בר"מ ז"ל פ"ט ממלכים ה"א כתב בזה"ל על ששה דברים נצטווה אדה"ר וכו'. ובמצרים נצטווה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ ז"ל דמ"ש הר"מ ז"ל דעמרם נצטווה במצות יתירות צ"ע היכא מייתי לה וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בת' חיים שאל ח"א סי' צ"ה הביא בשם הרב מקום שמואל דכוונת הר"מ ז"ל לדברי הגמ' סוטה (דף י"ב) עמד עמרם וגירש את אשתו וקשה אמאי גירש הא סגי בהפרשה לבד וע"כ דגירש כדי שיוכל אחר ליקח אותה ויקיים בה מצות פו"ר ואמרינן בסנהדרין דמצות פו"ר נאמרה לישראל ולא לב"נ ועמרם וכולם גירשו כדי שיקיימו פו"ר א"כ מוכח דנצטוו על פו"ר וחופה וגירושין את"ד. ועיי' שם להרב חיים שאל שדחה דבריו. אמנם תמהני על הרב חיד"א ז"ל דשקיל זוטרי ושבק רברבי והניח להרב מקום שמואל להוכיח מזה דנצטוו על פו"ר דהי' להם דין ישראל ושכח כי קודם מתן תורה ב"נ נצטוו על פו"ר לכ"ע ורק מצד דנאמרת ולא נשנית לאחר מתן תורה ניטלה מב"נ וניתנה לישראל וז"ב. אמנם בכל זאת לכאורה יש לקיים קצת ד' המקום שמואל מה שהביא הראי' מגירושין דנראה מזה דנצטוו במצות גירושין דהנה לכאורה צ"ע על התרגום דמתרגם על הא דויקח עמרם את יוכבד דודתו "אחות אבוהי" דמה בעי בזה ואמאי לא תרגם כפשטו ואע"ג דהאמת הי' כן דהיתה אחות אביו אבל מה קמ"ל בזה ונראה עפמ"ש הפני יהושע בקידושין (דף י"ג) דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר מקרא דודבק באשתו ולא באשת חבירו וגירושין ג"כ אין מתירין בב"נ כמו"ש בירושלמי פ"ק דקידושין א"כ לא משכחת לה דודתו באופן אחר שתהי' מותרת לב"נ אלא אחות אביו דאין לומר אשת אחי אביו דהרי אסורה לו מצד א"א כיון דבב"נ ליכא מתיר ותמיד איכא העשה דודבק ומעתה כיון דנראה מזה דבב"נ ל"מ גירושין ואעפי"כ עמד וגירש את אשתו ובפרט א"נ כמו"ש התוס' דאלצפן נשאה בינתיים ואח"כ החזירה עמרם א"כ מוכח דהוא נכנס בכלל זה לדיני ישראל שיהי' לו דיני גירושין וממילא נראה דה"ה קידושין וחופה דזה בזה תליא כמו"ש לעיל בפרשת וישלח אות א' וא"כ א"ש דברי המקום שמואל אע"ג שהוא ז"ל לא נתכוין לזה. איברא דלכאורה זה טעות דהרי בשיטת הר"מ ז"ל קיימינן והר"מ ז"ל ס"ל להדיא בפ"ט ממלכים ה"ח דבב"נ ג"כ מהני גירושין ואדרבה קיל מישראל דא"צ ספר כריתות רק בדיבור בעלמא יכולין לפרוש זה מזה:

אמנם לאחר העיון נלענ"ד להעיר בדבר חדש דהנה באמת יש לעיין בדעת הר"מ ז"ל דפשיטא לי' להכריע דב"נ מגרשין זא"ז מה שנראה שנסתפקו בזה אמוראי בירושלמי פ"ק דקידושין ה"א. ובאמת מסברא נראה דצדקו דברי הפנ"י כיון דמפורש בסוגיא דקידושין דצריך קרא דמיתת הבעל מתיר ואי לאו הכי אכתי איכא איסור עשה דודבק וא"כ נראה דפשוט להש"ס דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר ולפי"ז גם גירושין מנ"ל דמתירין בב"נ:

לכן נראה לענ"ד דיש נפ"מ בזה בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה ונאמר כיון דכתיב בקרא ודבק באשתו והיו לבשר אחד נראה דהוי חיבור גמור ואינו נפרד לא ע"י מיתה ולא ע"י גירושין אמנם זה דוקא קודם מתן תורה שהי' ב"נ מצווה בפו"ר והי' עליו החיוב להדבק באשתו והי' חיבורן חיבור אמנם לאחר מתן תורה שניטל מהם מצות פו"ר וניתנה רק לישראל ואין להם מצוה באישות כלל שוב הוי רק כקנין בעלמא לכן מי שירצה יכול לבטל הקנין משא"כ קודם מתן תורה שהיו מצווין על פו"ר והי' נשיאתם מצוה להעמיד דורות הוי חיבור גמור ולא יתפרד כיון דהתוה"ק לא גילתה שום מתיר ורק בישראל לאחר מ"ת עשאה התוה"ק מזה הקדש וגילתה דמהני מיתת הבעל וגירושין שתהי' מותרת להנשא לאחר אע"ג שהוא חיבור גמור. ועיי' ביבמות (דף ס"ג ע"א) אמר ר' אלעזר כל יהודי שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זו"נ בראם ויקרא שמם אדם נראה דשם אדם הוא רק בהצטרפות איש ואשה ומה שמדייק ר"א כל יהודי לכאורה צ"ע כוונתו ונראה דהכוונה דדוקא בישראל דליכא מתיר אלא מיתה וגירושין דוקא והיא א"י לגרש את בעלה לכן משלים זה שנושא זו אשה לשם אדם משא"כ ב"נ כיון דמגרשין זא"ז ומתי שתרצה יכולה להפרד ממנו גם לאחר הנישואין אינו בכלל אדם ונראה שזה כוונת חז"ל מה שדרשו אדם אתם אתם קרויין אדם דהכוונה כנ"ל כיון דשם אדם הוא רק ע"י הצטרפות איש ואשה וזה שייך רק בישראל משא"כ בב"נ ועפי"ז יובן היטב שיטת התוס' דקודם מתן תורה גם ב"נ הי' ג"כ בכלל אדם כיון דקודם מתן תורה לא הי' מהני בב"נ גירושין א"כ שפיר נקראו אדם. ויש להאריך בזה ולברר היטב כל מה שאמרו חז"ל בענין אישות ב"נ לפי זה. אך אין כאן מקומו. ולחכם יספיק דברינו שכתבנו:

היוצא לנו מזה דקודם מתן תורה כיון דתחילת הבריאה הי' להעמיד תולדות ולהמשיך הלאה הבריאה ע"י מצות פו"ר ובזה נשלמה צורת האדם בודאי לא הי' מהני גירושין ולא מיתה להסיר הקשר משא"כ לאחר מתן תורה שניתן תכלית הבריאה לישראל שהם ימשיכו תולדותם בעולם וניטל מצות פו"ר מב"נ יפה כתב הר"מ ז"ל דמגרשין זא"ז דלאחר מתן תורה ל"צ גירושין ופשיטא דמיתת הבעל מתיר בהם. ובזה א"ש דברי הפנ"י הנ"ל מה שמחדש במיתת הבעל אינו מתיר לב"נ ותמהו עליו שנעלם ממנו גמ' ערוכה בסנהדרין (דף נ"ח ע"א) דר"ע דריש ע"כ יעזוב איש את אביו היינו אשת אביו ומקשינן בגמ' היינו באשתו ולא באשת חבירו ותרצינן לאחר מיתה וא"כ מבואר דמיתת הבעל מתיר בב"נ. אמנם להנ"ל הדברים נכונים דהרי פשוט דר"א ור"ע נחלקו על ב"נ לאחר מתן תורה שפיר אמר ר"א דצריך קרא על אשת אביו. והמעיי' בפנ"י יראה דקאי רק על לפני מתן תורה עיי"ש שכתב כן גבי יהודה ותמר אמנם לאחר מתן תורה גם הפנ"י מודה דמיתת הבעל מתיר ומעתה מדגירש עמרם את אשתו ע"כ דנצטווה במצות יתירות היינו גירושין וקידושין ונכנס לזה בכלל ישראל והסברא נותנת כן דלידת משה רבינו הי' בקדושת ישראל עפ"י קדושת האישות שניתן לישראל. ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המבין. ולדעתינו הוא ענין נכבד שמה שכתבנו לדקדק מד' התרגום אינו דקדוק כלל "שדודתו" אין לו תרגום אחר מ"מ הענין בעצמותו נכון לענ"ד: