Keli Chemdah on Torah, Vayechi
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ולהצדיק את הצדיק שלא יהי' דבריו הקדושים תמוהין ומופלאין כ"כ נלענ"ד בכוונתו דאע"ג דפליגי רבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו היינו דוקא בעבירה שבין אדם מקום כיון דלהקב"ה אין נפ"מ או מחשבה או מעשה שהכל גלוי לפניו לכן אע"פ שאין הקב"ה מצרף מחשבה גרידא מ"מ כשעושה אותה בפועל הוי עבירה גמורה ושפיר י"ל דאזלינן בתר מחשבתו ואפי' למאן דס"ל דאזלינן בתר מעשיו היינו שיהי' חיוב גמור אבל עכ"פ צריך כפרה משא"כ בעבירה שבין אדם לחבירו שעיקר הכוונה באיסור זה מפני שהרע לחבירו מפני זה אסרה זה התוה"ק לכן בזה כ"ע מודים דאם המעשה הוא טוב ואדרבה נצמח מזה טובה לחבירו אזלינן בתר מעשיו ואע"ג דזה פשוט דגם המחשבה הוא איסור ומקרא מלא דיבר הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך מ"מ כשעשה איזהו מעשה רע לחבירו ונתגלה שזה הי' מעשה טובה וגם חבירו מודה לזה שאם הי' יודע תחילת מעשה זו הי' מקבל עליו בלב שלם מה שעושה לו זה שוב אין עליו עונש אף בדיני שמים כיון דאדרבה חבירו מחזיק לו טובה על זה שעשה לו שנצמח מזה ישועה וכיון שכן אין לו עונש על מה שרצה לעשות לחבירו כיון דשורש האיסור שלא להרע לחבירו וחבירו ה"ה מרוצה ומקבל נחת עתה ממעשיו של זה ואין ללמוד מעבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו וזה נראה נכון בכוונתו ז"ל. הן אמת שזה נראה פשוט דאפי' בעבירה שבין אדם לחבירו ג"כ צריך כפרה על מחשבת איסור וראי' לזה מדברי התוס' קידושין (דף ל"ב ע"א) ד"ה דמחל לי' ליקרי' שכתבו וצ"ל שהודיעו קודם לכן שלא יהי' כמתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה דצריך כפרה עיי"ש היטב אע"ג דכיבוד אב הוי ממצות שבין אדם לחבירו כמו"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות ריש מס' פאה עיי"ש. אך התם הרי האב רצה באמת שלא ירחם ואע"ג דמחל לי' ליקרי' שלא יעבור על כ"א מ"מ בעצמותו רצה שלא ירחם ולכן שפיר הוי מחשבת איסור אע"ג דהוי רק איסור שבין אדם לחבירו משא"כ כשחבירו רוצה באמת ברע זה שעשה לו כי נתגלה לו שזה הוא הטוב האמיתי אז ל"ש בזה להענישו על המחשבה אף בדיני שמים כיון דשורש החטא הוא שלא יהי' רע לחבירו והרי לחבירו לא חטא כלל והבן היטב:
ועיין ברש"י ז"ל במס' ב"מ (דף ע"ה ע"ב) על הא דאמר ר"י אמר רב כל המלוה לחבירו מעות בלא עדים עבר משום לפ"ע לא תתן מכשול. כתב רש"י ז"ל בזה"ל שעולה על רוחו של לוה לכפור עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כוונתו בזה ונראה דהי' קשה לרש"י ז"ל כיון דקיי"ל דכופר הכל פטור משבועה להטעם דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח א"כ אמאי עובר בלפני עור כיון דאמרינן דחזקה שלא יכפור ויודה שחייב לו לכן פי' רש"י ז"ל דעברית לפני עור הוא משום שעכ"פ עיד"ז שמלוה לו בלא עדים עולה על רוחו לפעמים לכפור ואע"פ שלא יתקיים מחשבתו שלבסוף לא יהי' יוכל לכפור מ"מ בזה שמביאו למחשבה כזו ג"כ עובר על לפנ"ע לת"מ. ומבו' מדברי רש"י ז"ל דמחשבת איסור אפי' במה שנוגע בין אדם לחבירו הוי איסורא ויש על הגורם לזה איסור דלפנ"ע. אך מ"מ י"ל כדברינו דזה דוקא היכא שאינו נעשה לחבירו טובה מזה אח"כ אבל היכא שנצמח ממחשבתו הרעה עוד טובה לחבירו י"ל דא"צ כפרה כנ"ל. ובמק"א נסתפקתי במחשבת איסור שבין אדם לחבירו וחבירו כבר מת והוא מתכוין להמיתו אם יש בזה עבירה וצריך כפרה כיון דחבירו כבר מת ואינו בעולם שוב אין לו חלות למחשבה כלל והו"ל כמאן דליתא. וכתבתי עפי"ז לצדד במה שנשאלתי מחכם אחד באשה שבעלה הלך למדה"י וזינתה תחתיו וכאשר שאלו אותה על מה עשתה ככה השיבה שסברה שכיון שבעלה השליכה והרחיק ממנה נדוד אין איסור בזנות ואח"כ נתוודע בעדות המועיל בבירור גמור שבשעת שזינתה כבר מת בעלה אם מותרת לבועל והביא מדברי המוצל מאש בתשו' סי' מ"ו שחקר באשה שזינתה תחת בעלה ואח"כ נתוודע שבעלה מת אם מותרת לבעלה ושהגאון מוהרי"ט אלגזי ז"ל בספר קדושת יו"ט סי' י"ד תמה עליו כיון דאמרינן דצריך כפרה וסליחה א"כ פשיטא דנאסרה לבועל. והחכם הנ"ל פיקפק על דבריו שאינו ראי' משום דצריך כפרה בידי שמים לאסרה על הבועל כיון דשורש האיסור מכח ונטמאה וכיון שכבר מת בעלה הרי לא נטמאה כלל ומהיכי תיתי תאסר על הבועל ובתשו' שכתבתי לו הרביתי לפלפל בענין זה אמנם בנ"ד כתבתי שיש לצדד להקל כיון דלפי הצעת המעשה זינתה באומר מותר א"כ כל זה דאסורה לבועלה הוא רק מכח ומעלה בו מעל כמו"ש המהרי"ק בתשובה וא"כ שורש האיסור מכח בין אדם לחבירו שמעלה בבעלה וכיון שבעלה כבר מת יש לומר דאין על המחשבה שם איסור כלל ובכה"ג גם המהרי"ט אלגזי ז"ל מודה דמותרת לבועל. ועיי' בבאר הגולה למהר"ל מפראג ז"ל באר ד' שכ"כ לענין כאשר זמם ולא כאשר עשה דהטעם הוא דגולל אבן אליו חשיב ולכן העדים נהרגין בכאשר זמם אך זה דוקא בכאשר זמם אבל כאשר עשה הרי כבר מת ושוב ליכא המחשבה ואין מה לשוב עליהם ואם אמנם כי יש לחלק בין עדים זוממין דשם היו מזידין וכשמת כבר עשאו אשר זממו משא"כ במחשב להרוג את חבירו שסובר שחבירו חי עדיין מ"מ הסברא נראה כדברינו דאין זה שם מחשבת איסור כלל ויש להאריך עוד הרבה בבירור ענינים אלה ואכ"מ וכתבנו רק להעיר לבב התלמידים:
אחרי כתבי כ"ז חפשתי בספרים ומצאתי להגאון מלבוב שליט"א בספר בית יצחק חיו"ד סי' ח' ואות קטן ח' נגע ג"כ בענין זה ואעבור על דבריו בקצירת אומר והנה מ"ש בפשיטות מסברא דבעבר על השבועה ונשאל אינו לוקה מכת מרדות ואינו דומה לאשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה דהתם היא לא תקנה את האיסור אלא שבעלה הפר לה משא"כ היכא כששואל ועוקר איסור למפרע הוי זה תיקון האיסור הנה אם כי א"צ תשובה כלל אחר שלא ראה דברי התוספתא פ"ג דנזיר שמבואר להדיא פלוגתת ר"י ורבנן גם בדין דנשאל על הנזירות אך מלבד זה גוף הסברא לא נהירא לי דזה הוי בגדר מתקן איסור. וברור הדבר לדעתי דמי שעבר על השבועה במזיד ובהתראה אם בא אח"כ לשאול מה יעשה ויתקן האיסור אומרים לו שתיקונו של האיסור שילקה ויתכפר לו. ואם אמרו בהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה התם היינו טעמא מפני שעדיין לא נגמרה העבירה דכ"ז שלא נאפה לא נעשית העבירה אבל אחר שכבר עבר העבירה בלאו שיש בו מלקות פשיטא דאין לו תיקון אחר אלא שילקה ויתכפר לו ואם הלך לחכם והתיר לו נהי שנתן לו עצה שלא יצטרך ללקות מפני שנעקר האיסור למפרע אבל לא יתכן לומר שזה תיקונו של החיסור מה שעבר על העבירה במחשבה לאיסור. עוד כתב הגאון שיחי' להעיר אמאי לוקה מכת מרדות והא במנחות נראה דלמ"ד דאזלינן בתר מעשיו גם מ"מ אינו לוקה. ולא ידעתי מנ"ל זאת כיון דפלוגתתם התם מיירי בשוגג דל"ש מ"מ ומנ"ל דין זה שכתב בפשיטות דילמא אה"נ דאפי' למ"ד דאזלינן בתר מעשיו מ"מ במזיד לוקה מ"מ ועיי"ש שכתב לתרץ כיון דעשה מצוה עדיף טפי ולכן גם מ"מ אינו לוקה. אמנם אני מתפלא מאוד עליו שלא קשה לו להיפך דלמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו וגם בכה"ג היכא דיש מצוה במעשיו חייב כרת וחטאת והכא בנזיר משמע דלכ"ע ליכא חיוב יותר ממכ"מ כקושית מוהר"מ שבשט"מ הנ"ל:
ובאמת לדעת הגאון שיחי' יקשה הקושי' הנ"ל ביתר שאת ויתר עוז דהרי התם אף דאם אזלינן בתר מעשיו הוי מצוה מ"מ חייב א"כ מכ"ש בנתכוין לאכול חלב ואכל שומן והיינו באופן שכתבנו למעלה בעבר על שבועה ונשאל אחר כך. אמנם מה שנראה לפי ענ"ד להעיר בענין זה דבר חדש דפלוגתת רבה ורבא ל"ש אלא במיתה שא"צ שיהי' דומה ללאוי דחסימה לכן שפיר אמרינן דאף אם המעשה היתר כיון דמחשבתו הי' לעשות מעשה איסור חייב מיתה משא"כ במלקות דקיי"ל דצריך דוקא שיהי' דומה ללאוי דחסימה ולכן לאו הנל"ע וכיו"ב אינן לוקין דגזה"כ דאינו לוקה כי אם שיהי' דומה ללאוי דחסימה לכן היכא דנתגלה אח"כ דמעשה הי' בהיתר נהי דמחשבתו הי' לאיסור מ"מ ל"ש מלקות כיון דאינו דומה ללאוי דחסימה דהתם גם הפעולה הי' איסור וכללא הוא דכל שאינו דומה ללאוי דחסימה ויש צד לומר דהכא קיל כיון דהמעשה הי' היתר שוב ל"ש בו מלקות ולכן פשיטא להתוספתא דגם בנשאל לחכם אחר שעבר ל"ש בו אלא מכות מרדות דר"י לשיטתו דס"ל דאין לוקין על לאו הנל"ע כיון דאין דומה ללאוי דחסימה כמבואר במכות (דף י"ג ע"ב) וא"כ ה"ה היכא דמעשיו הי' היתר ל"ש ללקות על המחשבה דאזלינן בתר מעשיו ואע"ג דר"י ס"ל דלאו שאב"מ לוקין מ"מ היכא דאית בי' מעשה ואם אזלינן בתר מעשיו הוי היתר עדיף טפי וזה פשוט. ועיי"ש מ"ש הגאון שיחי' לתרץ עפי"ז גם דברי אוה"ח הנ"ל וגם עפ"ד לא יתורץ למ"ד דגם בכה"ג אזלינן בתר מחשבתו אמנם לפי מה שכתבתי לעיל מיושבים דברי הג' ז"ל בטו"ט. וגם יתר דברי הגאון שיחי' יתבארו עפ"ד הנ"ל שלא הי' עוד לפניו דברי השיטה מקובצת הנ"ל שנדפס מחדש. ויש להאריך עוד ולברר היטב הדברים אמנם לע"ע אסתגר בזה ואי"ה עוד חזון למועד: