שם ד' ב' לא תוסיפי על הדבר אשר וגו' ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות וגו' וברש"י ז"ל כגון חמש פרשיות בתפילין חמש מינין בלולב וחמש ציצית וכן לא תגרעו עכ"ל וברש"י ז"ל פ' ראה י"ז א' ל"ת עליו ה' ט טפות בתפילין ג' מינין בלולב ד' ברכות בברכת כהנים עכ"ל א) וצ"ע אמאי שינה רש"י ז"ל שם ונקט ברכת כהנים ושייר ציצית ואולי י"ל דכוונת רש"י ז"ל עפמ"ש המפורשי' לפרש הקרא דל"ת כן לד' דהכוונה שלא נעשה עבודתם שעבדו לע"ז לשם השם ית' יעי' ברמב"ן ז"ל שהאריך בזה וכ' בזה"ל וע"כ אמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם להזהר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וזה ענין הפרשה באמת עכ"ל ומעתה י"ל דאע"ג דרש"י ז"ל פירש הקרא דל"ת כן עפ"י דרשת חז"ל מ"מ מודה שעומק הפשט במקראות אלו קאי על ענין הוספה וגרעון בעבודה והיינו במצות שהן בגדר עבודת השי"ת לכן נקט רש"י ז"ל תפילין שהם מצות של עבודה להשי"ת כמו שמרומז בש"ר וש"י לשעבד המח והלב להשי"ת ואסורין בהיסה"ד וכן לולב דהוא מצות מקדש כמבואר בתה"ק ושמחתם וגו' שבעת ימים וכן ברכת כהנים דהוא שירת וכל אלו הם בגדר עבודת השם משא"כ מצות ציצית הוא מצוה אבל אינה עבודה ובאמת המעי' בספרי פ' ראה שכ' בקרא דל"ת מכאן אמרו הנותנים במתנה אחת וכו' נראה דס"ל ג"כ דעיקר הקרא קאי על ב"ת דקרבנות כמו"ש הרמב"ן ז"ל. ומה שנראה יותר בד' רש"י בשנדקדק בדבריו ז"ל דכאן כ' ה' פרשיות בתפילין ולקמן כ' ה' טוטפות בתפילין לכן נראה דהנה ידיעה פלוגתת הראשונים ז"ל אי האי לחודא קאי והאי לחודא קאי איכא ב"ת שדעת רש"י והר"ם ז"ל דגם בכה"ג איכא ב"ת אלא שאינו גורע אמנם דעת הרמב"ן ז"ל ודעימו דבכה"ג ליכא ב"ת כלל ומעתה נראה דרש"י בא לנו להורות דמב"ת האמור כאן לא נשמע אלא היכא דאגוד יחד כגון ה' פרשיות בתפילין והם בבית אחד וכן ה' מינים בלולב למ"ד צריך איגוד וה' ציצית דהטלית אוגדן אמנם לקמן בפ' ראה לפ"מ שמפרש הרמב"ן ז"ל דלפי הפשט נראה דקאי על עבודות א"כ ברור דהפירש דל"ת היינו אפי' דהא לחודא קאי וילפינן מני' דה"ה לכל המצות אפי' בהא לחודא קאי איכא ב"ת לכן נקט ה' בתים להורות דאפי' בהאי לחודא קאי נהי שאינו גורע מ"מ איכא ב"ת. ועי' בסנהדרין פ"ח בד' רש"י ז"ל וכן בה' מינים בלולב אפי' אם א"צ איגוד ולא איגדן וכן ברכת כהנים ס"ל לרש"י ז"ל דאינו בגדר אגודין ולכן לא נקט ציצית דבציצית ל"מ לי' בלא איגד וכן ה' פרשיות ל"מ לה בלא איגד ומדוקדיק מאד לשון רש"י ז"ל דכאן נקט ענין ב"ת היכא דאגידין יחד ולקמן בפ' ראה בא להורות דאפי' אם הא לחודא קאי איכא ב"ת. יעי' בס' דעת זקינים לרבותינו בעלי תוס' שכ' בזה"ל ל"ת עליו שאם תוסיפו תגרעו דכל המוסיף גורע שאם תעשה ה' ציצית גרעת גם הארבעה שאינן כלום מאחר שלא עשית המצוה כהלכתה וכן פירש רש"י ה' פרשיות שבתפילין וה' מינין שבלולב אבל אם ישב שמנה ימים בסוכה לא בא השמיני עם השבעה ומה שעשה עשה עכ"ל נראה שבא ל"ת בזה דלכן לא נקט רש"י ז"ל דגם בישן בח' בסוכה איכא ב"ת כיון דבזה אינו גורע ואינו פוסל המצוה ורש"י ז"ל לא נקט ב"ת אלא היכא דגורע עיד"ז משא"כ היכא דהא לחודא קאי זה אינו נכלל בכלל ב"ת האמור בפרשה זו אמנם הרמב"ן ז"ל אחר שהביא ד' רש"י ז"ל וכ' שהוא מספרי הוסיף בזה"ל אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בח' בסוכה בכונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ר"ה ונלענ"ד דהרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל להלכה דהאי לחודא קאי ליכא ב"ת כלל והא דברכת כהנים היינו משום דנשואות כפים אוגדן וכן שמיני הוי אגוד לז' ימי החג ולדידי' באמת גם בישן בשמיני בסוכה פסול כל המצוה וזה מוכרח לדעתו ז"ל לכן כתב שפיר דיש להוסיף חידש דין זה דגם בכה"ג עובר על ב"ת משום דפוסל המצוה אע"ג דהוא בזאח"ז משום דהחג אוגדן:

ב) ובאמת בעיקר פלוגתת רש"י והרמב"ן ז"ל אי בהאי לחודא קאי איכא ב"ת לכאו' י"ל דממקומו מוכרע כדעת הרמב"ן מהא דמקשה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וברש"י עירבין ד' צ"ו ע"א מבואר דקשיות הגמ' מהא דאנן מיתב יתבינן בח' ספק ז' לכתחילה יקשה טובא א"כ אמאי לא מקשה אביי משופר ביו"ט שני דעסק בי' כאן בדיני שופר וכן מלולב ביו"ט שני ואמאי מקשה רק מסוכה. וראיתי בערל"נ שהקשה אמאי לא הקשה אביי מקה"י ביו"ט שני ות' דעל דיבור ל"ש מלקות. אמנם אינו מת' בזה מה שלא הקשה מתק"ש ונטילת לולב אמנם א"נ כדעת הרמב"ן ז"ל דבהא לחודא קאי ליכא ב"ת א"כ מוכרח אביי להקשות רק מסוכה דלא מפסקי לילות מימים שס"ל דהוה איגודן משא"כ שופר דמפסקי לילות מימים ל"ש בי' איגד ובלא"ה לענין סוכה י"ל דהחג אוגדן משא"כ בשופר כיון דאם אתמול קודש היום חול הוי שלא בזמנו גמור ואין כאן איגד כלל ושוב ליכא ב"ת אמנם בלולב ביו"ט שני דליכא למימר טעם זה צ"ל משום דמפסקי לילות מימים כן מצה בליל שני דליכא למימר טעם זה י"ל משום דמפסקי ימים מלילות ל"ה איגוד ולכן ל"ק רק מח' דסוכה דמיתב יתבינן וא"כ מוכרח כדעת הרמב"ן ז"ל:

ודרך פלפול עלה בדעתי דהנה האחרונים הקשו אמאי ילקה על ב"ת הא הוי לאו שבכללות והר"ם ז"ל לא מנאה בהדי הלוקין אמנם נראה עפמ"ש הג' בעל מגילת אסתר ז"ל להוכיח מד' רש"י ז"ל בהא דאחת לקתה משום שאכלה פגי שבועות והתרו בה למלקות דרש"י ז"ל ס"ל דאע"ג דאין לוקין על עשה מ"מ בהתרו בו למלקות לוקה משום עבירת העשה היכא דעובר בקו"ע על לאו הבא מכלל עשה א"כ י"ל דה"ה בעובר עבירת ב"ת במקום שמגרע עיד"ז את המצוה א"כ ע"י ב"ת מבטל להעשה שוב לוקה משום העשה אם התרו בו למלקות ולכן לא הקשה אביי רק מסוכה כיון דרוצה למצוא שיהי' מלקות משום ב"ת וזה א"א אלא במקום דמגרע להמצוה והיינו היכא דשייך בי' איגד א"כ ל"ק רק מסוכה בח' די"ל דמבטל למצות סוכה דכל ז' ושפיר לוקה משא"כ בשופר ביו"ט שני אפי' א"נ דשייך בי' ב"ת מ"מ כיון דאינו מגרע להמצוה דאתמול כיון דמפסקי לילות מימים ול"ש בי' איגד שוב ל"ש בי' מלקות כיון דב"ת הוי לאו שבכללות וז"נ דרך פלפול ולרש"י לשיטתו לפ"ד המג"א בדעתו ז"ל שבהתרו למלקות לוקה על עשה. אך זה רק לפלפולא אמנם העיקר נראה בדעת אביי דהקשה רק מישן בשמנה בסוכה בשנדקדק דלא הקשה מאכילה בסוכה בח' ולמה מקשה דוקא משינה לכן נראה דאביי ס"ל דמכל יו"ט שני שתקנו חכמי' מחמת ספק ל"ש ב"ת ולזאת ל"ק משופר כיון דאם היום יו"ט אין לנו עצה אחרת כ"א לתקוע בשופר דאל"כ יתבטל מצות שופר וליכא כאן איסור דב"ת וממילא מאכילה דסוכה ג"כ ל"ק כיון דמוכרח לאכול משום שמחת החג ודילמא הוא ז' וא"כ אוכל חוץ לסוכה והרי מוכרח לאכול בסוכה וליכא ב"ת אמנם משינה מקשה שפיר כיון אינה מוכרחת כלל ובידו שלא לישן כלל בשמיני לכן שפיר קשה איך מותר לישן בסוכה הא איכא חשש ב"ת וא"ל דעושה זאת מחמת ספק כיון דבידו שלא לישן כלל ואין זה מבטל מצוה כלל כיון דאם אינו ישן א"ח בסוכה וא"כ איכא איסור דב"ת:

ובהעמק העיון יש להמתיק הד' ביתר ביאור עפמ"ש במק"א להוכיח דהא דתקנו חז"ל יו"ט ב' אינו משום חשש דילמא הוא יו"ט ואסור בעשיות מלאכה אלא משום דחז"ל רצו שישמרו ישראל הרגלים בזמנם שיתקדשו בקדושת היו"ט. וראי' לזה מהא דמבואר בר"ה ד"ל דלוי אקלע לבבל אמר בסים תבשילא דבבלאי ביום צום ועי"ש בסוגיא ורש"י ותוס' ותמי' מאוד אמאי לא אמר כלל על המלאכה שעשו ביו"כ וכן בהא דמקשי בירושלמי על מה שאינו עושין ב' ימים יוה"כ משום ספיקא דיומא ות' משום סכ"נ וידיעה פלפלו של רבינו הגדול בכרו"פ ז"ל הא איכא עצה באכילות ח"ש ותמי' מאד שלא העירו כלל איך מותר לעשות מלאכה הא איכא ספק כרת וע"כ צ"ל כיון דבאמת הם ס"ל דהוא חול ליכא איסור תורה משום מלאכה לפ"ד התוס' דקסבר שהוא חולין על בשר קודש הוי בגדר מתעסק א"כ ה"ה ביוה"כ אם אנחנו סוברים שהוא חול הוי בגדר מתעסק לכן קשיא לי' לירושלמי וכן לוי אמר רק מצד שאוכלין ביוה"כ האמיתי דבזה ל"ש הת' דהוי מתעסק כיון דקיי"ל דמתעסק בחלבים ועריות חייב משום שנהנה ועפ"ז ימתק מאד לשון לוי בסיס תבשילי כו' דבא להורות זה דחשש עיקר על אכילה משום נהנה. ומעתה כיון דמוכרח דגם על יוה"כ ל"ח משום מלאכה אע"ג דהוי שגגת כרת משום דהוי בגדר מתעסק היכא דקסבר שהוא חול א"כ מכ"ש ביו"ט דהוי רק שגגת לאו דלדעת הרמב"ן ז"ל שגגת לאו א"צ ריצוי כלל א"כ בודאי היכא דהוא סבר שהוא חול דהוי בגדר מתעסק ל"ש למיגזר משום זה יו"ט שני ויש להעיר עוד מד' הגמ' ע"ז דכ"א דשדה לכותי מותר להשכיר דלית בי' משום לפנ"ע כיון דאינו עושה מלאכה ביו"ט אלא בחוה"מ ובחוה"מ אנו נמי עבדינן וקשה הא כותים ס"ל קרא כדכתיב וא"כ ס"ל דממחרת השבת היינו ממחרת שבת בראשית א"כ בטח יעשה מלאכה ביו"ט של עצרת דדן דלדידהו לאו יו"ט הוא וא"כ נהי דאנחנו ס"ל דאריס אריסתו קעביד מ"מ יהי' אסור משום לפנ"ע וכבר נתקשו בזה האחרונים אמנם להנ"ל א"ש דל"ש בזה לפנ"ע כיון דהא ס"ל דממחרת השבת היינו שבת בראשית ועצרת דידן הוא חול אצלם הוו בגדר מתעסק וליכא בזה לאו דלפנ"ע:

איברא דז"א דהרי התוס' הוכיחו דגם באיסור דרבנן איכא לפנ"ע מלבד זאת אכתי קשה על מרחץ דמותר להשכיר לכותי הא יש לחוש משום יו"ט של עצרת ומרחץ נקראת על שמו של ישראל וע"כ דס"ל לגמ' דילן דכותים לא נחלקו עם חז"ל בפרישא דממחרת השבת והודו בזה דממחרת השבת היינו יו"ט של פסח והארכנו בזה במק"א ואכ"מ. הכלל כי מסוגיא זו א"ר דשגגת יו"ט הוי בגדר מתעסק אך כ"כ שהוא כ"ש מיוה"כ. ולכאו' עלה בדעתי די"ל דק"ו פריכא הוא לפמ"ש בת' להג' בעל תורת חיים שי' להוכיח מד' הרוקח דס"ל דאע"ג דמתעסק בשבת פטור משום דאינה מלאכת מחשבת מ"מ עבר עשה דשבתון כיון דעכ"פ לא שבת ואפי' א"נ דמתעסק במלאכה גם עשה דשבתון ליכא כיון דל"ה מלאכת מחשבת אינו בגדר מלאכה והוי שבותה ג"כ אמנם במתעסק ביו"ט וקסבר שהוא חול בזה בודאי הסברא נותנת דעכ"פ לא קיים העשה דשבתון וא"כ י"ל דא"ר מיוה"כ דדרשינן שבתון לקניבת ירק ואין במלאכה דיוה"כ עשה דשבתון לכן ל"ש למיגזר משום מלאכה כיון דהוי בגדר מתעסק משא"כ ביו"ט דאיכא עשה דשבתון במלאכה א"כ י"ל דשפיר תקנו יו"ט שני מחשש מלאכה דנהי דקסבר דהוא חול הוי מתעסק לענין מלאכה אך עכ"פ עבר על עשה דשבתון:

אך לקושטא דמלתא ז"א דמלבד דאין סברא דמשום עשה דשבתון יתקנו יו"ט שני ויבטלו מצות תפילין והרי דעת גדולי ראשונים דעשה דקו"ע חמור מעשה דשוא"ת מלבד זאת ממקומו מוכרע דל"ח למלאכה דהרי בסוכה בח' מיתב יתבינן מחשש דילמא הוא שביעי וקשה אמאי לא חיישינן דעיד"ז שיושב בח' בסוכה יטעה שהוא ז' ויעשה מלאכה, וע"כ כנ"ל דעל מלאכה ל"ש למגזר כיון דאם שכח שהוא יו"ט הוי בגדר מתעסק (ודוח"ל משום דחוש"מ ג"כ אסור במלאכה רק דבר אבוד וזה ל"ש) הכלל דנראה ברור דיו"ט שני אינו משום איסור מלאכה אלא משום דחז"ל רוצים שישראל יחוגו את היו"ט כפ"מ שהוא באמת ולא יגרעו מצות יו"ט לקדשו וכיו"ב ומעתה ל"ש להקשות דיהי' אסור מחשש ב"ת לפמש"כ המפורשים דכל ענין ב"ת משום דכל המוסיף גורע ועי"ד הוספה יכול לבוא לגרעון במצות השי"ת וא"כ הכא דכל התקנת חכמים הוא משום שלא יבוא לגרעון בקדושת יו"ט ל"ש בזה לאסור מחשש ב"ת ומה"ט ל"ק מאכילה בסוכה בח' מחשש ב"ת כיון דמוכרח לאכול דל"ש לומר דלא יאכל דא"כ מזלזל בקדושת יו"ט דהרי מחויב בשמחה (ואע"ג דאפשר בבשר ובדברים דא"ח בסוכה מ"מ זה ל"ח בגדר אפשר שלא לאכול כיון דמשום יו"ט חייב לאכול פת. ובכלל להגביל אותו שלא לאכול פת זה הוי בגדר זלזול בשמחת יו"ט) וכיון שכן שוב מוכרח לאכול בסוכה מחשש בל תגרע דדילמא הוא ז' וא"כ שוב ל"ש על אכילה חשש ב"ת משא"כ שינה דאין הכרח לישן כלל שפיר הוקשה דיהי' אסור מצד ב"ת:

ודרך פלפול יותר י"ל דאפי' א"נ דגם באכילה יש חשש ב"ת מ"מ כיון דאביי רוצה להקשות דילקה מוכרח להקשות רק משינה לפמ"ש הרדב"ז בת' דהיכא דיכול לומר למצוה נתכונתי ל"ש מלקות ואפי' בקבלת התראה לא לקי וא"כ באכילה דמוכרח לאכול משום שמחת יו"ט וא"א לאכול חוץ לסוכה מחמת ספק ז' א"כ אפי' אם התרו בו למלקות מצד ב"ת אינו לוקה משום דיכול לומר למצוה נתכונתי משא"כ בשינה כיון דבידו שלא לישן א"כ א"א לומר למצוה נתכונתי ושפיר לוקה אי התרו בו ויש להאריך עוד בביאור ד' הש"ס ע"ד פלפול ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר קצת ענין יו"ט שני יען שכבר רמזתי בו בקונטרס בית יהודא לבני הרב ז"ל סוגיא דבל תוסיף אמרתי לבאר חו"ד הקלישה בזה והמע"י יבחר:

ג) והנה בענין ב"ת כתבתי הרבה בח' במקומות מפוזרים ולהלהיב לבב התלמודים ארשום בזה מה שיש לי בענינים אלה הערות חדשות שעדיין לא מצאתים בספרים וזה יצא ראשונה בענין מה שחקר בס' בית יהודא בסוגי' דבל תוסיף אי הלאו דב"ת הוא רק אחר עשיות המצוה ומוסיף עלה או אפי' קודם עשיות המצוה איכא ב"ת אם מוסיף על המצוה יעיי"ש והנה לכאורה ממקומו מוכרע מהא דמקשינן בר"ה כ"ח מהא דכהן שעלה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה א' משלי וכו' ת"ל לא תוסיפו על הדבר והא הכא כיון דבריך לי' עברה לי' זמני' וקתני דעבר הב"ע בדלא סיים וכו' נראה מבואר דדוקא באמצע הברכות שכבר התחיל לברך ברכת כהנים איכא ב"ת הא קודם שהתחיל לברך ליכא ב"ת:

אמנם מה שנראה להעיר בדבר חדש עפמ"ש בס' דרך חיים סי' להעיר בלשון הברייתא שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל שאינו מובן ולכאו' שפת יתר הוא וכתבנו דהפי' הוא דבכהן העולה לדוכן דהיינו במקדש צריך להזכיר את השם ככתבו א"כ מהכ"ת דיהי' מותר להוסיף הא כיון שאינו מצוה שוב איכא איסור משום הוגה את השם באותיותיו וא"ל דהפירש דיאמר בהברכה שמוסיף את השם כקריאתו דנראה דבכה"ג ליכא ב"ת כיון דהמצוה במקדש שיאמר השם ככתיבתו א"כ אם ההוספה אינו כן אינו בגדר מוסיף וע"כ צ"ל דזה באמת פירש הברייתא שיאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל והיינו בשם המפורש ה"ה שאוכל להוסיף ברכה א' משלי וכיון שליכא ב"ת ה"ה בכלל המצוה וג"כ מותר להזכיר בשם המפורש דמצוה אחת הוא כיון שהוא זא"ז ממש ה"ה כב"א והר"ז דומה למ"ש התוס' מנחות דל"ח ע"א שכ' דאם רמי טפי משני חוטי לבן כיון דאינו בגדר ב"ת אינו אסור משום כלאים דהכל הוא בכלל המצוה והכ"נ דכותי' שא"ב איסור הוגה את השם וז"ב בפירוש הסוגיא:

ומעתה נראה דז"ד כשמתחיל ברכת כהנים דשפיר י"ל הואיל דניתן לי רשות אבל כ"ז שלא התחיל במצוה ברכת כהנים ברור הדבר שאסור משום הוגה את השם ול"צ לבוא לב"ת ושפיר מוכרח הגמ' לתרץ בדלא סיים אבל בלא התחיל ממנ"פ אם אומר השם ככתיבתו בלא"ה אסור ואם אומר כקריאתו גם משום ב"ת ליכא ולפי"ז במדינה שפיר י"ל דאם בתחילתו מוסיף ברכה אחת ג"כ עובר משום ב"ת וזה הערה נכונה אמנם מלשון הספרי ראה דאיתא בזה"ל ומניין שאם פתח לברך ברכת כהנים שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ד' אלוקי אבותיכם וגו' ת"ל דבר אפי' דיבור לא תוסיף עליו עכ"ל הנה לא נזכר בכאן עולה על הדוכן וגם הואיל ונתנה לי תורה רשות נראה דמיירי בנ"כ בגבולין שמזכיר את השם כקריאתו ואעפ"כ מבואר הלשון שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך נראה קצת דקודם שפתח לברך ברכת כהנים ל"ש ב"ת דב"ת ל"ש אלא בעושה המצוה ומוסיף עליו אבל במוסיף קודם שמתחיל המצוה א"ז בגדר ב"ת אך י"ל דא"ר מברכת כהנים לשאר מצות כיון דאין ברכת כהנים בפחות מעשרה א"כ אין להמצוה חלות קודם שיתחיל לברך בר"כ דאם הציבור ילכו מביהכ"נ קודם שיתחיל לברך בר"כ הרי אין כאן מצוה כלל א"כ בשעה שמוסיף אינו בגדר מוסיף על המצוה כיון דאם ילכו עתה הציבור מביהכ"נ ליכא כאן מצוה ואינו מוסיף על המצוה לכן דוקא כשכבר התחיל המצוה שייך על ההוספה שם מוסיף על המצוה משא"כ כ"ז שלא התחיל המצוה אינו נופל ע"ז גדר מוסיף על המצוה (וי"ל יותר לפמ"ש האחרונים דכשם שיש מצוה על הכהנים לברך ה"ה דיש מצוה על ישראל להתברך מפי הכהנים וא"כ נראה דכמו דכהן המברך עובר על ב"ת אם מוסיף ברכה אחת משלו ה"ה הציבור עוברים על ב"ת אם שומעין את ההוספה וא"כ אם נימא דגם אם מתחיל בברכה אחת משלו איכא ב"ת הרי חיוב על הציבור לצאת מביהכ"נ שלא לשמוע בר"כ כדי שלא יעברו על ב"ת וא"כ שוב לא יהי' מצוה ושוב ל"ש ע"ז ב"ת אך בזה יש לעי' אם בשמיעה שייך ב"ת ועי' בספרי חמדת ישראל קונטרס תורה אור אות מ' ואכמ"ל בזה) משא"כ במצוה דלא תלי' באחרים והוא חוה"ג ותלי' בדידי' לחוד שפיר י"ל דאם מוסיף מקודם המצוה ג"כ איכא ב"ת ונראה לה"ר לזה שעפ"ז יתפרש ד' האור זרוע בה' יו"ט פ"ד שכ' דאע"ג דלולב אינו נוטל בלילה מ"מ כשקודש היום הוי בגדר ראוי ואם נפסל אז הוי בגדר דיחו עיי"ש ולכאורה צ"ע דמנ"מ אם נפסל בלילה או בערב יו"ט אמנם להנ"ל י"ל עפמ"ש בס' כל"ח בפ' בא אות א' איק"ג דאם יש חלות לענין ב"ת הוי בגדר ראוי עיי"ש שכ' להוכיח כן מד' הכ"מ ז"ל פ"א מה' ציצית הט"ו ומעתה י"ל דהאו"ז ס"ל דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ליכא ב"ת א"כ בערב יו"ט אם יטול לולב לשם מצוה ליכא ב"ת אמנם בלילה בהתקדש חג הסוכות כיון דמצות סיכה מאגד לילה ויום שוב אם נוטל בלילה לולב עובר על ב"ת כיון דיו"ט ומצות סוכה מאגדן וכיון שכן שוב הוי בגדר ראוי ויש לו חלות ונפסל משום דיחו וזה נכון בכונת האו"ז. ומעתה מוכרח דהאו"ז ס"ל דגם קודם עשיות המצוה שייך ב"ת דאל"כ ל"ש הכא בלילה ענין ב"ת כלל דמצד הוספה על לולב דאשתקד ל"ש ב"ת דהאי לחודא קאי ואי משום ב"ת דלמחר הא הוי קודם המצוה וא"כ אינו בגדר ראוי בלילה יותר מבאם ערב יו"ט כיון דעדיין אינו זמן המצוה א"ו כדאמרן. שו"ר לכבוד ידידי הג' בעל חלקת יואב שיחי' חאו"ח ס"ב שכ' להעיר בהא דקימ"ל דאע"ג דלילה לאו זמן תפילין מ"מ אם הולך מבע"י לשמרן מותר אמאי לא יעבור על ב"ת וא"ל דלילה הוי שלא בזמנו ובעי כונה דנראה דלילה מיקרא זמנו וכמו"ש האו"ז דאם נפסל בלילה. הוי נראה ונדחה וא"כ ה"נ אף דלשמרן יעבור על ב"ת וכ' לחדש דלק"מ דאדרבה כיון דלילה לאו מחוס"ז הוי כעושה מצוה שתי פעמים דרשאי לתקוע כל היום כיון דאמרה התורה יום תרועה יהי' לכם ואף דלילה פטור מ"מ הוי כיושב בעת הגשמים בסוכה דמ"מ היום הוא זמן שמחויב מצוה זו ולילה לאו מחוס"ז עכ"ל והנה לפמ"ש ביאור ד' האו"ז מבואר מ"ד האו"ז להיפך ממש מדבריו. אך אפי' א"נ דכונת האו"ז בפשיטות דנהי דבלילה ליכא חיוב המצוה מ"מ חיוב הכנה למצוה איכא בלילה ולכן הוי בגדר ראוי וכיו"ב בירושלמי דמכשירי קרבנות יהי' דוחין שבת בלילה משום דחיוב הכנה מתחיל בלילה מ"מ ז"ב דלענין ב"ת הוי בגדר שלא בזמנו דלענין ב"ת תליא אם מחיוב במצוה עתה והוא ק"ו מהא דברכות כהנים דא"ל כיון דמתרמי לי' צבורא אחרינא הדר מברך הוי שלב"ז לענין ב"ת אע"ג דבעצם הוא זמן חיובא לכהן שלא ברך עוד ברכת כהנים ומה"ט במצוה שלא שייך בה להוציא אחרים כגון בנטילת לולב ליכא ב"ת לאחר דנפיק בי' אם ליקחו עם מין חמשי אע"ג רשב"ש דלא נפיק בי' עוד הוא זמנו ועי' בת' דלמאן סר"ד וא"כ בלילה דפסולה המצוה ואינו זמנו כלל של עשיות המצוה לשום אדם איך אפ"ל דהוי זמנו לענין ב"ת ולא יהי' צריך כונה ומה שרוצה לומר מכח קשיתו דאדרבה כיון דהוי זמנו ממש הר"ז דומה ליושב בסוכה בשעת הגשמים דליכא ב"ת כיון דהיום הוא יום שמחויב בסוכה תמהני עליו שכ' דמיונות כאלו שדומין כאוכלא לדנא דאטו שעת גשמים אמרה תורה שפטור מן הסוכה רק דאם הגשמים יורדין לתוכה עד שתסרח המקפה רשאי לצאת מהסוכה משום דהוי מצטער ואם בסוכה אחרת הסכך עבה יותר ואין הגשמים יורדים לתוכה מחויב לאכול בסוכה ולא מבעי' לדעת הפוסקי' דמה"ת אפי' אם לא יוכל גשמים לירד בסוכה הוי סוכה מעולה א"כ שעת גשמים אינו פטור כלל אך אפי' לפ"ד הסוברים דמה"ת בעינן סוכה שיהי' גשמים יכולין לירד בתוכה וממילא אם גשמים יורדין לתוכה כשיעור שתסרח המקפה ליכא חיוב סוכה מ"מ הרי עיקר תליא משום דכתיב תשבו כעין דירה ובדירה כזו לא ידור ממילא אינו מחויב לישב בסוכה אז א"כ החסרון בסוכה משום דבשעה שירדו בה הגשמים כ"כ אינה דירה ויכול לצאת מסוכתו ואיך שייך בזה ב"ת דהרי אינו יושב בסוכה כלל אף כשיושב בסוכה וכ"כ במק"א דמה"ט מבואר בירושלמי דהוי פטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט וא"י להחמיר על עצמו דהוא מה"ט כיון דבכה"ג אין זה דירה הראוי' לו אינו מקיים כלל בסוכה זו מצות סוכה. הכלל שא"ז פטור מכח שאמרה תורה דלאו זמנו אלא מפני שאין לו סוכה והוי כמו כל מצטער אם הצער מחמת הסוכה פטור מן הסוכה ולא נוכל לומר דאם יושב בה עובר משום ב"ת דזה הכל לפ"מ שהוא אדם. ועי' היטב בסוכה כ"ט וביראים ה' סוכה באריכות בזה דגשמים ומצטער דין אחד להם והדבר ברור דל"ש ב"ת אלא במה שהגבילה תורה בתואר המצוה הן בזמן הן במין אבל מה שהוא מקרה מחוצה לו שא"י לעשות המצוה אף אם עשאה לא יתכן לומר שהוא בגדר ב"ת אמנם לילה בתפילין ובלולב דאמרה תורה להדיא דימים ולא לילות וא"כ הגבילה תורה מצוה זו דזמנה רק ביום פשיטא דבלילה איכא ב"ת והוי שלא בזמנה לענין עשיית המצוה וצריך כונה:

ד) ומש"כ הג' שיחי' להכריח דבכה"ג ליכא ב"ת דאם לא כן מה פליגי במניח תפילין בלילה אם השמר דעשה עשה או לאו ת"ל משום ב"ת. הנה בקושיא זו כבר נתעורר הג' ז"ל בשאג"א סי' מ"ג יע"י בס' בית יהודא שכתבתי לתרץ דנפ"מ באם לא הניח תפילין ביום דנראה מסברא דב"ת ל"ש אלא אם עושה גוף המצוה ומוסיף עלי' משא"כ באם לא עשה עיקר המצוה ל"ש על ההוספה גדר ב"ת לא מבעי' לדעת הפוסקים בהאי לחודא קאי ליכא ב"ת בודאי כן הוא אך אפי' להסוברים דגם בכה"ג עובר על ב"ת מ"מ ה"ד אם עשה המצוה דאז אמרי' דאע"ג דהאי לחודא קאי ואינו פוסל גוף המצוה מ"מ עבר על ב"ת משא"כ כשאינו מקיים גוף המצוה ל"ש ב"ת על הוספה ויש להעיר בזה מסוכה דמ"ז ע"א בפלוגתת ר"י בר"י דר"ש בר שילת משמי דרב וריו"ח אי שמיני שביעי לסוכה או שמיני לסוכה עי"ש היטב כל הסוגיא וללישנא בתרא הפלוגתא אי מיתב יתבינן ואמר ר"י נקט דריו"ח בידך משום דר"ש בר שילת לבר מסוכה הוי יתיב ותמי' כמו שתמה בנוב"י מה"ק חאו"ח סי' א' דמה יענה להא דר"י בר ביזנא וכל גדולי הדור דהוי יתבי בסוכה בח' ספק ז':

אמנם לדברינו א"ש דמהם א"ר כלל כיון דלא יתבי בסוכה כל ימי החג א"כ ל"ש ב"ת כלל כיון דלא עשו גוף המצוה ל"ש עבירת ב"ת לכן שפיר הוי יתבי אבל מי שמקיים מצות סוכה כל ז' שפיר י"ל דאף מיתב לא יתבינן מחשש ב"ת אך לפי"ז צ"ע מה דמסקינן הלכתא מיתב יתבינן כיון דמר"י ב"ב וכל גדולי הדור א"ר א"כ אמאי לא נקטינן כריו"ח ובפרט דר"ש בר שילת בעצמו לא יתיב בסוכה ומה שנראה להעיר בדבר חדש ונאמר דהסברא שכתבנו דמי שלא קיים גוף המצוה אין איסור ב"ת בהוספה אע"פ שהסברא נותנת כן מ"מ במצות סוכה לפמ"ש האחרונים דמצות ס כה הוא רק מתיר שאסור לאכול חוץ לסוכה וזה מחדש נדפס ס' אבני נזר למו"ר הגאה"ק זצלה"ה ב"ח או"ח סי' תפ"א הוכיח כן מהא דכשר סוכת גנבך עי"ש שהאריך לברר הדברים דסוכה רק מתיר האכילה ומעתה י"ל דמי שפטור מסוכה כל ז' אינו מקרי שלא קיים מצות סוכה כיון דבעצם אינו מצוה אלא מתיר והוא לא הי' צריך להמתיר הזה אינו בגדר שלא קיים המצוה ואם ישב בסוכה בח' שפיר הוה בגדר מוסיף דתורה אמרה דל"צ המתיר הזה רק ז"י והוא הוסיף בח' ואין נפ"מ במה שלא נשתמש בהמתיר הזה כל ז' כיון דל"ה צריך לו ומדינא דאם עבר ולא אכל בסוכה כל ז' אם הי' חייב י"ל דאינו ב"ת משא"כ כשהי' פטור מן הדין שפיר י"ל דהוי בגדר מוסיף אמנם ז"ד א"נ דסוכה הוי מתיר משא"כ א"נ דסוכה הוא מצוה בקו"ע ומי שאוכל חוץ לסוכה אינו עושה איסור כ"א בזה שאינו מקיים מצות סוכה א"כ אפי' אם הי' פטור כל ז' מסוכה מ"מ כיון דזה כללא דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן א"כ הרי חיסר המצוה כל ז' ושוב ל"ש ב"ת כיון דלא עשה גוף המצוה ודו"ק היטב בזה כי נכון מאד בסברא דא"נ דהמצוה רק מתיר שלא לאכול חוץ לסוכה א"כ מי שאינו צריך להמתיר הנ"ל כאלו קיים המצוה משא"כ כשאמרינן דהוא מצוה חויבות א"כ נהי דהי' פטור אבל המצוה לא קיים ושוב ל"ש ב"ת כלל:

ומעתה י"ל עפמ"ש להוכיח דד"ז אי מצות סוכה הוא מצוה או מתיר הוא פלוגתא דתנאי בתוספתא פ"א דסוכה דאיתא התם מקודם פלוגתת ר"י וחכמים בסוכה שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה דחכמים ס"ל דפסולה ור"י מכשיר אמר ר"י מעשה בסוכת הילני בלוד שהיתה גבוה יותר מעשרים אמה וכו' אמרו לו מפני שהוא אשה ואין אשה חייבת בסוכה אמר להם והלא שבעה בני' ת"ח הי' לה וכלן שרויין בתוכה עכ"ל ובגמ' דילן מבואר דפליגי בזה ר"י וחכמים אי ישבו בתוכה או לא אמנם בתוספתא לא השיבו חכמים על דברי ר"י ובפלוגתא דמסככין בנסרים איתא שם בתוספתא אמר ר"י מעשה בשעת סכנה שהיינו זוקפין סולמות ומסככין ע"ג נסרי' וישנים תחתיהן אמרו לו אין שעת הסכנה ראי' עכ"ל ור"י לא השיב להם דבר וצ"ע במה פליגי ואיך הביא ר"י ראי' משעת הסכנה לכ"נ דב' פלוגתות אלו תלי' חדא בחברתה דהנה לכאו' יש להעיר בתשובת חכמים לר"י אין שעת הסכנה ראי' הא קיי"ל דבשעת השמד אפי' בערקתא דמסאנא יהרג וא"י וא"כ א"נ דסוכת נסרים פסולה מנ"מ אם הוא שעת הסכנ' או לא אמנם א"נ דסוכה הוא רק מצוה חויבות ואם אוכל חוץ לסוכה אינו עובר בקו"ע כ"א בשוא"ת שאינו מקיים מצות סוכה א"ש שכ"כ הר"ן דבשוא"ת ל"א יהרג וא"י ומעתה נ"ל דהנה לכאו' צ"ע מה שהשיב ר"י לחכמים והלא שבעה בנים ת"ח הי"ל הא י"ל דמשום מצות כיבוד אם לאכול עם אמם ולהיות עמה אכלו בסוכה זו ועוסק במצוה פטור מן המצוה אמנם נראה דאע"ג דנראה דגם בכ"א שייך עוסק במצוה פטור מן המצוה וא"ז בגדר לעבור עד"ת שא"צ לשמוע לאב כיון דדינא הכי דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכמו"ש המר"ל ז"ל בס' גור ארי' פ' ויגש דלכן הי' יוסף פטור מקר"ש בעת שנתראה עם יעקב אבינו משום דהי' עוסק במצות כ"א אמנם נראה דז"ד במצוה חויבית אבל במצוה שהוא מתיר אע"ג דג"כ שייך בי' עוסק במצוה אבל במצות כ"א ל"ש זה שנימא דבשביל דעוסק במצות כ"א יהי' מותר לאכול חוץ לסוכה כיון דאני ואתה חייבים בכבודו ומחויב לראות שלא יאכל בנו איסור ואע"ג דא"נ דמקיים בזה מצות כ"א אינו מחויב בסוכה ומותר לאכול חוץ לסוכה מ"מ בדבר שאסור לו לעשות לולא המצוה דכ"א ל"ש בזה מצות כ"א שיהי' פוטרו שזה בגדר כ"כ לעבור עד"ת ודו"ק היטב ומעתה א"ש מאד דאחר שהשיב ר"י לחכמים דמזה דהי' הבנים אוכלין עמה בסוכה מוכרח דסוכה למעלה מכ' אמה כשירה וליכא למימר דמשום כיבוד אם נגעה בה ע"כ דס"ל דסוכה הוא מתיר ואסור לאכול חוץ לסוכה וא"כ שפיר הביא ר"י ראי' משעת הסכנה דסוכת נסרים כשירה כיון דהוי עבירה בקו"ע ומחויב למס"נ ע"ז אפי' אם הוא רק פסול דרבנן כיון דמדרבנן ה"ל כאלו אוכל חוץ לסוכה וזה ביאור נכון בתוספתא אמנם בגמ' דילן דמבואר דחכמים ס"ל דבני' ל"ה אוכלין בסוכה זו נראה דס"ל ג"כ דמצוה הוא מתיר ולכן ל"ה יכולין לאכול עמה מכח כ"א ועי' בס' אבני נזר שם שכ' ג"כ עפ"י גרסת גמ' דילן שא"א שלא הי' קטן שא"צ לאמו דאע"ג דאם לא מפקדה אתינק מ"מ כיון דהוא מתיר ואסור לאכול חוץ לסוכה גם האם מצוה שלא ליתן להם דבר האסור:

ולפ"ז נראה דסתם גמ' דילן ס"ל דסוכה הוי מתיר ומעתה י"ל דר"י דאמר נקט דר"י בידך לא הי' קשה לו מעובדא דר"י בר ביזנא וכל גדולי הדור דיתבי בסוכה בח' משום דס"ל דסוכה הוי מצוה חויבית וא"כ מדלא אכלו בסוכה כל ז' ול"ק מצות סוכה שוב ל"ש בהו ב"ת אמנם להלכה דקימ"ל דסוכה הוי מתיר וא"כ גם בכה"ג שייך ב"ת וא"כ ראי' מר"י ב"ב וכל גדולי הדור דמיתב יתבינן ול"ח לב"ת. איברא דיש להעיר לפמ"ש בחי' לסוכה די"ד ע"ב דלישנא בתרא דבנסרים שיש בהם ארבעה כ"ע מודים דפסולה כי פליגי בנסרים מג' עד ד' דנראה מזה דר"י חזר בו והודה לחכמים דאין שעת הסכנה ראי' דדוח"ל דלישנא בתרא ס"ל דהי' מסככין בשעת הסכנה בנסרים פחותין מד' ועי"ש בסוגיא ותבין דברינו וא"כ מוכרח דכ"ע ס"ל דמצות סוכה הוי מצוה חיובית והוי רק עקירה בשוא"ת אמנם באמת ז"א דנראה דטעמא דחכמים דאין שעת הסכנה ראי' כמ"ש הריטב"א בחי' שם דחכמים לא גזרו גזירת תקרה בשעת הסכנה וגם מדרבנן מקיים מצות סוכה ועי' מ"ש בחמדת ישראל בקונטרס תורה אור אות נ"ב ומוכרח לכאו' מזה כמ"ש בספרי שאלו שלום ירושלים דאע"ג דבשעת הגזירה יהרג וא"י מ"מ אם יכולים להשמיט מהם שהם יסברו שמבטלין המצוה ובאמת אינם מבטלין ל"א דיהרג וא"י ואע"ג דהוי בקו"ע וז"ב ומוכרח א"נ דמצות סוכה הוא מתיר איברא דנ"ל דבסוכה טעמא אחרינא איכא כיון דאמרה תורה תשבו כעין תדורו ודרשינן דמצטער מחמת הסוכה פטור מן הסוכה ומותר לאכול חוץ לסוכה א"כ במקום שגזרו הנכרים שאם יאכלו בסוכה יהרגו א"כ אין לך מצטער מחמת הסוכה גדול מזה ופטור מדינא מהסוכה וכל הפטור מדבר ועשה נקרא הדיוט א"כ ל"ש בזה מסירת נפש על המצוה כיון דבמקום מס"נ אינה מצוה כלל וראיות ר"י דמסככין בנסרים היינו משום דא"נ דחכמים פסלי הי' להם לפסול בשעת הסכנה ג"כ ולאכול לגמרי חוץ לסוכה אבל בזה כ"ע מודים דא"ז דומה לכל המצות דאמרינן בהם בשעת הגזירה יהרג וא"י. וגדולה מזו חקר הפרמ"ג ז"ל דאע"ג דבכל מצו"ע צריך לבזבז חומש מהונו מ"מ במצות סוכה כיון דאינו מחויב יותר מדירה א"צ לבזבז יותר ממה שמבזבז אדם על דירה אמנם בזה נראה דמשערינן כאלו אדם הוא במדבר וצריך שישב בחוץ הוא עם בניו כמה הי' נותן בעד דירה שידור בה כן מחויב ליתן בעד סוכה אבל למסור נפשו בעד מצות סוכה בודאי אינו מחויב כיון דשום אדם לא ימסור נפשו בעד דירה ודו"ק היטב בכ"ז שכתבנו כי יש לבנות ולסתור בהם הרבה וכתבנו ראשי דברים לעורר לבב המעיין. ויש עוד להעיר מתוספתא פ"ב דברכות לענין ק"ש בלא השמיע לאזניו דאמרו לו לר"מ אין שעת הסכנה ראי' וכתבנו מזה במק"א וא"כ מ"ל:

ה) ועתה נבאר קצת בענין בל תגרע וזה יצא ראשונה מה שנראה מד' הרשב"א ז"ל דמבטל מצ"ע עובר על בל תגרע ועי' מ"ש בזה בהקדמת ספר חמדת ישראל והנה הג' בעל טו"א ז"ל העיר בעצמו שלכאורה ממקומו מוכרע כדעת הרשב"א ז"ל דמבטל מצ"ע ג"כ איכא ב"ת דהרי בהא דמתן ד' שנתערבו במתן א' ס"ל לר"י דיתננו במתן אחת ומפרש ר"י טעמו דכשלא נתת עברת על ב"ת ולא עשית מעשה בידך וכשנתת עברת על ב"ת ועשית מעשה בידך וא"נ דמבטל מצ"ע לגמרי ליכא בל תגרע א"כ אם לא יזרוק כלל לא יעבור על בל תגרע א"כ גם לר"י עובר על ב"ת ע"י שעושה מעשה ונותן מתנה אחת א"ו דגם כשאינו נותן כלל ומבטל מצות זריקה עובר על ב"ת א"כ אין בנתינה דמתן אחת מוסיף איסור כלל וא"כ שפיר מסברא דיתן עכ"פ מתן אחת דמעכב משא"כ א"נ דאינו נותן כלל א"ע על ב"ת איך מותר ליתן מתנה אחת דאין סברא לומר דבשביל שיתכשר הקרבן יהי' עובר על ב"ת כיון דל"ש בי' עדל"ת לדעת התוס' דהוי עשה ע"י פשיעה אתד"ק:

והנה לכאו' עלה בדעתי בפשיטות דאפי' א"נ דכל מקום דמבטל מ"ע אינו עובר בבל תגרע מ"מ הכא כ"ע מודים דאם לא נזרק כלל איכא ב"ת דהרי בכל קרבן יש ד' עבודות והמה שחיטה וקבלה והולכה וזריקה וזה הוא מצות הקרבן א"כ אם עשה שני עבודות בלבד דהקרבן פסול איכא עבירת בל תגרע א"כ כשלא יזרוק כלל ג"כ איכא ב"ת דעשה שחיטה וקבלה וחיסר הזריקה ולא מבעי' לפ"מ שנראה מפשטן של ד' הספרי דס"ל דבג' ציצית איכא ב"ת אע"ג דאינה מצוה כלל א"כ בודאי שייך הכא ב"ת אך אפי' לפמש"כ הטו"א באבני מלואים בסוגיין להוכיח דל"ש בל תגרע אלא כשיש ע"ז ג"כ שם מצוה וכשר בדיעבד אבל כשכל המצוה נפסל ל"ש בל תגרע אם לא שנימא כרשב"א ז"ל דגם במבטל מצוה לגמרי איכא בל תגרע ועי"ש מה שהאריך בזה ומ"ש בזה בקונט' בית יהודה ח"ב בסוגיין דב"ת מ"מ הכא כיון דשחיטה עכ"פ אהני לטהר מיד"נ והיא בעצמה ג"כ מצוה איכא ל"מ במדבר דלא נהגו בחולין כלל בודאי הוא רק מחלקי המצוה דקרבן אך אפי' לדורות דנוהגת גם בחולין מ"מ א"ד חולין לקדשים דבחולין הוא רק מתיר ובקדשים הוא עבודה והוכשרה ליפסל בטב"י ובלינה א"כ כ"ע מודים דאם אינו גומר כל העבודות איכא ב"ת. איברא די"ל כיון דהי' פייס א"כ הזורק ל"ה שוחט א"כ אם לא יזרוק כלל לא יהי' הוא עובר על בל תגרע אך זה א"ש רק לדעת רש"י ז"ל דגם בקרבן יחיד הי' פייס ועי' ביומא כ"ו ע"ב במשנה שם דנראה מבואר להיפך ובהגהות נוב"י ז"ל מ"ש לת' דעת רש"י ז"ל דסתמא הי' ע"י פייס וא"כ י"ל דבכה"ג לא השוחט ולא הזורק עוברין על ב"ת אם לא יזרקו כלל כיון דהי' ע"י פייס א"כ השוחט א"צ לעשות יותר והזורק כיון שלא עשה עוד כלום אם לא יזרוק כלל לא יעבור על ב"ת. ואין להקשות כיון דאסיקנא זורק מקבל וא"כ כשנתערב הדם שכבר קידש בכלי א"כ אם לא יזרוק הרי עובר על ב"ת כשקבל ולא זרק הדם ז"א דנראה דאם נעשה ע"י פייס ל"ש בשום כהן ב"ת כלל כיון דכ"א אינו עושה כל המצוה ל"ש בזה ענין בל תגרע אם שוחט ומקבל ואינו זורק את הדם כיון דיכול להעשות ע"י אחר ולכן צדקו דברי הטו"א דדוקא בזורק ולא עשה כמצותו שייך בל תגרע אבל לא באינו זורק כלל ונראה דאפילו לדעת הרשב"א ז"ל כפ"מ שהבין הטו"א דבריו דס"ל דאם עובר על מצ"ע איכא ב"ת מ"מ הכא אין סברא דכהן יזרוק את הדם מתנה אחת ויעבור על ב"ת בשביל שלא יעבור על עשה כיון דעשה לאו דוקא עליו רמי' וממילא מיעקרה אך לפ"ז צ"ע באמת סברת ר"י דס"ל דאע"פ דעובר על ב"ת מ"מ נתן מתנה אחת להכשיר הקרבן דמהכ"ת לעבור על ב"ת בשביל הכשר הקרבן דנהי דמצאנו במנחות דמ"ח בכבשי עצרת שאומרים לו חטא בשביל שתזכה וזורק דם שלא לשמן להכשיר את הב' כבשים אך מלבד דיש לומר דשאני ק"צ ככבשי עצרת שאומרים לו חטא בשביל שתזכה מלבד זאת י"ל דאינו עובר בלאו כיון דכולם לא חזו לשמו. ועי' בזה בס' חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה חלק הלאוין אות צ"ד ועי"ש אמנם בקרבן יחיד יהי' מותר לעבור בלאו בשביל להכשיר הקרבן וצ"ע:

ויש להעיר ממנחות פ"א על הא דמבואר בברייתא בתודה שנתערב' בתמורה ומתה אחת מהן חברתה א"ל תקנה דא"א לקרב בלא לחם דלמא תודה הוא ולהביא לחם א"א דלמא תמורה הוא ומקשינן וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה הוא הא תודה והא לחמה ואי הך דקיימא תודה הוא הא לחמה והא תהוי תמורה א"ל עני מרי ארבעין בכתפי וכשר נראה מבואר דדוקא לאו שי"ב מלקות אין לעבור בשביל להכשיר הקרבן אבל לאו שא"ב מלקות מותר לעבור לצורך הכשר הקרבן א"כ א"ש מאד לשון הר"י דס"ל דעל לאו דבל תגרע ל"ש מלקות כיון דזה אינו מעשה דאסורא דהרי יש בידו להשלים עוד ג' מתנות וא"כ זה שנותן מתנה אחת לא נוכל ללקות עליו כיון דזה הוא מחויב ליתן וא"כ אינו לוקה ע"ז ושוב מותר לעבור על בל תגרע לצורך הכשר הקרבן וזה פירש שלא נתת עברת על ב"ת ולא עשית מעשה בידך היינו שלענין מלקות הוי בגדר אב"מ. אמנם כן גוף הדבר לומר דלאו שאב"מ מותר לעבור לצורך הכשר הקרבן צ"ע:

והנה בהא דהקשה לו ארבעין בכתפי' וכשר דנראה דעיקר שאלתו הי' משום לאו שיב"מ העיר בזה כבוד ידידי הרב הגדול המופלג בתורה וי"ד הגביר מו"ה נתן נ"י שפיגלגלאס עפמ"ש בקו"א לס' חמדת ישראל להוכיח דאיסור תמורה הוא על השני ועשה הוא על הראשונה דאל"כ לא יתכן בדבורא אתעביד מעשה עי"ש באריכות ומעתה י"ל עפ"מ דמבואר במנחות מ"ח הנ"ל דבשחט ארבעה כבשים על שתה"ל דמושך שניים מהם וזורק דמן שלא לשמה ומקשינן מאיברי חטאת באיברי עולה וכו'. חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן אבל חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה ל"א ומעתה י"ל דהמקשה הי' ס"ל דעיקר איסור תמורה משום שרוצה שהראשונה תצא לחולין וא"כ הלאו בראשונה וכיון דרוצה לתקן את הראשונה שיהי' קריבה הוי חטא באותו דבר שרוצה לזכות וע"ז השיב לו כיון דסופג את הארבעים אע"ג דהוי לאשב"מ וע"כ משום דבדיבורא אתעביד מעשה וא"כ ע"כ דהאיסור בשני' דזה מתעביד ע"י דבורא דידי וא"כ אסור לעבור כדי לתקן את הראשונה:

והנה לפ"ז יהי' מוכרח דאם התיקן באותו דבר להכשר קרבן זה מותר לעבור:

אך אם נפרש דהמקשן והתרצן הי' מחולקים באיסור תמורה אם הוא הפקעת הראשונה מקדושתה או חלות הקדושה על התמורה י"ל בפשיטות דהמקשה הי' ס"ל דהאיסור הוא מה שרוצה להפקיע הראשונה מקדושתה א"כ הכא דאמר מקודם הא לחמה והא תהוי תמורתה הרי גלי אדעתי' שא"ר להפקיע מקדושתה א"כ ליכא איסור כלל ומותר לצורך הכשר הקרבן וע"ז השיב לו התרצן כיון דלוקה וע"כ משום דבדבורא אתעביד מעשה וא"כ ע"כ דהאיסור הוא משום דאומר בלשון תמורה על השנוי' ושוב אסור ואינו מועיל במה שבא להכשיר הקרבן והא דכבשי עצרת י"ל דק"צ שאני וכמוש"ל. ועי' בח' הריטב"א בסגיין דנראה דפשיטא לי' דמשום תקנת הקרבן אסור לעבור בבל תגרע ופירש דברי ר"י הוא דס"ל באמת דל"נ ב"ת וב"ת אלא כשהוא בעצמו רק שאסור מדרבנן משום שנראה כמוסיף וא"כ ז"ד במה שאינו לעכב אבל מתנה אחת דמוכרח להכשיר הקרבן לא גזרו רבנן וצ"ע בענין זה וב"ח כתבנו עוד כמה דרכים ע"ד פלפול בהא דמנחות פ"א ואכמ"ל יותר:

ובעיקר ד' הרשב"א ז"ל י"ל עוד דהרשב"א ז"ל מודה דעובר על מצ"ע ל"ש בל תגרע רק דכונת הרשב"א על הא דבטלו חז"ל תק"ש בשבת דוקא במקום שא"ב ב"ד אבל במקום שיש ב"ד סמיכין תוקעין אף בשבת וא"כ הר"ז גרעין במצות התירה דהתורה אמרה כל ישראל חייבין לתקוע בשופר הן בשבת והן בחול ואמרו חז"ל דאם חל בשבת אין תוקעין אלא במקום שיש בו ב"ד וזה הוא בגדר בל תגרע ואם הי' מבטלין חז"ל לגמרי מצות תק"ש בחל ר"ה בשבת א"כ בשנה זו מבטלין העשה לגמרי י"ל דל"ש ב"ת משא"כ אם הניחו מקצת ובטלו מקצת זה הוא בגדר בל תגרע ויש לתלות זה בפלגתת רש"י ותוס' אם שייך בנשים בל תוסיף אם עושין המצות שפטורות המה ה"ה אם יהורו ב"ד שחלק מאנשים לא יעשו המצות שחייבין המה שוב שייך בל תגרע ויש לבנות ולסתור בזה הרבה ואכ"מ:

ו) והנה חכם אחד הערני ע"מ שנסתפקו האחרונים אם יש מצוה באכילת מצה ח"ש ועי' מ"ש בזה בס' כל"ח פ' פקודי דלכאורה יש בזה איסור בל תגרע והביא אומר הבא מן החדש בס' חלקת יואב ס"ב שכ' הטעם לחלק דבשופר ל"א דמי שא"י לתקוע כל התקיעות יתקע עכ"פ תקיעה לזכרון ובד' מינים קימ"ל דיכול ליטול עכ"פ אחת לזכרון אם אין לו כל הד' מינים דההבדל הוא דבשופר כיון דיוצא בזאח"ז ואפי' שמע ט' תקיעות מט' בני אדם בכל היום יוצא לכן חל שם מצוה על תקיעה אחת וכשאינו שומע יותר איכא בל תגרע משא"כ בלולב כיון דאם אינן כולן לפניו א"י בזאח"ז א"כ מין אחד אינו מצוה כלל ול"ש ע"ז שם מצוה ולכן מותר ליטול לו לזכרון ומעתה ה"ה במצה כיון דחזי לאצטרופי בכדי א"פ ויש על ח"ז שם מצוה א"כ עובר על בל תגרע כיון דיש שם מצוה על פחות מכזית וכשאינו משלים אח"כ עובר על בל תגרע א"ד:

וזה אשר השבתי לו:

לדעתי אף לפ"ד הג' שיחי' אינו דומה אכילת מצה לתק"ש דהתם מצרף כל זמן החיוב שפיר אמרי' דלא יתקע אפילו אחת כיון דכל זמן החיוב שם מצוה ע"ז שיש לו צירף וממילא יש בו עבירת ב"ת כשאינו משלים משא"כ גבי אכילת מצה דא"ל צירף אלא בכדי א"פ א"כ ל"ש בזה ב"ת דתוך כדא"פ הרי באמת רוצה לצרף אם ישיג עוד ח"ז מצה ולאחר כדי אכילת פרס ששוב א"א להצטרף שוב בטל שם מצוה מהח"ז ומחויב מחדש לאכול מצה א"כ נתבטל שם מצוה מהח"ז בזמן חיובא דאכילת מצה ושוב לא עבר על בל תגרע כיון דלא עשה מצוה כלל וז"ב. אך כ"ז אני כותב לפ"ד של הרב בעל חלקת יואב אבל באמת אין לבנות יסוד על דבריו שם דמלבד דלפמ"ש הוא בעצמו בס' ל"א מספרו שם להוכיח באריכות דאתרוג אינו דומה לג' מינים ואם נוטלו אפי' כשאינו לפניו הג' מינים יוצא בזאח"ז עיי"ש שמסיק כן להלכה א"כ יקשה לדידי' איך מותר ליטול האתרוג לזכרון אם אין לו יותר הא עובר על בל תגרע:

אך מלבד זאת קושייתו משופר לק"מ דבשופר טעמא אחרינא איכא כיון דאמרה תורה פעם אחת זכרון תרועה ודרשינן לחלק בין בחול בין בשבת אע"פ שזה אסמכתא משום דמה"ת גם בשבת יש לתקוע מ"מ זה בודאי אמת ודרשה גמורה הוא דאם א"א לתקוע אז אמרה תורה דזכרון תרועה יהי' וזה עפ"י סדר הברכות שמברכין מלכיות זכרונות ושופרות א"כ ל"ש לעשות זכרון אחר שצותה התורה ומלבד זה כיון שמודה הרב שי' דתרועה לחוד ל"ש לתקוע כיון דבלא פשוטה לפני' ולאחרי' אינה מצוה כלל א"כ ל"ש לעשות זכרון על התקיעה כיון דיום תרועה כתיב ותרועה לחודא בודאי דלאו כלום הוא וכמ"ש בספרי כל"ח ומבואר בתורה דהזכרון ג"כ צריך לתרועה שהוא החיובות בר"ה ובמח"כ אזיל בתר איפכא בדבר פשוט ומבואר וגם עיקר דבריו שם לת' קושיות הטו"א מעל הספרי ומדמי לולב לציצית כיון דחל שם מצוה על אחת מהן איכא בל תגרע. כ"כ בס' בית יהודה שאינו דומה דבלולב אם יש לו הד' מינים לפניו כיון דנוטלו בזאח"ז יצא שפיר נופל על הראשון שם מצוה כיון דאם יטול אח"כ המין האחר אפי' אם שוב לא יהי' המין הראשון בידו ג"כ מקיים המצוה ויש לו צירף עם המין שנטל כבר משא"כ בציצית אם יעשה הציצה הד' בשעה שסילק את הציצה הא' אין כאן מצוה כלל ובעינן שיהי' כל הציצית ביחד על הבגד נהי דעשייתן כשירה בזאח"ז מ"מ אין חלות שם מצוה על הציצית הראשונות עד שעושה כל הד' ציצית א"כ א"ד ללולב ואם כי מסברא י"ל דגם בזה שייך ב"ת כיון דיש עליו שם מצוה אם ישלים עכ"פ מכאן ולהבא אבל מ"מ אינו דומה ללולב וכעין זה כתב השאג"א ז"ל דל"ש בבל יראה חזי לאצטרופי מה"ט והטו"א לשיטתו יפה כתב בזה:

אמנם בעיקר החקירה באכילת מצה ח"ש נלענ"ד דל"ש בזה בל תגרע מכמה טעמים. א' לפמ"ש הח"צ בטעמא דח"ש מצד אחשבה והיינו דזה דאמרינן דהלל"מ דאין אכילה פחותה מכזית הוא רק מצד דאין חשיבות לאכילה פחות מכזית ולכן אם מחשבו האדם לאכילה אסור לאכלו מה"ת ור"ש ס"ל דמהני מחשבתו למלקות ג"כ ואנן קיי"ל דלמלקות ל"מ מחשבתו דצריך שיהי' אכילה בעצם אמנם לענין איסור מהני והוי כמו שאוכל אכילה האמור בתורה א"כ ה"ה לענין מצוה ל"ש בזה בל תגרע כיון דמחשבתו משוי לי' אכילה ה"ה בגדר אכילה שנאמר בתורה ואינו גורע כלל וגדולה מזו בפדה"ב דאמרה תורה להדי' המספר חמש סלעים אעפ"כ קיי"ל דיכול הכהן לומר לדידי שוה לי אם הוא גברא רבה וצריך לסודר שברישא א"כ במצוה דכל ישראל חפיצים לקיים המצוה בלו"נ ודאי דמהני מחשבתו לעשותו אכילה בעצם ושפיר מקיים בזה מצות מצה וליכא בל תגרע בזה וכדמות ראי' לזה מד' הגמ' חולין דק"כ ע"א בהא דהמחהו וגמעו דא"י יד"ח מצה משום דכתיב לחם עוני והקשו בתוס' אמאי לא אמר משום דאכילה כתיב בהו ולהנ"ל י"ל דמצד זה דאכילה כתיב בהו י"ל אחשבה לאכילה ויוצא בה יד"מ אמנם עונש כרת ליכא למימר מצד אחשבה והתוס' שלא ניחא להו בזה ה"ט משום דמצד אחשבה אין יוצא בה יד"ח לגמרי ודו"ק. ב' י"ל בדבר חדש א"נ דבמצה יוצא בהנאת גרונו וה"ה לאכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו יצא יד"ח מצה א"כ ח"ז זה הוה שיעור לצאת בו ידי מצוה אם אכלו עוד הפעם וא"כ י"ל דאינו בגדר ב"ת דזה ל"ש אלא אם לא משכחת שיהי' זה כל השיעור של מצוה משא"כ בח"ז מצה הרי יכול לצאת בו יד"ח ובאמת יש לי עיון גדול בד"ז לריו"ח דאזלינן בתר הנאת גרונו וא"כ כיון דאמרת באכלו וחזר והקיאו וחזר ואכלו הוה בגדר נהנה גרונו בכזית אמאי ל"נ דאפי' בלא חזר והקיאו רק שהי' מונח בגרונו שיעור אכילת זית שלם יהי' ג"כ בגדר אכילת כזית דהרי זה ברור דא"צ הבאה אל פיו ולעיסה להצטרפות החיוב דהרי בתחב לו חברו לאנסו עד בית הבליעה אם רק מצי לאהדורי ג"כ חייב אם אינו מהדר א"כ מוכרח דכל החיוב על מה שנהנה גרונו א"כ למה לי ההפסק בזה שחזר והקיאו וכתבתי מזה במק"א ואכ"מ]. ג' י"ל לפמ"ש הר"מ ז"ל דשיעורין הלל"מ ול"נ שיעורין לב"נ וא"כ בפסח מצרים הי' יוצאין ידי אכילת מצה בפחות מכזית וכיון שהי' מצוה קודם לכן בפחות מכשיעור נהי דנתנה תורה ונתחדשה ההלכה שהמצוה באכילת כזית דוקא מ"מ לא יתכן לומר על פחות מכזית דעובר על ב"ת ודרך פלפול עלה בדעתי לת' עפ"ז מה שיש לדקדק ברש"י ז"ל כאן ובפ' ראה שהוסיף גם בתפילין בל תוסיף מה שאינו בספרי דשם לא מוזכר אלא לולב וציצית וברכת כהנים ולהנ"ל י"ל דזה תליא אם הי' נוהגין במדבר דהספרי ס"ל דהי' נוהגין במדבר ומה דכתיב בי' ביאה היינו כר"י דבזכותן תכנס לארץ וא"כ קודם שנאמרה פרשת שמע והי' אם שמוע הי' מצות תפילין בשני פרשיות קדש והי' כי יביאך וא"כ ל"ש בל תגרע בג' פרשיות וכיון שהספרי רוצה לפרש בין על ב"ת ובין על בל תגרע לכן לא הביא תפילין אמנם רש"י מפרש לשיטת גמ' דילן במנחות דל"ב ע"א דמקשינן בגמ' על הא דד' פרשיות מעכבין זא"ז פשיטא וא"נ דתפילין היו נוהגין במדבר קודם שנאמר פרשת שמע והי' אם שמוע והי' מצות תפילין מתקיימות בשני פרשיות א"כ אמאי פשיטא כ"כ דמעכבין זא"ז הא יש מקום גדול לומר דבאין לו יותר מב' פרשיות דמשום בל תגרע ליכא בכה"ג לדעת הרבה פוסקים דבא"ל ל"ש בל תגרע יקיים המצוה עכ"פ בשני פרשיות כמו שהי' המצוה מקודם א"ו דפשיטא לסתמא דגמ' דל"ה נוהגת מקודם שנאמרה פ' שמע והי' אם שמוע וא"כ ממילא לא היתה המצוה מעולם באופן אחר לכן שפיר איכא ב"ת בג' פרשיות ולכן הביא רש"י ז"ל גם תפילין ויש עוד להרבות שוח בכ"ז ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר דלענ"ד דבאכילת ח"ש ליכא בל תגרע:

זא ואהש ענין דב"ת וב"ת אעתיק בזה מ"ש בת' לידידי הרה"ג בעל ספר אלה המצות שי' כאשר שלח אותו לידי וז"ל שם. ב"ה כבוד יד"נ חביבי הרה"ג מעוז ומגדל וכו' מוהר"מ קופמאן הכהן נ"י שלו' יקרתו השגתי בצירף ספרו היקר אלה המצות וכו' ולהראות כי דבריו היקרים חביבים אצלי אמרתי לרשום קצת מה שהערותי מדי עברי ע"פ ספרו בענין ב"ת וב"ת להשתעשע את כ"ת בתוה"ק. א) בסימן ד' כתב כ"ת לברר פלוגתת הר"מ והרא"ה ז"ל בענין מלקות דבל תוסיף דהר"ם ז"ל ס"ל דאין לוקין והרא"ה ז"ל ס"ל דלוקין וכתב כ"ת על פי דברי הרא"ה ז"ל דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה הוי בגדר לאו שאב"מ א"כ הר"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דאם הב"ד אומרים שבשר עוף בחלב אסור מה"ת עוברין בב"ת א"כ משכח"ל ב"ת אפי' בלא מעשה ושפיר ס"ל. לר"מ ז"ל דאין לוקין עליו אמנם הרא"ה ז"ל לשיטתו דס"ל כדעת רוב המפורשים דל"ש ב"ת כלל אלא במצ"ע א"כ לא משכח"ל לאו דב"ת בלי מעשה שפיר כתב דלוקין עליו את"ד ותמהני עליו ששכח בל תוסיף דברכת כהנים דהוא רק בדיבור ופשיטא דאין לוקין עליו דהוי לשאב"מ א"כ משכח"ל גם לדעת החינוך בל תוסיף באין בו מעשה כלל אמנם האמת בזה לדעת החינוך ז"ל דס"ל דלאו דבל תוסיף דברכת כהנים הוא מלאו דב"ת דפ' ראה דכתב בתה"ק את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו' לא תוסיף עליו וגו' דמזה דרשינן דאפי' על דיבור אסור להוסיף או לגרוע הכלל שס"ל דב"ת דדיבור ובל תוסיף דעשי' המה אזהרות חלוקות וכתבנו בזה בחי' לסוגי' דבל תוסיף וזה מוכרח לדעתו ז"ל א"כ ממילא נסתרין דבריו בדעת הר"מ ז"ל ג"כ דאאע"ג דהר"מ ז"ל ס"ל דגם בל"ת איכא ב"ת מ"מ היינו ג"כ בגדר מוסיף על הדיבור דהב"ד המה מוסיפים על דבריו של הקב"ה שאסר בב"ח של בהמה והמה אומרים שגם בשר עוף אסור מה"ת א"כ הוי רק מוסיף על הדיבור וא"כ כמו דברכת כהנים לא יגרע לעשות לאו דב"ת בעשי' ללאו שאב"מ ה"ה ב"ת דל"ת ודוק היטב בזה) אמנם לכאו' יש להעיר בדבר חדש ולומר דגם בב"ת דברכת כהנים לוקה משום דהוה לאו שיב"מ לפמ"ש הריטב"א סוכה בשם הרמב"ן ז"ל לת' הא דעובר בברכת כהנים בב"ת אע"ג דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ליכא ב"ת משום דנשיאת כפים אוגדן א"כ י"ל דזה ששהה בפרישת כפים בהוספה זה הוה בגדר מעשה וכיון דהנ"כ הי' מיד לברך בהוספה עובר על עבירת ב"ת במעשה ולוקה מצד ב"ת ואין לומר כיון דהנ"כ הי' למצוה בכה"ג לא מצטרף השיהוי למעשה ז"א כיון דאמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ליכא ב"ת ורק משום דנ"כ אוגדן יחד איכא ב"ת א"כ נראה פשוט דלפי האמת דאסיקנא דהוי זמנו משום דאלו מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך ועובר על ב"ת ה"ה דפוסל כל המצוה בנ"כ וכמו כל ב"ת היכא דאגדן יחד פוסל כל המצוה א"כ לפי האמת דעובר על ב"ת ל"ק מצות ברכת כהנים כלל והי' הנ"כ מעשה לעבירת הלאו דבל תוסיף ושפיר לוקה דהוי לאו שיש בו מעשה ועפי"ז י"ל דרך פלפול לת' קשיות הראב"ן ז"ל [ומובא בד' כ"ת כלל הנ"ל ס"ג] דאיך אפ"ל דב"ת פוסל גוף המצוה דא"כ למה צריך הגמ' לת' דלכן בברכת כהנים הי"ל זמנו משום דאי מתרמי לי' צבורא אחרינא הדר מברך ת"ל דלא דמי לסוכה דהתם הוא שלא בזמנו בעצם ואפי' א"נ דעובר על ב"ת א"א לקיים מצות סוכה משא"כ בברכת כהנים שפיר עובר על ב"ת כיון דא"נ דעובר הרי פוסל גוף המצוה וא"כ מחיוב לחזור ולברך ושוב הו"ל זמנו וממילא עובר ואע"ג דא"נ דאינו עובר הרי עבר זמנו מ"מ צריך לילך לחומרא וזה מוכרח בכוונת הראב"ן ז"ל:

אמנם להנ"ל א"ש דכיון דאביי ס"ל בפשיטות דלוקה על ב"ת ע"כ דס"ל דא"א לעבור עליו מבלי מעשה דאל"כ הוי בגדר אב"מ וקשה מברכת כהנים וע"כ דברכת כהנים ג"כ לוקה משום דג"כ אוגדן הוי לאו שיב"מ וא"כ הא דקתני בברכת כהנים דעובר על ב"ת היינו דלוקה ג"כ וקשה כיון דאמרת דשלא בזמנו ליכא ב"ת איך לוקה הכא כיון דא"נ דאינו עובר כבר עבר זמנו נהי דיש לומר להיפך ג"כ ולמיזל לחומרא מ"מ מלקות א"א לחייבו מצד ב"ת כיון דא"נ דאינו עובר כבר עבר זמנו וליכא לאו דב"ת כלל א"ו דגם שלא בזמנו איכא ב"ת ולכן מוכרח הגמ' לת' כיון דאלו מתרמי לי' צבורא אחרינא והו"ל בזמנו ושוב עובר על ב"ת ושוב פוסל המצוה והוה לאו שיב"מ ודוק, ובאמת בעיקר קשיות הראב"ן ז"ל דא"נ דב"ת פוסל גוף המצוה א"כ הוי תמיד זמנו משום דא"נ דעובר יהי' פוסל ויהי' צריך לחזור ולברך. י"ל דהכא אא"ל כן כיון דא"נ דאינו עובר על ב"ת הרי עבר זמנו ואינו עובר רק דניזל לחומרא ונימא דעובר ויהי' צריך לחזור ולברך ע"ז י"ל עפמ"ש ב"ח לת' לשון הגמ' דנקט הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל יכול אוסיף ברכה אחת משלי דלכאו' כל הדברים אלו מיותרים ומה ענין זה בנתינת רשות וכתבנו דמיירי בנשיאת כפים במקדש כמו שכתב מניין שכהן העולה לדוכן וכיון דמיירי בנ"כ במקדש הרי צריך לברך בשם המפורש וא"כ הוספה ע"כ ג"כ בשם המפורש דאל"כ אינו בגדר הוספה כיון דאינו דומה לברכת כהנים ושפיר קאמר שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל והיינו בשם המפורש אוסיף ברכה ג"כ בשם המפורש והיינו כיון דמותר להוסיף גם זה מצוה וגם זה יהי' מותר בשם המפורש וגלי קרא דאיכא בזה איסור בל תוסיף וממילא שוב אסור גם מצד הוגה את השם וז"ב ב"ה בפירש הסוגי'. ומעתה נראה דשפיר מקשינן דא"נ דשלא בזמנו אינו עובר על ב"ת א"כ הכא כיון דבירך כבר עברה לי' זמנו ואמאי עובר על ב"ת וא"ל כיון דא"נ דעובר הרי צריך לחזור ולברך והוי זמנו ז"א כיון דאיכא בזה איסור דהוגה את השם א"כ כיון דאיכא פנים לכאן ולכאן בודאי אמרי' ששוא"ת עדיף ואמרי' דאינו עובר כיון שעבר זמנו וזה להחמיר שלא יהי' מברך עוד הפעם לאותו הציבור בשם המפורש דאע"ג שכ' התוס' דאם מברך שני פעמים ברכת כהנים לאותו ציבור ליכא ב"ת נראה דה"ד בגבולין דל"ה הוגה את השם אבל במקדש בודאי הי' אסור לברך עוד הפעם לאותו ציבור באותו השם מצד איסור הוגה את השם וכ"נ דעת הריף ז"ל בפ' מי שמתו שכ' הטעם דהי' עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק באמצע משום שאם יוגמר יעבור על בל תוסיף דהוי כמקריב שני תמידין של שחר ותמי' הא בעושה מצוה שני פעמים ליכא בל תוסיף אמנם להנ"ל א"ש דל"א דבעשיית המצוה ב"פ ליכא ב"ת אלא היכא דבלא ב"ת ליכא אסורא בזה אבל היכא דאיכא איסור להקריב קרבן ללא צורך כמו בציבור שלא שייך בהם קרבן נדבה כמ"ש הרי"ף ז"ל שם ואסורין להקריב יותר מקרבן ציבור אחד לתמיד א"כ ממילא כשמקריב ע"כ שרוצה להקריב לשם חובה ושוב איכא ב"ת וזה סברא נכונה דל"ש לומר דליכא ב"ת בעשיית המצוה ב"פ אלא אם בלי מצוה הוא רשות לעשותה וליכא איסור תורה בעשיתה כמו בתק"ש ובלולב משא"כ בברכת כהנים במקדש וק"צ דא"א לעשות זאת כ"א לשם מצוה דאל"כ אסור מצד הוגה את השם ומצד מקריב קרבן במזבח ללא צורך וכיון שצריך לעשותו מצד חובת המצוה איכא ב"ת:

ובזה י"ל פירש ד' התוס' חגיגה ד"ז ע"א ד"ה ריו"ח שכ' בזה"ל ולאידך לישנא דאתא ואייתי בו ביום קאמר דלא מקבלינן משום ב"ת כיון דכבר נפק אבל למחר וליומא אחר מצי להביא אם ירצה ותמי' דנראה דעל הר"פ שביום זה שראה עוד הפעם ג"כ מצי מחר להביא את הקרבן וקשה כיון דאמרת כיון דכבר נפק איכא ב"ת א"כ מנ"מ אם מביא הקרבן היום או למחר לכן נראה כיון דעולת נדבה אינה קריבה ביו"ט א"כ ביוט"ר אם לא מצד חובה א"א להקריבו כיון דעולת נדבה א"ק ביו"ט מה"ת וע"כ מצד חובה רוצה להקריב ובזה איכא ב"ת אף בעשיות המצוה שני פעמים ומעתה כיון דבמקדש א"נ דיצא בברכת כהנים אסור לברך עוד הפעם לאותו ציבור מצד הוגה את השם כנ"ל א"כ ל"ש לומר דיעבור על ב"ת משום דנימא להחמיר ז"א דהכא אמרי' להיפך להחמיר דיהי' שוא"ת שלא לברך עוד הפעם וא"כ שיב עברה לי' זמנו וליכא ב"ת ומוכרח הגמ' לת' מצד דאלו מתרמי לי' ציבורא אחרינא הו"ל זמנו ולפ"ז שוב באמת פוסל כל הבר"כ וחייב לברך עוד הפעם:

ובאמת בעיקר ד' הראב"ן ז"ל נראה יותר לומר דראיתו הוא דס"ל ג"כ דמיירי בנ"כ במקדש ואיכא איסור בהוגה את השם אלא שהותר לצורך מצוה דנ"כ וראיתי דא"נ דב"ת פוסל את המצוה אמאי אינו מבואר דין זה דאם מוסיף על הברכה לפי האמת דעובר על ב"ת צריך לברך עוד הפעם ברכת כהנים לאותו ציבור אלא שמשמעות לשונו אינו כן וצ"ע עוד בכ"ז:

והנה יוצא לנו מדברינו שכתבנו דא"נ דהאי לחודא קאי ג"כ עובר על ב"ת א"כ אין הכרח לסברת הרמב"ן ז"ל לומר דנ"כ אוגדן וא"כ מסברא דברכת כהנים אינו פוסל המצוה וא"כ הוי לאו שאב"מ וא"כ משכח"ל לאו דב"ת בלי מעשה בברכת כהנים משא"כ א"נ דהאי לחודא קאי אינו עובר וע"כ בנ"כ משום דנ"כ אוגדן וכיון דפוסל ה"ה לאו שאב"מ וא"כ י"ל דהר"מ ז"ל והחינך לשיטתן דהר"מ ז"ל לשיטתו שפיר פסק דאין לוקין על ב"ת דהא משכח"ל בלי מעשה בבר"כ משא"כ החינך לשיטתו דפסק דהאי לחודא קאי ליכא ב"ת שפיר פסק דלקה דגם בברכת כהנים היא לשיב"מ דכיון דפוסל כל המצוה הוי הנ"כ מעשה דעבירה ולוקה והבן ויש עוד הרבה להאריך בזה ולברר הד' ואכ"מ רק להשתעשע את כ"ת כתבנו ראשי פרקים ותן לחכם וג':

ב) ומ"ש כ"ת להעיר מהא דכתבה רחמנא בחיוב מלקות ארבעים יכנו לא יוסיף וקשה ת"ל הא איכא לאו דבל תוסיף ונדחק בישובו וראיתי בהשמטות מה שהביא בשם ידידינו מוהר"ד טעמקין שיחי' ואני לא באתי לידי מדה זו ואינה קשיא של כלום כיון דחזינן דל"ש במספר זה לא תגרע ולכן אמרה תורה ארבעים במספר ואומדן תמיד ומכין אותו רק מלקות שראוין להשתלש אפי' אם יכול יותר לסבול א"כ ה"א דמותר להוסיף להכותו ג"כ כיון דמספר ארבעים לאו דוקא ושפיר מוכרחת התורה לומר דלהוסיף ממספר ארבעים אסור בשום אופן וז"פ וברור ותמהני עליכם שנסתבכתם בזה, ובאמת כשנעמיק העיון בדעת הר"מ ז"ל נראה מבואר דהכא הלאו דלא יוסיף אינו משום לתא דבל תוסיף במצוה דהרי דעת הרמז"ל פ' טו"ב מסנהדרין ה"א דמה"ת לוקה ארבעים רק חכמים בצרי חדא משום שמא יוסיף על ל"ט שאם יוסיף לא יוסיף אלא ארבעים וא"נ דכונת התורה מצד איסור ב"ת איך שייך לעבור בבירור על בל תגרע מחשש בל תוסיף וא"כ איך בצרי חכמים אחת א"ו דפשיטא להר"מ ז"ל דאין כונת התורה מצד בל תוסיף דמצוה רק דאסור להכות את ישראל אפי' הרשע יותר מל"ט מלקות וכיון שכן מחשש חבלות חבירו שלא כדין עקרי רבנן אחת מהמספר הראוי ומיושב ג"כ קשיות כ"ת די"ל דמזה שכ' התורה לאו דלא יוסיף אע"ג דבלא"ה הוי ידעינן דאסור להוסיף מצד ב"ת וע"כ דגילתה התורה דאסור להכותו אפי' שלא במקום מצוה דאחר שנלקה מ' מלקות אסור להכותו בשום פנים ומזה למדו חכמים ובצרי אחת שלא יבא להוספה להיות חובל באדם מישראל:

ומה שיש לומר עוד בזה דהנה יש להסתפק לפ"מ דקיי"ל בכל חייבי מיתות באם א"א להמיתן במיתה שחייבין מותר להמית אותם בכל מיתה שיוכלו מה הדין בחייבי מלקות אם אינו מניח א"ע להלקותו וצריך לחובשו ולהכותו שיניח א"ע להלקות אם מותר לעשות זאת כדי לקיים בו דין מלקות ואם אמנם כי קי"ל שלאחר שנחבש קרע החבלים וברח פוטרין אותו אך אם אינו מניח לחבוש א"ע אם מותר להכות אותו עד שיתיגע שיהי' יכולין לחובשו ואולי י"ל כיון דאמרה תורה מ' יכנו לא יוסיף אולי אסור להכות אותו כדי שיתקיים בו דין מלקות דהרי ילקה יותר מארבעים ומעתה ל"ק דת"ל מצד לאו דב"ת ז"א דב"ת הוא רק לאחר עשיית המצוה אבל מקודם לכן ל"ש ב"ת וכמוש"כ במק"א בשם הג' מלובלין ז"ל בס' נודע בשערים אמנם הכא דאמרה רחמנא דאסור להכות את המחויב מלקות יותר מ"מ אסור להכותו קודם לכן ג"כ כדי שנוכל לקיים בו מצות מלקות וזה הערה נכונה לכאו':

אמנם עיקר הדין שכתבנו שאין לכופו בהכאות שיניח לחבוש א"ע ללקות אותו מצד הלאו דלא יוסיף אינו נראה דהרי מבואר בסנהדרין פ"ה דלרשע מותר להכות מדמקשינן הכאה לקללה וצ"ל דהא דאסרה תורה ללקות חייבי מלקות בלאו דל"י היינו משום דכיון דנלקה ה"ה כאחיך וכ"כ המרי"ט בת' ועי' בספרי חמדת ישראל חלק הלאווין אות ע"ז ואות ע"ט ועיי"ש וא"כ נראה פשוט דמותר לעשות כל השתדלות אפי' ע"י הכאה שיניח ללקות א"ע ואזהרה דבל תוסיף הוא רק לאחר שנלקה וה"ה כאחיך אז אסור להכותו יותר וזה עצמו קמ"ל קרא דלאחר שנלקה כמספר שאמרה תורה יצא מכלל רשע ואסור להכותו אפי' שלא לשם מצוה ומזה ילפינן לכל ישראל שאסור להכותו מק"ו דמה זה שהוחזק לרשע והותר להכותו אמרה תורה דלאחר שהוכה כמספר שוב אסורין כל ישראל להכותו [דהרי השליח ב"ד הוא אינו ב"ד וזה שמוסיף הוא מדעתו וכמו שהעיר בזה ידידינו הג' ר"ד טעמקין שי'] ק"ו לכשר שבישראל שאנו מוזהרין מלהכותו ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ ואשמע דעת כ"ת בכ"ז:

ג) ומ"ש כ"ת לתמוה על הרי"ף ז"ל דס"ל דבשני תמידין איכא ב"ת הא בעשיית המצוה שני פעמים ליכא ב"ת והביא כ"ת ד' הספרי פ' פנחס דאיתא שם בהדי' את הכבש האחד למה נאמר לפי שהוא אומר ואמרת להם זה האשה וגו' יכול יקריב ד' ת"ל את הכבש האחד שלא להוסיף ושלא לגרוע ומבואר בהדי' דבזה איכא קרא מיוחד שלא להוסיף ולא לגרוע הנה בח' תמהתי על הספרי דמנ"ל מזה שלא לגרוע ועוד קשה ממ"נ אי דבאיכא ב' תמידין פשיטא דאסור לגרוע מצד דמבטל עשה או חלק ממנה למ"ד דהוא מצוה אחת ואי דבליכא פשיטא דמחויבין להקריב האחד שיש להם ועלה בדעתי דזה גופא קמ"ל דהוא מצוה אחת ואיכא לאו דבל תגרע והא דמקריבין תמיד של בה"ע אע"ג דלא קרב של שחר היינו משום דילפינן מקרא דואת הכבש השני תעשה בה"ע דגלי קרא דאע"ג דבזה שמקריב הב' עובר על בל תגרע ולא אמרי' שוא"ת עדיף כמבואר לקמן בספרי ואת הכבש השני למה נאמר לפי שהוא אומר את הכבש האחד הרי שלא הקריב של שחר שומע אני שלא יקריב בה"ע [והיינו מצד בל תגרע] ת"ל השני תעשה בה"ע:

שוב בא לידי ספר היקר ספרי דבי רב להגאון הספרדי ר"ד פארדי ז"ל כתב ע"ד הספרי די"ל דהנה סתם ספרי הוא ר"ש וס"ל באמת דאם לא הקריבו בבוקר במזיד א"ק בה"ע מצד בל תגרע עיי"ש ותמהני דהרי מבואר בש"ס דילן דגם לר"ש רק אותו בית אב לא יקריבו ועי' בספרי דבי רב לקמן בד' ר"ש שעושה ט"ס בדברי הספרי שלפנינו שכתב. בזמן שב"ד אונסין וצ"ל בזמן שאותו בית אב אונסין וי"ל בזה דאם מקריבין בית אב אחר שלא הוטל עליהם עבודת היום אינו עוברין בבל תגרע אם לא נקרב תמיד בשחרית לכן בית אב אחר יכולין להקריב תמיד של בה"ע אמנם בעיקר הדבר דיהי' איסור בל תגרע אם לא הקריבו תמיד אחד צ"ע לענ"ד מסוגי' דמגילה ד"ג ע"א דמקשינן בגמ' ועבודה חמורה מת"ת והכתיב ויהי בהיות יהושיע ביריחו וגו' אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בה"ע ועכשיו ביטלתם ת"ת א"ל על איזהי מהן באת א"ל עתה באתי וגו' ל"ק הא דרבים הא דיחיד וקשה דקארו לה מה קארי לה דהרי ז"ב דאפי' א"נ דביטל ת"ת חמורה מביטל עבודה מ"מ היכא דאיכא עבירת ל"ת ג"כ פשיטא דעבודה חמורה דהרי כללא היא דל"ת חמור מעשה א"כ הכא דביטלו תמיד של בה"ע א"כ מלבד ביטל עבודה איכא גם עבירת ב"ת וא"כ איך אפ"ל דת"ת חמורה וע"כ משום דהוי ת"ת דרבים ועשה דרבים חמור ודוחה עול"ת ולכן ביטל ת"ת דרבים חמור מעבודה אפי' אם יש בביטל עבודה גם ל"ת ונראה מזה דליכא בל תגרע בביטל תמיד אחד אם לא שנימא כד' הספרי דבי רב דפליגי בזה ר"י ור"ש וסתם גמ' כר"י דליכא בזה לאו דבל תגרע דשני מצות הן. ובעיקר דעת הרי"ף בענין ב"ת דתמידין עי' בת' בית יצחק או"ח סי"ב אות ה' ושם העיר בקצרה ככל ד' כ"ת בזה בענין ב"ת ב"פ ויש להרחיב הדיבור בענינים אלה ואכ"מ:

ד) ובענין זה יש לי עיון בדין מחצית השקל שאמרה תורה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שתמי' לכאו' הא בלא"ה איכא בל תוסיף ובל תגרע אמנם הא דדל לא ימעיט כ"כ המבי"ט ז"ל בקר"ס דמזה נשמע דצריך לשקול חצי שקל בב"א ואינו נותן מעט מעט אמנם הא דעשיר לא ירבה צ"ע וברמב"ן ז"ל כתב באמת דהוא אזהרה שאסור להרבות אך ת"ל מצד בל תוסיף ועלה בדעתי בכונת הרמב"ן ז"ל דאסור ליתן שני פעמים מחצית השקל בשנה אחת לצורך תרומת הלשכה וקמ"ל קרא דאע"ג דבכל מקום בעשיות מצוה אחת שני פעמים ליכא בל תוסיף הכא גלי קרא דבכה"ג איכא ב"ת אמנם זהו אינו דהרי מבואר בהא דבני העיר ששלחו שקליהם וכו' דאי נמצאו השקלים הראשונים אלו ואלו שקלים הן ואין עושין להם לשנה הבאה אע"ג דנמצא לפ"ז דשקלו בשנה אחת ב' פעמים ועי' בר"מ ז"ל פ"ג משקלים ה"ח ט' ובהשגות הראב"ד שם נראה מבואר דליכא ב"ת בשוקל ב"פ בשנה:

ובד"א אכתוב לכ"ת מענינא דיומא מה ששמעתי מכ"ק מרן שר התורה שליט"א מסאכאטשאוו שהעיר על מנהג העולם שאוכלים מצה בפ"ש ביום ואמאי אין אוכלין בלילה שאז היתה זמן אכילת מצה אם מקריבין את הפסח ונדחק לישב ואני אמרתי שאפשר הטעם הוא משום דבאמת יש חשש בל תוסיף שאכל מצה באמצע השנה אך שלא בזמנו בעי כוונה ומעתה זה דוקא כשאוכלין ביום אבל בליל י"ד שאז הוא זמנו אם אוכלין את הפסח וידועין דברי הירושלמי בנבנה המקדש בין ראשון לשני מקריבין פ"ש א"כ הוי ליל י"ד אייר בגדר זמנו ושוב ל"ב כוונה ואיכא חשש בל תוסיף:

והנני ידידו דוש"ת וכו'.