במדרש רבה פ' נ"ב בקרא ואם אינך משיב דע כי מות תמות מכאן שאין התראה לבני נח עכ"ל המדרש. לכאורה יפלא מאוד. א) הא מיתה ביד"ש לא צריך התראה. ב) הא אין לך התראה גדולה מזו שהתרה בו הקב"ה שאם אינו משיב ימות. והנה לקושי' הא' י"ל דהמדרש ס"ל כרבא במכות (דף ט' ע"א) דדייק מיני' דאומר מותר קרוב למזיד הוא מדאמר לי' הקב"ה הנך מת על האשה אשר לקחת והכוונה על מיתה בידי אדם. וכן ס"ל להמדרש דמה שאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב דע כי מות תמות היינו בידי אדם ולפי"ז בישראל הי' צריך התראה. ומה שנראה בישוב קו' הב' הנה בפשיטות י"ל דהרי קיי"ל דבישראל דצריך התראה צריך להתרות בו מאיזהו לאו נהרג אבל אם מתרין בו סתמא שהוא חייב מיתה אינו בגדר התראה וא"כ שפיר דייק המדרש מדאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אע"ג דלא אתרי בי' הקב"ה שחייב מיתה משום שעובר על איסור דגזל או גילוי עריות דנפקא לן מויצו ד' על האדם ע"כ דב"נ א"צ התראה. איברא דיש לעיי' בזה עפמ"ש בספרי בדיני שבת אות ב' להוכיח מדברי הירושלמי דאין צריך להתרות בו הלאו של העבירה אלא אם מתרה בו שהוא בעונש מיתה ג"כ הוי התראה עיי"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא על דברי המדרש ז"ל ומלבד זאת קשה להעמיס זאת בכוונת המדרש כיון דמזה לא מוכח אלא שא"צ התראה כמו בישראל בכל פרטי' אבל לא שא"צ התראה כלל. ובאמת אם נבוא לומר בכוונת המדרש דכוונתו דא"צ פרטי דיני התראה כמו בישראל י"ל בפשיטות דהרי בישראל דבעי התראה שצריך שיהי' מקבל עליו ההתראה ובלא"ה אינו נהרג וא"כ הכא דאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב מות תמות בדיני אדם אע"פ שאבימלך לא קיבל עליו התראה מוכח דב"נ א"צ כל פרטי התראה. אך כבר כתבתי שקשה להעמיס זה בדברי המדרש דנראה שבא להוכיח דבב"נ א"צ התראה כלל וכמו דקי"ל באמת. לכן נראה בכוונת המדרש דהרי מבואר בקרא דהקב"ה בא אליו בחלום הלילה והי' באבימלך רק חלום והנה מבואר בסנהדרין (דף ל' ע"א) דבא בעל החלום ואמר לו על מעות שהניח אביו כך וכך הן. במקום פלוני הן. של מעשר שני הן. דאע"ג שנמצא הכל כדבריו מ"מ אין צריך לחוש על המעות שהוא מעות מע"ש להוליכו לירושלים ולאכלו שם אלא אוכל במקומו בחזקת חולין. ונראה פשוט הא דנקט הגמ' הך דינא במעות מע"ש דרבותא קמ"ל דאע"ג דמע"ש הוי דשיל"מ ובדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב אעפי"כ א"צ לחוש לדברי בעל החלום דגם בגדר מיעוט לא הוי שיהי' ממש בחלום ומכ"ש אם אומר בעל החלום שהוא איסור אחר שאין לו מתירין בוודאי א"צ לחוש לדבריו. איברא דלכאורה י"ל דאינו ראי' מזה וי"ל להיפוך דדוקא במע"ש א"צ לחוש לדבריו לפמ"ש בחידושי הר"ן שם דהא דאמרינן בסוגיא שם לעיל מיני' דע"א ג"כ אינו נאמן הא קיי"ל עד אחד נאמן באיסורין ותירץ כיון דמע"ש ממון גבוה הוא הרי בא להוציא מרשותו לרשות גבוה ושוב הוי בכלל ממון שאין עד אחד נאמן עיי"ש. ומעתה י"ל דלכן בדקדוק נקטה הגמ' גם בדינא דבעל החלום דוקא מעשר שני שאין בעל החלום נאמן לענין הוצאת ממון מרשות לרשות ובזה אמרי' דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. הא בשאר איסורין אנו חוששין לדברי חלומות. וכנראה שזה דעת הרשב"א ז"ל המובא בחידושי הר"ן שם דס"ל דנדר בחלום צריך התרה כיון דהוא דשיל"מ חיישינן לבעל החלום והא דבמע"ש אין חוששין היינו משום דהוי הוצאת ממון כמו"ש הר"ן ז"ל בעצמו לעיל מיני'. אמנם יש לדחות עפמ"ש הצל"ח פסחים (דף ז') דאע"ג דפסק הר"מ ז"ל דמע"ש ממון גבוה הוא היינו דוקא פירות מע"ש עצמן אבל מעות מע"ש הוי ממון הדיוט עי"ש ובמנ"ח מצוה רמ"ח מ"ש בזה א"כ בסוגיא דמבואר הדין במעות מע"ש מוכרח דאין זה משום הוצאת ממון מרשות לרשות רק דאפי' באיסורין א"צ לחוש לזה ואמרינן דהוא בחזקת חולין ועי' ברמ"ה סנהדרין (דף ל') שם שכתב ג"כ בפשיטות משום חזקת חולין. וראיתי לרבינו הגדול הר"מ ז"ל שהזכיר שני פעמים דין זה דסנהדרין (דף ל') הנ"ל. א' בהלכות מעשר שני פ"ו ה"ו ופעם ב' בהל' זכי' פ"י ה"ו וראה זה פלא דיש שינוי בדבריו ז"ל דבהלכות מע"ש השמיט לשון הגמ' "מעות" וכתב סתמא מע"ש נראה דקאי על פירות מע"ש עצמן אמנם בהל' זכי' כתב הדין במעות מע"ש והוסיף על לשון הגמ' דאמרו לו בחלום של מעשר שני הן "אז של פלוני הן' מה שלא נזכר בגמ' גבי בעל החלום אלא בעד אחד עיין היטב בסוגיא ותמצא מבואר כן ולפלא על רבינו הר"מ ז"ל בזה ולהנ"ל י"ל דכוונת רבינו הר"מ ז"ל להורות לנו דאין נפ"מ בין מע"ש ובין מעות מע"ש דתמיד אין אנו צריכין לחוש לבעל החלום ולכן בהלכות זכי' דכתב הדין במעות מע"ש הוסיף של פלוני הן דזה כ"ש ממעות מע"ש דאין בהם הוצאה מרשות לרשות ואעפי"כ אין אנו חוששין לו א"כ מכ"ש באמרו של פלוני הן. אך כ"ז לפלפולא והעיקר נראה דהר"מ ז"ל ס"ל דאין חילוק בין מע"ש עצמו למעות מע"ש דהכל הוא ממון גבוה והא דכ' הר"מ ז"ל תרתי נראה פשוט דבמעות מע"ש מלבד דיש בהם ענין הוצאת ממון מרשות לרשות מלבד זאת יש על המעות חזקת חולין דזה ברור דהמעות בעצם הי' היתר קודם שנתחלל על קדושת מע"ש משא"כ תבואת מע"ש אין בהם חזקת היתר דהרי קודם שנתרמה עליהן תרומות ומעשרות היו טבל והיו אסורין לגמרי באכילה וכיון דאין להם חזקת היתר וגם הוי דשיל"מ סד"א דיש לחוש לבעל החלום לכן כתב הר"מ ז"ל בהל' מע"ש דאפי' במע"ש עצמו א"צ לחוש לדברי בעל החלום. [ובאמת לדעת הצל"ח א"ש ברווחא טפי דבמעות מע"ש דליכא חזקת ממון דאין כאן הוצאה מרשות לרשות איכא חזקת היתר ובמע"ש דליכא חזקת היתר כנ"ל איכא חזקת ממון דמע"ש ממון גבוה הוא ולכן כתב הר"מ ז"ל תרווייהו ויש עוד להאריך בזה, ואכ"מ]. היוצא לנו מזה שכתבנו דנראה דלהלכה באיסור שאל"מ דעת כל הפוסקים שוה שא"צ לחוש לחלום כלל אע"ג דיש רגלים לדבר דקושטא קאמר כמו בהא דשל מע"ש הם וכמו"ש החידושי הר"ן ז"ל דהוי רגל"ד דקושטא קאמר אעפי"כ א"צ לחוש לזה אמנם היכא דיש לו מתירין דעת הרשב"א ז"ל דיש לחוש לו אמנם דעת הר"מ והר"ן ז"ל נראה דא"צ לחוש לו כלל. ונודעהו בחלום דצריך התרה הוא מטעם אחר כיון דיש חשש שיש עליו ערעניות מן השמים צריך לחוש אף למיעוט הרחוק ג"כ כמו שהסביר הדברים הג' בעל שיבת ציון ז"ל סי' נ"ב דבסכנה חיישינן גם למיעוט הרחוק מאוד והביא סמוכין לזה מדברי הגמ' חולין (דף י') וכבר כתבתי בחידושינו שם דהענין הוא דבאיסורין כיון דכללא הוא דאזלינן בתר רובא וא"כ מי שסומך עצמו על הרוב הרי עשה כהתורה ואף אם הוא באמת מהמיעוט מ"מ לא עשה איסור ולכן שפיר אזלינן בזה בתר רוב מה שאין כן בסכנה אזלינן בתר רוב כיון דחוששין אנו דילמא יסוכן וחוששין בזה אף למיעוט הרחוק וז"פ. ומעתה הכא שהקב"ה בא אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו ששרה היא א"א ומות ימות על ידה אע"פ שחלם לו שהשי"ת דיבר עמו והוא משיב לו מ"מ אח"כ כשהקיץ משנתו וזכר שחלם לו חלום כזה מדינא לא הי' צריך לחוש לחלום זה כלל אחרי שלקחה בחזקת פנוי' וגם חזקת כשרות של אברהם ושרה שלא היו עוברים על לפ"ע לת"מ וכיון שלא אמרו לו שהיא א"א וברצונם נלקחה לו הרי א"צ לחוש לחלום כלל לדעת כל הפוסקים א"כ איך באמת אמר לו השי"ת ואם אינך משיב מות תמות הא אינו מחויב מיתה כלל דאע"ג דנימא דלא הוי שוב אונס גמור כיון דנתוודע לו בחלום שהיא א"א אבל כיון דמדינא א"צ לחוש לזה א"ה אמאי יתחייב מיתה אלא ע"כ דב"נ א"צ התראה וגם על שוגג חייב היכא שהי' לו ללמוד ולא למד וה"ה הכא כיון דעכ"פ ע"י חלום הי' נתוודע לו חשש והי' מחויב לחקור אצל אברהם ושרה האמת בזה ואם לא עשה כן חייב מיתה. וא"כ מבואר מזה דב"נ א"צ התראה. וזה נלענ"ד ברור ונכון בכוונת המדרש. ואע"ג דקי"ל דלענין התראה אפי' מותרה מפי שד וכיוצא בו הוי התראה היינו דוקא היכא דהמעשה ברור לו רק דהתראה גרידא הי' ע"י שד וכיו"ב. משא"כ היכא שכל עיקר המעשה נודע לו ע"י שד פשיטא דא"צ לחוש לזה כלל: