Keli Chemdah on Torah, Vayechi
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בספר אור החיים הקדוש בפסוק ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה. כתב בזה"ל והר"ז דומה למתכוין להשקות לחבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים עכ"ל. והנה דבריו הקדושים תמוהין מאוד דהרי מבואר במס' נזיר (דף כ"ג ע"א) דמי שמתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך כפרה וסליחה ועיי"ש בסוגיא דעביד צריכתא דיש מקום לומר דבזה יהי' צריך כפרה יותר ממי שאכל חלב בחזקת שומן ונתוודע לו שהוא חלב כיון דמעיקרא לאיסורא אתכוין. וא"כ איך כתב הגאון בעל אור החיים ז"ל דא"צ כפרה כלל אף בדיני שמים. ומסוגיא נראה מבואר דאין נפ"מ בין זה לאכל חלב בשוגג דהתם המעשה איסור והמחשבה היתר והכא המעשה היתר והמחשבה איסור. הן אמת דלכאורה נראה דיש נפ"מ בין זל"ז דהרי לא חייבה התורה קרבן בזה שנתכוונת לאיסור כיון דהמעשה הי' היתר אמנם היכא דהמעשה איסור אע"ג דהמחשבה היתר חייב קרבן. איברא דאינו ראי' מזה די"ל דלכן לא חייבה התורה בזה קרבן כיון דלא הוי מעשה דאיסורא ובקרבן גזירת הכתוב דצריך מעשה דוקא ובלא מעשה אינו חייב קרבן כמו דילפינן מקרא ועוד דלא מחויב קרבן אלא בשב מידיעתו ואם כן במזיד במחשבת איסור לא שייך קרבן כלל. אבל לענין חומר יש לומר דזה יש לו חומר יותר כיון דמתכוין לעבור איסור בשאט נפש וגם עשה מעשה. הגם דהמעשה הי' היתר. והרי מבואר במשנה דר"י ס"ל דחייבת מכות מרדות וכ"פ הר"מ ז"ל פי"ב מנדרים הלכה ח"י משום דמתכונית לאיסורא נראה מזה דאפי' בדיני אדם יש עונש עליו כיון שנתכוין למחשבת איסור אע"פ דלפי האמת הי' בשעת מעשה היתר גמור שהפר לה בעלה. ונראה דלפי"ז כ"ש בנודר שעבר על נדרו ואח"כ הלך אצל חכם והתיר לו אע"ג דעוקר נדר מעיקרא מ"מ בוודאי לוקה מכות מרדות כיון דבשעת מעשה עבר על איסור בפועל והי' מחשבה ומעשה. ועיין בתוספתא פ"ג דנזיר מבואר בזה דברי הת"ק ור"י גבי מי שנדר בנזיר ושתה יין וטימא למתים ואח"כ הלך לחכם והתיר לו דס"ל לר"י גם כן דסופג את הארבעים. וראיתי למרן זצ"ל מגור בחידושי הרי"ם חו"מ סי' ל"ד ס"ק ז' שהביא דברי התוספתא הנ"ל והתפלא על הפוסקים שלא הביאו אותה ועיי"ש שכתב דאולי הוא מחלוקת ת"ק ור"י וקיי"ל כת"ק ותמי' לכאורה שלא הביא כלל המשנה ופסק הר"מ ז"ל. ונלמד מזה דין התוספתא במכ"ש כנ"ל. איברא כשנעמיק הענין בזה באמת יפלא על רבינו הר"מ ז"ל שבהלכות נדרים פסק דלוקות עכ"פ מכות מרדות משום דמתכונות לאיסורא ובפ"ד מהלכות שבועות הח"י כתב סתמא דעבר על השבועה אפי' אם כבר כפתי' למלקות ואח"כ נשאל עליו הר"ז פטור מן המלקות וקשה אמאי לא כתב דלוקה מ"מ כלשון התוספתא ולומר דזה קיל מהדין הנ"ל אין סברא כלל דאין לומר דההבדל הוא כיון דהכא בנדר תליא מילתא בדידי' משא"כ באשה תליא בהפרת הבעל זה אינו דהרי האשה ג"כ יכולית לילך אצל חכם להתיר לה נדרה או נזירותה אע"פ שקיים לה הבעל כמבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף כ"ג עיי"ש היטב. וא"כ גם באשה שנדרה בנזיר הי' בידה לישאל על נזירותה ואעפי"כ ס"ל להר"מ ז"ל דלוקית מ"מ אע"ג דלפי האמת כבר הפר לה אז בעלה ולא הי' מעשה באיסור כלל א"כ מכ"ש בנודר בנזיר ואח"כ נשאל לחכם בוודאי צריך להיות לוקה מ"מ כיון דהי' מעשה איסור ג"כ אלא דאח"כ נעקר למפרע.
ומה שנלענ"ד בזה דהנה לכאורה יפלא באמת בהא דנראה דת"ק ס"ל דפטורה לגמרי ור"י אינו מחייב אלא מכות מרדות מדרבנן כמו שפירש רש"י ז"ל במשנה שם. והא מבואר במנחות (דף ס"ד ע"א) אמר לי רבינא לר"א נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין או דילמא בתר מעשיו אזלינן א"ל לאו היינו דרבה ורבא דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור עד כאן רבה לא קפטר אלא כיון דשמע אמרינן דעתי' נמי אתינוק אבל לא שמע לא. ואיכא דאמרי א"ל היינו פלוגתא דרבה ורבא דאיתמר לא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. מבואר מהסוגיא דאע"ג דשחט השני' בהיתר גמור כיון דהי' הראשונה כחושה בבני מעיים ואם הי' יודיע לנו מזה הי' מצווין אותו לכתחילה לשחוט את השני' מ"מ כיון דלא ידע מזה שהי' הראשונה כחושה בבני מעיים כשאזלינן בתר מחשבתו חייב חטאת הרי מבואר דזה הוי עבירה גמורה מה"ת שהוא חייב עלי' קרבן וא"כ מ"ט דת"ק דפטר לי' ממכות מרדות הכא גבי האשה שנדרה בנזיר. הן אמת שמרן הכסף משנה ז"ל כתב דהר"מ ז"ל ס"ל דר"י אינו בא לחלוק על הת"ק אלא לפרש דבריו. אמנם במל"מ הביא בשם התוס' להיפוך עיי"ש ומהתימא על מרן זצ"ל שאשתמיט לי' כ"ז] ותמי' מאוד כנ"ל הא מסוגיא זו מבואר דיש עבירה דאורייתא בזה למאן דאזיל בתר מחשבה דא"נ דל"ה עבירה דאורייתא איך חייב חטאת בשגגת שבת כיון דאפי' אי הי' מזיד על שבת לא הי' חייב כרת כיון דבאמת המעשה הוא מעשה דהיתרא כיון דנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים. שבתי וראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש בש"ס דפוס ווילנא שכתב בזה"ל בתר מחשבתו אזלינן הקשה מהר"מ ז"ל מה בכך כיון דלא עביד איסורא וכי נתכוין לאכול חלב ואכל שומן מיחייב. ותירץ דלא דמי לאוכל שומן שהוא היתר גמור אבל הכא מן הדין הו"ל למימר שחייב שהרי יצאו ציבור ידי חובתן בכחושה אלא משום דבעינן למצוה מן המובחר שמא דחייב שלא הי' לו להביאה כיון שאינו יודע אם מובחר הוא מן הראשון. והשתא ניחא הא דמייתי מתינוק דלא שמע. ומה מייתי. הלא התם נתכוין לאיסורא ועשה איסורא שהעלה הדגים עם התינוק אלא ש"מ דהכא נמי חשיב כעביד איסורא כיון שלא הי' יודע שיהי' מובחר מן הראשון עכ"ל. מבואר מדבריו הקדושים דאי לאו דהי' מעשה דאיסורא ג"כ ל"ש בי' חיובא רק בכחושה כיון דהוא רק משום מצוה מן המובחר א"כ כיון דלא ידע שזה יהי' מובחר הוי מעשה דאיסורא ג"כ. אך מלבד שהדבר דחוק דסוף כל סוף כיון דלפי האמת הי' השני מובחר יותר והי' מצוה לכתחילה בשני א"כ אמאי הוי בגדר מעשה דאיסורא מלבד זאת מה יענה לדברי רבינו גרשון ז"ל בפירושו שנדפס בש"ס הנ"ל שפירש נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים היינו שלא הי' בה חלב להקטרה כלל ונסתרו דבריו הקדושים וגם בר"מ ז"ל מבואר הא דנמצאת הראשונה כחושה בב"מ היינו דנמצאת טריפה ובזה פליגי דלמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו ה"ה חייב חטאת וע"כ דהיא עבירה שיש בה כרת במזיד אע"ג דבאמת הי' שחיטת השני' מוכרחת כיון דנמצאת הראשונה טריפה בב"מ והדרא לדוכתא קושית השטמ"ק. ולתרץ זה צ"ל דנהי דניתן שבת לדחות במקדש ובנמצאת הראשונה טריפה הרי מוכרח לשחוט השני' מ"מ כל זמן שלא ידעינן מזה והוי סבירא לן דא"צ לדחות את השבת הוי מעשה דאיסורא ג"כ כמו בהעלה דגים ותינוק וכמו"ש הפוסקים דאע"ג דטומאה דחוי' בציבור מ"מ שם פסול איכא כיון דהוא רק מכח דחוי' ה"ה הכא י"ל כן דאין זה בגדר מעשה דהיתר כיון דכ"ז שלא נודע לנו שהיא טריפה לא ניתן לדחות הוי בגדר מעשה דאיסור ולמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי עבירה שיש בה כרת מדאורייתא ובשוגג חייב חטאת. ומעתה נבוא לנידון דידן ונאמר דבאשה שנדרה בנזיר ובעלה הפר לה והיא לא ידעה בזה ליכא מעשה דאיסורא כלל לפי האמת משא"כ בנשאל לחכם אח"כ נראה פשוט דלא עדיף מנמצאת טריפה בב"מ דלמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי חיוב כרת וא"כ י"ל דנהי דר"י ס"ל דתרווייהו חייב מכות מרדות מדרבנן י"ל דר"י לשיטתו דס"ל דשא"מ אסור וכ"כ במק"א דר"י לא אזיל בתר כוונה כלל ולדידי תליא עיקר בהמעשה ולכן ס"ל דאינו לוקה אלא מכות מדרבנן כדי שלא תרגיל את עצמה לעשות איסור במזיד כמו שפי' רש"י ז"ל וה"ה בנודר בנזיר ונשאל לחכם אח"כ ג"כ מדאורייתא ליכא איסורא לדידי כיון דסוף כל סוף כשנשאל לחכם נעקר הנדר מעיקרו וליכא אלא מחשבת איסור וכוונה גרידא אינו אסור מה"ת לדידי משא"כ להלכה דקיי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר אפי' א"נ דהר"מ ז"ל פסק להלכה דאזלינן בתר מעשיו ועל מחשבה אינו חייב כרת מה"ת מ"מ י"ל דמודה הר"מ ז"ל דהוי איסור תורה בכה"ג דהי' מעשה איסור ג"כ ולכן לא תקנו בזה חז"ל מכת מרדות דהוי כמו שאר איסורי תורה שאין בהם מלקות שגם מכת מרדות לית בהם ולא מכח קולא שיש בהם אלא מכח חומר שיש בהם לא תקנו חז"ל בהם מ"מ. ולכן הר"מ ז"ל לא העתיק לדברי ר"י אלא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה דליכא אלא מחשבה דאיסורא משא"כ בנזיר שנשאל לחכם ס"ל להר"מ ז"ל דיש בו חומר יותר כיון דהוא איסור תורה ולא תקנו בו מכות מרדות. ובאמת יש להכריח כן בשיטת הר"מ ז"ל דלאו משום דקיל לי' דין זה דנדר בנזיר ונשאל לחכם פסק דפטור ממכות מרדות דהרי דעת האור זרוע בהל' שבת [הביאותיו בספרי חמדת ישראל דיני שבת] דדעת הר"מ ז"ל דפוסק להלכה דאזלינן בתר מחשבתו וא"כ בוודאי אי אפשר לומר דבנזיר ונשאל לחכם ליכא איסורא כלל ואין שייך בו מכות מרדות:
הן אמת שבספרי תמהתי על האור זרוע דהרי מבואר מדברי הר"מ ז"ל פ"ב משגגות הלכה ט"ו להיפך אמנם עתה שמתי עיוני היטב בלשון הר"מ ז"ל בהלכות שגגות הנ"ל וראיתי שיש לדקדק קצת מלשונו הזהב דס"ל כדעת האור זרוע וז"ל. נמצאת הראשונה השמינה טריפה בב"מ אע"פ שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוין. הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה הר"ז פטור מחטאת. וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע הואיל והעלה תינוק הר"ז פטור מחטאת אע"פ שלא היתה כוונתו אלא לצורך מפני שהי' שוגג" וכן כל כיו"ב עכ"ל. והנה הני שלשה תיבות "מפני שהי' שוגג" לכאורה אין להם הבנה דמה ענין זה לפטור אותו מחטאת הרי כל שוגג חייב חטאת והו"ל למימר מפני שהמעשה הי' בהיתר שזה עיקר הפטור מחטאת למ"ד דאזלינן בתר מעשיו. לכן נראה דמזה הוכיח האור זרוע דהר"מ ז"ל ס"ל דאם עובר עבירה במזיד בזדון שבת בכה"ג אע"ג דהמעשה הי' בהיתר כגון שנדחה מפני פק"נ וכיוצא בו חייב משום שבת דבתר מחשבתו אזלינן והרי הי' מחשבתו לאיסור. אמנם הכא כיון דהי' בשגגת שבת ג"כ נהי דהיכא דהמעשה הוא איסור חייב ע"ז חטאת היינו משום דעכ"פ הי' מעשה דאיסורא משא"כ הכא דלא הי' כלל באיסור לא מחשבה ולא מעשה גם חטאת אינו חייב. ואע"ג דאם הי' מזיד במחשבתו הי' חייב כרת מ"מ בשוגג ליכא חיוב חטאת כיון דלא הי' מעשה דאיסורא וס"ל לר"מ ז"ל דזה רק על שוגג ולענין חיוב חטאת אבל במזיד מודה הר"מ ז"ל דאזלינן בתר מחשבתו הן אמת דמדברי הר"מ ז"ל פ"ב משבת הלכה ט"ז נראה מסתימת דבריו דאפי' במזיד פטור ממיתה עיי"ש היטב. אך מ"מ כיון שכאן ביאר הר"מ ז"ל דהיינו טעמא משום שהוא שוגג ס"ל להאור זרוע דה"ה בפ"ב מהלכות שבת כוונתו כן. ועוד י"ל דשם לא פטרהו הר"מ ז"ל אלא מחייבי מיתת ב"ד כיון דסוף כל סוף הציל את התינוק אין לחייבו מיתת ב"ד אבל י"ל דמודה הר"מ ז"ל דאית בי' חיוב כרת מה"ת. ולכן היכא דאין במעשיו מעשה היתר ס"ל להר"מ ז"ל דאזלינן בתר מחשבתו אף לענין חיוב מיתת ב"ד. וחובה עלינו לתרץ דברי האור זרוע שלא יתכן לומר עליו שנעלם ממנו דברי הר"מ ז"ל במקומו. וא"כ לפי דעת האור זרוע ס"ל להר"מ ז"ל להלכה דאזלינן בתר מחשבתו ובהזיד במחשבת איסור הוי איסור גמור אלא דלענין מיתת ב"ד אזלינן בתר מעשיו א"כ נראה דה"ה בנשאל לחכם אחר שעבר על נדרו לא יתכן לומר שליכא איסור תורה אף אם נימא דלענין מלקות דינו כמיתת ב"ד דאזלינן בתר מעשיו מ"מ פשיטא דמחשבתו משוי לי' לאיסור תורה וע"כ הא דלא העתיק הר"מ ז"ל דברי ר' יהודה בתוספתא היינו משום דס"ל דלדידן דהוי עבירה דאוריי' לא תקנו בו חז"ל מכת מרדות:
אמנם בכל זאת לבבי מהסס בה טובא אם זה כוונת הר"מ ז"ל דהרי דעת הר"מ ז"ל כמעט בכל איסורי תורה שאין לוקין בהם מכות ארבעים לוקין בהם מ"מ כמו בלאו שבכללות ולאו שאב"מ וכיו"ב וא"כ אין סברא דכוונת הר"מ ז"ל דמפני חומר הענין לא העתיק מכת מרדות והדרא לדוכתא קושית מרן זצוק"ל על הר"מ ז"ל שלא העתיק דינא דתוספתא. גם עיקר הדברים שכתבנו בתירוץ קושית השטמ"ק שהקשה למ"ד דאזלינן בתר מחשבתו מנתכוין לאכול חלב ואכל שומן דאינו חייב מלקות וכרת. וכתבנו דהכא שאני מפני שהוי מעשה איסור ג"כ כיון דהוא רק מכח דחוי' ג"כ אין בו כדי שביעה דהרי הר"מ ז"ל פסק דשבת הותרה במקדש וכן מבואר ביומא (דמ"ו) דשבת הותרה אצל מקדש וכן ביבמות (דל"ג) וכיון דהותרה הוי מעשה דהיתר לכן נלענ"ד דבאיסורי מאכל לכ"ע אזלינן בתר מעשיו ואין לחייב משום מחשבתו גרידא כיון דקיי"ל דמתעסק בחלבים ג"כ חייב אע"ג דבכל התורה הוי מתעסק כמו אין בו מעשה כלל מ"מ בחלבים חייב מתעסק חטאת והיינו משום דעיקר איסור בנהנה ולכן אם לא נהנה מן האיסור כיון דכבר הי' אז היתר א"כ שוב פטור דבזה חייבה רחמנא עיקר על הנאה וכיון שלא נהנה מאיסור אינו חייב מה"ת ודוקא במלאכת שבת שחייבה שורה על המלאכה מה שמחלל שבת שפיר י"ל דאם הי' איסור במחשבה הוי בגדר איסור משא"כ באיסורי מאכל דכל חיובם בנהנה ל"ש למיזל בתר מחשבה מה"ת ואין בזה ענין לפלוגתת רבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו דבזה לכ"ע כיון דלא נהנה כ"א מהיתירא ל"ש לחייבו מה"ת:
ודרך פילפול י"ל בזה לתרץ דברי הר"מ ז"ל שלא העתיק דברי ר"י דלוקין מכות מרדות אלא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא בנשאל לחכם על נזירותו ולהנ"ל י"ל דהסברא הוא דבאמת הכא ל"ש לחייב על המחשבה כיון דלא נהנית מאיסורא כיון דכבר הפר לה בעלה אך י"ל כיון דעכ"פ במחשבתה נהנית מאיסור יש בו איסור וחייבת מ"מ ומעתה י"ל דזה דוקא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה נהי דכבר הי' אז היתר מ"מ במחשבתה עברה על האיסור ונהנתה מאיסור משא"כ בנשאל לחכם אח"כ גם מצד מחשבה אין לחייב כיון דקיי"ל דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ולא חשיב הנאה בעצם רק דרחמנא חייבה בהכא. מעתה זה דוקא אם באמת יש על זה חיוב של תורה אבל בכה"ג שבאמת איגלאי מילתא למפרע דהמעשה הי' היתר ובאיסורין עיקר תליא בנהנה אין לחייב גם על מחשבת איסור כיון דגם לפי מחשבתו לא הי' נהנה מאיסור כיון דהי' אז באמת איסור כ"ז שלא נשאלה הרי נפשו של אדם קצה באכילת איסור ולכן גם מ"מ אינו חייב משא"כ באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה שכבר הי' היתר גמור בעת אכילתה א"כ במחשבתה עכ"פ נהנית מאכילת איסור ולכן לוקית מ"מ וזה נכון לפילפולא. אמנם לקושטא דמילתא ז"א כמובן. ולולא שהי' מרן ז"ל מספק עלינו את הדבר נלענ"ד עיקר כמו"ש לעיל דזה נשמע במכ"ש מדין המשנה ולכן לא העתיקו הר"מ ז"ל. ובאמת הי' מקום עוד לומר בישוב דברי הר"מ ז"ל אי נימא כדעת הפוסקים דל"מ התרת חכם להתיר נדר האשה לאחר שקיים לה בעלה א"כ י"ל דדוקא באשה שנדרה בנזיר ולא ידעה שבעלה הפר לה הוי מחשבת איסור בבירור כיון דאם יקיים לה הבעל אין לה עצה להתיר את נדרה לכן לוקית מ"מ. משא"כ בנדר בנזירות ונשאל אח"כ לחכם דבשעה שעבר על נזירותו ג"כ ל"ה מחשבת איסור בבירור כיון דידע דיתשל על נזירותו. אך כ"כ למעלה כיון שמבואר בש"ע סי' רל"ד שעיקר כדעת הפוסקים דגם באשה מהני התרת חכם אחר הקמת הבעל קשה לומר בדעת הר"מ ז"ל להיפוך וזה פשוט:
הנה הארכנו בזה לברר קצת ענין זה דמי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה מפני שלא מצאתי מבואר עוד בפוסקים ועתה נשוב לדברי האוה"ח הקדוש שלכאורה יפלא דבריו הקדושים מאוד לא מיבעי' לפ"ד השטמ"ק שס"ל דעיקר תליא אם בשעת הסכנה הי' מעשה היתר שאז א"צ אלא כפרה אמנם אם המעשה הי' ג"כ אז איסור תליא בפלוגתא דמעשיו ומחשבתו ולמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי איסור גמור א"כ הכא בנידון אחי יוסף שבשעה שמכרוהו למצרים הי' באמת מחשבה ומעשה איסור. אך אח"כ נתגלה שהי' הכל לטובת יוסף וישראל א"כ למ"ד דאזלינן בתר מחשבה הוי איסור גמור של תורה. אך אפי' למ"ש להכריח לפי דעת הר"מ ז"ל דע"כ יש הבדל בין איסורי מאכל לשאר איסורין ג"כ קשה. א' דאיסור שפיכת דמים הרי בשביל שהורג נפש ושבוי כולהו איתנייהו בי' וא"כ הכא שמכרו אותו הרי הי' מחשבה ומעשה דאיסורא. ב' עכ"פ לדברי כולם הרי צריך כפרה וסליחה בדיני שמים ואפי' באיסורי מאכל ס"ל לר"י דחייב מ"מ וכן פסק הר"מ ז"ל וא"כ איך כתב האוה"ח ז"ל דזכאין אף בדיני שמים: