Keli Chemdah on Torah, V'Zot HaBerachah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ל"ד ה' וימת שם משה וגו' במסכת ב"ב דט"ו ע"א כמאן אזלא הא דאמר ר"י ב"א אמר ר"ג אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן לימא ר"י הוא דלא כר"ש אפי' תימא ר"ש הואיל ואשתני אשתני בת' חכ"צ סי' י"ג הובא דברי המרדכי שכ' לפרש הא דיחיד קורא אותן היינו תלמיד חכם ומזה נסתעף המנהג דחתן תורה שנותנין אותו לגדול העיר בתורה והח"צ כתב לתמוה עליו. א' דפירוש זה נסתר מד' הגמ' מדתלי' בגמ' זאת בפלוגתת ר"י ור"ש אי יהושע כתבן או משרע"ה כתבן ולד' המרדכי הא לר"י הנך ח' פסוקים גריעי משאר הפסוקים שבתורה דכל התורה משה מפי הגבורה כתבם והנך ח' פסוקי יהושע כתבם ואמאי תהי' להם מעלה יותר מכל התורה כו'. ב', מד' הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' תפלה שכתב לפרש הך דיחיד קורא אותן שמותר לקרות אותם בבהכ"נ בפחות מעשרה הרי שפיחת מעלתם ולא העדיף את"ד. וראיתי להג' בעל יערות דבש ז"ל שכ' שמד' הגמ' לק"מ על המרדכי שהנה הטעם שיש לקרות ת"ח היינו עפ"מ דמבואר בפי"ב דמס' סופרים ומייתי לה בירושלמי מגילה פ"ג ה"ז דאפ' לעיקרא דדינא דבכל התורה הפותח בתורה מברך לפני' והחותם לאחרי' מ"מ בשמונה פסוקים אלו מברך לפני' ולאחרי' וכיון דיש בהם ברכות בפני עצמו לכן ת"ח קורא אותן אמנם הטעם דצריך ברכות, לפני' ולאחרי' שפיר י"ל דתלי' בזה אי יהושע כתבן או מ"ר כתבן ועי' בנחלת יעקב במס' סופרים שפירש ג"כ כן וא"כ א"ש דברי הגמ' אלו ד' הגאון ז"ל. ואם אמנם כי נכון לפלפולא אבל לקושטא דמלתא אין זה מספיק דהו"ל לש"ס לומר כמאן אזלא הא דתני' דשמונה ברכות מברך לפני' ולאחרי' נימא ר"י הוא ולא ר"ש ולא לתלות הדברים במימרא דר"ג אמר רב ולדייק מכח פלפול דהפי' יחיד ת"ח ועי' ביערות דבש דל"ד עי"ש ותבין דברינו:
אמנם מה שנלע"ד בכוונת המרדכי דס"ל דהפירוש דיחיד קורא אותן היינו גדול הדור כמ"ש הג' ביערות דבש ז"ל אמנם ביתר ביאור להורות שלא נימא דבמיתת מרע"ה פסקה התורה מישראל רק כמו שאמרו חז"ל דביום שמת משה נולד משה דכחו של מרע"ה לא פסק מישראל ועד שלא שקעה שמשו של מרע"ה זרחה שמשו של יהושע וכן בכל דור ודור אתפשטות כחו של מרע"ה בחכמי הדור אשר ניתן להם התורה בקבלה מסיני לדור ודור ודורשיו לזאת קורא ת"ח הפסוקים האלו וכבר אמרתי בדרך צחות דהא דמבואר בסליחות לתענית אסתר שהובא דרשת חז"ל על מרדכי ממר דרור ועל אסתר מקרא דואנכי הסתר אסתיר והוסיף לדרוש שנרמז ביהושיע שהמן נתלה ממחרת הפסח מדכתיב וישבות המן ממחרת שהענין הוא שהמן חשב להפיל הפור ונפל על ז' אדר יום מיתת מרע"ה הי' שמח:
אמנם באמת כיון שבזכות משה רבינו אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת א"כ הרי במיתת משה רבינו לא פסק זכותו ועדיין נזונים ישראל בזכותו, אמנם ממחרת הפסח שאז הותר להם חדש ופסק המן שבכליהן אז נפסק לגמרי זכותו של משה בגשמיות לזאת הראו מן השמים להמן שעדיין זכות משה רבינו חופף עליהם שמרע"ה לא מת וכח מרע"ה נתפשט במרדכי היהודי ואז נתלה על העץ וכמו דלא נפסק כחו של מרע"ה בגשמיות כמו כן לא נפסק כח התורה שלו ולזאת שפיר אמרינן בגמ' לימא ר"י הוא דס"ל דח' פסוקים אלו יהושע כתבם ואעפי"כ הוא בכלל תורת משה ואנחנו מברכין ע"ז אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וא"כ נראה מזה דכחו של מרע"ה נשאר לגמרי ביהושע יען כי סמך ידיו עליו לזאת תקנו חז"ל דלדורות ת"ח קורא אותה להורות זה דכח של מרע"ה נתפשט בחכמי הדורות משא"כ א"נ דמרע"ה כתבה א"ר ממקראות אלו ע"ז דכח התורה שבחכמי הדורות הוא בכלל תורת משה וע"ז משני הגמ' אפי' תימא ר"ש הואיל ואשתני אשתני ויתכן מאוד עפי"ד הרמ"ע מפאנו ז"ל שכ' הפירוש דמרע"ה שכתב בדמע היינו מלשון דמוע היינו צרופי אותיות ויהושע סדרם אח"כ כהוגן א"כ יש בהם מעשה ידי יהושע ואעפ"כ הוא בכלל תורת משה ושפיר ילפי' מזה דה"ה דרשת חז"ל מה"ת הכל הוא בגדר תורת משה כיון דהוא מכחו של מרע"ה הכלל שמד' הגמ' אינו סתירה להמרדכי ומה שהקשה הח"צ מד' הר"מ ז"ל בפי"ג מה' תפלה אמת שלשון רבינו הר"מ ז"ל נראה קצת שמצד פחיתת מעלתם נגד שאר התורה מתיר לקרות אותם ביחיד אך באמת זה פלא דמהכ"ת לומר כן ומה ההסבר בזה. לכן הי' נראה דכונת הר"מ ז"ל להיפך דהנה ענין דקריאת התורה בעשרה י"ל כיון דכל בי עשרה שכינתא שרי' מצוה להמשיך בעת קריאת התורה השכינה שיהי' נקרא בקדושת השי"ת ולזאת צריך עשרה ומעתה י"ל דזה דוקא בכל התורה דהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב א"כ הכתיבה בתורה הי' לאחר אמירת של משה ואמירת השי"ת היתה לאמירת של משה והכתיבה הי' מכח אמירת של משה רע"ה לכן צריך עשרה בהקריאה להמשיך קדושת השכינה משא"כ פסוקים אלו כיון דהקב"ה אמר ומשה כותב א"כ נכתבו הפסוקים מכח אמירת השי"ת וכיון דאמירת השי"ת הוא נצחי נשאר קדושת השי"ת על הפסוקים אלו ולזאת ל"צ עשרה ומותר לקרותן ביחיד וא"כ אין זה מכח פחיתת פסוקים אלו ועיין באברבנאל שכ' הטעם דלכן ח' פסוקים אלו קורין ביחיד משום דבכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב לכן קורין שנים משא"כ ח' פסוקים אלו כיון דהקב"ה לבד אמר ומשה רק כותב לכן קורא יחיד עיי"ש וזה מתאים לשיטת רבינו משולם שמובא בתוס' ופירוש הגמ' דא"נ דיהושע כתב בודאי דל"ש לומר הקב"ה אומר ויהושע אומר דענין זה ל"ש אלא בנבואת משה דהי' פא"פ והי' מדבר מפי הגבורה ממש משא"כ יהושע הי' רק נביא ככל הנביאים וא"נ יהושע כ' ח' פסוקים אלו אינו אלא בגדר נביאים כמו ספר יהושע וע"ז תרצינן בגמ' אפי' תימא ר"ש הואיל ואשתני שמרע"ה לא אמר אלא כתב לכן קורין ביחיד להורות זה ודו"ק:
והנה בפירוש הגמ' דעד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כ' המהרש"א ז"ל בח"א דלכן לא מיחזי כשיקרא כיון דכולה ס"ת עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וכאן מן וימת שינה שהקב"ה אומר ומשה כותב ולא הי' משה אומר ומש"ה לא מיחזי כשיקרא שהרי לא הי' אמרה בשעת כתיבה כמו כל התורה עכ"ל. וראיתי למי שלמד מד' המהרש"א ז"ל דשקר אינו כ"א בפה ולא בכתב ולענ"ד ח"ו לומר כן ובטח תלמיד טועה כתב כן וכונת המהרש"א ז"ל נלענ"ד עפי"מ דמבואר בקרא ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חי' ות"א לרוח ממללא הרי דיתרון החיות שבאדם הוא כח הדיבור ומה"ט דעת ר"ת ז"ל דאע"ג דגוסס הרי הוא כחי היינו רק בשעה שיכול לדבר אבל אם אינו יכול לדבר שוב אינו כחי ונראה דזה הענין מאמרם ז"ל אגרא דבי טמיא שתיקותא להורות זה דעיקר מה שנחסר הוא כח הדיבור כי זה הוא כל החיות שבאדם ובזה מותר אדם מן הבהמה וכ"כ המר"ל דזה הוא הענין תפלה בדיבור להורות יתרון זה שיש לאדם על כל הבע"ח, ולכן לא יתכן שיאמר בפיו וימת כיון דאמירה הוא היפך המיתה ולזאת מקרא דוימת משה ואילך לא אמר בפיו כי אמירה ומיתה הוא דברים הסותרים זא"ז אבל בלא אמירה אע"פ שיש לו עוד פעולות הגופניות יש לומר בו וימת כנלענ"ד כונת המהרש"א ז"ל אבל בכ"מ אין נפ"מ בין כותב לאומר ואדרבה כתב שיש בו מעשה חמור יותר ועיין בת' הרמ"א ז"ל סי"א שחקר הרבה בענין לה"ר אף שמותר לדבר על בעלי מחלוקת מ"מ בכתב דהוי מעשה י"ל דחמיר יותר כמבואר במס' גיטין ד' ס"ז ע"א עיי"ש מה שהאריך בזה ואם אמנם כי בעדים אמרה התורה מפיהם ולא מפ"כ זה גזה"כ ולדעת רש"י ז"ל בגיטין ע"א דמחלק בין עדים לשטר שכשר מה"ת משום דהאי אורחי' בהכא מבואר דפסול דמפ"כ הוא משום דלאו הדרך להעיד ע"י כתב לכן בשטר דאורחי' בהכי גם מפי כתבם הוי עדות מה"ת ועי' בת' הרי"מ חיו"ד סי' י"ד מ"ש בזה לבאר הד' ועכ"פ מד' כולם נלמד דעדות בכתב דהוי מעשה חמיר יותר מעדות דע"פ ואע"ג דמקור האיסור להעיד בשקר הוא מדכתיב ל"ת ברעך עד שקר מבואר דאין נפ"מ בין בע"פ לכתב לענין שקר ואריכות בזה למותר: