איתא במדרש רבה פ' ק' על קרא דויכל יעקב לצוות את בניו ג' צווים צוה יעקב לבניו וכו'. על עכו"ם על ברכת השם. ועל נשיאת המטה עכ"ל. הנה לכאורה צע"ג דבשלמא נשיאת המטה שפיר הוי צוואה מיעקב לבניו אבל עכו"ם וברכת השם ה"ה מז' מצות ב"נ ולמה הוצרך יעקב לצוות עליהם וכבר נתקשו בזה המפורשים. והנה מה שצוה על עכו"ם לכאורה עלה בדעתי בפשיטות דקאי על איסור הנאת עכו"ם דב"נ אינו מצווה ע"ז מדינא ויעקב אבינו הזהיר על זה לבניו כמפורש בתוה"ק שצוה להם לבער עכו"ם שלקחו משלל שכם. אמנם יותר נראה לפרש דהנה כבר כתב המל"מ בפרשת דרכים דע"כ א"א ע"ה הי' לו דין ישראל משום שמסר נפשו על קידוש השם באור כשדים דב"נ שאינו מצווה על קה"ש אסור למסור נפשו. והנה עד יעקב לא הי' נקבע עוד בבירור מי שיהי' זרע אברהם ושיהי' בכלל בנ"י כי ביצחק ולא כל יצחק. אמנם יעקב שהי' מטתו שלימה וידע כי הוא הנבחר להיות לזרעו של אברהם ובו בחר השי"ת להיות חבל נחלתו ממילא הוא ובניו המה בכלל ישראל ומצווין על קה"ש. וזה שדרשו חז"ל שאמר להם שמע ישראל שזה מורה על מצות קידוש השם. ועיד"ז נלענ"ד לבאר דברי הגמ' יבמות (דף מ"ז ע"ב) שאמרה נעמי לרות אסר לן עכו"ם. ותמי' הא הוא מז' מצות שב"נ מצווה ע"ז. ונלענ"ד דהכוונה ג"כ לענין יהרג ואל יעבור שזה נוסף להם כשנתגיירה דב"נ אינו מצווה על קידוש השם. ובזה מדוקדק מאוד מה שאמרה רק על עכו"ם דהנה אנן קיי"ל דעל עכו"ם וג"ע ושפכ"ד יהרג ואל יעבור בישראל. אמנם כבר כתב הפרשת דרכים ושאר פוסקים דאע"ג דב"נ אינו מצווה על קה"ש מ"מ בשפיכת דמים כיון דהוא רק מכח סברא דמה חזית דדמא דידך סומק טפי גם בב"נ יהרג ואל יעבור ורק בעכו"ם וג"ע יש חילוק בין ב"נ לישראל והנה באסתר אמרינן בגמ' אשה קרקע עולם היא וא"כ בג"ע בנשים אף כשנתגיירו לא נוסף עליהם חומרא דיהרג ואל יעבור ולא נשאר אלא עכו"ם דהוא דין מחודש באשה הבאת להתגייר שאסר עלי' בהחלט ביהרג ואל יעבור וזה שאמרה נעמי לרות אסר לן עכו"ם. וזה נכון. וכמו כן י"ל דהכא שאמר להם יעקב המצ"ע דשמע ישראל שהוא מורה על יחודו ית"ש שבזה רק ישראל מצווין וממילא המה בכלל ישראל לענין קה"ש ובכלל יהרג ואל יעבור. ועפי"ז נראה לפרש מה שצווה להם יעקב אבינו על ברכת השם דהנה מבואר בר"מ ז"ל פ"ט ממלכים ה"ג דב"נ שבירך את השם אפי' בכינויו חייב מיתה משא"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בשם המיוחד והענין הוא דב"נ חמיר מישראל משום דהכינויין כוללין גם מה שאינו אלקיות כמו אלקים דכולל שר ודיין וכיו"ב משא"כ שם המיוחד זה רק להשי"ת לבדו וכיון דב"נ אינן מוזהרין על שיתוף עכו"ם והם תחת משטרי הטבע ולזאת גם על הכינויין חייב מיתה משא"כ ישראל שהם עמו של הקב"ה ולזאת העיקר הוא שם המיוחד שזה אלקי ישראל לכן בישראל דוקא בשם המיוחד חייב מיתה ועל הכינויין הוא רק באזהרה כיון דישראל עיקר דביקותן הוא בשם המיוחד כנ"ל וכמו שאנו אומרים בפסוק דשמע ישראל וא"צ להאריך בדבר המובן מאיליו ולזאת כשצוה להם יעקב על יחודו ית"ש ועל קידוש השם ואמר להם פסוק שמע ישראל א"כ ממילא הי' צריך להזהירם על ברכת השם של כינויין שלא יאמרו כיון שהמה בכלל ישראל שוב יצאו מכלל ב"נ ואינן חייבין כלל על הכינויין כיון שאלקי ישראל הוא שם המיוחד לזאת הוכרח יעקב להזהירם דעכ"פ מוזהרין על ברכת השם דכינויין ג"כ כמו בישראל דהמה מוזהרין בלאו מקרא דאלקים לא תקלל וזה נכון מאוד בכוונת המדרש. ובאמת י"ל בפשיטות בכוונת המדרש. דכמו דהוצרך לומר דעל עכו"ם יהרג ואל יעבור ה"ה דעל ברכת השם יהרג ואל יעבור כיון דמצווין על קידוש השם א"כ נראה דה"ה בברכת השם יהרג ואל יעבור. איברא דלקושטא דמילתא לפום ריהטא לא מצאתי מבואר דין זה אי בברכת השם ג"כ יהרג ואל יעבור והנה מפשטות לשון הש"ס דרק על שלשה דברים יהרג ואל יעבור ולא חשיב ברכת השם ג"כ. נראה לכאורה דברכת השם לא אמרי' יהרג ואל יעבור. אמנם מלשון הר"מ ז"ל פ"ב מעכו"ם הלכה ו' שכתב דמגדף ועובד עכו"ם אחת הן כיון ששניהם כופרים בעיקר נראה דה"ה לענין יהרג ואל יעבור חד דינא אית להו וגם בברכת השם יהרג ואל יעבור. ועיין בסנהדרין (דף מ"ט ע"ב ונ' ע"א) דנראה ג"כ מבואר דמגדף ועובד עכו"ם דחדא מחתא הם. אך יש לעיין בזה מתרי טעמי. א) עפי"מ דנראה מלשון הר"מ ז"ל באגרת קידוש השם בד"ה והמון הרביעי [העתקתיו בספרי חמדת ישראל אות נ"ב] דאפי' בשלש עבירות דקיי"ל יהרג ואל יעבור היינו דוקא כשכופין את הישראל לעשות מעשה אבל כשכופין רק על דיבור המורה על כפירה ר"ל לא אמרינן יהרג ואל יעבור עיי"ש. ונראה דלפי"ז אם יכפוהו שיאמר על עכו"ם אלי אתה אינו מחויב למסור נפשו ואע"ג דאם מוסר נפשו מצוה קעביד אבל חיובא ליכא עיי"ש היטב בלשון הר"מ ז"ל. ולפי"ז במגדף כיון דהוא רק דיבור נהי דחייב מיתה על הדיבור מ"מ לא עדיף מעכו"ם בדיבור דג"כ לא אמרינן יהרג ואל יעבור ועיי' היטב בלשון הר"מ ז"ל. ב) י"ל עפימ"ש התוס' יו"ט פ"ז דסנהדרין מ"ה שכתב לענין קושית הירושלמי וכי אומרים לו גידף דל"ק די"ל כיון דהוא לקיים מצות סקילה דמברך את השם ומצותו אינה מתקיימת אלא בכך לפיכך נתחייב לומר שיפרש מידי דהוה אסוטה שצוותה התורה בפירוש שימחק שמו הגדול במים על הספק כ"ש בכאן שלעדים שהעידו הוא ודאי שזה נתחייב מיתה ויש לנו לקיים המצוה להמיתו ואינה מתקיימת אלא בכך עכ"ל. ומעתה י"ל דה"ה לענין יהרג ואל יעבור אמרינן דלצורך הצלת נפשו התירה התוה"ק איסור מגדף והרי מדה טובה מרובה ואם אמרינן דהתירה התוה"ק לגדף באינו מתכוין לגדף אלא שיתקיים על ידו מצ"ע דובערת הרע א"כ מכ"ש שי"ל כן דמותר לגדף היכא דאינו מתכוין לגדף אלא להציל את נפשו ולכן במגדף לא אמרינן יהרג ואל יעבור. אך יש לדחות כיון דכופין אותו לגדף הרי איכא מצ"ע דונקדשתי שיקדש השם ולא יגדף ולכן שפיר יהרג וא"י כיון דאמרינן דמגדף ה"ה כעכו"ם וה"ה בכלל עשה דונקדשתי אפי' בצנעה א"כ איכא עשה שיהרג וא"י מ"מ יש מקום לומר כיון דהותר מכללו שוב אין לו בזה אותו חומר שיש לעובד עכו"ם וצ"ע בזה וחיפוש בספרים לראות אם לא דברו בזה הפוסקים ואכ"מ:

ובאמת בפירוש דברי המדרש שכתב שיעקב צוה לבניו על ברכת השם י"ל עוד באופן אחר עפי"מ שחקר המל"מ בהא דמצינו באבות שנשבעו לקיים דבריהם מאיזהו מקור הוא והיכן מצאנו דב"נ מחויב לקיים שבועתו ועיי"ש שכתב דהוא בכלל אבזרי' דברכת השם וגם ב"נ מוזהר ע"ז. איברא דבאמת אינו ראי' מהאבות שי"ל דקיימו מעצמן והי' זה מנימוסיהן לקיים השבועה אע"ג דלא נזהרו על זה. אמנם מיעקב אבינו שהשביע את יוסף להוליכו לארץ כנען אע"ג דגם בלא השבועה הי' מקיים מכח כיבוד אב וע"כ כיון דעל כיבוד אב לא נצטוו הי' חושש יעקב שלא יקיים וקשה א"כ מאי מהני השבועה וע"כ דעל שבועת שקר באמת נצטוו. וקשה מאיזהו טעם הוא דע"כ משום ברכת השם וא"כ מוכרח מיעקב אבינו דהזהיר אותם דשבועת שקר הוא בכלל ברכת השם וזהו הפירוש דצוה אותם על ברכת השם. ובעיקר דברי המל"מ כתבנו במקום אחר ואין כאן מקומו: