר לא יכול לגמור העבודה לזאת לא הותרה שבת אצלו דלא הותר שבת אלא במי שיכול לגמור העבודה, ובחידושינו המתקתי הדברים ביתר ביאור כיון דבאמת שחיטה אינה עבודה רק הכשר עבודה והא דהותרה בשבת ה"ט משום דהוי מכשירין שא"א לעשותן מע"ש דצריך לשחוט באותו יום דוקא וכיון שכן נראה מסברא דלא הותר אלא במי שיכול לעשות העבודה אבל במי שא"י לעשות העבודה ואינו בר עבודה ה"ה דלא הותר אצלו מלאכת השחיטה אע"ג דכשירה בו ועפ"ז יש לדחות התולדה שהוציא הגאון בית מאיר ז"ל לענין שני מוהלים שמי שא"י לגמור פריעה אסור למול בשבת כיון דא"י לגמור כל המצוה ולהנ"ל ז"א דא"ר משחיטה שאינו אלא הכשר עבודה דבזה שפיר י"ל דאם א"י לעשות העבודה השחיטה אסורה משא"כ מילה ופריעה דהוי שני מצות או שני חצאי מצות שפיר י"ל דאע"ג דא"י לגמור מ"מ מילה דוחה שבת יהי' איך שיהי' לפ"ד הג' בית מאיר ז"ל א"ר מד' רש"י ז"ל לדמות חלל לזר דבחלל כיון דכל העבודה כשירה אצלו גם לדעת רש"י ז"ל אין בשחיטה חילול שבת וז"פ:

אמנם לבר מן דין אם כי האחרונים כתבו כן להוכיח מד' רש"י ז"ל דס"ל דשבת לא הותר לזרים וגם אני כתבתי במקומות הרבה לפלפל בדברי רש"י ז"ל אמנם ברורן של דברים נראה דרש"י ז"ל מודה דכיון דשחיטה כשירה בזרים ה"ה דהותרה שבת אצלו בזה ומ"ש רש"י ז"ל דאין כאן משום זרות כוונתו פשוטה דהנה לכאו' קשה ביבמות שם דמקשינן בגמ' זר ששימש בשבת במה אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא וקשה הא משכח"ל בזר ששימש בשבת בשחיטה ובקבלה דנפסל הדם וא"כ ממילא חילל שבת בשחיטה וברור הדבר דאם זר אומר לעבוד את כל העבודה בשבת ומתרין אותו בתחילת שחיטה שאם יעשה כל העבודה יתחייב משום חילול שבת בודאי ח"מ משום חילול שבת דעי"ז שעושה כל העבודות הרי חילל שבת בשחיטה וזרות א"כ איכא משום זריקה וקבלה והולכה ושפיר משכח"ל זר ששימש בשבת שיהי' חייב שתים ולהזהיר זה כתב רש"י ז"ל דסוף כל סוף זרות בשחיטה ל"מ לה וא"כ בכה"ג פשיטא דלכ"ע חייב שתים כיון דחיוב שבת בא קודם חיוב זרות ועיקר כוונת רש"י ז"ל דחילול שבת וזרות בב"א לא משכח"ל ודו"ק היטב כי לענ"ד זה האמת בדעת רש"י ז"ל:

ועפ"ז עמדתי על דברי מאורן של ישראל בעל הפלאה ז"ל בח' כתובות דכ"ג ע"ב ע"ד התוס' דהי' עדי טומאה עי"ש שכ' בזה"ל מיהו לכאורה ק"ל טובא הא דכתבו התוס' דיש איסור מיתה בחילול שבת הא קיי"ל כר"י דאין העבודה מחוללת בנודע אח"כ שהוא חלל כו' ונראה דהא מק' הש"ס ביבמות דל"ג בזר ששימש בשבת במה כו' ומשני בשחיטת פרו של כה"ג א"כ י"ל ה"נ הא דכתבו דאיכא איסור מיתה הוא אפי' ס"ל כר"י כו' ואפי' למ"ד דשחיטת פרו בזר כשירה מ"מ כיון דחלל הוא וא"ר לכה"ג דלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה אבל עכ"פ לכל מילי א"ל דין כהן וכש"כ שאינו כה"ג כלל וממילא דאיכא חילול שבת ביוה"כ שחל בשבת עכ"ל ולכאו' אינו מובן כיון דקאי לר"י דהבערה ללאו יצאת ושחיטה ג"כ כשירה איך משכח"ל חילול שבת כיון דבשאר עבודות ליכא מלאכה כלל אמנם להנ"ל א"ש דמ"מ כיון דביוה"כ מוכרח לעשות כל העבודות דאינן כשירות אלא בכה"ג וכיון דבאמת הוא חלל ואינו כה"ג הרי חילל שבת בשחיטה דאע"ג דשחיטה בזר כשירה וליכא חילול שבת ג"כ היינו אם הכהן עובד אח"כ אבל כשזה גומר אח"כ הקבלה והזריקה פשיטא דמחלל שבת בשחיטה וז"ב בדעתו ז"ל, ומה"ט צ"ע דברי הגאון ז"ל בס' המקנה קידושין דס"ו ע"א ד"ה ינאי המלך שכ' לתרץ מה ששתקו עד אז אע"פ שכבר שימש בתורת כה"ד משום דבכה"ד הוי רק ספק לאו משא"כ בכה"ג הוי ספק כרת ביוה"כ בפרו של כה"ג וצ"ע דהרי בנשבה והוי ספק חלל וא"כ עבודתו פסולה מספק וא"כ גם בשבת אם עושה כל העבודה שחיטה וקבלה וזריקה הרי חילל שבת בשחיטה וא"כ בכל שבת איכא ספק מיתת ב"ד וכמ"ש בעצמו כאן דאם כה"ג עושה כל העבודה אפי' למ"ד דשחיטת פרו ביוה"כ כשירה הוי מחלל יוה"כ. ולכאו' עלה בדעתי בכוונת דה"ק כיון דבשבת לא הי' קרב אלא ק"צ והי' פייס א"כ מי שהי' שוחט לא עשה אלא מלאכת השחיטה גרידא וכיון דשחיטה בזר כשירה הרי לא הי' חילול שבת בשום אופן אם לא שהי' מקטיר וכיון דהבערה ללאו יצאתה ליכא אלא ספק לאו אך לפ"ז אינו מת' מ"ש שבכה"ג חששו משום פרו של כה"ג והוי ספק כרת ואמאי לא כתב בפשיטות דבכה"ג כיון דקיי"ל דמקריב כל אימת שירצה א"כ אם יקריב תומו"ס בשבת יהי' ספק סקילה כיון דלגבי כה"ג בטלו הפייסות וצריך לומר דפסיקא נקט מה שמוכרח הכה"ג לעשות וצ"ע בכל זה, איברא דראיתי להאחרונים שכ' להוכיח דשבת לא הותר לזרים אף בשחיטה מהא דמבואר בסנהדרין דנ"א על הא דאמרי' בגמ' מ"ש מני' דידי' ותרצינן דסד"א איהו הוא דאשתרי לי' שבת לגבי עבודה הוא כיון דלא אישתרי שבת לגבה אימא תדון בשריפה קמ"ל וק' הא גם לה אישתרי שבת בשחיטה ובפרט א"נ הבערה ללאו יוצאת הרי ליכא חילול שבת במלאכה כ"א בשחיטה דמבואר ביבמות הנ"ל וזה מותר גם בזרים א"ו דלא אשתרי שבת לזרים אמנם לענ"ד נראה דאמרי' בגמ' דהו"א דכהן קיל משום דאשתרי לי' שבת בעבודה אין הכוונה על שחיטה שכבר כתבנו במק"א כיון דל"ת כל מלאכה וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו הרי גם זה ממצות השבת היא וכיון דא"א בענין אחר ומצות השבת בכך שיקריבו בו תומו"ס א"ז בגדר קולא שנימא דאשתרי לי' שבת כיון דזה חלק ממצות השבת דכמו דממצות השבת שלא לעשות בו מלאכה כך ממצות השבת להקריב בו קרבנות של שבת במקדש אמנם הא דאמרי' בגמ' דאשתרי שבת לגבי עבודה הכוונה הקטרת אימורין על המזבח ובשבת הי' הכל קרב ע"ג המזבח דכולם עולות וזה בגדר אשתרי לי' שבת בעבודה כיון דאפשר בלילה והתורה גילתה דמותר בשבת מקרא דעולת שבת בשבתו זה הוי בגדר הותרה ואין להקשות דא"כ למ"ד הבערה ללאו יוצאת א"כ לא אשתרי שבת במלאכה ז"א דבאמת מבואר בירושלמי יבמות בהא דזר ששימש בשבת דיש בהקטרה גם חיוב בישול כיון דרוצה באכילן כמבשל דמי אמנם בגמ' דילן לא אמרי' כן ועי' ברשב"א ז"ל ובגליון הש"ס:

אמנם לענ"ד נראה ברור דגם הש"ס דילן מודה דיש בהקטרת אימורין חיוב בישול כיון דהמצוה שיהי' נצלה לריח נחוח הוי בגדר בישול רק דבאמת בהקטרת זר ה"ה פסולה ואין בו לריח ניחוח וא"כ לכאו' ל"ש בישול אך הירושלמי ס"ל דאזלינן בזה בתר כוונה וכיון דהוא רוצה באיכלון וחשב שבהקטרתו ג"כ יעלה לריח ניחוח חייב, אמנם גמ' דילן ס"ל דצריך שיהי' בעצם מתקן אבל מה שהוא קסבר שמתקן במחשבתו אם אין תיקון בעצם ל"ח תיקון והא דחייב משום הבערה היינו או משום דמקלקל בהבערה חייב או משום כיון דנפסל עי"ז שמקטיר הזר והוי קדשים פסולין שחייבין בשריפה ושפיר הוי תיקון בהבערה וכמ"ש הג' בעל נתה"מ ז"ל בת' חמדת שלמה בזה אבל משום בישול ל"ש לחייב כיון דבהקטרת זר דאסור להקטיר אין בהם משום לריח ניחוח וליכא בישול ולפ"ז ז"ד בהקטרת זר בזה פליגי ש"ס דילן וירושלמי אי איכא בישול אבל בהקטרת כהן ע"ג המזבח דמצותן שיהי' לריח ניחוח חשוב בישול וחייב משום בישול ולכן לכ"ע אשתרי שבת בעבודה. ויש לה"ר לזה שעפי"ז יתישב לן מה שתמוה מאד בש"ס דילן ביומא דס"ו ובכריתות דשו"ט על הברייתא דתו"כ עתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה דל"ל קרא דעתי אפי' בשבת א"נ דגם ביוה"כ אסור הוצאה וקשה מה יענו לד' הברייתא בתו"כ בהא דמבואר ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה יקטיר אפי' בשבת יקטיר אפי' בטומאה דג"כ קשה הא גם ביוה"כ אסור הבערה ומה חידושא דדו"ש ג"כ אמנם להנ"ל א"ש כיון דבהקטרת אימורין איכא שתי מלאכות הבערה ובישול וכיון דקיי"ל חילק מלאכות לשבת וא"ח מלאכות ליוה"כ א"כ הו"א דאם חל בשבת א"ד הקטרה את השבת כיון דבשבת חמור כיון דיש חילוק מלאכות הרי יש כאן שתי מלאכות הבערה ובישול ולכן צריך קרא. ובזה א"ש מה דיש להעיר אמאי בפר ושעיר הנשרף דכתיב בתוה"ק ושרפו באש את עורם וגו' אמאי לא דרשו אפי' בשבת נראה דבזה ל"צ קרא שיהי' דוחה שבת וא"ל דילפינן מאימורי מזבח דז"א דל"ש ללמוד מה שנשרף בחוץ משריפת מזבח דהוי בגדר הקרבה וכבר דחתה שחיטה בפנים ה"ה דדוחה הקטרה על המזבח אמנם להנ"ל א"ש דבשריפת הפר ושעיר כיון דהוא בחוץ ואין בו לריח ניחוח אין בו משום בישול אלא משום הבערה גרידא וא"כ מה נפ"מ אי הוי יוה"כ או שבת ג"כ:

ה) וראיתי למורי הגאון האדיר מקוטנא זצלה"ה בס' ישועות ישראל סי' ל"א שכתב לפרש ד' ר"ת ז"ל דאע"ג דקיי"ל דחלל כ"ז שלא נודע עבודתו כשירה מ"מ לאותם שידעו שהוא חלל עבודתו פסולה כיון דהם יודעים דאינו כהן ולכן בק"צ שצריך שיהי' לכל ישראל חלק אם יש אנשים שיודעים שהוא חלל כיון שלהם עבודתו פסולה ממילא כל העבודה פסולה וא"כ שפיר משכח"ל חילל שבת בק"צ כיון דהקרבן פסול ממילא חילל שבת וכוונת דה"ק ע"כ כמוש"ל דכיון דכה"ג מקריב אימת שירצה אם משכח"ל חילל שבת אם יעשה כל העבודה בשבת [א"ו דכוונתו למ"ד הבערה לחלק יוצאת כמו שקי"ל וא"כ איכא חילול שבת בהקטרה אפי' בכה"ד אמנם יותר נראה כדאמרן] וי"ל בזה בקידושין דס"ו ע"א בעובדא דינאי המלך שאמר לו יהודא בן גדודי' רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהי' אומרים אמו נשבית במודעים וכבר הערו המפרשים שנראה שרק על כתר הכהונה דהיינו כה"ג הקפידו אבל מה שהשתמש בכהונה לא הקפידו וצ"ע כיון דאם הוא חלל ה"ה פסול לכהונה וגם הלשון שהי' אומרים קשה הבנה דהו"ל לדרוש ולחקור בזה אם האמת כן או לא:

אמנם לדברי מורי הגאון ז"ל יובן היטב דבאמת מפני כבוד מלכות לא רצו לחקור ולדרוש כלל בזה וכ"ז שלא נודע עבודתו כשירה אמנם כשהתחיל להשתמש בכה"ג שפיר חששו מפני שהי' אומרים שאמו נשבית. וא"כ לדידהו עבודתו פסולה וא"כ כל העבודות שביוה"כ שהוא עבור כלל ישראל יהי' פסולות לכן אמר לו יהודה בן גדודי' הנח לכתר כהונה לזרעו של אהרן, ועפ"ז י"ל קצת פירוש דברי הגמ' דמקשינן מה ויבוקש הדבר ולא נמצא אילימא תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי הא תו"ת נינהו ועי' ברש"י ותוס' שכ' דמדרבנן הי' לן לאסור וצ"ע נהי דמדרבנן הי' לן להחמיר זה שייך בתחילת המינוי שבודקין אותו לעבודה אבל לפסלו בודאי הי' צריך לחוש לכבוד מלכות והנה בח' שם כתבתי בכוונת התוס' כיון דמתחילה לא הי' ממנין אותו לכה"ג אם הי' תו"ת הי' המינוי בעילה ושוב אינו כה"ג בעצם וא"כ ל"ש לומר ויבוקש הדבר ולא נמצא כיון שהקפידא לא הי' על הכהונה בכלל רק על כה"ג א"כ שפיר י"ל דהוי מינוי בטעות וממילא בטל ממנו דין כה"ג:

אמנם לדברי מורי הגאון ז"ל י"ל דקשיות הגמ' כיון דעכ"פ איכא תרי שאומרים שהוא חלל וא"כ לדידהו עבודתו פסולה כיון דשווי' אנפשי' חד"א א"כ ממילא לא יכול להיות כה"ג כיון דכה"ג צריך שיהי' כה"ג ראוי לכל ישראל אך ז"א דמלבד דנראה דל"ש בזה גדר דשוי' אנפשי' חד"א לומר דעבודתו פסולה להם אם באמת כהן כשר הוא מלבד זאת כיון דעפ"י ד"ת בתו"ת אוקמינן אותו אחז"כ ואמרי' שאומרים שקר אין לנו לחוש להם לפסול אותו בשביל זה מכהונה גדולה, ובח' כתבנו שנראה שמסוגי' זו למד הרמב"ם ז"ל דחלל לאחר שנודע ג"כ עבודתו כשירה ולכן לא ערערו אלא על כה"ג אבל על כהונה בכלל נהי שאסור לעבוד לא רצו לפקפק משום כבוד מלכות ועי' ברמב"ן ורשב"א ז"ל ואכמ"ל יותר והי' זה שלו' וברכה מרובה כו':