אמר הכותב העתקתי דברי בני שיהי' שפתותיו דובבות בקבר וימליץ טוב בעדינו. ואשתעשע בהם קצת ובמה דסיים אפתח. מ"ש בסו"ד ליתן טעם לקושית ר"ש אם כדעתיכם אתם חייבתם את ישראל כליי' אם כי הוא דבר חכמה בכ"ז יש לדחות כמובן אמנם לענ"ד י"ל סברא אחרת בזה ואקדים מה שנלענ"ד לחדש בהא דקיי"ל ברודף אחר נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו דאפי' אם הי' אונס על מעשהו זה דיהרג אם לא יעשה זאת מ"מ ניתן להצילו בנפשו וטעמא דמילתא כיון דחיוב זה דניתן להצילו בנפשו אינו מכח חומר העבירה אלא מכח פגם חבירו וזה אסור אפי' במקום סכנה להציל את עצמו בפגם חבירו ואם אמרו שאסור להציל את עצמו בממון חבירו אם לא ע"מ לשלם מכ"ש בפגם חבירו וא"כ פשיטא דרודף אחר נערה המאורסה ואחר הזכר אפי' אם אונסין אותו על כך מ"מ ניתן להצילו בנפשו. ומעתה י"ל דאע"ג דפסק הר"מ ז"ל דהיכא דהדין דיהרג ואל יעבור מ"מ בעבר ועשה אין הב"ד ממיתין אותו מ"מ היינו דוקא באותן עבירות שאין בהם פגם של חבירו ולא ניתן להצילו בנפשו אבל היכא דיש בהם פגם של חבירו כיון דזה ברור דמכח אונס שלו אין להציל את עצמו בפגם של חבירו שוב אינו בגדר אונס ושוב יש עליו אח"כ עונש מיתה בב"ד. ומעתה י"ל דרשב"י לשיטתו דס"ל דעובד עכו"ם ניתן להצילו בנפשו מכח פגם שמים הרי דס"ל ג"כ דאינו מכח עבירה שהוא עובד עכו"ם רק מכח שנעשה מזה פגם שמים וחמור מפגם הדיוט א"כ גם באונס דינא הכי וניתן להצילו בנפשו דגם בזה איכא ק"ו מפגם הדיוט כנ"ל וא"כ לרשב"י אינו תירוץ כלל מה שהוא אונס בעכו"ם שיהי' פטור אח"כ מחיוב מיתה שעליו כיון דהדין דיהרג וא"י וניתן להצילו בנפשו מכח פגם שמים שוב ל"ש בזה פטור אונס כלל וכמו"ש המפורשים דבשפכ"ד ל"ש פטור אונס מה"ט וגם הר"מ ז"ל מודה דיש עציו חיוב מיתה אם הרג את חבירו באונס מיתה וה"ה בעכו"ם לר"ש דחד טעמא הוא כמובן. וא"כ א"ש הא דאמר ר"ש אם כדעתיכם נתחייבו ישראל כליי' דר"ש לשיטתו אפי' בעובד עכו"ם באונס יש עליו חיוב מיתה:

ועפי"ז יש לתרץ דברי התוס' במס' עכו"ם הנ"ל שדייקו מזה דהשיב רשב"י בגמ' דילן דהם לא עשו אלא לפנים דע"כ הי' רק אנדרטי דאל"כ הי' חייבין למסור עצמן על קה"ש דלכאורה תמי' מאוד כמו שתמה בני זצ"ל דמה בכך דהי' חייבין למסור עצמן על קה"ש הא מ"מ בעבר ולא נהרג לא עברו אלא עשה דוקדשתו. אמנם להנ"ל מובן היטב דכוונת התוס' על רשב"י לשיטתו דלדידי' בעכו"ם כיון דניתן להצילו בנפשו ל"ש טענת אונס כלל וכדברי רשב"י הנ"ל במדרש והא דבגמ' דילן הודה לחכמים היינו מכח דהי' חוזר בו וס"ל דהי' רק אנדרטי ולא היו חייבין למסור נפשם מדינא. וזה נכון בישוב דברי התוס' דרך פילפול:

אמנם לקושטא דמילתא יש לעיי' הרבה בזה. א'. עיקר היסוד מש"כ לחדש דהיכא דניתן להצילו בנפשו גם באונס ניתן להצילו בנפשו עדיין צריך ראי' ואם כי הסברא נותנת כן בפרט דהדין דיהרג ואל יעבור א"כ מהכ"ת שיפגום חבירו את עצמו בשביל הצלתו מ"מ שיהי' מצוה להרגו שלא יפגום חבירו על ידו צריך ראי' די"ל כיון דהוא עושה זאת מאונס מיתה אין לו דין רודף. ואם אמנם כי ברודף אחר חבירו להרגו פשיטא דאפי' באונס יש לו דין רודף וניתן להצילו בנפשו כמבואר בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) דהא דביצא ראשו אין נוגעין בו הוא רק משום דמשמיא קרדפי לה אבל לא מטעם דהוי אונס מבואר דאונס יש לו דין רודף וכן נראה מבואר מר"מ ז"ל שמפרש דברי הגמ' משום שטבעו של עולם הוא נראה דבא להזהיר דלא נימא דהפירוש בגמ' משום דהוי אונס רק דהוא טבעו של עולם ובירושלמי מבואר דהטעם דיצא ראשו אין נוגעין בו כיון דכבר הוא בכלל נפש א"ר מאיזהו טעם אתה מחליט שהעובר רודף את האם דילמא היא רודפת את העובר. עכ"פ מבואר דאונס לא מיפטר מצד רודף. אך י"ל דזה רק ברוצח כיון דהסברא דאמרינן בי' יהרג ואל יעבור הוא מכח מה חזית א"כ גם באונס הוי רוצח ויש עליו כל העבירה של הרציחה ושפיר ניתן להצילו בנפשו משא"כ ברודף את נערה המאורסה היכא דהוא אונס כיון דאונס רחמנא פטרה רק שיש עליו עשה דונקדשתי הוה כמו רודף דחייבי לאוין וחייבי עשה דלא ניתן להצילו בנפשו אע"ג דפוגם אותה ויש להביא ראי' לזה ממה דמבואר ברש"י ז"ל בסנהדרין שם בהא דאמר ר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו דהוא רק בקטן הרודף אחר חבירו להרגו וכן הר"מ ז"ל מפרש כן דברי ר"ה ולכאורה כיון דרוצח ילפינן מנערה המאורסה א"כ מה נ"מ בין זה לזה. אמנם לדברינו י"ל דזה הוא ההבדל דקטן הוי כמו אונס כיון דאין בו דעת ורוצח גם באונס הוי רוצח כיון דהוא מכח מה חזית משא"כ ברודף אחר נערה המאורסה ואפי' א"נ דקטן חייב אף ברודף אחר הערוה מ"מ באונס מחמת מיתה יש לומר דאין עלינו המצוה להרגו מצד רודף מחמת פגמה דידה. ומהא דלא תירץ הגמ' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) על הקושיא דא"נ שיש להם קנס דמיירי דהי' באונס מיתה אינו ראי' דגם באונס ניתן להצילו בנפשו דמלבד די"ל דהוה בכלל חייבי מיתות שוגגין ואכתי קשה דנימא קלבד"מ. אך זה יש לדחות מתרי טעמי. א' דיש לחלק בין חייבי מיתות שוגגין לח"מ אונסין וכ"כ במק"א מדברי האסיפת זקנים כתובות (דף ל' ע"ב) באמצע ד"ה ואי לא מצי לאהדורי שכתב כן דבחייבי מיתות אונסין לא אמרינן קלבד"מ. ב' יש לומר דניתן להצילו בנפשו דאפי' במקום דניתן להצילו בנפשו אינו יותר מחייבי מיתות שוגגין א"כ י"ל דהיכא דהדין דאסור להצילו בנפשו גם בכלל ח"מ שוגגין איננו כיון דאמרינן דבאונס אינו בחיוב מיתה ושוב ל"ש קלבד"מ וכבר כתבנו מזה במקום אחר ואכ"מ:

אמנם בלא"ה יש לומר דלכן לא תירץ הגמ' דמיירי דהי' באונס מיתה די"ל דבכה"ג אינו חייב קנס כיון דהי' אונס על העבירה ל"ש קנס אע"ג דהדין דיהרג וא"י משום דבא על חייבי כריתות מ"מ חיוב קנס הוא בשביל שבא על הבתולה וזה לא חייבה רחמנא באונס וצ"ע בזה הרבה אם יש חיוב קנס באונס ונהי דאמרינן דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער ובין ישן מ"מ י"ל דזה דוקא בחיוב ממון ולא בקנס והבן. ויש להאריך עוד לדעת הר"מ ז"ל דאין אונס בערוה משום דאין קושי אלא לדעת ול"ש בזה דין אונס כלל ואכ"מ כי לא רציתי בזה להעיר אלא ראשי פרקים במה שיש לעיי' בענינים אלו וישמע חכם ויוסיף לקח:

ב) אפי' א"נ דיש לו דין רודף בשעת מעשה ומצוה להרגו שלא יפגום חבירו על ידו וה"ה בעכו"ם לרשב"י שלא יהי' פגם שמים על ידו מ"מ בעבר ועשה העבירה י"ל דאין עליו חיוב מיתה כיון דסוף כל סוף עשה העבירה מחמת אונס וע"ז שפגם ע"ז ליכא ח"מ אח"כ דהחיוב מיתה היכא שכבר עבר הוא רק על חומר העבירה עצמה והבן היטב:

ג) והוא העיקר דנראה דגם בשפכ"ד דהדין דיהרג וא"י מכח סברא דמה חזית מ"מ בדיעבד כשהרג את חבירו מחמת אונס מיתה פטור ממיתת ב"ד אפי' כשהתרו בו וזה מב' טעמים. א' דאין להמית אדם מישראל במה שכל האיסור הוא רק מכח הסברא ואע"ג דסברא דאורייתא הוא מ"מ לא מצאנו שמכח סברא נוכל להרוג אדם מישראל בב"ד. ב' מטעם דאיתקש שפכ"ד לשחוטי חוץ דממעטינן דבאונס אינו חייב כרת ומלקות ה"ה בשפכ"ד בעבר והרג באונס אינו חייב מיתה וכבר העיר בזה הג' מוהר"ז באסקאוויטץ ז"ל בספרו סדר למשנה פ"ה מיסוה"ת עיי"ש שהביא הרשב"א קידושין (דף מ"ג) בשם הראב"ד שכתב לתרץ קושית התוס' דלכן צריך קרא למעט בשחוטי חוץ באונס ולא ילפינן מכל התורה דאונס רחמנא פטרי' ותי' דהוא כיון דכתיב בשחוטי חוץ דם ישפך יהי' איתקש לרוצח מה רוצח יהרג וא"י ה"ה שחוטי חוץ לכן צריך קרא למעוטי ומעתה נאמר אע"ג דברוצח אמרינן מכח סברא דיהרג ואל יעבור ואין למידין מהיקישא דש"ח כיון דשייך בי' מה חזית מ"מ אם עבר והרג באונס שוב ילפינן משחוטי חוץ דפטור ממיתת ב"ד. אלו דברי קדשו ודפח"ח:

ובאמת בעיקר קושית התוס' דלמה לי קרא למעט אונס בש"ח ת"ל דבכה"ת כולה אונס רחמנא פטרי' לכאורה י"ל כיון דקיי"ל דמהני שאלה בקדשים א"כ הא יכול למיתשל ואין זה אונס וע"כ דכופין אותו שישחוט קדשים של חבירו בחוץ וכיון דקיי"ל דאסור להציל א"ע בממון חבירו א"כ שפיר הו"א דיהרג ואל יעבור. וי"ל יותר לפימ"ש האחרונים להוכיח מדברי רש"י אבות בהא דלא הפילה אשה מריח בשר קודש דכמו דאסור להציל עצמו בממון חבירו ה"ה דאסור להציל את עצמו בממון גבוה א"כ בש"ח תמיד יש סברא לומר דהדין דיהרג וא"י כיון דמציל א"ע בממון גבוה ושפיר צריך קרא למעוטי ש"ח באונס. ונראה דא"נ כן דאסור להציל א"ע בממון גבוה ע"כ הא דממעטינן אונס בש"ח היינו בדיעבד דא"ח מלקות משום ש"ח כיון דסוף כל סוף אנוס הי'. אמנם לכתחילה באמת הדין דיהרג וא"י וא"כ לגמרי איתקש שפכ"ד לש"ח ויש להאריך בזה טובא ואכ"מ. עכ"פ נראה דגם בשפכ"ד בעבר והרג אין עליו ח"מ א"כ מבואר דאף מי שניתן להצילו בנפשו בעבר ועשה אין עליו ח"מ. ונראה דגם מח"מ ביד"ש נתמעט מהיקישא דש"ח וא"כ נסתרו דברינו בכוונת התוס'. ועיקר בדעת התוס' נראה דס"ל כדעת הסמ"ג מובא בתוס' מס' ע"ז (דף נ"ד ע"א) ד"ה הא בצינעא דבעכו"ם בפרהסי' יש אזהרה ועונש מיתה ג"כ ודלא כדעת הר"מ ז"ל. ועיין בכ"ז:

ואשיב לדברי בני ז"ל מ"ש דלענין עבודת עכו"ם אפי' בשיתוף לא הי' להם טענת מודעה משום דע"ז כרת עמהם יהושע ברית בזה בודאי צדקו דבריו וארווח לן בזה לתרץ מה שיש להעיר בד' התוס' עכו"ם הנ"ל דמייתי ראי' מהא דאמרינן בש"ס דאלמלא הוה נגדיהו לחמו"ע הוי פלחי לצלמא דלא הי' עכו"ם גמורה דאל"כ כיון דהדין דיהרג וא"י ה"ה דחייבין לסבול יסורים והרי מדברי רש"י ז"ל עה"ת בפרשת תשא בפסוק כ"א פרשה ל"ב שכתב בזה"ל כמה יסורים סבלת עד שלא תבוא עליהם חטא זה ועיי' ברמב"ן ז"ל שתמה על רש"י ז"ל. עכ"פ דעת רש"י ז"ל נראה לכאורה דביסורין אמרי' דיעבור. אמנם לדברי בני ז"ל נראה דגם רש"י ז"ל מודה דהיכא דהדין דיהרג וא"י גם כל יסורין שבעולם צריך לסבול שלא יעבור ח"ו אך כוונת רש"י ז"ל כיון דעגל הי' רק עכו"ם בשיתוף ולא הוזהרו ב"נ ע"ז וא"כ היו יכולין לחזור מכח טענת מודעה. ובלא זה כיון דב"נ אינו מצווה על קה"ש א"כ הי' אהרן יכול לחזור מקבלת התורה ויהי' דינו כב"נ לכן שפיר שאלו מ"ר כמה יסורין סבלת בזה. אמנם התוס' הוכיחו שפיר מחמו"ע כיון דהם לא הי' להם טענת מודעה לענין עכו"ם כלל א"כ איך אמרינן בגמ' דאלמלא נגדיהו וכו' וע"כ דהיתה רק אנדרטי. והרמב"ן ז"ל דלא ניחא לי' בדברי רש"י ז"ל נראה לענ"ד דאזיל לשיטתו דמאברהם אבינו ואילך הי' להם דין ישראל בכל מה שנוגע לעכו"ם הן לענין שיתוף עכו"ם והן לענין קה"ש כיון דהיו בכלל ישראל ממילא דינם כישראל ולכן גם אז לא הי' מהני טענת מודעה בענין חטא העגל אמנם רש"י לשיטתו במס' זבחים (דף קט"ז) דעד מתן תורה כולהו בכלל ב"נ הוי ודינם כב"נ ולכן מהני טענת מודעה בחטא העגל וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:

אמנם מ"ש בני ז"ל בשמי דשיתוף עכו"ם וקידוש השם חדא הוא אם אמנם כי בדרשותינו כ"כ אבל לקושטא דמילתא נראה שאינו כן לפימ"ש במק"א שנראה עיקר דגם גר תושב מוזהר על שיתוף עכו"ם ואעפי"כ פשיטא להש"ס דגר תושב אינו מוזהר על קה"ש דהרי ראיית הגמ' מנעמן דהי' גר תושב ועיי' במסכת עכו"ם (דף ע"ד ע"ב) איזהו גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם דברי ר"מ וכו' וחכ"א אלו לא באו לכלל גר תושב וברש"י ז"ל בזה"ל שהרי גם עכו"ם גמורים נצטוו על עכו"ם ועל שאר מצות. וקשה דילמא כוונת ר"מ שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם אפי' במקום אונס דב"נ אינו מוזהר בקה"ש א"ו דפשיטא להש"ס דרק ישראל שייך בקה"ש. אך יש לעיי' הא י"ל דכוונת ר"מ על שיתוף עכו"ם. ואולי י"ל דפליגי באמת בזה ר"מ וחכמים אי ב"נ שאינו גר תושב מוזהר על שיתוף עכו"ם ועיי' ברש"י סנהדרין (דף מ"ח ע"א) ד"ה מידי דאורחה ודו"ק. ויש להאריך הרבה בכ"ז ולברר הדברים ואכ"מ אפס לחיבת הקודש דברי בני ז"ל כתבנו בזה ראשי פרקים לעורר לבב המעיין: