ו' י' ובתים מלאים כל טוב וגו' ואכלת ושבעת. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל וע"ד רבותינו ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר להם אפי' הי' שם דברים הנאסרים בתורה כגון כותלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה וכו' והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור והנה הותרו להם כל האסורין זולתי איסור ע"ז כמו שיבאר עוד ולא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו' ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן מזבחותם תתוצון לאבד ע"ז ומשמשי' ושאר כל הנמצא בארץ מותר, והנה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם וי"א בשבע שכבשו וכו' בגמ' פרק ראשון במס' חולין והרב כתב בה' מלכים חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים וישבו בהם מותר לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצ"ב אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים וכן שותה יי"נ ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזרים וכיו"ב ואין זה נכון שלא בשביל פק"נ או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות הותר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין, וכן יי"נ שהזכיר אינו אמת שבכל אסורי ע"ז הוא עצמה ומשמשי' ותקרובות שלה הכל אסור מיד שנאמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא עכ"ל:

(א) הנה במחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל בדינים אלו כבר שקלו וטרו הרבה מרבותינו האחרונים אמנם בכ"ז אין בהמ"ד בלא חידוש וארשום בזה איזה ענינים לעורר לבב המעי' וזה יצא ראשונה. ומה שיש לומר דרך פלפל דהרמב"ם והרמב"ן ז"ל בענין היתר שתית יי"נ אזלי לשיטתם דהנה בקרא מסיים ואכלת ושבעת ודומה לבהמ"ז דכתיב בי' ואכלת ושבעת ופליגי ר"מ וחכמים אי דרשינן אכילה שיש בה שביעה או ושבעת זו שתי':

ומעתה נאמר דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאינו מותר אלא אם ירעב ואין לו מה יאכל א"כ א"א למדרש אכילה שיש בה שביעה לכן דרש ושבעת זו שתי' ואתי' להתיר יי"נ שהוא רק כשהוא משקה משא"כ משקה דשאר איסורין של ערלה וכה"כ אין איסורו משום משקה דוקה ולכן ס"ל לר"מ ז"ל דבא להתיר איסור יי"נ. [וימתק ביותר לפ"ד הר"ח אור זרוע בת' ס' דאם יי"נ נעשה אוכל פקע ממנו איסור יי"נ הר"ז איסור דהוא רק בשתי' ודרשינן לי' מושבעת] משא"כ הרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל דהותר לגמרי אמרינן פשוט דאכלת ושבעת כדי שביעה משום דהותרה להם כל אסורין שבתורה ושוב אמרינן דיי"נ דהוא משום לתא דע"ז לא הותר להם. אמנם זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא שיטת הר"מ ז"ל תמי' מאוד דמלבד מה שתמהו עליו המפרשים מפשטות סגית הגמ' דחולין ד' י"ז דמקשינן על אבעית ר"י בהא דאברי בשר נחירה השתא בשר טמא אשתרי להו אברי בשר נחירה מבעי' דמזה מוכרח דהיתר גמור הוא [ומ"ש בזה הג' בעל ראש יוסף ז"ל בסגי' שם דזה נכלל בד' הגמ' שם אב"א כי אשתרי שלל של עכו"ם, דידהו לא אשתרי עיי"ש במחכת"ה אזיל בתר איפכא בדבר פשוט ומבואר דאם אמרינן דרק שלל עכו"ם אשתרי והיינו משום דדרשינן קרא כדכתיב דקאי רק על בתים מלאים כל טוב משלל עכו"ם אבל שלל דידן לא אשתרי א"כ נראה דשלהם אשתרי לגמרי ולא מחמת רעבון דא"נ דההיתר מחמת רעבון דוקא א"כ מסברא אין לחלק בין שלל דידן לשלל דידהו:

ובאמת נראה ברור דמה"ט לא הביא הר"מ ז"ל חילוק זה בין שלל דידהו לשלל דידן ונראה מסתימת דבריו להיפוך דהוא מה"ט כיון דאינו מותר אלא מחמת רעבון ואין לו מה יאכל אין חילוק בין שלל דידן לשלל דידהו] מלבד זאת צ"ע טובא על הר"מ ז"ל כיון דהביא ג"כ דמפי השמיעה אמרו ובתים מלאים כל טוב אפי' ערפי החזרים וכיוצ"ב א"כ מנ"ל להר"מ ז"ל לחדש דז"ד בא"ל מה יאכל:

לכן נלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל דהי' קשה לו דאיך דרשינן מהא דבתים מלאים כל טוב דהותרו להם דברים אסורים לפ"מ דקיי"ל דנפשו של אדם מישראל קצה באכילת איסור ול"ח נהנה ואינו חייב בתשלומין בשוגג א"כ איך חשוב להו כל טוב לכן ס"ל להר"מ ז"ל דההיתר הזה הוא רק באין לו מה יאכל דכשירעב האדם ואין לו מה לאכול מחמת סכנת רעבון יערב לו גם איסורין ושייך למימר ע"ז ובתים מלאים כל טוב אבל בשעה שאינן נצרכין להם שיש להם מאכלים אחרים של היתר הרי נפשם קצה באכילת איסור ול"ח נהנה ואינן בגדר כל טוב כנ"ל נכון בדעת הר"מ ז"ל:

ולפי"ז י"ל מה שהקשו המפרשים מהא דאברי בשר נחירה ונקדים להבין מה דהקשה המפרשים על אבעית ר"י דמה ס"ד דאברי בשר נחירה יאסרו כשבאו לארץ לפ"מ דמבואר לעיל בגמ' דמקשינן לר"ע מהצאן ובקר ישחט להם דמבואר דהי' שחיטה נוהגת במדבר ותרצינן דנחירתן זו שחיטתן מבואר דלר"ע במדבר הוצרך ג"כ מתיר ואז הי' המתיר נחירה כמו אח"כ שחיטה ומבואר מזה דגם במדבר הי' איסור דנבילה אם אכלו בלא נחירת סמנים וכיון שכבר הותר ע"י מתיר א"כ מה בכך דעתה אמרה תורה שמכאן ואילך צריך להיות מתיר אחר דהיינו שחיטה בה' הלכות שחיטה מ"מ זה שכבר הותר והרי הוא כחתיכת לחם מהכ"ת שיאסר עתה ולא ראיתי בזה דבר ברור במפרשים:

אמנם מה שנלענ"ד בזה להר"מ ז"ל לשיטתו עפ"מ דמבואר בחולין ד' ס"ז ע"ב בהא דדרנא דבשרא דאסורין ופירש רש"י ז"ל דהיינו דנולדו מחיים בין עור לבשר וכיון דהשחיטה אינה מתרת אותם ה"ה אסורין משום אמה"ח אמנם בר"מ ז"ל פ"ב מהלכות מאכלות אסורות הי"ד מבואר דדרנא דבשרא אסורין היינו אפי' אם נולדו התולעים בבשר לאחר שחיטה מ"מ גם בלא פירשו אסורין ועוי"ש בהרב המגיד ז"ל שמבאר הדברים ועולה מדה"ק דבשר שחיטה תמיד שם שחיטה עליו וצריך ההיתר שיהי' בו וכיון שנסתלק שם שחיטה שנעשה תולע וה"ה אמה"ח שוב אסיר ואיני מועיל מה שניתר מכבר ע"י שחיטה אמנם כבר ביארתי במק"א שסברא זו שייכה רק באיסור אמה"ח דשחיטה התירה אותו מן האיסור הזה וקודם שחיטה הי' אסור משום אמה"ח ושפיר, י"ל דההיתר דבוק בו ואימת שנסתלק ההיתר ה"ה אסור משא"כ באיסור נבילה לא שייך לומר כן כיון דהשחיטה לא התירה איסור נבילה דאחר שנתנבלה שוב ל"מ שחיטה להתיר רק דהשחיטה מהני שלא יחול עליו איסור נבילה וכיון דאיסור נבילה לא הי' חל עליו בשעת שחיטה שוב א"א שיחול אח"כ אמנם י"ל דאיסור אינו זבוח חל על הבשר שאיסור זה שחיטה מתיר אותו ושפיר אמרינן דאם נסתלק שם שחיטה ממנו ה"ה אסור מצד אינו זבוח וז"ב ומעתה נחזה אנן באברי בשר נחירה כיון דמקודם לכן הי' נחירה המתיר איסור אמה"ח ושלא יחול עליו איסור נבילה. א"כ אף עתה כשנצטוה על הזביחה אפי' אם נימא דהיתר נחירה ג"כ דבוק בבשר וכשנסתלק היתר נחירה הרי הבשר אסור, אבל ז"ב דא"א שיאסר משום אמה"ח כיון דאינו אמה"ח וגם מצד נבילה א"א שיאסר עתה כיון שלא חל איסור נבילה בשעת מיתה אמנם אם נרצה לאסר אותו י"ל רק מפאת כיון דעתה היתר הנחירה נתבטל מהבשר הזה הרי הבשר הזה אינו זבוח ואסור מצד שאינו זבוח דאיסור זה. לא הותר עדיין כיון דמקודם לא הי' איסור זה בעולם ולא נפקע ע"י הנחירה וכיון שכ דכל איסור דאברי בשר נחירה יכול להיות רק מפאת אינו זבוח וזה הוא מכח מצ"ע דוזבחת ואכלת ואיסור זה שנצמח מכח המצ"ע ה"ה רק אקרקפתא דגברא מונח אבל בעצם הבשר אינו אסור וכיון שכן ל"ש בזה נידון של אדם קצה באכילת איסור וא"כ אף ביש לו מה יאכל שפיר הוא בכלל כל טוב:

וא"כ א"ש קשית הגמ' השתא דבר טמא אשתרי להו משום דכתיב ובתים מלאים כל טוב נהי דאסורים אלו לא הותרו אלא באין לו מה יאכל מ"מ אברי בשר נחירה בודאי הותרו וכיון שכן דאברי בשר' נחירה הותרו לגמרי דכיון דל"ש בהם נפשו סל אדם קצה באכילת איסור ה"ה בכלל ובתים מלאים כל טוב ודוק היטב, ובאמת י"ל ברווחא טפי בפשיטות דנהי דכל איסורין לא הותרו אלא באין לו מה יאכל היינו משום דסתם איסורין אינו במשמעות הקרא דכל טוב כיון דאסורין לישראל משא"כ בשר נחירה דהי' מותר עד עכשיו והי' בכלל כל טוב א"כ פשיטא דונו חל האיסור דא"ז או דנבילה עליהם ושוב ל"ש בזה נידן של אדם קצה באכילת איסור כיון דאמרינן דאינו נאסר כלל ובזה א"ש ג"כ מה דיש לעי' עוד לפי"ד הר"מ דרק באין להם מה יאכל הותר לחלוצי הצבא לאכול נו"ט א"כ לכאו' בנשים דלא הי' בכלל אנשי המלחמה נראה דלא הותר להם איסורין א"כ אכתי איכא נפ"מ בנשים דלא הותר להם שלל של איסור אם מותר להם בשר נחירה אמנם לדברינו דהר"מ ז"ל מודה דצריך שיהי' מותר לגמרי רק מפאת דנפשו של אדם קצה באכילת איסור אמרינן דלא הותר להם אלא בא"ל מה יאכל וממילא בבשר נחירה שהי' בידם מקודם אמרינן מסברא דלא חל איסור נבילה כלל לאנשים וכיון דלא חל לאנשים ממילא גם נשים אינן מוזהרות דהרי כל זה שמוזהרות נשים הוא מדר"י אמר רב דהוקשו נשים לאנשים לכל איסורין שבתורה וכיון דאמרינן דלענין אנשים לא חל איסור דנבילה וא"ז על הבשר נחירה ה"ה דאינו חל לגבי הנשים אע"ג דאינן בכלל ההיתר דבתים מלאים כל טוב וכשנעמיק הענין בזה נראה שגם לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דרק במלחמת מצוה הותרו האסורין והותרו היתר גמור מ"מ צריך לבא לסברותינו דהרי מפשטי המקראות והי' כי יביאך וגו' לתת לך וגו' ובתים מלאים כל טוב אשר לא בנית נראה דקאי על אותם שירשו את הארץ והבתים מותרין לאכול כל טוב הנמצא בהם ואפי' האסורין שבהם ומעתה יש לעי' בבני גד וב"ר שהם כבר ירשו את הארץ שמעבר הירדן אלא שתנאי הי' בידם נעבור את הירדן וללחום עבור ישראל אבל הם אין להם זכות כלל בהארץ והבתים שבא"י ולא נאמר עליהם המקראות האלה אחרי שכבר זכו בחלקם מעבר הירדן א"כ מסברא שלדעת הרמב"ן ז"ל אינם מותרין באכילת איסור משלל א"י וא"כ גם להרמב"ן ז"ל יקשה הא נפ"מ באברי בשר נחירה שהכניסו לא"י לענין ב"ג וב"ר דלהם לא הותרו אסורין במלחמת א"י אמנם לדברינו א"ש דפירש הגמ' כיון דכל אסורין הותרו לישראל א"כ מסברא דלא חל אז כלל איסור דאיברי בשר נחירה לישראל וכיון שכן לא נאסר גם לבני גד וב"ר ונשארו בהיתירן הקדום דנחירתו הוא שחיטתו וא"ש בזה גם מה שתמהו המחברים על דברי הגאון רבי ר' יונתן זצ"ל שמחדש דכהנים י"ל דלא הותר להם איסורין בשעת מלחמה כמו דאבעי' בגמ' לענין יפ"ת משום דשאני כהנים דנתרבו בקדושה יתירה ותמהו דא"כ מה הקשה בגמ' הא נפ"מ לגבי כהנים ולהנ"ל א"ש והבן:

ויותר נראה בפרושא דסוגיא כשנדקדק בהא דתרצינן בגמ' אלא לאחר מכאן שתמי' לכאו' שהאבעי' יהי' אם יהי' להם בשר יותר משבע שנים אם יהי' מותר להם ויותר פלא בתוס' ד"ה כי אשתרי שכ' דבסד"א הוי ס"ל לגמ' דאפי' לנחור מתחילה הם מותרים וצע"ג מנ"ל זאת כיון דאפשר בשחיטה ועי' ברמב"ן ז"ל בח' חולין שכ' בפשיטות להיפוך וכתב טעמא דמילתא דכי שרי להו רחמנא שלל גוים שלא להפסיד מהם כל טוב אבל לא לנחור משלהם שיהי' להם לאכול ולשחוט עכ"ל [ואגב אבאר כי מדעת הרמב"ן ז"ל מוכרח דאפי' איסורים שהם אסורין לב"נ הותר להם לכן גם אמה"ח מותר להם בכלל שללם דא"נ דאמה"ח לא הותר להם א"כ הו"ל לרמב"ן ז"ל לומר ברווחא טפי כיון דשורש ההיתר דבתים מלאים כל טוב שלא להפסיד מהשלל הביזה א"ו דקאי ג"כ על ביזה האסורה באכילה וז"ה שהתירה התורה במלחמת רשות ומעתה נראה כיון דבמלחמות הרשות נאמר רק ואכלת ובמלחמת מצוה נאמר ואכלת ושבעת דרשינן דבמלחמת מצוה היתרו אסורין אפי' כדי שביעה וממילא אמרינן דהיה היתר גמור אפי' ביש להם מה יאכל אמנם במלחמת הרשות דכתיב רק ואכלת ואכילה רק בזית לא שרינן אלא באין לו מה יאכל והיתר רק להשקיט רעבונו והר"ז מקור נפתח לדעת רבינו ז"ל אלא שא"כ אע"ג דאמרינן מדשני רחמנא בין מלחמת רשות למלחמת מצוה דבמלחמת מצוה כתיב ואכלת ושבעת ובמלחמת רשות לא כתיב אלא ואכלת דלא היתר במלחמת הרשות אלא אכילת כזית ולא כדי שביעה ומנה ילפינן דאינו מותר אלא באין לו מה יאכל מ"מ כיון דכתיב בי היתר אכילה ק' מאד לומר דהכלים צריכין הגעלה כיון דאמרה תורה היתר על הממש איך נוכל לומר דהטעם אוסר. ומה שנלע"ד עיקר בדעת הר"מ ז"ל דאע"ג דס"ל לר"מ ז"ל דמלחמת רשות ג"כ הותרו האסורין וכן מבואר בספרי וכן ס"ל לרש"י ז"ל בהדי' בחולין דמייתי קרא דואכלת את שלל העמים דנאמר במלחמת הרשות מ"מ ז"ד מלחמת רשות אבל מלחמת מדין דהיתה מלחמת מצוה לנקום נקמת ד' במדין כמבואר בתוה"ק ומה"ט הי' נבחרים רק אנשים צדיקים למלחמה זו שיהי' ראוים לנקום נקמת ד' ועי' ברש"י וברמב"ן ז"ל פ' מטות לכן לא הותר להם כלל מאכלות אסורות כיון דבמלחמת שאינה של ז' עממין אינו בגדר של היתר גמור אלא שנדחו בשביל רעבון א"כ בעצם הם מאכלות אסורות ולא התירה התורה זה אלא במלחמת רשות אבל לא במלחמת מדין שהיתה מצוה מאת השי"ת ונבחרו רק אנשים צדיקים בודאי לא הורשה להם לאכול מאכלות אסורות אי לזאת שפיר נצטוה על הגעלת כלים והרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל דאם הותרו המה בגדר היתר גמור שפיר קשי' לי' על מלחמת מדין ג"כ והוכרח לומר משום דאינו מז' עממין ולא היתרה אמנם להר"מ ז"ל דמחלק בין מלחמת ז' עממין למלחמת הרשות ל"ק כלל מגעולי מדין וז"ב לענ"ד לפי שיטת הרדב"ז בדעת הרמב"ם ז"ל:

ועפי"ז יש לתרץ ד' הרדב"ז ז"ל באותו תשובה מיד אחר הד' הנ"ל שכ' בזה"ל ואכתי ק' והלא סתם כלי גוים לאו בני יומם הם ונוטל"פ מותר ולמה הוצרכו כלי מדין הגעלה וי"ל דנוטל"פ מותר בדיעבד אבל לכתחילה אסור לבשל בהם עד שיטהרם כל כלי כראוי לו עכ"ל ולכאו' תמוה מאד דלמה הוצרך לזה לומר דוחק עגלה כ"כ שכוונ' התורה במצות הגעלה שהוא לכתחילה מה שמבואר להיפך בש"ס אמאי לא כתב בפשיטת כיון דישראל הותר להם אסורין א"כ י"ל דהם עצמם בשלו אסורין בכלים בשעת מלחמה שלא הי' להם מה לאכול וכיון שבעצם הוא איסור הוצרכו אח"כ הגעלה לכלים כמו שהוא באמת דעת הרדב"ז ז"ל דבמדין כיון דלא הותר להם אלא מדוחק נצטוה על הגעלת כלים ונראה שהרב ז"ל ס"ל דדוקא מה שלא הותר להם ע"ז י"ל כיון דאינו מותר להם אלא מדוחק א"כ הבלוע בכלים שלא הותר להם עדיין באסורי קאי וצריך שוב הגעלה אמנם אם לא הי' להם מה לאכול והוכרחו במ"א אף דהי' רק משום הדחק מ"מ כיון דהממש הותר להם ל"ש שוב להגעיל הכלים אך בזה יש לדון עוד אמנם לפ"ד א"ש בפשיטת ד' הרב ז"ל דבאמת במלחמת מדין לא הותר להם האיסורין אך מדוחק ולכן הי' כל הגעלה רק מכח פליטת איסור של הנכרים ושפיר קשי' לי' דהוי נוטל"פ והוכרח לחדש דינו דכל הגעלת כלים במדין הי' משום דלכתחילה צריך להכשיר הכלים וי"ל יותר בדעת הרב ז"ל כיון דרוצה לת' לשיטת הר"מ ז"ל וד' הר"מ ז"ל דמה שנאמר לישראל במשנה תורה אמר משה לישראל בערבות מואב א"כ באמת בין מלחמת מדין בין מלחמת סו"ע לא נודע עוד לישראל דין זה דאסורים מותרים בשעת מלחמה ובודאי נזהרו מאיסורין במלחמת אלו אלא דלפי האמת דבמלחמת מצוה מותר כל אסורין ובמלחמת רשות אינו מותר אלא מדוחק לכן נצטוה ישראל בהגעלה במלחמת מדין ולח במלחמת סו"ע וע' בפתיחה לס' דברים מ"ש בשם הרדב"ז ז"ל דס"ל דנאמר הכל לישראל בערבות מואב לכן שפיר כתב דרק מצד פליטת איסור של הנכרים הי' צריך הגעלה ולכאו' עלה בדעתי דגם לפ"ד הרמב"ן ז"ל מוכרחים אנו לבא לד' הרדב"ז ז"ל דהנה לכאו' ק' דמה הועילה הרמב"ן ז"ל בתירצו דלכן לא נצטוה בהגעלה במלחמת סו"ע משום דהותרו כל איסורים הא אכתי הי' צריך הגעלה משום בב"ח דהיינו דהנכרי בישל בהכלי חלב או בשר ואנחנו נבשל בשר או חלב דיהי' המאכל אסור משום בב"ח ובזה ל"ש לומר דהותרו איסורים ל"מ א"נ דשלל דידן לא אשתרי א"כ הכא הבשר או החלב שמבשלין אנחנו הא הוי שלל דידן אך אפי' א"נ דשלל דידן ג"כ אשתרי כמו שנראה מד' הרמב"ן ז"ל דמתיר גם ערלה וכה"כ מדכתיב כרמים וזיתים ואע"ג דאי' מוחזקת הוא והוי שלל דידן מ"מ ז"ב דז"ד מה שאנו מוצאים בעת הכיבוש משא"כ מה שקונה ע"י כיבוש מלחמה ואז היא היתר ואחר המלחמה כשהלך לביתו עשה ממנו איסור ברור הדבר דאינו ענין להא דקדלי דחזירי אשתרי כיון דהתחלת האיסור נעשה בעת שכבר הוא שלנו וה"ה שאר אי' ומעתה נראה דה"ה כשכבשו במלחמה כלים הבלועים מחלב או בשר ואנחנו נבשל בהם אח"כ באופן שיתהוה אח"כ איסור בב"ח בודאי ואסור וא"ז בכלל שלל כיון דהאיסור בב"ח נתהוה אח"כ ואז שוב לא הותרו האיסורין א"כ הדק"ל אמאי לא נאמרה הגעלת כלים במלחמת סו"ע מצד חשש בב"ח ועי' בכו"פ ובחו"ד ר"ס פ"ז שכ' לת' הק' דילמא הי' הגעלה משום בב"ח ומנ"ל מזה טע"כ ות' משום דא"כ ל"צ ליבון עיי"ש מה שת' כל אחד לפי דרכו אך אינו מתורץ בזה ד' הרמב"ן ז"ל דעכ"פ הו"ל לצוות על הגעלה בסו"ע מחשש בב"ח אמנם לפ"ד הרדב"ז דבאמת הי' נוטל"פ וכל הגעלה הי' רק לטהר הכלים לכתחילה א"כ בבב"ח דהי' הטעם היתר וא"כ גם לכתחילה אינו איסר ול"צ הגעלה כלל משום זה וא"ש קשיות העולם דילפינן מזה טע"כ דל"ל משום בב"ח דל"ש הגעלה כלל משום בב"ח כיון דהי' אב"י:

אך לכאו' בלא"ה עלה בדעתי להרמב"ן ז"ל לשיטתו ל"צ הגעלה מה"ת כלל משום בב"ח כמ"ש בח' לה' תערובות סי' צ"ח לבאר ד' הרשב"א ז"ל שכ' למ"ד טע"כ לאו דאורייתא אם נתחב כף חולבת או כף של איסור בתוך יורה של בשר וקודם שהספיק לשער אם יש בו ס' נשפך הולכין להקל דהוי סד"ר ותמה בכו"פ ר"ס צ"ח הא בב"ח לכ"ע טע"כ דאו' ועיי"ש שהובא גם דעת הרשב"א ז"ל במשמרת הבית בדיני הכשר כלים שכ' שם במה שנתווכך עם הרמב"ן ז"ל דלמ"ד חנ"נ איך הגעילה יורה גדולה והשיב לו הרשב"א ז"ל דלמ"ד טע"כ ל"ד לק"מ ותמה בכו"פ א"כ למה צותה התורה הגעלה עיי"ש שהרגיש מעצמו דיש חילוק בין פליטת כלים לטע"כ אמנם לא עמד על אמיתת הדברים מפני שלא ראה ד' הרא"ה ז"ל בבדק הבית בדיני התערובות די"א בשם הרמב"ן ז"ל שכ' בזה ויש כאן שאלה חזקה כיון דאמרינן דג"נ בטעמו ול"מ אסור היאך אפשר לומר דבשאר אסורין מותר וכי גע"נ משם אחר הוא גע"נ משום כל איסורין שבתורה דטעמו ול"מ היכא אפשר דלא מיתסרי בעלמא וזו קשי' הק' בהם הרב רבינו משה ז"ל ותי' דאפשר דמשום מעלה הוא כיון דנבלע הכלי מאיסור אע"פ שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עליו משום מעלה ולפיכך אסור פליטתו כל היכא דחשיבה פליטה כלל כלומר דאיכא טעמא דהיינו בא"מ דומי' דטבילה דאצרכה קרא אפי' לכלים חדשים דמסתמא דטבילה דאו' הוא משום מעלה ואע"ג דבמחוסר טבילה ל"ש דאם עבר ובישל בדיעבד יהי' אסור אפ"ה ראוי לטבילה אבל האי דל"ח לטבילה כל היכא דבלוע מאיסורי עד דאתכשר דהא כלים ישנים נמי צריכין טבילה כל שא"ר לטבילה טבילה מעכבת בו ואפי' בכלים שאינן בני טבילה אפ"ה כל שכנגדו בכלים בני טבילה ראוין לטבילה כשר. (נחסר כאן וצ"ל הא כל שא"ר לטבילה) בדיעבד אסור ואפשר שלא חלק הכתוב ואפי' בכלים שלנו אסור כן ואפשר דאפי' בכלים שלנו עביד בי' רחמנא מעלה דכיון שנבלעו מאיסור אין חוזרין להיתר ישן אלא בהכשר זו הוא שיטת מורי רבינו משה ז"ל ועליו ראוי לסמוך ולעשות מעשה לכתחילה עכ"ל מבואר מד' הרמב"ן ז"ל דלמ"ד טע"כ ל"ד גע"מ דאסרי רחמנא היינו משום מעלה כיון דנבלע בו איסור אמרה תורה דכלי צריך הכשר אמנם כשהכלי הותרה ע"י הגעלה שהפליטה יצאה ממנה שוב ל"ש לומר שחוזר ונאסר הכלי כיון דבאמת טע"כ ל"ד ובטל הפליטה ברוב ולפ"ז ס"ל לרשב"א ז"ל דאפי' בב"ח ג"כ טע"כ לאו דאו' בטעם הבלועה בכלי שוב אמרינן מסברא דאע"ג דבב"ח מוכרח דטע"כ דאו' דהרי החלב נאסר רק מכח טעם הבשר שיש בו מ"מ ה"ד אם הוא דרך בישול משא"כ בטעם הבלוע מהכלי אין ללמוד מבב"ח שיאסר אפי' בב"ח עצמו ולכן שפיר כתב הרשב"א ז"ל דאם אמרי' בכ"מ טע"כ ל"ד וגע"מ הטעם משום מעלה גם בב"ח טעם הוא מן הכלי ל"ד וז"ב ואמת בדעת הרשב"א ז"ל:

ומעתה נאמר דלפ"ז הרמב"ן ז"ל לשיטתו שפיר תי' דבסו"ע כיון דהותרו כל איסורין ל"צ הגעלה וא"ל דאכתי צריך הגעלה משום בב"ח ז"א דהרמב"ן לשיט' דהגעלה רק משום שנבלע בו איסור א"י מאיסורו עד שיכשר א"נ בב"ח דהתירא בלע ל"צ הגעלה כלל וא"ל הא דבב"ח יאסר אח"כ דבב"ח טע"כ דאו' ז"א כיון דטע"כ ל"ד בכ"מ גם בב"ח אף דטע"כ דאו' היינו בטעם היוצא מן הממש ולא בטעם שבכלי:

אמנם אע"פ שלדעת הרמב"ן ז"ל להלכה בודאי כן הוא אך לא יספיק לת' דבריו ז"ל בפ' מטות דמלבד דחקר שם אם טבילת כלים מה"ת וא"כ א"א לומר דשורש הגעלה משום טבילה מלבד זאת כמו שלא הק' כלל לרבינו ז"ל על מה דלא נצטוה בטבילת כלים בסו"ע וע"כ משום דהוא מצוה חדשה וחידוש דין ל"ש להקשות על מה שלא נצטוה מקודם א"כ ה"ה א"נ דטע"כ ל"ד והגעלת כלים הוא חידוש שחידשה תורה ל"ק כלל על מה שלא נצטוה בזה במלחמת סו"ע וע"כ דקושיות הרמב"ן ז"ל היינו למ"ד טע"כ דאו' ומסברא דהכלים הי' צריכין הכשר תמיד לכן שפיר קשי' לי' אמאי נצטוה יותר בהגעלה במלחמת מדין מבמלחמת סו"ע וא"כ הדק"ל דאכתי יק' מבב"ח (ובאמת מה"ט גם ד' הרדב"ז ז"ל תמוהין דאיך אפ"ל דהי' באמת כלים אב"י והתורה אמרה דלכתחילה צריך הגעלה א"כ הר"ז חידוש שחידשה תורה דגם נוטל"פ צריך לכתחילה הכשר וא"כ מה קשי' ליה ל"ל צוותה התורה הגעלה מקודם במלחמת סו"ע וכ"כ האחרונים כיו"ב דאם כלי ב"י ג"כ פגמה פורתא ל"ק קושיות הרמב"ן ז"ל והד' פשוט:) ומה שנראה בזה ד"פ לת' דברי הרמב"ן ז"ל לפ"מ שראיתי להגאון המובהק בעל סדר למשנה ז"ל בחדושיו הנספחים לס' שער נפתלי הנשלח לי מחתן המחבר שהעיר דבאמת עכצ"ל דהי' ידוע לישראל דין הגעלת כלים מסברא דאל"כ מה הועיל הרמב"ן ז"ל בתירוצו מהא דסו"ע אכתי יקשה אמאי לא נצטוה ממתן תורה ואילך על הגעלת כלים וכתב דבאמת כל זמן שלא נאמרה הגעלת כלים הי' יודעין הדין דטע"כ דאו' ממשרת כמו"ש מהרש"א ז"ל פסחים דמ"ד דכ"ז שלא נודע טע"כ ממק"א יש סברא יותר לדרוש טע"כ ולא היתר מל"א וכיון דהשתא קיימינן דכלי ב"י אינו פוגם כלל ואינו חידוש א"כ אין נפ"מ בין טעם שבכלי לטעם שבאוכל ועיי"ש מה שהאריך בזה לפי דרכו דלמה הי' צריך להודיע להם דין געולי מדין:

אמנם לענ"ד אם כי בזה צדקו דבריו דנראה דהי' יודעים מסברא וצריך להגעיל הכלים להפליט את האיסור שבכלי כיון דטע"כ דאו' אמנם זה בודאי לא ידעו דכל דבר אשר יבא באש תעבירו באש דוקא וא"ל פליטה ע"י הגעלה כיון דחזינן דאף לפי האמת היכא דהתירא בלע סגי בהגעלה אע"ג דנעשה איסור אח"כ כמו בקדשים וא"כ י"ל דאע"ג דטע"כ דאו' מ"מ הגעלה סגי בכ"מ והודיע להם במדין הדין דהיכא דאיסורא בלע צריך ליבון דוקא וזה הדין שנתחדש להם בגע"מ ומעתה בסו"ע כיון דמצד איסורין ל"ה צריך הגעלה כיון דאשתרי להם כל איסורין רק מצד דבב"ח הי' צריך הגעלה וכ"כ לעיל בשם החו"ד דבב"ח כיון דהוי התירא בלע ל"מ לה ליבון כלל וא"כ ממילא לא הי' צריך להודיע להם כלל וא"ש ד' הרמב"ן ז"ל:

ובאמת בעיקר ד' הג' הנ"ל שנתקשה כיון דע"כ הי' ידעינן מסברא דיני הגעלת כלים א"כ למה הי' צריך מרע"ה להודיע להם זאת במדין י"ל בפשיטות ג"כ כיון דנתחדש אז טבילת כלים אם נלקחין מן הנכרים וכ"כ הפוסקים דלכן אמרה תורה כ"ד אשר יבא באש תעבירו באש וטהר לרמז על טבילה במים להורות דל"מ טבילה קודם הגעלה וליבון כיון דהוי טובל ושרץ בידו וא"כ שפיר הוצרך מרע"ה לומר להם במדין דיני הגעלה וליבון להורות דבכלים הנלקחים מן הנכרים ושנשתמשו בהן דצריכי ליבון והגעלה צריך קודם ההכשר מקודם טבילה ומעתה בסו"ע דלא נתחדש עוד טבילת כלים ל"ה צריך מרע"ה להודיע דיני הגעלה כנ"ל ויש עוד להאריך בכ"ז ואכ"מ וכתבתי ר"פ להעיר לבב המעי':

ג) והנה הרמב"ן ז"ל תמה על הר"מ ז"ל דס"ל דגם יי"נ הותר להם הא ע"ז אסור להשהותה ומיד מצוה לאבד אותו ולכן ס"ל דמה שנוגע לאיסורי דע"ז לא הותר להם ומה שנלע"ד בדעת הר"מ ז"ל בשנקדים להבין א' אמאי לא הזכיר הר"מ ז"ל אלא יי"נ ולא סתם תקרובת ע"ז ב' אמאי לא הזכיר הר"מ דז"ד אם אין לו מה לשתות. לכן נראה בשנקדים להבין מה שתמהו על הרמב"ן דס"ל דאיסורי ע"ז לא הותרו א"כ הדר"ל קו' בפ' מטות אמאי לא נצטוה על הגעלה במלחמת סו"ע ואי דקדלי דחזירי אשתרי הא אכתי צריך הגעלה מחשש בלועת תקרובת ע"ז וכבר הערותי בזה ועי' בחמדת ישראל. ונראה עיקר בדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דל"ש לומר דצריך הגעלה מטעם זה כיון דלענין ביעור אם יבוא הטעם לאוכל והי' חשוב כמבוער וא"כ ליכא בזה מצות ביעור ע"ז וכיון דאינו בגדר אבד תאבדון שוב ה"ה ככל איסורין דמותר בשעת מלחמה וע' בת' רע"א סי' י"ט דגם בלוע בכלי חשוב כמבוער לענין ב"י א"כ ה"ה לענין ביעור ע"ז ואי דכשיבוא לאוכל ויהי' ניכר הטעם מ"מ לענין מצות איבוד ל"ש לומר טע"כ והוי כמבוער ויש לה"ר לזה מירושלמי פסחים פ"ז ה"ג דמבואר שם חד בר נש בשל תרנגולתא בשמן שריפה אתא שאל לר"ב א"ל אזיל שולק ועיי"ש בפני משה דמפרש דא"ל שישלוק התרנגולתא עד שיפלוט השמן שריפה אע"ג דהטעם ישאר צ"ל כיון דבלוע חשיב כמבוער א"כ בשמן שריפה דמצותה בביעור הוי כמו נעשה מצותה ושוב מותר הטעם ועי' בפני משה דמפרש דהי' כהן והיינו משום דלישראל איכא גם איסור זרות כמבואר בר"מ ז"ל ואי' זרות לא הותר ע"י הביעור כיון דאיכא טעם של השמן בבשר משא"כ לכהן דאסור רק משום ת"ט דמצותה בשריפה וה"ה כשאר ביעור כיון דשלקה וא"כ מה שיכול לצאת יצא ע"י השלקה ומה שנשאר הוי כמבוער לכן מותרת לו:

(ועי' בגליון הירושלמי שכתבנו לדון מצד דהוי נוטעל"פ להפוסקים דס"ל דה"ה שמן בבשר הוי הטעם לפגם אבל איני נראה כן דעת הפוסקים ואכמ"ל בזה:) ומעתה נאמר לפמ"ש הבעה"מ דמקיים באכילה מ"ע דתשביתו בחמץ לר"ש דס"ל לפ"ז מותר באכילתו. א"כ ה"ה באיסורי ע"ז כיון דמצד אי' ע"ז היתר במלחמה נהי דאיכא בי מצות איבוד מ"מ יכול לאכלו ומקיים באכילתו מצות איבוד והרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל דאינו מקיים מצות איבד באכילה דתשביתו משמע שלא כד"א וה"ה מצות איבד בע"ז אמנם בדעת הר"מ ז"ל יש לומר כנ"ל דס"ל דמצד מצות איבד גם באכילתו נתקיים מצות איבד אמנם לכאו' י"ל כיון דהר"מ ז"ל ס"ל דלא היתר באכילה אלא אם אין לו מה לאכול א"כ אינו בגדר היתרה וא"מ מצות איבד בזה כיון דהוי מצהב"ע כיון דלדעת הר"מ ז"ל איסור הוא וא"מ בזה מצות איבד ושוב אסור לאכול מצד מצות איבד ומעתה י"ל דז"ד בתקרובות ע"ז אבל ביי"נ לפ"מ שהוכיחו האחרונים מד' רש"י סוכה דביין איכא רק הנאת גרונו א"כ בשעה שמתקיים מצות איבד דהיינו כשבא למעיו שוב ליכא עבירה וא"כ אינו בגדר מהב"ע וא"כ ביי"נ שפיר י"ל דמקיים מצות איבד בשתי' ולכן מדקדק הר"מ ז"ל דוקא להתיר שתית יי"נ וכיון שכן שמתקיים בזה מצות איבד ע"ז שפיר פוסק הר"מ ז"ל סתמא דשותה יי"נ היינו דביי"נ דמיד חלה עליו מצות איבד היתר אפי' ביש לו וא"צ לשתות עתה כדי שיתקיים ובתים מלאים כל טוב כיון דאינו נאסר משום מצות איבד ולא נכחד ממני מה שיש לומר דאפי' לפ"ד הרז"ה דיתקיים מצות תשביתו באכילה מ"מ מצות אבד תאבדן הנאמר בע"ז אין סברא דמקיימו באכילה דהרי בדבר שעומד לאכילה אם אוכלו אינו מאבדו ואדרבה עושה בזה התכלית שהאוכלין עומדין לזה וא"ז בגדר איבוד אך בכ"ז לאחר העיון יש מקום לדברינו דהרי עיקר הוכחת הרמב"ן ז"ל דלא נאמר על מה שיש בהם אבזרי' דע"ז ובתים מלאים כל טוב משום שנאמר בפ' דלקמן כי אם כה תעשה להם מזבחותיהם תתוצון ומזבחותיהם תשברו וגו' ואשריהן תשרפון באש ובזה לא נאמר לשין איבוד אלא לשון שבירה והריסה שלא יתקיים משמשי ע"ז בעולם ושפיר נוכל לומר דגם באכילה מתקיים זה בדבר הראוי לאכילה ויש לעי' בזה הרבה וכבר הארכנו בח' לח"א דאפי' אם מבער איסורי הנאה ע"י אכילה יש מקום לומר דמתקיים תכלית המצוה שהוא ביעור האיסה"נ מן העולם אך לא בתואר המצוה שאמרה התורה ואכמ"ל יותר כי לא כתבתי אלא לפלפולא בעלמא מה שיש לומר בדעת הר"מ ז"ל בזה:

שו"ר בת' הרדב"ז שזכרתי באות הקדום בסוף הת' שכ' בזה"ל עוד הק' עליו ממה שהיתר יי"נ וי"ל דרבינו סובר דכל מה שנמצא בביתם מאכל ומשקה אפי' דהוא תקרובת ע"ז היתר להם שלא נאסר להם בע"ז אלא דברים שא"ר לאכילה ולשתי' ואפי' בהמה שנעבדי מותרת היתה באכילה ולא נאסר להם אלא בלקיחה שנאמר ולקחת לך עכ"ל עי"ש והנה לכאו' צע"ג הבנת דבריו ז"ל אם כוונתו שאין חילק בין ע"ז לשאר איסורין ובשאר איסורין לא היתר ג"כ אלא מה שהוא בר אכילה ושתי' הא קליפי ערלה וקשין של כה"כ הי' אסורין והי' א"ש בזה תמיהת הטו"א שהק' בהא דמבואר במשנה דערלה דמשבאו לארץ ישראל משנטעי חייב בערלה הא כל ז' שכבשו אשתרי קדלי דחזירי ולהנ"ל א"ש דלא הותר אלא מידי דבר אכילה א"כ קליפה ערלה דא"ר לאכילה אסורין משום ערלה אך ברור הדבר שז"א דבמלחמת מצוה הותר להם כל הנאת וכמו הבתים דנתן להם לישיבה ועי' ברמב"ן ז"ל במה שמפרש על בורות חצובים דיתכן דהי' בטוח שלהם דבר האסור וע"כ כוונתו על איסה"נ כמו בשמן של ערלה או כה"כ הי' מותר להנות מזה וז"ב ופשוט וע"כ דכוונת הרדב"ז ז"ל לחלק בין. ע"ז לע"ז עצמה דאע"ג דנצטוה שלא ליקח ושלא ליהנות מע"ז היינו משום קיום ע"ז שאסור בקיומו אבל מה שהוא בר אכילה ושתי' יכולין לאבדה ע"י אכילה ושתי' הר"ז כדברינו הנ"ל ומ"ש הרדב"ז ואפי' בהמה שנעבדה ע"כ כוונתו לאחר מיתתה דבע"ח אינו נאסר ובלא"ה כיון דנשחטה אין לך ביטל גדול מזה א"ו דכוונתו אם עבדו לה לאח"מ הי' מותרת באכילה כיון דבזה מתקיים מצות איבוד ורק לקיים הי' אסור ונסתעי' דברינו בדעת הר"מ ז"ל:

ד) ובפלפול התלמידים אמרתי להעיר בתוס' קידושין שהביאו קשי' הירושלמי על הא דממחרת הפסח אכל הא מעיקרא לא אכל ואמאי לא אכלי מצה מחדש משום עדול"ת והנה בירושלמי תי' משום שאין כתובה בצדה והר"ש ז"ל פירש בפשיטות כיון דאינן כתובים יחד כמו כלאים בציצית א"ד אמנם התוס' פרשו משום דעשה דקודם הדיבור א"ד ל"ת דלאחר הדיבור וצ"ב אמאי לא ניחא להו בפשיטות משום דא"כ בצדה ואמרתי לת' דהנה באמת הר"ש תמה ע"ז הא גם באינה כתובה בצדה אמרי' עדל"ת אמנם ראיתי בס' אבני נזר למורי מאורן של ישראל הגה"ק זצ"ל שהעיר בדבר חדש דמצה משום דהוא מכשירי דפסח פוסל בו מה דאינו מהמותר לישראל ולכן ל"ש בו עדול"ת כיון דדחוי' הוא בגדר איסור רק שנדחה וא"י בו ידי מצה הבאה עם הפסח אמנם אם כתיב בצדו ה"ה בגדר הותרה שפיר יוצא בה ידי מצה משא"כ כשאינו כתובה בצדה ה"ה רק דחוי' שוב א"י בה ידי מצה משום דאינו מהמותר לישראל וא"ש ד' הירושלמי אך לכאו' עדיין אינו מתורץ דהרי במצה איכא ב' חיובים א' מצה שעם הפסח וא' מצה מצד מצות מצה ואפי' במקום דליכא פסח וא"כ אכתי הי' להם לאכול מצה מחדש לקיים מצות מצה וזה מוכרח דמצות מצה יכולין לקיים אפי' אם אינו מהמותר לישראל דהרי מבואר במשנה דכהנים בחלה ותרומה יוצאין ידי מצה והרי דעת רש"י בזבחים דפ"ח דאם אינו מותר לכל ישראל גם לכהנים אינו בגדר מהמותר לישראל ועי' בספרי חמדת ישראל חלק העשין אות ל' אוק"ג שהוכרחתי כן מד' התוספתא וע"כ כמ"ש דאע"ג דמצה הבאה עם הפסח צריכה להיות מהמותר לישראל אמנם לקיים מצות מצה ל"צ להיות מהמותר לישראל ושפיר י"ל עדול"ת:

(ועי' באבני נזר שם שכ' בעצמו כן אלא שרוצה לומר מטעם אחר דמצה יפסל בי' מן האסור לישראל דמצה איתקש לפסח וכמו דאיתקש לענין זמן אכילה וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ):

אמנם לכאו' יש להעיר בדבר חדש דהנה לכאו' יש לעי' בקשיות ירושלמי דלמה לא אכלי מצה מחדש משום עדול"ת מבואר דפשיטא להו דהי' מחייבינן באכילת מצה לפ"מ דמבואר דצריך קרא לחייב נשים באכילת חמץ משום דכתוב ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצה והני נשי דלתני' בקום אכול מצה דהוי מ"ע שהז"ג ה"ה דלתני' בב"ת חמץ הכלל דמבואר בסוגי' דמצות אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ תלי' זב"ז והנה הגאון ר"ב פרענקיל ז"ל העיר דלהלכה דקיי"ל דגם שלל דידן אשתרי א"כ ה"ה דהוי מותרים באכילת חמץ דאין נפ"מ בין חמץ לשאר איסורים וא"כ כיון דהי' מותרין באכילת חמץ הרי לתני' בקום אכול מצה וא"כ ל"ש בזה עדול"ת כלל כיון דאינו חייבין כלל באכילת מצה אמנם נראה ברור דאע"ג דאכילת מצה תלי' באכילת חמץ ואם אינו מוזהר על אכילת חמץ ה"ה דאינו מוזהר על אכילת מצה מ"מ ה"ד אכילת מצה בפני עצמה אבל במצות מצה הבאה עם הפסח דהוא מצוה בפ"ע והוא ממכשירי הפסח נראה דודאי לא תלי' כלל באיסור אכילת חמץ דוה מצוה בפ"ע ומעתה צדקו ד' מורי הג' זצ"ל דפירש הירושלמי דכל קשיותיו הי' על עשה דמצה שעם הפסח שבזה הי' מצווים וקשי' שפיר דנימא עדול"ת וע"ז ת' משום דאינה כתובה בצדה והוי רק דחוי' שוב א"י בה ידי מצה שעם הפסח מצד דאינו מהמותר לישראל ואי משום מצות מצה שבפ"ע בזה לא הי' מצווין כלל כיון דלתני' באכילת חמץ:. איברא דיש להעיר אם הי' מותרין באכילת חמץ נהי דהותרו להם כל איסורין היינו רק איסורי אכילה והנאה משא"כ הכא דאיכא אי' דב"י וביטל עשה דתשביתו י"ל דלא הותרו להם דלא נפקע מהם חיוב המצות וממילא אתני' באכילת חמץ ושוב אתני' באכילת מצה ג"כ אך י"ל לפ"ד הרז"ה ז"ל דמקיים תשביתו לר"ש באכילה א"נ דאכילת חמץ הותר להם ממילא יתקיימו מ"ע דתשביתו באכילה וממילא גם על ב"י לא יעברו דמשההו חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו א"כ שוב לתני' בקו"א מצה כיון דלתני' באכילת חמץ וא"ל כיון דאמרי' דמעשיית מצות לא נפקעו א"כ ממילא גם מחיוב מצות אכילת מצה ג"כ לא נפקעו וא"כ איתא באכילת מצה וא"כ ממילא אסורים באכילת חמץ ג"כ דחמץ תלי' במצה ואינו דומה לכל איסורין שהתרו במלחמה ז"א כיון דבאמת הכא יש מקום לומר להיפך ג"כ כיון דהותר להם איסור דאכילת חמץ ממילא ליתא בחיובא דמצה א"כ נהי דאם הי' יכולין לקיים מצות אכילת מצה בהיתר הו"א להיפך דחייבין באכילת מצה וממילא הם בלא תאכל חמץ מ"מ כיון דלפי האמת לא הי' להם מצה של היתר וא"י לקיים מצות אכילת. מצה אלא מצד עדול"ת באכילת מצה בשל חדש ע"ז אמרינן כיון דאם נימא דלתני' באיסור אכילת חמץ לתני' במצות מצה ואין עליהם מצוה כלל א"כ בודאי אמרינן כן ול"ש לומר עדול"ת כיון דלא נוכל להחליט דחייבים במצה וכיון, דלא נוכל להחליט דחייבים במצה שוב אין איסורין בחמץ ושוב לתני' במצה כיון דיש מקום לכאן ולכאן שוב ל"ש לומר עדול"ת שוב א"ח באכילת מצה בבירר כיון דלתני' באכילת חמץ ודוק היטב הכלל שנראה פשוט דאם נימא דמקיים תשביתו באכילה וליכא לאו דב"י ותשביתו הי' מותרין באכילת חמץ וממילא לא הי' חייבין בעשה דמצה כ"א במצה דפסח שנראה שלא תלי' בחיובא דחמץ וא"ל דסוף כל סוף זה בודאי גם במצה שעם הפסח א"י ידי מצה אלא אם הוא מצה שחייבין על חמוצה משום ב"ת חמץ וא"כ כיון דהותרו באכילת חמץ אז א"כ למ"ל כלל מצה כשירה כיון דא"ח על חמוצה משום חמץ ז"א דזה בגדר חייבין על חמוצה משום חמץ כיון דבעצם חל על העיסה איסור חימוץ ונהי דהותרו היום באכילה היינו משום דאכילת איסור הותרה להם ונפ"מ אם יהי' מונח לאחר שבע שנים יהי' אסור באכילה משום חמץ א"כ הוי בגדר חמץ רק ז"ד כשאנו דנין לענין המצה עצמה אבל כשאנו דנין לענין האוכל שפיר אמרינן כיון דליתא באכילת חמץ לתני' בקומ"א מצה:

ומעתה א"ש ד' הירושלמי דת' דאינה כתובה בצדה א"ד והיינו כנ"ל כיון דל"ה הותרה אינו בגדר מן המותר לישראל ומעתה נראה דהתוס' לשיטתו דס"ל דאינו מקיים תשביתו באכילה דתשביתו משמע שכד"א וא"כ נראה דאיסור חמץ לא הותרה להם כיון דיש לאו דב"י ועשה דתשביתו וכיון שכן אתני' באכילת חמץ ושוב חייבין גם באכילת מצה בפ"ע ג"כ וא"כ הדק"ל נימא עדול"ת ולכן מוכרחים לת' משום עשה דלפני הדיבור אדל"ת דלאחר הדיבור (והא דאיסור חדש לא הותר להם כבר כתב הטו"א משום דיש היתר לאיסורו למחר ולא יהי' נפסד כלום אם לא הותר לכן לא הותר להם כלל משא"כ חמץ א"נ דלא הותר להם יהי' הפסד ל"מ לר"י דגם אח"פ אסור בודאי יפסיד לגמרי אך אפי' לר"ש מ"מ מה שכבר הוא חמץ בודאי נפסד עד אחר הפסח וא"כ היתר אי' חמץ וכיון דהותר שוב הותר לגמרי והארכנו בזה במק"א לדבר בכל הסברות הנ"ל ואכ"מ כי לא באני בזה אלא לדבר מסברא זו אם רק איסורין הותרו להם או גם ביטל מ"ע הותר להם ודו"ק):

ובעיקר הדבר יש להביא קצת ראי' דישראל לא הוזהרו על אכילת חמץ אז מהא דמבואר בתוספת' פי"א דסוטה ומייתי לה ברש"י ז"ל יהושוע בהא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דבשביל דלא הי' להם מן הי' מוכרחים לאכול מעבור הארץ ואם הי' להם מן לא הי' אוכלים וק' לפמ"ש הרבה פוסקים דאכילת מצה בכל ז' מצוה וא"כ אמאי תלי' אכילת מצה במה שלא הי' להם מן נימא דאכלו לקיים מצות אכילת מצה א"ו דלא הוזהרו אז על אכילת חמץ א"כ אינם בכלל שבעת ימים תאכלו מצות ויש להאריך בזה ואכ"מ:

אמנם בעיקר הסברא שכתבנו דנהי דאשתרי להו אסורין מ"מ במקום שנוגע לביטל מ"ע וא"א לאכול האיסור בלא ביטל מ"ע לא אשתרי אסורין כיון דלא הפקיעו ממצות כשבאו לארץ אם כי הדבר נותן להאמר ויש להסביר הדבר ביותר עפ"ד מהר"ל מפראג שהבאתי בפ' ויגש אות ב' אוק"ד שכ' דבענין ל"ת ל"ש א"מ ועושה כיון דאינו עובר רצון בוראו אינו עושה כלום משא"כ בעשה א"כ נהי דהיתר להם איסורין אבל מנ"ל להפקיע אותם ממצות ובזה יש לת' קו' הטו"א בהא דמבואר בש"ס דמיד כשבאו לארץ נתחייבו בחלה א"נ דשלל דידן אשתרי הא לא נאסר להם טבל כלל ולהנ"ל א"ש כיון דשורש אי' טבל מדכתיב ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירומו וכ"כ במק"א דעת הראב"ד ז"ל שס"ל דאי' טבל תלי' בדיחו אצל מצות דשורש איסורו מכח מצות תרומה וכיון דלא נפקעו ממצות ממילא חל עליהם אי' טבל ג"כ שלא לאכול בלתי הפרש חלתו אך מד' הרדב"ז בת' הנ"ל נראה מבואר להיפך ויען שדבריו הם חידוש גדול אני מעתיק לשונו ז"ל ולענין טומאה ת' הרמב"ן ז"ל כי במלחמת סו"ע הי' כל ישראל טמאים וטומאה הותרה בציבור וטעם זה אינו מכיר כו' כו' עוד י"ל כיון שהותר להם שלל הכנענים והותרו להם הנבילה שמצאו בבתיהם ממילא הותר גם טומאת מגע ומשא כיון שהותרו אכילתן הרי הי' בהם כהנים שנצטוו על הטומאה ואם הי' חפצי' לאכול בשר אדם הי' מותרין דקיל טפי שא"ב אלא עשה וכיון שהותרה אכילתן הותרה טומאתן שא"א זה בלא זה ורמז לדבר ואכלת את כל העמים והכא אמרי' בפ"ק דחולין כ"ו כללא דמלתא שבעה עמים הותר להם לעשות בהם ובשללם כרצונם ולכן לא הי' צריך לצוות על געולי כלים ולא על טומאתם ולא על טומאת עצמם משא"כ מלחמת מדין שלא הי' מז' עממין עכ"ל מתבאר מד"ק דכיון דהותר להם כל שללם וגם בשר אדם בכלל וא"כ כהנים של"ה אפשר להם לאכול כ"א שיטמאו א"ע ועבר על ל"ת ועשה דקדושים תהי' הכל הותר להם שיוכלו לאכול שלל אויביהם וזה דבר חידש גדול וגם עיקר דבריו שגם אי' דבשר אדם הותר להם אפי' לאח"מ וה"ה בכלל שללם אף כי בספרי חמדת ישראל קונט' תורה אור כתבתי בשם בני ז"ל לת' עפ"ז קשיות המל"מ מהא דקידש דוד במאה ערלות פלשתים למ"ד דמת עכו"ם אסור בהנאה עיי"ש אך לקושטא דמילתא ק' הד' להחליט כן שזה יהי' בגדר ובתים מלאים כל טוב ובפשטות נראה דלא נאמרו כ"א על השלל ולא על הנכרים עצמים שא"ז מגדר אנושי לאכול בשר אדם וגם הנכרים ונשתבחו בזה שאינן אוכלין בשר אדם המת כמבואר בחולין דצ"ב ועי' בס' כלי חמדה פ' חי' שרה מ"ש בזה אמנם אם נימא כן, מה שהוסיף לומר דבשביל זה ע"כ הותרה טומאת כהנים זה צע"ג בעיני שכהנים יהי' מותרין בעול"ת כדי שיוכלו לאכול בשר עכו"ם המת וכ"כ לעיל בשם הג' בעל אהבת יונתן זצ"ל שרוצה לומר דכהנים אינם בכלל היתר הנ"ל אך אפי' א"נ מדלא תי' הגמ' כן בקראי דיחזקאל ע"כ דלא ס"ל כן אבל לומר דיהי' מותרין לעבור על איסורי כהונה בשביל זה ק' טובא לענ"ד:

ה) והנה בעיקר פלוגתת הר"מ והרמב"ן ז"ל עי' בס' כלי חמדה פ' ויקרא בשם בני הרב ז"ל שכ' להעיר מתמורה דכ"ט דמקשינן בגמ' מנ"ל דנעבד מותר להדיוט ות' מדצריך קרא דאסור לגבוה וא"נ דאסור להדיוט ממילא אסור לגבוה מצד משק"י ומקשינן והרי טריפה דאסור להדיוט ואעפ"כ צריך קרא דאסור לגבוה וק' לפ"ד הרמב"ן ז"ל דבמלחמות מצוה הותרו כל איסורין לבד איסור ע"ז א"כ בטריפה שפיר צריך קרא לאסר לגבוה דמצד קרא דמשקה ישראל הי' מותר להקריב טריפה בשעת מלחמת מצוה בשבע שכבשו דהותרו כל איסורין להדיוט וצריך קרא מיותר לאסור טריפה לגבוה משא"כ נעבד א"נ דאסור להדיוט ובע"ח נתפס באיסור ע"ז א"כ ל"ל קרא לאסור לגבוה וא"ל דנפ"מ בשבע שכבשו ז"א הא איסור ע"ז לא הותר בשום זמן ושפיר מוכרח דמותר להדיוט א"ו כדעת הרמב"ם ז"ל דאינו מותר אלא מדוחק כשא"ל מה לאכול ולכן גם בשעת מלחמה הוי בגדר אסור לישראל והוא קושי' מוחכמת ועיי"ש מ"ש בזה לפלפל. אמנם בפ' צו כתבתי שנראה עיקר בפי' הגמ' דמנ"ל דנעבד מותר להדיוט אין הכונה דבא להוכיח דאין נתפס באיסור ע"ז להיות אסור בהנאה ג"כ כדין ע"ז גמורה דזה אינו הו"א כלל דע"ז ל"צ להוכיח מקרא דמשקה ישראל דבלא"ה אם אסור בהנאה מצד ע"ז ה"ה עומד לשריפה ואינו קרבן או מצד דא"ש או מצד כמ"ש או מצד מצהב"ע כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' א"מ לענין נסכים של ערלה וכה"כ א"ו דזה פשיטא להש"ס דבע"ח א"נ בגדר ע"ז שיהי' אבה"נ שיהי' בו ככל דיני ע"ז רק דסד"א דעכ"פ אסור באכילה מה"ת וע"ז שפיר מוכרחין מקרא דמשקה ישראל ולפי"ז ל"ק על הרמב"ן ז"ל דשפיר מקשינן בגמ' מטריפה וא"ל דנפ"מ על שעת מלחמת מצוה ז"א דא"נ דבמלחמת מצוה כיון דמותר לאכול דברים הוי בגדר מן המותר לישראל א"כ גם נעבד יהי' מותר כיון דאין בו חומר איסור הנאה דע"ז ה"ה כשאר איסורין והותר במלחמה:

אמנם כן שבתי וראיתי לאחד קדוש מדבר ה"ה הגאון זצללה"ה מטשעכנאוו בס' בית אברהם בח' תמורה דכ"ט שכתב בזה"ל דהנה לכאו' ק' מה מק' הגמ' מנ"ל דבע"ח מותרים להדיוט הא אמרי' במגילה דהמן עשה עצמו ע"ז והי' נעבד מאחרים וכדאי' בסנהדרין דס"א ע"ב נעבד כהמן ועי' במגילה די"ט וא"כ אי בע"ח אסורים להדיוט ומסתמא אף בהנאה כע"ז עצמה וא"כ איך השתמש עמו אח"כ מרדכי כדכתיב בקרא וילבש את מרדכי כו' ויע"ש כל פלפולו, מבואר שלמד הפי' בהסוגי' דבעי להוכיח דנעבד אינו אסור בהנאה כשאר ע"ז ולכאו' תמו' על הג' ז"ל שלא הרגיש דא"כ למה צריך להוכיח מצד דאינו מהמשקה ישראל ת"ל הא הוי אינו שלו וגם דעומד לשרוף וכתמ"ש אמנם גב"ר אמר מילתא נראה דיש לקיים דבריו לפ"ד הרמב"ן ז"ל דס"ל דהא דע"ז של ישראל אינו בטילה מה"ת ה"ד בע"ז שעבד לה ישראל אבל ע"ז של עכו"ם שקנאה ישראל דאינו בטילה הוא רק מדרבנן אבל מה"ת מהני ביטל וא"כ י"ל דצריך קרא על נעבד דמותר להדיוט בכה"ג דקנאה מעכו"ם שעכו"ם עביד להע"ז דיש לו זכוי' בהע"ז כיון דמהני ביטל וה"ה עתה של ישראל וכתמ"ש ג"כ ל"ש מה"ט כיון דיש עדיין עצה שיבטלה נכרי וא"כ שפיר י"ל דאסורה להדיוט ואעפ"כ צריך קרא למעט מגבוה ולכן מוכרח הגמ' לדייק דסוף כל סוף כיון דהי' אסירה באכילה והנאה להדיוט אינה בגדר מהמשקה לישראל:

ודרך פלפול יש לה"ר לפי' הגאון ז"ל בד' הגמ' דאם נימא דאסור להדיוט דינו כשאר ע"ז דאבה"נ ג"כ דהנה כבר נתקשו המפ' בהסוגי' דאסיקנא דלכן צריך בטריפה תלתא קרא. דממשקה ישראל ל"ה ידעינן אלא היכא דלא הי' לו שעה"כ אבל היכא דהי' לו שעה"כ אע"ג דבשעת ההקדש אסור באכילה הוי בגדר מהמותר לישראל ועי' ברש"י ז"ל משום דא"ד לערלה וכה"כ שלא הי' להם שעה"כ וק' א"כ הדק"ל מנ"ל דנעבד מותר להדיוט וא"ל דא"כ ל"ל קרא למעט מגבוה ת"ל מצד מהמשקה ישראל הא נעבד הי' לו שעה"כ והוי בגדר מהמותר לישראל לכן נראה בזה דהנה באמת ק' להבין הסברא דצריך דוקא שלא הי' לו שעה"כ ומ"ש רש"י ז"ל דצריך להיות דומי' דערלה וכה"כ ק' דא"כ בלא הי' לו שעה"כ אם הוא רק איסור אכילה ג"כ א"ד לערלה וכה"כ דהוא איה"נ ג"כ וא"כ בטריפה בלא"ה אינו בגדר מהמשקה ישראל ונראה עפמ"ש המרלב"ח לת' דעת הר"מ ז"ל דס"ל דחמץ אבה"נ מצד ל"י ולא יליף לה מחלב דח"ש אסור מה"ת משום דשאני חמץ דהי' לו שעה"כ א"כ היכא דהי' לו שעה"כ ח"ש מותר מה"ת דא"א למילף מחלב ומחמץ ג"כ לא ילפינן שח"כ וכמ"ש האחרונים ומעתה י"ל דזה פירש הגמ' דמערלה לא ילפינן אלא איסור אכילה דלא הי' לו שעה"כ דאז גם ח"ש אסור מה"ת וא"כ אינו בגדר מהמשקה לישראל והוי דומי' דערלה וכה"כ דאינו מותר לישראל כלו גם ח"ש ממנו משא"כ אי' דהי' לו שעה"כ דח"ש מותר בו באכילה מה"ת א"ד לערלה וכה"כ והוי בגדר מהמותר לישראל וממילא ל"ק מנעבד דמנ"ל דמותר להדיוט ז"א דא"נ דאסור להדיוט א"כ ה"ה ככל איסור ע"ז דאבה"נ ג"כ וממילא ח"ש אסור בו כמבואר בירושלמי דמודה ר"ל באיה"נ וא"כ אע"פ שהי' לו שעה"כ אינו בהגדר מהמותר לישראל וא"כ ל"ל קרא למעט מגבוה ומוכרח מזה כפירוש הג' ז"ל דפירש הגמ' דבא להוכיח דנעבד אינו אסובה"נ וא"נ דאסור ה"ה ככל ע"ז שאסור בהנאה ולפ"ז הדרל"ק בני הרב ז"ל דמה מקשינן מטריפה דצריך קרא לגבוה הא בטריפה צריך קרא על שבע שכבשו דמותר לישראל משא"כ בנעבד אמנם כ"ז לפלפולא והעיקר נראה דאע"ג דבשבע שכבשו הותרו כל האי' מ"מ כיון דבעצם אסורים המה לישראל רק דבזמנם אלו הותרו להם א"ז בגדר מהמותר לישראל כיון דאיסורים אלו אסורים לישראל ורק שאמרה תורה דבמלחמה הותרו איסורים להם אסורים לגבוה מצד דאינו ממשקה לישראל. ונלענ"ד דמזה הטעם כל הקרבנות כשרים ביוה"כ אע"ג דיוה"כ אסור באכילה ושתי' ואינו בכלל מהמותר לישראל דאין אנו משגיחין ביה שבזמן זה נאסרו כל המאכלות כיון דבעצם המאכלות מותרין לישראל וכמו דבשעת המלחמה אע"ג דכל המאכלות האסורות מותרת מ"מ אינו בגדר מהמותר לישראל ה"ה ביוה"כ דכל המאכלות נאסרו ל"ש לומר דאינו מהמותר לישראל ודוקא אם מאכל אחד נאסר בזמן כגון חב"פ שפיר יתכן לומר שאינו בגדר ממותר לישראל משא"כ ביוה"כ דכל המאכלות נאסרו ביום זה ל"ש לומר דאינו מהמותר לישראל כמו דל"ש לומר בשעת מלחמת מצוה דהתרו כל איסורין דהוי כל איסורין שבתורה בגדר מותר לישראל והבן היטב. ובעיקר ד' מרנא הגה"ק מטשעכנאוו זצ"ל מה שהעיר בסוגי' דתמורה הנ"ל הארכתי בת' לכבוד יד"נ הרב הח' מוהר"א פישל דן נ"י נכד הגה"ק ז"ל ואכמ"ל: