(שם י"ט) ועתה כתבו לכם את השירה וגו', הנה בפסוק זה נמסר לנו מצות כתיבת ס"ת, ובימי חרפי כתבתי הרבה במצוה זו ומצאתי אח"כ הרבה בספרים לזאת אעתיק בזה מחי' על הר"מ ז"ל ה' ס"ת, ואכתוב רק מה שיש לי איזהו הערות חדשות בענינים אלו, וזה החלי בעזהי"ת:

א) ז"ל הר"מ ז"ל פ"ז מה' ס"ת מ"ע על כל "איש" "ואיש" מישראל לכתוב ס"ת "לעצמו" שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו "לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות' ואע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו ואם כתבה בידו ה"ה כאילו קבלו מהר סיני, ואם א"י לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגי' ס"ת ואפי' אות אחת ה"ה כאילו כתבו כולו עכ"ל הר"מ ז"ל, ועתה נבארם אחת לאחת, לכאורה יש לדקדק בל' הר"מ ז"ל שכ' כפל לשון על כל "איש" "ואיש" דהו"ל מצוה על כל איש מישראל כמ"ש בה' שקלים ומה כונתו באמרו איש ואיש, ונלע"ד דבא למעט בזה שלא נימא דמצות כתיבת ס"ת הוא מצות ציבור שהמצוה על כל ישראל שיהי' להם ס"ת וכמו שנראה קצת מלשון התוספתא שהביא הרי"ף ז"ל במס' ב"ב על המשנה דכופין אותן לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח וכו' דאי' בשם בזה"ל כופין בני העיר זא"ז לבנות להן בהכ"נ ולקנות להן ס"ת נביאים וכתובים ופסקה הר"מ ז"ל בפי"א מה' תפילה ועי' בנמוק"י ב"ב שם שהביא לשון התוספתא כופין בני העיר זא"ז, לבנות להם בהכ"נ "ולכתוב" להם ס"ת נו"כ, נראה מזה קצת דאין המצוה על כל יחיד ויחיד שיהי' לו ס"ת, אמנם האמת אינו כן דהרי מבואר במס' גיטין ד' נ"ב והוא מתוספתא דתרומות וב"ב דאפוטרופס קונה מנכסי יתומים ס"ת ותפילין ומזוזות עיי"ש. מבואר מזה דס"ת הוי מצוה על כל יחיד ויחיד כמו תו"מ ועי' בר"מ ז"ל פי"א מנחלות, וצ"ל דזה שני ענינים דבאמת מוטל על כל יחיד ויחיד שיקיים מצות כתיבת ס"ת אמנם זה יהי' לעצמו ואינו מחויב למסרו לציבור לזאת מוטל על כל ציבור וציבור שיכתבו להם ס"ת שיהי' להם ס"ת נביאים לקרות בהם וללמוד בהם, אך מה שיש לכאורה לעי' דיהי' מוכח מתוספתא ופסקו הר"מ ז"ל באפוטרופ' שקונה עבור היתומים ס"ת ותפילין דגם בשותפות מקיימין המצוה דכתיבת ס"ת כמו בתפילין נראה פשוט דא"צ לקנות תפילין לכל אחד מהיתומים בעודם בקטנותם כיון דיכולין לצאת כולם בזוג אחת של תפילין ה"ה בס"ת אין הפירוש שיקנה עבור כל יורש ס"ת רק שיקנה להם ס"ת אחת ויקיים בזה מצות חינוך ליתומים, א"כ נראה דמתקיים המצוה בשותפות, ומד' הר"מ ז"ל הכא דכפל לומר איש ואיש מישראל נראה דבא למעט דגם בשותפות אינו מקיים המצוה דכתיבת ס"ת, ולכאורה עלה בדעתי להעיר בדבר חדש עפמ"ש בחידושינו לת' קושית התוס' דיש ערכין בהא דאמרינן בגמ' קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין שהקשו אמאי לא נקט הכי גבי ציצית וגבי לולב ועיי"ש מה שתרצו, וכתבנו לת' עפמ"ש מורי מאורן של ישראל הגאה"ק מסאכטשאוו זצלה"ה בס' אבני נזר או"ח ס' קפ"ג בזה"ל באתי להזכיר בכאן מה שלמדתי מהגהת מרדכי דחולין דקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא דלדידן אין לומר דרחמנא קרי' קשר אף אינו של קיימא דמנ"ל הא דלדידן סתם קשרי של תפילין של קיימא הם והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין לפי הקשר שלהם לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי דהרי ישוב שני אח"כ קשר לפי מדת ראשם נמצא ראשון לא הוי קשר של קיימא ולא יצא יד"ח עכ"ל ועיי"ש בס' קפ"ד שהחזיק דבריו בזה, ומעתה מדוקדק לשון הברייתא אביו לוקח לו תפילין דא"א לחנכו בתפילין שלו כיון דקשר שלו אינו טוב לבנו הקטן וא"כ לא יהי' הקשר ש"ק וא"כ א"י במצות תפילין ואינו בגדר חינוך וכן הוא לא יצא בו מצות תפילין כיון דעומד להתיר בשביל בנו הקטן, ומעתה נראה דה"ה הכא דאפוטרופס לוקח להם תפילין היינו לכל אחד ואחד תפילין מיוחדים דבלא"ה אינם יוצאים ידי תפילין כיון דקשר של אחד אינו טוב לחבירו וצריכים להתירו ולעשות לכל אחר לפי מדתו ואינו קשר של קיימא וא"כ שפיר י"ל דה"ה ס"ת חייב לקנות עבור כל אחד ספר תורה:

ב) אמנם בעיקר ד' מורינו הגאון זצלה"ה כיון דהעולם לא נהגו כן נלע"ד ללמד זכות ותלמוד שאמר דבר לזכות שומעין לו. הנה רבינו ז"ל ראה בעצמו שמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות נראה מבואר להיפך. אמנם נדחק בזה בס' קפ"ה שם לקיים דבריו. אמנם לענ"ד יש לומר דכ"ע מודים דתפילין א"צ קשר של קיימא ואפי' אם אינו של קיימא הוי בגדר וקשרתם וראיות מורינו זצלה"ה ממרדכי י"ל דהרי המרדכי ז"ל כ' לתרץ בזה דעת רבינו אליהו וא"כ כיון דאנן קי"ל כר"ת ז"ל דא"צ קשירה בכל יום וכל הוכחת ר"ת ז"ל מהא דא"א לקשור בשבת, וצריך להבין למה לא ניחא לי' לר"ת ז"ל בסברת המרדכי דמיגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת. וע"כ צ"ל דר"ת ז"ל ס"ל דאין זה ראי' דאה"נ דהוי קשר אבל כיון דאינו של קיימא אינו חייב עליו משום שבת ולא ס"ל כר"א דבזה תלי' וא"כ כיון דקי"ל כר"ת ממילא מוכח דקשר לענין תפילין הוי בגדר קשר אפי' אינו של קיימא דא"נ דבאינו של קיימא אינו בגדר קשר כלל אין הכרח לדחות דברי ר"א מהלכה. וא"כ להלכה דקי"ל כר"ת ז"ל ממילא אמרי' דבתפילין לא צריך קשר של קיימא כשיטת הרמב"ן ז"ל. ובאמת אפי' לפ"ד ר"ת ז"ל דס"ל דא"נ דצריך קשירה בכל יום הוי קשר שאינו של קיימא ולא אמרינן מיגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת י"ל דר"ת ז"ל לא קאמר כן אלא בסוגית הש"ס עירובין שם דס"ל לר"מ ור"י שבת זמן תפילין והוי מצות תפילין מצוה תמידיות לכן אם מתיר אותו לא הוי קשר של קיימא משא"כ להלכה דקי"ל שבת ולילה לאו זמן תפילין א"כ הוי כל יומא מצוה חדשה ומצוה של היום אינה אלא ביום זה נראה דהוי בגדר של קיימא אם קשר קשר לכל זמן מצותה ומודה ר"ת ז"ל דהוי בגדר ש"ק אפי' א"נ להלכה דצריך בתפילין ג"כ קשר של קיימא ולפ"ז יש ללמוד זכות על העולם מה שלפעמים במקרה אחרי שכבר התפלל ובא אחד לשאול תפיליו להניחם ורואה שהקשר אינו כמדתו ועושה אותו לפי מדתו יוצא בו ידי תפילין כיון דהראשון כבר התפלל ואז לא הי' עומד להתיר ביומו ויוצא בו ועתה שזה מתיר הקשר ועושה קשר אחר ג"כ לא יתירו ביומו ויהי' נקשר כל זמן החיוב הוי בגדר של קיימא וזה נראה נכון בסברא, אך זה לא יועיל לקנות לכתחילה תפילין עבור איזהו בני אדם וכן אב ובנו. וא"כ דברינו נכונים בישוב קושית התוס' ובד' התוספתא דהפי' דהאפוטרופוס לוקח עבור כל אחד מהיתומים תפילין. ובאמת בפשיטות י"ל כיון דתפילין מצותן כל היום מה"ת א"כ א"ש בפשיטות דקטן היודע לשמור תפיליו אביו מוכרח ליקח לו תפילין דאינו יכול ליתן להקטן להניח את תפיליו כיון דהוא מחויב לילך בהן כל היום וכן מצות חינוך כן הוא שילכו בהן כל היום וגדולה מזו הוכחתי מהא דקטן היודע לנענע חייב בלולב דנראה דמצות חינוך הוא שיקיים מצות לולב כהלכתה אע"ג דנענועין היא רק מצותו מדבריהם א"כ מכ"ש לענין מצות תפילין דמדינא מצותו כל היום שצריך לכ"א תפילין מיוחדים:

ג) אמנם לא אכחד דהלשון בתוספתא ובגמ' דילן ולוקחין להם ס"ת נראה דלוקח ס"ת אחד עבור כולם ובזה מתקיים מצות חינוך כמ"ש הר"מ ז"ל בפי"א מה' נחלות דכל מצות אלו אע"פ שאין חייבין בהם עושים אותם האפוטרופסים כדי לחנכן במצות. וקשה טובא. א'. הא בשותפות ליכא מצוה. ב'. הא בלקוח ליכא מצוה לא מבעי' לדעת הרי"ף ז"ל שהר"א אב"ד בס' האשכול ה' ס"ת הכריח מדעתו דס"ל דלקוח לא הוי מצוה כלל מדלא הביא דינא דרבה דאפי' הניח לו אביו ס"ת מצוה לכתוב משלו עיי"ש בביאור נחל אשכול א"כ בוודאי שיקשה על הרי"ף ז"ל שסותר משנתו דהרי הכא בגיטין העתיק סוגית הגמ' ולוקחים להם ס"ת וקשה הא לשיטתו ז"ל אין זה מצוה כלל ואיך שייך בזה חינוך אמנם אפי' לדעת רש"י ז"ל דס"ל דבלקוח ג"כ איכא מצוה מ"מ קשה הדבר שיחנכו אותו שיקח לו ס"ת מה שלא יקיים בזה המצוה בגדלותו ויהי' מוכרח אח"כ לכתוב לו ס"ת מחדש כיון דבלקוח אינו מקיים גוף המצוה כראוי. הן אמת כי בר"מ ז"ל לא הובא "דלוקחין" להם ס"ת רק כ' עושין להם נראה דבכונה השמיטה זה דלוקחין להם כיון דבלקוח לא קיים המצוה רק צריך שיכתוב בעצמו לכן ס"ל דהאפוטרופסין צריכין שיכתבו עבורם ע"י סופר ס"ת. אך לענ"ד עדיין צ"ע דנראה פשוט כיון דקטן אינו בר כתיבת ס"ת ואם כתב ס"ת פסולה וכן אינו יכול לעשות שליח הן מצד כ"מ דאיהו ל"מ עביד והן מצד שהוא קטן א"כ אינו מקיים כלל מצות כתיבת ס"ת אפי' אם נכתב לו ע"י אחר א"כ למ"ל כלל חינוך בענין מצות כתיבת ס"ת בקטן דהרי א"י לכתוב ס"ת בשום פנים וכמ"ש המפרשים מה"ט לפטור נשים ממצות כתיבת ס"ת. ואם כי יש לפלפל בזה כיון דכ"ז קטנותו גרם לו ואם בגדלותו יעשה כן שישכור לו אחד שיכתוב לו יקיים בזה מצות כתיבת ס"ת יש ע"ז עתה גדר חינוך מ"מ העיקר נראה דאינו בכלל חינוך במצות כתיבת ס"ת ובאמת בתוספתא שהוא מקור הקדום כ' ולוקחים להם ס"ת נו"כ נראה דאין הכונה מצד החינוך למצות כתיבת ס"ת רק מצד הלימוד שצריכים היתומים ללמוד קונים להם ספרים אלו וכמו דעל נו"כ ל"ש טעם אחר ה"ה דעל ס"ת הוא מטעם זה ולא קאי כלל משום חינוך מצות כתיבת או לקיחת ס"ת, ולפ"ז באמת שני התוספתות הן לענין כפיית בני עיר זע"ז לקנות ס"ת נו"כ והן לענין אפוטרופס של קטנים שקנה להם ס"ת נו"כ עולות בקנה אחד דהיינו משום לימוד וקריאה ולא מיירי כלל ממצות ס"ת, אמנם אחרי שבש"ס דילן ורי"ף ור"מ ז"ל השמיטו נו"כ וכתבו רק ס"ת בהדי תפילין ומזוזות נראה דכונתם מצד מצות אלו ולא מצד לימוד, וצריך אני לרב להעיר עוד בכל זה לברר הדברים אמנם בדעת הר"מ ז"ל נראה ברור כדאמרן דבא לשלול בזה הן ציבור והן שותפין רק דכל איש ואיש מישראל מחויב במצוה זו:

ד) וראיתי בס' נחל אשכול שהעתיק ת' הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל בענין זה מסופק אם יוצאין בזה כתיבת ס"ת והעלה דיוצאין בשותפות, ותודה"ק משום דלמ"ד דדרש משנה תורה לכתב העשוי להשתנות לא ס"ל כלל דהי' למלך ב' ס"ת וע"כ יקשה קושית אביי על רבה הא ממשנה מבואר דדוקא מלך מחויב בכתיבת ס"ת אבל הדיוט לא. ולתרץ זה צ"ל דנפ"מ דבהדיוט יוצא בירושת אבותיו או עכ"פ בשותפות ומלך אינו יוצא בכל זה רק שצריך שיכתוב ס"ת בעצמו וכיון דאיכא ספק בהלכה ומה גם שלדעת הרא"ש ז"ל המצוה העיקרית בזה"ז בכתיבת ספרים וא"כ יש לסמוך על זה דיוצאין בשותפות, אתד"ק, ולענ"ד ח"ו לצרף זה לסניף דהן אמת דלמ"ד דדרש כן דמשנה תורה היינו משום דכתב עתיד להשתנות בודאי י"ל כן ועי' במהרש"ל ובמהרש"א מ"ש בזה וכד' המהרש"א מבואר בח' הר"ן סנהדרין דהך מד' ס"ל דמלך א"צ ב' ספרי תורות, אמנם מאוד יפלא בעיני על מאור עינינו המהרש"א ז"ל שכ' די"ל דהך מ"ד ס"ל דמצות ועתה כתבו לכם האמור לכל ישראל לא היתה מצוה לדורות כלל דמה דחקו רק כיון דמפורש בתורה בפ' מלך וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, הרי י"ל בפשיטות דהחילוק בין מלך להדיוט א' דמלך צריך שיכתוב לו ס"ת והדיוט א"צ שיכתוב לו רק יוצא בירושת אבותיו, ב', דמלך א"י בשל שותפות והדיוט יוצא בשל שותפות, ג', דהדיוט א"צ שיהי' עמו דיכול למסרה לציבור אח"כ ומלך צריך שיהי' עמו תמיד ומהכ"ת לומר דפליגי על כל המצוה אם הוא מצוה לדורות, יהי' איך שיהי' בזה בודאי נראין ד' הגאונים ז"ל דלמ"ד דדריש דהכתב נשתנה ל"צ במלך ב' ס"ת והחילוק בין מלך להדיוט י"ל ככל הנ"ל והיינו א"נ דעיקר כתיבת ס"ת בהדיוט לקיים מצות כתיבה הנפ"מ בין הדיוט למלך אם צריך שיהי' עמו אחר הכתיבה, וא"נ דעיקר המצוה בהדיוט הלימוד שיהי' לו ס"ת ללמוד וללמד לבניו הנפ"מ בירושה ובמלך צריך שיכתוב לו ס"ת ויהי' עמו, אמנם כ"ז א"נ דהכתב נשתנה בימי עזרא אמנם להלכה בודאי קי"ל דלא נשתנה כל עיקר והתורה נתנה בכתב אשורי ולשון הקודש וכמ"ש ר"ח ז"ל באריכות בזה והא דס"ל לר"א בן יעקב בזבחים ס"ב ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה א' שהעיד להם על המזבח וכו' ואחד שהעיד להם עה"ת שתכתב אשורית נראה דס"ל כרבי דהכתב לא נשתנה ונתנה תורה באשורית אלא שאח"כ נשכחה מהם והוחזר להם בימי עזרא וזה מוכרח בדעת הר"ח ז"ל שלא הביא כלל ד' ראב"י וברור הדבר לדעתי דמשום זה פסקה ר"מ ז"ל דגם בהדיוט צריך שיכתוב לו ס"ת לעצמו דהיינו שיהי' עמו כמו במלך ולא שימסרהו לציבור וגם בירושת אבותיו ובשותפות א"י כיון דבמלך וכ' לו משנה תורה דרשי' לשתי תורות ממילא שוה הדיוט למלך לגמרי וההבדל רק במלך שנ' וקרא בו כל ימי חיו וזה כבר הסביר לנו בה' מלכים לפי שלבו לב כל קהל ישראל דבקו הכתוב בתורה יותר שנ' וקרא בו וגו' עי' בת' בשמים ראש ס' כ"ד אשר מיחס שם ת' להרא"ש ז"ל על השמועה בשם הרב ר' דן ז"ל שהי' ארוך בדורו רבו של הריטב"א ז"ל עיי"ש היטב ותראה עד כמה הד' מגיעין בזה א"נ שהכתב נשתנה, וברור הדבר לדעתי שכל התשובה מזויפת ובמכוון עשה טעות בעיקר השמועה שהי' על הלשון כזבוב העומד במקום ריע לעשות מזה מרקחת שכל ישראל א"י במצות תפילין וכתבתי במק"א בזה ולא באתי כ"א להראות שח"ו עלינו לצרף לסניף הפלוגתא אם הכתב נשתנה אם לא ודי בזה] וראיתי באחרונים שכ' להעיר לה"ר דא"י מצות כתיבת ס"ת בשל שותפות מהא דמבואר במס' ב"ב ד' מ"ג דמקשינן על הא דבני העיר שנגנב ס"ת שלהן א"ב בדייני אותו העיר דלסלקו בי תרי ולדייני וא"נ דבשל שותפים מקיימין מצות ס"ת א"כ א"א לסלק שלא יבוטל מצות כתיבת ס"ת שלהם ומה מקשה הגמ' א"ו דא"י מצות כתיבת ס"ת בשותפות אם לא שנאמר דאפי' אם מסלקין ג"כ אינו בטל מצות כתיבת ס"ת, אמנם לדברינו נראה דזה בזה תלי' דא"נ דיוצאין בשותפות והדיוט א"ד למלך ה"ה דל"צ שיהי' אצלו תמיד וכיון דעדיין איתא לס"ת בעולם וילמדו בה בני אדם אחרים אינו בטלה מצוה דכתיבת ס"ת, ודוקא א"נ דהדיוט דינו כמלך ממילא א"י בשותפות וא"י אם ימכרנה או ימסרנה לאחרים וז"פ לדעתי:

ובחי' כתבתי להעיר בלשון הגמ' ב"ב שם דתרצינן שאני ס"ת דלשמיעה קאי, נראה דסתם ס"ת לשמועה קאי ועי' ברש"י ז"ל שם, ובמס' עירובין ד' י"ג ע"א אמרינן בגמ' דס"ת להתלמד כתיבא, ונראה לחלק דהכא מיירי בס"ת של בני העיר וזה קאי לקריאת התורה שכל בני העיר קינין ס"ת לקרות בו בציבור ולכן לשמועה קאי אמנם שם במס' עירובין מבואר דקאי בס"ת שכותבין הסופרים ספרים תו"מ למכרן ללמוד בהם ולכן אמרינן דלהתלמד קאי, ונראה נפ"מ גדולה לדינא דאע"ג דפליגי במס' עירובין דס"ת יהי' כשר למחוק משום פ' סוטה היינו דוקא ס"ת כמו שכותבין סופרים סתמא למכור ללמוד בהם וא"כ א"צ דוקא שיהי' בהם קדושת ס"ת, ולכן י"ל אם יקלע להם קונה לקנות פ' סוטה למחוק עבור סוטה ימכרו מס"ת כזה כיון דהם כותבין סתמא ועיי"ש בתוס' ד"ה אבל שכ' בזה"ל אבל ס"ת כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו מינה פ' סוטה עכ"ל, וזה ל"ש אלא בסופרים הכותבים ספרים ותו"מ למכור שפיר י"ל כנ"ל דאי מתרמי להו פ' סוטה ימחקו ממנה פ' סוטה אבל ס"ת של יחיד הכותב לשמו ומכ"ש ס"ת של בני העיר שכותבים למצות קריאת ס"ת כיון שאם חסר בה אות אחת ה"ה פסולה לקרות בה וכיון דעשוי' לקריאה בציבור פשיטא דלא יתכן לומר דהוי בגדר לשמה לענין כתיבת פ' סוטה למחוק ממנה פ' סוטה וז"ב, וי"ל בזה ישוב קושית התוס' שם ובגיטין ד' כ' ע"א בד"ה אי משום כריתות דהא דאמרינן בגמ' האי גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת יהיב לה לדביתהו ואמר לה הא גיטך אמר ר"י למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכ' לה לשמה וליכא ואמאי במגילת סוטה אמרינן דמוחקין לה מה"ת דהוי לשמה ועי"ש בתוס' שתרצו דר"י פליג ע"ז וסובר דאין מוחקין לה מה"ת, אמנם לדברינו דלא בחנם נקט הגמ' המעשה כמות שהיתה דלקח ס"ת מבי כנישתא דלשמועה עומד ולא להתלמד וס"ת כזה הרי צריך שיהי' בה קדושת ס"ת ולא יחסר בה אות אחת ואם לאו ה"ז פסולה וס"ת כזה פשיטא דלכ"ע אין מוחקין לה פרשת סוטה ואינה לשם כריתות ודוקא בס"ת שכותבין ספרים עבור תינוקת להתלמד בזה י"ל דאם יקלעו להם לשם גט או לשם סוטה יתנו אותם לשם זה אבל דעת של יחיד הרוצה לקיים מצות כתיבת ס"ת ומכ"ש בס"ת של ציבור דלשמועה קאי ל"ש זה וזה נכון לענ"ד:

ה) והנה בר"מ ז"ל לומד חיוב מצות כתיבת ס"ת מדכ' ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, אמנם ראיתי להרבה מרבותינו גדולי הראשונים ז"ל שילפו לה מדאמרה תורה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' וע"כ מכ"ש כל התורה בודאי מצוה לכתוב כדי שנדע מה המה המצות שאנחנו חייבין בה, וכמעט הר"מ ז"ל הוא יחיד בפירושו במצוה זו וכל הראשונים פרשו דהמצוה באמת על השירה וכל התורה מכח ק"ו, וצ"ע אמאי לא ניחא לי' לר"מ ז"ל בפי' הנ"ל שהוא לכאורה מוכרח, ולכאורה עלה בדעתי דהר"מ ז"ל לשיטתו דכל הנלמד מי"ג מדות דין ד"ס יש לו ואין לחשבו במנין המצות ח"כ א"נ דהכוונה בתורה על שירה וכל התורה נלמד מק"ו א"כ אין ראוי למנות במנין המצות אלא מצות כתיבת שירה אבל כתיבת התורה דהוא רק מכח ק"ו אינה נמנית במנין ולכן ס"ל לר"מ ז"ל דכוונת התורה באמרה שירה היינו כל התורה שכתובה בה שירה זו, וי"ל עוד דהנה באמת צ"ע דמנ"ל דקרא זה דועתה כתבו לכם את השירה זאת הוא מצוה לדורות דילמא הוא רק מצוה לשעה כמו שנראה פשטא דקרא, ועי' ברמב"ן ז"ל עה"ת שדרכו בכל מקום במשנה תורה לפרש כל המצות הנוספות ושנתחדשו לגמרי או בתוס' ביאור, ובמצוה זו דכתיבת ס"ת פירש רק לפי פשוטו דהיתה מצות שעה עיי"ש, וצ"ל דהלל"מ דהוא מצוה לדורות, ומעתה לפ"מ דקי"ל דאין למדין ק"ו מהלכה לכן מוכרח הר"מ ז"ל לומר דהכונה בקרא על כל התורה ולא על השירה לבדה, אמנם יותר נראה בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דא"נ דכוונת התורה שהמצוה לכתוב את השירה ילפינן כל התורה כילה בק"ו א"כ אמאי קי"ל דהגי' בה אות אחת כאילו כתבה כולה כיון דהגהה לא היתה בפרשת השירה א"כ לא כ' פרשת השירה בשלמא אם אמרי' דכוונת הקרא על כל התורה שנאמרה בה שירה זו שפיר אמרינן דאם הגי' בה אות אחת מעלה עליו הכ' כאלו כתבה כולה משא"כ אם אמרי' דמצוה לכתוב את השירה נהי דילפינן מק"ו דה"ה לכל התורה מ"מ הרי צריך לכתוב מצות שירה, ויתכן דאם הגי' אות אחת בהשירה הו"ל כאלו כתבה לכל השירה אבל אם הגי' אות אחת בתורה נהי דהו"ל כאלו כתבה כולה מ"מ הפרט דמצות שירה לא קיים דהרי באמת צריך הסבר הא דהגי' בה אות אחת כאלו כתבה כולה דמאיזה טעם הו"ל כאלו כתבה כולה, וצ"ל כמ"ש התוס' כיון דספר שאינה מוגה ה"ה פסול ואסור להשהותו א"כ עי"ז עשה אותה לס"ת לכן הו"ל כאלו כתבה כולה א"כ זה דוקא אם אמרינן דהמצוה רק כתיבת ס"ת אבל אם אמרי' דכתיבת שירה הוא מצוה בפ"ע וא"כ אע"פ שהספר אינו מוגה כלל יכול ליקח מתוכו את הגליונות של השירה ואין כתיבת השירה תלי' בהס"ת א"כ זה שהגי' את הס"ת אינו פועל שיקיים בזה מצות כתיבת השירה כיון דלענין מצות כתיבת השירה א"צ שיהי' הס"ת מוגה כהלכתו, ודו"ק היטב:

ו) אמנם כן בעיקר הדין דהגי' בה אות אחת יש לי מבוכה גדולה בדעת הר"מ ז"ל דהנה הר"מ ז"ל לא הביא כלל הדין דלוקח ס"ת דינו כחוטף מצוה מן השוק. וצ"ע למה. ובאמת כאשר נדקדק במימרא דר"י ב"א בשם ר"ג אמר רב הלוקח ס"ת "מן השוק" כחוטף מצוה "מן השוק" כתבו מעלה עליו הכ' כאלו קבלה מה"ס וע"ז אמר ר"ש אפי' הגי' אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו שצ"ד גדול מה זה דנקט ר"ג אמר רב הלוקח ס"ת "מן השוק" מה פירושו מלבד דהוא מיותר אינו מובן הכונה. ולכאורה עלה בדעתי דרך פלפול לפ"ד הפוסקים דהמוכר ס"ת מבטל מצ"ע דכתיבת ס"ת וא"כ לדעת הסוברים דגם באיסור עשה אמרי' אי עבד לא מהני א"כ לכאורה הלוקח ס"ת כיון דהמוכר קעביד איסורא ל"מ המכירה כלל וגם הקונה קעביד איסורא דעובר על לפנ"ע לא תתן מכשול והוי בגדר מהב"ע לזאת נקט רב הקונה ס"ת מן השוק והיינו מן הסופרים הכותבים ספרים למכור בשוק דאז הוי בגדר חוטף מצוה מן השוק אבל בלוקח ס"ת מחבירו אינו מצוה כלל כיון דמבטל את חבירו ממ"ע וע"ז שפיר אמר ר"ש אם הגי' בה אות אחת שאז חבירו לא קיים מצות כתיבת ס"ת כיון דהוי ס"ת פסול ואדרבא עוד איסורא קעביד שהי' ס' שאינה מוגה לכן הו"ל כאלו כתבו כמ"ש התוס' אך זה רק לפלפולא:

אמנם כאשר נעמיק העיון בזה יקשה מאוד א"נ דהמצוה בכתיבה דוקא כמ"ש הכ' ועתה כתבו לכם שצריך כתיבה איך מקיים מצוה בהגי' בה אות אחת וכמו בס"ת של מלך שנראה פשוט דאינו מקיים המצוה בהגי' בה אות אחת כמו שנראה מסתימת הש"ס והראשונים וכ"כ בפשיטות האחרונים ז"ל ואמאי בס"ת של הדיוט יקיים המצוה במגי' בה אות אחת אף בלקוח ולדעת כמה האחרונים דנפלה לו בירושה והגי' בה אות אחת ג"כ קיים המצוה. ומסתימת הש"ס בסנהדרין בקושית אביי נראה דאין חילוק כלל בזה בין מלך והדיוט מדלא משני הכי. וכבר העיר בזה בנחל אשכול ועי' במשנת חכמים ובמנ"ח בדיני מלך שלא כתבו לברר הענין ומ"ש דבמלך שאני מצד דבעי כתיבה לשמו לכן א"י בהגי' בה אות אחת. צ"ע מרמב"ן ז"ל במלחמות בסוגי' דסוכה ישנה. שכ' דועתה כתבו לכם דכיון דבעי כתיבה לשם חובתכם עיי"ש היטב והארכנו בביאור ד' ז"ל בס' חמדת ישראל ח"ב אשר הוא תחת מכבש הדפוס השי"ת יזכינו להו"ל בקרוב. לזאת לולא דמסתפינא הו"א דר"ג אמר רב ס"ל דאין המצוה בהדיוט דוקא בכתיבת ס"ת אלא שיהי' לו ס"ת ללמוד בה כיון דתכלית הכתיבה שיהי' לו ס"ת ללמוד אין המצוה העיקרית הכתיבה ולזאת הקונה ס"ת מוגה כראוי ויודע שנכתב לשמה והוא כ' כראוי בחסירות ויתירות הרי קיים מצות כתיבת ס"ת. אמנם בלוקח ס"ת "מן השוק" והיינו שלא נדע מי הוא הכותב ואם נכתבה כראוי רק סומך על חזקת כשרות. ה"ה כחוטף מצוה מן השוק שנעשית בלי הכנה ויתרון הכשר וע"ז אמר אח"כ דאם כתבה בעצמו ודקדק לכתבה בהכשר ה"ה כאלו קבלו מה"ס ובא ר"ש להוסיף דאם הגי' אותה אף דלוקחה מן השוק בכ"ז אם הגי' אותה עד שנעשית ס"ת כשירה מעלה עליו הכ' כאלו כתבה דבאמת אין הכתיבה מעכבת והוא רק למצוה מן המובחר והעיקר מצוה שיהי' לו ס"ת ללמד את בניו וכיו"ב וכל ד' רב המה למצוה מן המובחר. ולזאת במלך דהכתיבה הוא מצוה עקרית ל"מ הגי' בה אות אחת בלקיחה כיון דהגי' באות אחת אינו בגדר כתיבת ס"ת במקום שהקפידה תורה על כתיבה דוקא. ולזאת הר"מ ז"ל דס"ל דבכל ישראל עיקר מצוה הוא הכתיבה כמו במלך לא מייתי כלל הא דר"ג אמר רב והא דמייתי הגי' בה אות אחת כאלו כתבה זה קאי על מ"ש מקודם דהמצוה לכתוב בעצמו ואם א"י לכתוב בעצמו ישכור לו אחד שיכתוב עבורו דהיינו משום שליחות וע"ז קאמר אח"כ דאם שוכר לכתוב לו והוא בעצמו הגי' בה אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו בכולו בעצמו דכיון דמצוה בו יותר מבשלוחו לזאת אם א"י לכתוב בעצמו וכותב ע"י שליחו נכון שיגי' בה אות אחת. אמנם בלקוח א"י מצות כתיבה בהגי' בה אות אחת כמו במלך ואין בין הדיוט למלך ולא כלום כנ"ל דעת הר"מ ז"ל. ולפ"ז נלע"ד בדעת הרי"ף ז"ל דלא הביא כלל ד' רבה דאע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב לו ס"ת משלו רק דר"ג אמר רב בלוקח ס"ת מן השוק דס"ל דבהדיוט אין המצוה הכתיבה דוקא רק ללימוד התורה. ולזאת גם בלקוח קיים המצוה וזה היפך מדעת הר"א אב"ד ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל [ואמת אגיד את אשר עם לבבי שאני נבוך מאוד אם כל הדברים המובאים שמה באשכול ריש ה' ס"ת אם הם מד' הר"א אב"ד ז"ל וצריך חיפוש בכת"י של האשכול ודי בזה למשכיל ע"ד אמת]. ויש להעיר בזה בד' הר"ן ז"ל פרק שני דמגילה בהא דמבואר בגמ' דמגילה דחסרה מקצתה כשירה שהביא בשם הרמב"ן דזה דוקא במגילה אבל בס"ת אף במקצתה פסולה כמו בתפילין ומזוזות דאפי' קוצו של יוד מעכב. וכ' הר"ן ז"ל לדחות דודאי לענין מצות כתיבת ס"ת שהחיוב הוא על כל יחיד ויחיד לכתוב לו ס"ת דינו כתו"מ אם חסר אות אחת מעכב ואינו מקיים מצות כתיבת ס"ת כמו שבתו"מ מעכב אפי' אות אחת אבל לענין מצות קריאה שהוא מתקנת עזרא אין ללמוד מתומ"ז עיי"ש היטב. ולדברינו י"ל דהרמב"ן ז"ל בחדושיו ס"ל דגם בס"ת עיקר מצות כתיבה לצורך הלימוד ואין הכתיבה המצוה לזאת צריך שיהי' דבמה שלומד לא יהי' חסר בה כלל כמו בתומ"ז ועי' היטב בל' הר"ן ז"ל ותבין דברינו. ואם אמנם כי מד' בסה"מ נראה שמסכים לגמרי לדעת הר"מ ז"ל בענין מצות כתיבת ס"ת מ"מ י"ל דבחדושיו ס"ל כדאמרן וכמו שרמזנו לעי' מדבריו ז"ל עה"ת שלא הזכיר כלל מצות כתיבת ס"ת. אחרי כתבי כ"ז חפשתי בספרים וראיתי להג' בעל צפנת פענח שיחי' בה' ס"ת ע"ד הר"מ ז"ל ואפי' אות אחת כ' בזה"ל אך זה רק אם הוא צוה לכתוב ונפ"מ למצוה מן המובחר אבל בס"ת של אביו א"י אף אם הגי' בה עכ"ל, מבואר להדי' דלמד בד' הר"מ ז"ל כדאמרן, והא דלא הביא לקוח א"י אף אם הגי' בה נראה דדא ודא אחת הוא ואדרבא לפ"מ שכתבנו לדקדק בלשון ר"ג אמר רב הלוקח ס"ת "מן השוק" נראה דיורש עדיף מלוקח בשוק דיורש נהי דלא קנאו בדמים מ"מ כיון דהיא ירושה ה"ה שלו ונכתב לשם מצות ס"ת אצל אביו ומנ"מ אם ירש דמים מאביו ולקחו או ירש ס"ת והגי' איתו, ועי' בנחל אשכול בזה ועי' היטב בכ"ז כי כתבתי רק ראשי פרקים להעיר לב המעיין:

ז) והנה יש עוד הרבה לעי' במצוה זו לברר דעת הבה"ג ורס"ג ז"ל שלא מנאו כלל מצות כתיבת ס"ת וכבר האריכו בזה האחרונים, לזאת אניח הדברים לעת אחרת אי"ה אמנם ארשום בזה פרפרת אחת בה' ס"ת לחדד התלמידים:

במס' שבת ד' קמ"ה ע"ב יתיב ר"ח ב"א ור"א קמי דר' יוחנן ויתיב ר' יוחנן וקמנמנם א"ל רחב"א לר"א וכו' מפני מה עכו"ם מזוהמים מפני שאוכלין שקצים ורמשים אתער בהו ר"י אמר להו דרדקי לא כך אמרתי לכם אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הד' כאחותך שהיא אסורה לך אמרוהו וא"ל לא תאמרהו וכו' מפני מה עכו"ם מזוהמין מפני שלא עמדו על ה"ס שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עכו"ם לא פסקה זוהמתן, א"ל ר"א ברי' דרבא גרים מה א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו היה וכו' וראיתי להג' בעל תבואת שור ז"ל בח' בכור שור שתמה מאוד על הא דאתער בהו ר"י דמה נפ"מ בזה לדין או"ה שאמר להם אם ברור הדבר כאחותך שאסורה אמרוהו. ולענ"ד נראה פשוט עפמ"ש הבכור שור בח' לשבת ד' ק"ח ע"א לחקור אם מותר לכתוב ס"ת על עור בהמה טהורה שנעבדה ונשחטה לע"ז, והעלה דאסור דאע"ג דתלי' עיקר במין המותר ונעבדה הוי ג"כ מין המותר כנו"ט מ"מ כיון דאסור בהנאה מטעם דאיתקש למת א"כ נהי דמללה"נ מ"מ מת בודאי דלא הוי מן המותר ואסור לכתוב על עורו ס"ת א"כ ה"ה ע"ז דאיתקש למת אסור לכתוב על עורו ס"ת דאינו בגדר מין המותר, אתד"ק:

והנה מה דפשיטא לי' להגאון ז"ל דעור אדם פסול לכתיבת ס"ת משום דאינו מין המותר לכאורה צריכה עינא רבה לפ"ד הרמב"ן ז"ל דבשר מהלכי שתים מותר מה"ת וא"כ אדם הוי מין המותר אלא השתא דמת אסור בהנאה א"כ הו"ל כנבילות בהמה דאסירה באכילה ואעפ"כ כותבין עלי' כיון דאינו בגדר מין איסור רק דמיתתה גרמה לה א"כ ה"ה באדם כיון דאם חותך ממנו מחיים ה"ה מותר הו"ל כנבילת בהמה, אמנם מטעם אחר אין כותבין על עורו דממ"נ דעור מת ישראל אין כותבין עליו משום דאסור בהנאה ואע"ג דמללה"נ מ"מ צריך שיהי' שלו וברור הדבר דאין לכתוב ס"ת על עור האסור בהנאה ואי במת עכו"ם לדעת הירושלמי דמת עכו"ם מותר בהנאה שוב אין כותבין על עורו מטעם דלא פסקה זוהמתן כמבואר בשבת ק"ח ע"א לענין עור דגים דמספקא להו מה"ט אם פסקה זוהמתן מותר לכתוב על עורן אבל אם לא פסקה זוהמתן אסור לכתוב על עורן ומעתה בעכו"ם דברור הדבר דלא פסקה זוהמתן אסור לכתוב על עורן ס"ת, ומעתה א"נ הטעם דבעכו"ם לא פסקה זוהמתן משום שאוכלין נו"ט א"כ נכרי שלא אכל נו"ט לית לי' זוהמא ומותר לכתוב על עורו ס"ת והוי ס"ת כשר ומקיים בזה מצות כתיבת ס"ת ואסור למכרו כ"א ללמוד תורה או לישא אשה ולכן עד שאלה זו לא איתער בהו ר' יוחנן כיון דלא הי' נפ"מ לענין או"ה אמנם כששמע שאלה זו והתשובה שפיר איתער בהו כיון דהאמת אינו כן דזוהמת עכו"ם הוא מצד דלא עמדו אבותיו על ה"ס ולזאת עורו פסול לכתיבת ס"ת וא"ל דין קדושת ס"ת ומותר למכרו ושפיר נפ"מ לדיני או"ה, וא"נ כהבכ"ש דשייך בזה מללה"נ ואינו פוסל מצד איסה"נ נפ"מ להיפך ג"כ דגוי שנתגייר וכתבו על עורו ס"ת דלפי טעם ר' יוחנן אין בו זוהמא ומותר לכתוב על עורו ס"ת אמנם לפי טעמם דמצד אכילת נו"ט נראה דאע"ג שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ אית בי' זוהמא, וגם נפ"מ בפשיטות בישראל שנתגדל בין הנכרים ואכל נו"ט ושפיר לפ"מ טובא לאו"ה, ובעיקר ד' הבכ"ש הארכנו בח' ואכמ"ל יותר: