Keli Chemdah on Torah, Vaetchanan
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
במצות עשרת הדברות כבר האריכו המפרשים לבאר השנוים בין הדברות הראשונות לדברות האחרונות ועי' ברמב"ן ז"ל פ' יתרו מה שהאריך בענין זכור ושמור ודעתו ז"ל דבדברות הראשונות לא היה כתוב שמור כלל רק מרע"ה ביאר בדברות האחרונות שמור מה שנאמר מפי הקב"ה בדיבור אחד ובאוה"ח הרחיק עוד ללכת בזה עי"ש ובכלל כ' שם שהרבה הוסיף מ"ר בד' האחרונות וע' בת' הרשב"א אלף רנ"ה סי י"ב ובת' רדב"ז ח"ו סי' תקמ"ט עי"ש היטב וצריך אני לכפול הדברים מ"ש בפתיחה לס' דברים כי באמת כולם מודים שכל אות ואות הוא דברי השי"ת כיון שאח"כ כשכתב מרע"ה מפי השי"ת את הספר תורה והקב"ה אומר ומרע"ה כותב הרי הכל ד' השי"ת אך הם סוברים דבלוחות עצמם לא היה שום שינוי בדברות אחרונות ממה שהיה בדברות ראשונות רק שהיה תוספות ביאר ממרע"ה כאשר אמר לישראל מה שנאמר בלוחות והקב"ה הוסכם עם הביאר ההוא ואמרו אח"כ בעת כתב מרע"ה הספ"ת ומרע"ה כתבו רק בספר התורה וראה נא בר"מ ז"ל בסה"מ בשורש ב' מ"ש על הבה"ג שמנה בק"ח ונחום אבלים למצוה מיוחדת בזה"ל והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל מ"ע בק"ח ונ"א בעבור הדרש הנזכר כאומרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה עכ"ל והנה דברים אלו אמרו יתרו למרע"ה והרמב"ם ז"ל אמר שהם דברי הקב"ה והטעם כיון שהקב"ה אמר אח"כ למשה אות באות לכתוב כן בתוה"ק ה"ה דברי הקב"ה ואע"פ שאומרים בשם יתרו א"כ ק"ו ב"ב של ק"ו במה שהוסיף מרע"ה ביאר בד' השי"ת והשי"ת אמר אח"כ הביאר הזה אות באות כמו שביאר אותו משה וכתבו בספר הרי הם דברי השי"ת וזה ברור ואמת:
ולדעתי נראה ברור שז"ב ד' הגמ' ב"ק דנ"ד ע"ב שאל ר"ח בן עגיל את ר"ח ב"א מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן כי טוב ובדברות האחרונות נאמר בהן כי טוב אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהן כי טוב שואלני אם נאמר בהן כי טוב או לא שא"י אם נאמר בהן טוב כו' וכבר נתקשו כולם ביאר הענין והתוס' במס' ב"ב הוכיחו מזה דמצאנו אמוראים שלא היה בקיאין במקרא והוא פלא ומלבד זאת אריכות הדברים עד שאתה שואלני כו' א"י אם נאמר בהן טוב שהוא לגמרי מיותר לכן נלע"ד דתשובתו הי' עד שאתה שאלני למה לא נאמר בדברות ראשונות שאלני אם נאמר בהן היינו בלוחות אחרונות אם נאמר בהן כי טוב או שבאמת שגם בלוחות האחרונות לא הי' כתוב כי טוב כלל רק הוא הוספות ביאר של מרע"ה באומרו לישראל מה שכתב בלוחות הראשונות למען יאריכון ימיך הוסיף לומר ולמען יטיב לך ואם נימא כן דהוא רק ביאר מרע"ה לא יקשה מפני מה לא נאמר בלוחות הראשונות כיון דלפי האמת גם בדברות האחרונות לא היה כתב כי טוב וז"נ בס"ד ועי' היטב בת' הרדב"ז הנ"ל ויש לי הרבה לישא וליתן בדה"ק ואכמ"ל אמנם ארשום בזה לתועלת הלומדים מ"ש בח' בזה לבאר קצת בענין השנוים בדברות הראשונות ובדברות האחרונות:
שמור את יום השבת לקדשו וגו' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתיך וגו' ל"ת כל מלאכה וגו' ועבדך ואמתך וגו' למען יניח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד הית במצרים וגו' ע"כ צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת. הדקדוקים רבו א' קרא דלמען יניח מיותר גם פירוש כמוך גם מה לעשות את יום השבת הלא שבת קבוע וקיימו. ונראה בזה להעיר בדבר חדש ונקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' יתרו דל"ת כל מלאכה עבדך ואמתך בזה"ל ועבדך ואמתך העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל כמו שאמר במשנה תורה כו' ואלו חייבין בכל המצות כנשים וראוי הי' שיזהר להם בעצמם כי הם עצמם מצוים בשבת אבל דיבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו לומר ששביתתם עלינו ואם לא נמנעו אנחנו נענשים עליהם ועוד בעבור שעם ישראל ידבר ד' בעשרת הדברות עכ"ל, מבואר מד' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דגם לולי קרא שהזהרנו על שביתת העבדים ושפחות הי' הם חייבין בשמירת שבת מצד שהם בעצמם חייבין בכל מצות שבתורה כישראל אלא דקרא אתא להוסיף שיש חיוב גם עלינו כמו בשביתת בהמה כיון שהם ברשותינו אמנם לכאו' יש לעי' בזה דהנה באמת יש מקום שאלה לפ"מ דקי"ל דב"נ ששבת חייב מיתה והענין דמצות שבת שייך רק למי שהוא תחת השגחת השי"ת לבדו אבל מי שחיותו ע"י הטבע ה"ה בכלל הטבע בעוד כל ימי הארץ קור וחום וגו' לא ישבותו. הכלל בזה מוסכם דמצות שבת הוא רק לישראל שהם לגמרי תחת השגחת השי"ת וזה כל ענין שבת א"כ לפ"מ דמבואר בריש חגיגה דח"ע וחב"ח פטור מראי' משום דכתיב את פני האדון ד' מי שא"ל אלא אדון אחד וח"ע וחב"ח שיש לו שני אדונים וביותר פלא בירושלמי בברכות דממעט עבד מק"ש משום דכתיב שמע ישראל ד' אחד יצא עבד וכו' מבואר להדי' שאין עבד תחת אחדות השי"ת ופטור מק"ש מה"ט א"כ יש מקום גדול לומר דמה"ט אינו בכלל חומר שמירת שבת כבישראל והוא הערה גדולה למתבונן:
אמנם נראה דז"א כיון דמפורש בתוה"ק דל"ת כל מלאכה אתה ועבדך ואמתך הרי בשבת פקעה התו"הק את העבדים ושפחות מחויב עבודה ואינם אז משובדים לבעה"ב לעשות מלאכתן וא"כ בשבת ה"ה בכלל יש לו אדון אחד וד' אחד שוב מוזהר על השבת כישראל וא"כ לא קשה קשיות הרמב"ן ז"ל דאמאי לא כתב אזהרה על עבדים ושפחות עצמן ז"א דתוה"ק הוצרכה לכתוב אזהרתו עלינו שלא נניח אותם לעשות מלאכה בשבת ועיד"ז הם מוזהרים לקושטא דמילתא כוון דבשבת ה"ה בכלל כל ישראל משא"כ אם לא הי' כתוב אזהרה על הבעלים לא הי' יכול לכתוב אזהרה על העבדים ושפחות עצמן ויפלא לכאו' על רבינו הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש בזה אך באמת נראה שד' הרמב"ן ז"ל נכונים דהנה מבואר בזוה"ק על הקרא שלש פעמים בשנה יראה את פני האדון ד' מאן אדון ד' רשב"י וחביריו מבואר להדי' בזוה"ק דדרשינן קרא באדון ד' על רשב"י וכבר התפלא בזה הג' יעב"ץ זצללה"ה אמנם המפורשים כתבו בכוונת הזוה"ק כמו דדרשינן את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח כי הת"ח שמזדככין החומר שלהם ומתגברין את הצורה על החומר ונעשין לגמרי צירה והנהו הוא חלק אלקי ממעל כמבואר בזוה"ק דמאן דנפח מדלי' נפח וא"כ המה באמת בכלל את ד' וכן רשב"י וחביריו שהזדככו מאד הוי בכלל את פני האדון ד' [וזה ענין חיוב להקביל פני רבו ברגל כי שורש רבו הוא הדעת שנתן בו והוא חלק הנפש והנפש הוא חלק אלקי ממעל וה"ה מקבל פני השכינה ממש] ומעתה נראה דישראל במתן תורה שנאמר עליהם אכן אמרתי אליהם אתם ובני עליון כולכם שנפסק מהם כל החומריות והזוהמא ונשארו כמלאכי השרת לא הי' שייך לומר על עבדיהם שיש להם אדון אחר חוץ מהשי"ת כיון שהם הי' מקושרין לגמרי בהשי"ת והי' בכלל האדון ד' וכזוה"ק הנ"ל וא"כ שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דהי' ראוי להזהיר אותם על השבת שבאמת כל הענינים שנאמרו לפטור עבדים מטעם שיש להם אדון אחר לא הי' שייך במתן תורה ומה דמבואר בחגיגה לענין ראוי' ובירושלמי לענין ק"ש היינו לפי מה שנתקלקל בעוה"ר בחטא העגל ונפלו ממדריגתן כמו שנאמר אכן כאדם תמותון וא"כ שפיר עבדים שלהם בכלל יש להם אדון אחר ופטורין מק"ש ומראוי' ומעתה נתבארו לנו היטב המקראות האמורים דבדברות האחרונות צריך הי' להזהיר על שביתת העבדים והשפחות להבעלים ואמר למען "ינוח כמוך" היינו שבשבת קודש לא יהי' עליהם עבדות כלל שעיד"ז הם בעצמם ג"כ יהי' נכללין בשמירת שבת כיון שמצות שבת מפקיע אותן בכל השבת מעבודתן ה"ה בשבת ככל ישראל וא"ל אלא אדון אחד ומוזהרין על השבת ככל ישראל וע"ז מבאר הקרא הענין שנצטווה הישראל ע"ז וזכרת כי עבד הית במצרים וגו' ע"כ צוך ד' אלקיך לעשות את השבת והיינו באמת עשוי' ממש עבור עבדים ושפחות כי בזה שנצטווה הם על שביתת עבדיהם ושפחותיהם בשבת עיד"ז הם עושין את השבת לעבדים ושפחות שגם הם נכללים בכלל שבת כישראל (ואין להק' לפי דרכינו דבשבת אינו בכלל שיעבוד א"כ הא דקיי"ל אין קנין לעבד בלא רבו ויד עבד כיד רבו והא בשבת יכול לקנות לעצמו קנין ז"א כיון דבכל ימי העבודה הוא משועבד לרבו א"כ אין גופו קנוי' לו לעצמו בשום זמן כ"א או לרבו בכל ימות השבוע או להשי"ת בשבת שאז אסור הוא לעבוד עבודה א"כ גופי אינו קנוי' לעצמו כלל אלא לרבו ולכן אין קנין לעבד בלא רבו והוי תמיד עבד לענין זה אע"ג דבשבת אין עליו שיעבוד רבו:) אמנם לכאו' יש להעיר לפי"ז בהא דמבואר בברכות דמ"ז ע"ב במעשה דר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דמקשינן בגמ' והיכא עבד הכא והא אר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה ולהנ"ל י"ל כיון דהרא"ש ז"ל כתב דהי' בשבת פ' זכור והשלימו לעשרה לקריאת פרשת זכור וי"ל דבשבת ליכא איסור כיון דעתה אונו עבד שלו ואינו בגדר משחרר עבדו אך ז"א כיון דבעצם הוא עבד ועד כאן לא קאמר הרשב"א ז"ל דבח"ע וחב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום דעובד לעצמו ג"כ יום אחד משא"כ היכא דאינו עובד לעצמו כלל איכא העשה וז"פ:
ואם כנים הדברים י"ל בזה דעת התו"כ סו"פ בהר מובא ברש"י ז"ל עה"ת איתא בזה"ל כי אני ד' וגו' את שבתותי תשמורו וגו' כנגד זה הנמכר לעכו"ם הכתוב מלמד שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני אעבוד ע"ז הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אג"ע הואיל ורבי מחלל שבת אף אני אחלל שבתות ת"ל ל"ת לכם אלילים את שבתותי תשמרו וגו' עכ"ל התו"כ, והנה בפשטות הד' א"ל ביאור דמהכ"ת וג"ע דומה לרבו ועוד דגם רבו אסור בע"ז וג"ע ועוד דלמה שבק ש"ד ואי דאינו מרומז בקרא הגם ג"ע איני רמז בקר' ובכל מקום נקט הנך תלת בהדי הדדי ע"ז ג"ע שפ"ד לכן נראה ביאור הדברים דקמ"ל דלא נימ' דעבד הנמכר לעכו"ם יש לו הנכרי בו קה"ג וה"ה כרבו לענין דל"ה לגמרי בכלל בנ"י שיהי' מצוה על קידוש השם ולכן באונס יהי' מותר ע"ז ג"ע כמו רבו לכן לא נקט שפכ"ד שזה גם ב"נ מוזהר גם באונס משום דמסבר' דמה חזית ורק ע"ז שיהי' הו"א כיון דנמכר לנכרי נפקע ממנו קדושת ישראל כיון דקנוי' לנכרי ומטעם זה הו"א דגם בקדשת שבת ליתא כיון דיש עליו אדון נכרי אינו כגדר בן ישראל הגמור שיהי' מוזהר על השבת וגדולה מזו בזוה"ק פ' בהר דע"ע הנמכר לישראל ג"כ פורק ממנו עול מלכות שמים ואם אמנם כי הג' יעב"ץ ז"ל בס' מטפחת ספרים תמה עליו ועי' בבן יוחאי כל מה שטרח לתרץ ואיו בו כדי שביעה אמנם אני הר תי לדעת בירושלמי פ"א דקדושין סוף ה"ב דאיתא שם בזה"ל על שאלות התלמידים את ריב"ז מה ראוי להיות נרצע באוזן יותר מכל אבריו אמר להם אוזן ששמעה בהר סיני לא יהי' לכם אלהים אחרים ע"פ ופרקה מעלי' עול מלכות שמים וקיבלה עלי' עול בו"ד עכ"ל מבואר כד' הזוה"ק וא"כ מכ"ש בנמכר לנכרי הו"א דאינו שייך לקדושת שבת לכן גלי' קרא דאינו כן ובנמכר לנכרי ה"ה לגמרי בקדושת ישראל לענין כל דבר דנכרי א"ק אותו קה"ג וז"נ לענ"ד בפירש התו"כ ובאמת בענין חילל שבת הי' מקום לומר דרך פלפול מטעם אחר עפמ"ש המרי"ק דכל היכא שעשה מדין הכרח שמכריחו לעשות הוי משאצל"ג א"כ לכאו' בעבדו של ישראל אם מצוה אותו הישראל לחלל שבת מותר העבד לחלל שבת מה"ת דהוי משאצל"ג אך ז"א דא"נ דהעבד מותר לעשות המלאכה מטעם דהוי משאצל"ג הרי אין עבירה אצל העבד ואמרינן יש שליח והוי האדון מחלל וא"כ אסור לו לעשות המלאכה בשביל שהאדון לא יחלל את השבת לדעת הפוסקים דגם בשבת שייך שליחות ומעתה ז"ד בנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרי דא"ש לנכרי ומלבד זה הרי הנכרי אינו מוזהר על חילל שבת א"כ שיב י"ל דאין כאן עבירה בעושה מלאכה בשביל רבו דהוי משאצל"ג אמנם סתם תו"כ ר"י דס"ל משאצל"ג חייב ושפיר הוי מלאכה דאורייתא וזה קמ"ל קרא דאת שבתותי תשמורו:
לא תחמוד א"ר לא תתאוה בית רעיך וגו' כבר עמדו בזה המפרשים על השינוי שיש בין הדברות הראשונות לדברות האחרונות בענין זה שבפ' יתרו נאמר בית קודם ואח"כ אשה וכאן כתוב אשה מקודם ואח"כ בית ועוד דאמאי בכל הדברים הוסיף כאן לאו על המחשבה ובא"ר נשאר הלאו דלא תחמוד ועי' בכלי יקר פ' יתרו שכתב בזה עפי' דרכו דבדברות הראשונות נאמר לכל אמנם דברות האחרונות נאמרו רק לישראל ודבריו ביסודו הדברים נכונים המה אך שכ' עפי"ז דלכן בדברות הראשונות ל"נ שלא תתאוה משום שבב"נ ל"ש לאו זה להזהיר אותו על מחשבה קשה מאד אדרבה הא ב"נ נענש גם על מחשבה וע"כ דמוזהר על מחשבה ג"כ גם מ"ש דלא תחמוד בא"ר ע"כ פירושו רק במשתדל שיגרשה בעלה דאל"כ איכא לא תנאף ובכה"ג אינו חמור מלא תתאוה לענ"ד צ"ע טובא ובפשיטת נראה דלאו דלא תחמוד א"ר היינו כמו לא תחמוד בכל דבר שפירושו לדעת רש"י ותוס' גוזל ממש ולעבור עליו בשני לאוין כן פירוש ל"ת היינו שלוקח ממנו את אשתו בחזקה ואי משום דבלא"ה איכא לא תנאף לא אדע הא י"ל דאע"ג דהוא אינו בועל אותה מ"מ בזה שגוזל אשת חבירו עובר בלא תחמוד וכמו גזלן דחייב על ההוצאה מרשות הנגזל כן חייבה תורה על המוציא אשתו של חבירו מרשותו אע"ג שלא בא עלי' וכמו בעבדו ואמתו דחייבא רחמנא בלא תחמוד ה"ה באשתו וז"פ לענ"ד ע"כ ד' הגאון ז"ל צ"ע ומה שנלע"ד עפי"ד הגאון ז"ל דבדברות הראשונות הי' לכל באי העולם ודברות האחרונות לישראל לבד ולכן מדוקדק היטב שינוי המקראות ונאמר דלכאו' יפלא באמת דלמה צריך קרא בפרט על א"ר כיון דכתיב בתורה אשר לרעך והכל בכלל ומה שנראה בזה כיון דפסק הרמב"ם ז"ל דבב"נ אע"ג דבעילת בעל יש להם מ"מ יכולה להפרד ממנה בדיבור בעלמא שאם אינה רוצה להיות אשתו נפקעת האישות וא"כ היא קיל מכל הקנינים שיש לאדם בחפיציו שא"א להם להפרד ממנו שלא מרצונו לכן הו"א דאינו בגדר כל הקנינים שיש לו ולכן צריך לפרטו א"ר ולכן כ' בית קודם לא"ר כיון דבית הוא מחובר לקרקע וא"כ יש לו בו קנין יותר אלים מבכל הקנינים המטלטלין לכן כתוב בית ברישא ואח"כ נקטה התורה לרבותא בריש' א"ר דהוא הקנין הגרוע מכל המטלטלין שיש לו ואעפ"כ הוא בגדר ל"ת ומדוקדק היטב לשון המקר' דבדברות הראשונות אך ז"ד בדברות הראשונות שנאמר לכל באי העולם משאי"כ בדברות האחרונות שנאמרו רק לישראל לכאו' צריך מובן למה פרט התורה א"ר הא בישראל קנין שיש לאדם באשתו אלים מכל הקנינים שצריך שיהי' לו בה קנין חלוט לצמיתות וא"כ ברור הדבר דהוי בכלל כל אשר לרעך לכן נראה כיון דלישראל נתחדש מצות קדושין דע"י קדושין גרידא ה"ה אשתו ושלא נימא דענין קדושין הוא רק כהקדש שנאסרו לכ"ע אבל מ"מ אינו בגדר שלו לחלוטין וכמו שעלה באמת על דעת הגאון מוהר"י חגיז ז"ל בהלק"ט דבקדושי אשה מהני שאלה כ"ז שלא נכנסה לחופה לכן קמ"ל התוה"ק שז"א דכל דקידש לה ה"ה אשת חבירו ואין חילוק כלל בין ארוסה לנשואה לענין זה וגם בארוסה הוא הקנין היותר אלים שיש לישראל בנכסיו שבכל הקנינים יכול להפקירם משא"כ אשתו א"א להפקיע מרשותו אלא ע"י גט או מיתתו וגם מפני שמלבד הקנין נוסף בו ענין קדושה שהוא כהקדש לכן כתבה בתורה לא תחמוד א"ר בריש' ועי"ז יפתחו לנו שערי אורה דמה שלא נאמר לא תתאוה בא"ר ונקדים לת' למה לא נאמר בדברות הראשונות לא תתאוה ומ"ש הכלי יקר צ"ע כנ"ל:
אמנם לענ"ד נראה עפ"י דרכו רק להיפוך ממש ממ"ש הוא ז"ל רק אדרבה כיון דבדברות הראשונות נאמרו לכל באי עולם ובב"נ מוזהר על מחשבת איסור ג"כ א"כ אף שנאמרו בלשון לא תחמוד ממילא גם המחשבה אסורה דב"נ מוזהר על מחשבת איסור ג"כ וממילא ידעינן דישראל ג"כ מוזהרים על המחשבה כיון דבדיבור אחד נאמרו לכלל ונראה פשוט דכולן שוין באיסור וכיון שכן אף שנאמר רק בלשון לא תחמוד ממילא ידעינן דגם מחשבה אסור משא"כ בדברות אחרונות שנאמרו רק לישראל וסד"א דכיון דישראל אינו מוזהרין על מחשבת איסור ה"ה דעל מחשבת אלו אינו מוזהרין לכן שני רחמנא בלשון לא תתאוה להורות דכל ענינים אלו שהי' מוזהרין עליהם בעודם ב"נ ואז הי' מוזהרין על מחשבת האיסור ג"כ ה"ה דנכללו היום במחשבת האיסור לכן נאמר לא תתאוה באמת כולל הכל גם א"ר דהיינו בעילת בעל דהוי בכלל אשר לרעך וממילא א"ש דלא נאמר באשת רעך לא תתאוה כיון שביארנו דע"כ אזהרה המיוחדת של ל"ת א"ר קאי רק על נעה"מ שנתחדשה לישראל ולא הי' מוזהרין עליה קודם מ"ת א"כ באמת אינו באיסור רק במעשה ולא במחשבה כמו כל מצות ישראל שאינו מוזהרין אלא במעשה וא"ש הכל בס"ד (ומה שהקשה עוד הכלי יקר דאיך אפשר לומר דליכא איסור במחשבה הא הרהורי עבירה ק' מעבירה תמהני זה הוא במחשבת נואף אמנם הלאו דלא תחמוד האמור בא"ר הוא ענין גזל ובזה שפיר י"ל דנהי דבא"א המחשבה לגזול א"ח ג"כ אסורה אבל בנעה"מ ליכא איסור וז"ב ונכון בס"ד:] ועפי"ז י"ל מה שיש לדקדק בשמירת שבת לענין שביתת בהמתו בדברות הראשונות לא נאמר וכל בהמתך רק ובהמתך אמנם בדברות אחרונות נאמר וכל בהמתך וצ"ב הרי כל אתי לרבות ומה הריבוי בזה שלא הי' צריך בדברות ראשונות. ולהנ"ל י"ל עפ"י דמבואר בחולין דע"ד ע"ב למעוטי רובע וחורש בו עי"ש ברש"י ותוס' ובפירוש ר"ג מאוה"ג ז"ל שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא דבן פקועה הוא שחוטה לכל ענינים א"כ י"ל דע"כ אתי לרבות בו פקועה אך הדברות הראשונות שנאמרו לכל באי העולם שבנחירה סגי להו וגם ישראל במדבר היו דינם כן לא הי' צריך לרבות ב"פ כיון דלא הי' אז כלל ב"פ וה"ה ככל הבהמות משא"כ בדברות אחרונות שנאמרו רק לישראל ובמשנה תורה נצטווי על השחיטה ושפיר צריך וכל לרבות ב"פ אע"ג דדינו כשחוט מוזהרין על שביתתו: