Keli Chemdah on Torah, Vayechi
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בר"מ ז"ל פ"א מהלכות אבל הלכה א' כתב בזה"ל מצ"ע להתאבל על הקרובים וכו' ואין אבילות מה"ת אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר הז' ימים אינו ד"ת אע"פ שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה עכ"ל:
הנה מה שהוסיף רבינו ז"ל ז' ימי המשתה שאין ענין לכאן נראה דבא לומר שאין למידין מקודם מתן תורה ואין הטעם דז' ימי המשתה מדמצאנו כן ביעקב ולאה אלא שהוא מתקנת משה רבינו וכמו כן ז' ימי האבילות הוא מתקנת מ"ר ולא מזה שעשה יוסף אבילות ז' ימים על יעקב. ועיין ברמב"ן ז"ל פרשת ויצא בפסוק מלא שבוע זאת שכתב כן [וי"ל יותר דהר"מ ז"ל ס"ל דהני תרתי מישך שייכי אהדדי כיון דימי המשתה ז' ה"ה דימי אבילות הם ז' וי"ל דלכן עשה יוסף לאביו אבל ז' ימים כיון שראה שיעקב הסכים ללבן לעשות ז' ימי המשתה ה"ה דימי אבל הם שבעה והבן כי קצרנו] אמנם מה שצריך לי עיון בדעת הר"מ ז"ל עפי"מ שמצאנו לחז"ל שקיים אברהם אבינו אפי' תקנת חכמים וכמו כן י"ל על יוסף שקיים אפי' תקנת חכמים א"כ ל"צ לומר דמש"ה אין למידין מיוסף משום דנתנה תורה ונתחדשה הלכה הא מקודם לכן הי' מדינא אבילות ז' ימים הא י"ל בפשיטות דבאמת אין אבילות אלא יום אחד מה"ת כמו שמצאנו באהרן והא דעשה יוסף אבילות ז' ימים היינו משום דקיים גם תקנת משה רבינו שתיקן אבילות ז' ימים וכמו דקיים אברהם אבינו עירובי תבשילין ועירובי תחומין. ולמה צריך הר"מ ז"ל לומר דהי' חידוש הלכה בזה לאחר מתן תורה. והנה בפשיטות י"ל בכוונת הר"מ ז"ל עפימ"ש התוס' במס' מו"ק (דף כ' ע"א) בד"ה מה חג שבעה. לתרץ הא דלא מייתי הגמ' קרא דויעש לאביו אבל שבעה ימים משום דקודם קבורה הוי עיי"ש וא"כ י"ל דזה כוונת הר"מ ז"ל דא"א לומר דיוסף עשה זה בשביל תקנת משה רבינו דהרי תקנת משה רבינו הוא לאחר הקבורה וגם חיוב דאורייתא יום אחד הוא לאחר הקבורה דוקא וא"כ ע"כ דקודם מתן תורה הי' דין אחר בזה ונתנה תורה ונתחדשה הלכה. אך באמת מה שצ"ע לכאורה לפי"ז כיון דקיימו כל התורה כולה אמאי לא נהגו אבילות כלל לאחר הקבורה וכפי שנראה מפשטי דקראי לא נהגו אבילות כלל אחר הקבורה. ואולי יש לומר דזה שדחקתו להר"מ ז"ל לומר דמקודם מתן תורה הי' הלכה להיפך דקודם קבורה יש חיוב אבילות וזה הי' אז חיוב ע"פ תורה:
אמנם מה שנלענ"ד בענין זה בדרך דרוש עפי"מ דמבואר במס' תענית (דף ה' ע"ב) דאמר ר"י בשם ריו"ח דיעקב אבינו לא מת ושאל אותו ר"נ וכי בכדי חנטו חנטייא וספדי ספדייא א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואל תירא עבדי יעקב וכו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. והנה פירוש הגמ' כבר כתבו בדרושים שלנו דריו"ח אמר לו דעפ"י תורה אינו מת יעקב שמיתה האמורה בתורה הוא רק על אפיסת הכח. אמנם אם כל הכוחות וכל העמל שלו נשאר לדורות זה אינו נקרא מיתה כמו"ש התוס' שם והיינו מפני שעפ"י תורה לא מת יעקב כלל כיון דמקשינן הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. והכוונה בזה כיון דיעקב אבינו ע"ה הי' מטתו שלימה וכל בניו נכנסו תחת כנפי השכינה גם הובטח שלא יכחד שום שבט מישראל כמבואר במס' ב"ב (דף קט"ו ע"ב) א"כ כל הכוחות שלו נשארו בחיים ולכן לא כתיב בי' מיתה שעדיין חי הוא עפ"י תורה הקדושה. ומעתה נראה דלכן לא מצאנו שעשו אבילות לאחר הקבורה אע"ג שקיימו כל התורה מ"מ ביעקב לא הי' שייך זה כיון דעפ"י תורה לא מת יעקב כלל ול"ש בי' אבילות כלל א"כ נהי דלעיני בשר מת מ"מ לא עשו בו אלא אבילות שהי' נוהג אז אבל אבילות שחייב עפ"י תורה לא הי' שייך ביעקב כיון דעפ"י תורה לא מת כלל ול"ש בו דיני אבילות וזה נכון בס"ד. ובאמת בעומק הענין נראה הא דיעקב אבינו לא מת כיון דתתן אמת ליעקב ואמת א"א להתבטל וליפסד דמה שנפסד ומת אינו אמת כמו שכתבו המפורשים דלכן חותמו של הקב"ה אמת ולכן ל"ש בי' ביעקב אבינו מיתה כלל וזה ענין אמרם ז"ל צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד שצורה שלו הוא אמת וא"א להתבטל וממילא אינו מת כיון דעיקר האדם הוא הצורה ולכן א"א לשבט להיות נמחה לגמרי כיון שזה מצורת יעקב שיעקב נתן בכל בניו את כח האמת שהי' בו וזה א"א להתבטל כנ"ל. וערבים עלי דברי אדומו"ר הקדוש גאון ישראל מהר"א שליט"א מסאכטשאוו שאמר לפרש דברי רש"י ז"ל בפ' ויצא בקרא דויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה והקשה רש"י ז"ל והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך וצ"ע מה שתירצו דמ"מ הי' לו לומר בלשון צניעות ביותר. ואמר כבוד אדומו"ר שליט"א לפרש דבאמת לכאורה צ"ע קושית רש"י ז"ל הא ביעקב אבינו שהי' מצוה כמו תפילין או ציצית וכמו שהי' אצל אדם הראשון קודם החטא א"כ שפיר יש לומר בפשיטות הבה את אשתי וגומר. אך צ"ל נהי דאצל יעקב אבינו הי' כן מכל מקום כיון דאצל כל העולם יש בזה תאוה גם כן ויש בזה גדר צניעות שלא לדבר כן לא הי' צריך יעקב אבינו לדבר בלשון כזה שיהי' נראה בעיני העולם כרחוק מן הצניעות וע"ז תי' רש"י ז"ל אלא להוליד תולדות אמר כך והיינו כיון דיעקב רצה בזה להוליד תולדות וליתן בהם כח האמת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב הי' מוכרח להגיד בלשון האמיתי כפי"מ שראוי לו שאצלו לא הי' דיבור זה יוצא מגדר הצניעות כלל כיון שאצלו הי' זה מצוה ככל המצות הי' ראוי זה הדיבור לצאת מפיו במצוה זו. ואם כי בעיני העולם יהי' נראה שיצא מגדר הצניעות בשביל זה לא הי' יכול לצאת מהאמת כיון שזה הי' היסוד להעמיד תולדות ולטעת בהם כח האמת שלו אלו דברי קדשו ודפח"ח:
ובדרוש ביארנו בזה כוונת הגמ' סוף תענית על הא דקתני במשנה רשב"ג אומר לא הי' ימים טובים לישראל כט"ו באב ויוהכ"פ שבהן בנות ישראל יוצאות וכו' ומקשינן בגמ' בשלמא יוהכ"פ דאית בי' מחילה וסליחה יום שנתנו בו לוחות האחרונות. ולכאורה צ"ע דלמה הוסיפה הגמ' את זה שנתנו בו לוחות האחרונות ונראה דהענין הוא בכוונת הגמ' לפרש על מה בחרו בענין כזה ביום הקדוש והנורא יוהכ"פ וע"ז תי' בגמ' משום דהוא יום שנתנו בו לוחות האחרונות והכוונה דהנה מצאנו בפילגש בגבעה שבכו ישראל לפני ד' היום נפקד שבט אחד מישראל והענין של זה הבכי' הי' מטעם שח"ו נתבטל כוחו של יעקב וזה דבר שא"א דהרי תתן אמת ליעקב ויעקב אבינו לא מת כנ"ל. ועיד"ז תקנו אח"כ ענין זה שיהיו בנות ישראל חולות בכרמים כדי שיתקיים שבט בנימין כדי שישאר כוחו של יעקב בשלימות. והנה יוה"כ יום שנתנו בו לוחות האחרונות ונתברר לכל ישראל מחילת חטא העגל ושבו להשי"ת בלב שלם בקבלת התורה מחדש ולהתאחד ביחוד גמור בהשי"ת זה הוא השלמת כח יעקב שכל ישראל נכנסו תחת כנפי השכינה לקבל עליהם עול מלכות שמים ולכן ביוה"כ יתפרדו כל פועלי און ואין רשות לשטן לשטונו כי אז הוא היחוד הגמור של ישראל עם הקב"ה והאמת בשלימות ולזאת תקנו שיהיו אז חולות בכרמים לקיים שבטו של בנימין כדי שיתקיים כל כח של יעקב כנ"ל ומזה נשאר התקנה גם אח"כ על יוהכ"פ [ועיי' היטב בלשון הפסקי תוס' מגילה אות קי"ב שהוסיפו על לשון התוס' עיי"ש היטב וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ] ועיי' ברש"י ז"ל בתענית שם והא דחנטי חנטי' סבורים היו שמת ובד"ה אף הוא בחיים והא דחנטי חנטי' נדמה להם שמת אבל חי הי'. ולכאורה צ"ע כפל הדברים. וגם פשטות הדברים קשה להבין הלא לעיני בשר מת באמת. ונראה דכוונת רש"י ז"ל דחניטה שעושין הוא לקיים וזה הי' ללא צורך ביעקב כיון דבאמת חי' הי' דמה זרעו בחיים אף הוא בחיים ואפי' באותה שעה שמת יעקב שהתחיל קצת השיעבוד ונסתמו לבבן של ישראל כמו"ש רש"י ז"ל ריש פרשת ויחי מ"מ בכח הי' החיות בקרב ישראל רק שהי' נדמה להם כאילו מת יעקב אבל באמת גם אז הי' חי דאמת אינו נתבטל וכמאמר הכתוב אמת מארץ תצמח היינו כמו זורע בעפר שנראה לעין שהגרעין נרקב מ"מ אין לכנות ע"ז שם קבורה שהרי אדרבה הגרעין הזה מצמיח שבלים שלמים כמו כן האמת אף מעפר תצמח וא"א להתבטל ואדרבה בזה שמכסה הרבה בעפר עיד"ז יתפרץ אח"כ ברעם ורעש החוצה וכמו שהי' בישראל שבכח האמת הנטוע בהם שמרו את עצמן בהיותן במצרים מלהתערב במצרים ויבוא יעקב שלם ועיד"ז זכו ליצ"מ ומתן תורה. והנה ברמב"ן פ' ויגש בקרא דויבואו אליו בשנה השנית הביא דברי הספרי. ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנעו שני הרעב אעפ"כ שלמו לאחר מיתתו שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר ר"ש אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהן וניטלין לאחר מיתתן אמר ר"א בר"ש רואה אני את דברי ר"י מדברי אבא שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה לעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם עכ"ל הספרי. מבואר מדברי הספרי דבין ר"י ובין רשב"י ובין ר"א בר"ש ס"ל בפשיטות דיעקב אבינו מת רק דפליגי אי דבריהם בטילין לאחר מיתה. אך לפי דברינו הנ"ל אין זה סתירה כלל דבאמת כיון דהחיות שלו הוא רק בכח התורה אבל אצל אדם זה בכלל מיתה שפיר ס"ל לר"א בר"ש דזה בכלל קידוש השם שאם נסתלק מן העולם יהי' נסתלקה הברכה מן העולם ואם היו המצריים מתנהגים עפ"י התורה הי' נשאר אצלם יעקב בבחינת חי והי' ברכתו מתקיימת אף אח"כ אבל כיון שמצרים לא היו בבחינת התורה ממילא אצלם הי' יעקב בגדר מת ושפיר פליגי בזה אם קה"ש הוא שדברי צדיקים בטילין לאחר מיתה או מתקיימין וזה פשוט:
ודע שבעיקר הפלוגתא בספרי אי דברי צדיקים מתקיימין גם לאח"מ מצאתי בשטמ"ק ב"ק (דף נ' ע"א) בהא דאמרינן בגמ' גבי בנו של נחוני' חופר שיחין דאעפ"כ מת בנו בצמא שכתב בזה"ל ולרבי נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה והם דבר שיצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו והסכים הקב"ה לדברי שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור. וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא עכ"ל. מבואר ג"כ שדברי ר' חנינא הועילו רק כל זמן שהי' חי וכשמת נתבטלו דבריו. ועיי' בשבת (דף ק"ח ע"א) במעשה דרב ושמואל דרב אמר על שמואל מאן דמצערן לא לוקמי' לי' בני וכן הוה. וכתב הג' בספר יוחסין ז"ל ערך שמואל אע"ג שמצאנו שהי' לשמואל בנים ג"כ זה הי' לאחר מיתתו של רב שאז נתבטלה הקללה שלו עיי"ש ודבריו נכונים מאוד שאם אמרו בברכתו של צדיק שהיא מתבטלת לאחר מיתה מכ"ש קללתו של צדיק בוודאי מתבטלת הקללה שלו. ועיי' באברבנאל פ' תצא בענין נס שמן המשחה שכולו קיים לעתיד לבוא כתב בזה"ל אמנם איך יתכן שהי' מתמיד השמן ההוא שעשה משה במדבר זמן רב כל כך הוא דבר מתמי' מאוד. וצדק הרלב"ג במש"כ שכבר יתכן שיעשה השם מופת ע"י הנביאים גם אחרי מותם כי כן ראינו שלא סר המן במות משה כמו שיתבאר בספר יהושע כי הנביא כיד אלקיו הטובה עליו נותן לדברים טבע שימצא בהם ההתמדה ונצחיות עכ"ל.
מבואר מדבריהם שגם בנס ע"י נביא הוא בעיניהם נס מופלג כשנתקיים לאחר מיתת הנביא וזה כדברי ר"א בר"ש בספרו הנ"ל ויש בזה לדבר הרבה ואכ"מ. אלא מפני שלא ראיתי עוד למי שיעיר בזה כתבנו בזה ראשי פרקים: