Keli Chemdah on Torah, Vayetzei
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בנדרים (דף ט' ע"א) במשנה כנדרי כשרים לא אמר כלום. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ומסקינן שם בגמ' לל"ק דהמשנה אתיא כר"מ דמחלק בין נדר לנדבה ופרכינן מ"ש נדר דילמא אתי בהו לידי תקלה נודב נמי דילמא אתי בהו לידי תקלה ופי' רש"י ז"ל ד"ה דילמא אתי בהו לידי תקלה דכי אמר בלשון נדר הרי עלי קרבן אתי לידי תקלה דעובר עליו בבל תאחר נדבה נמי כי אמר הרי זה קרבן אתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה אבל בל תאחר ליכא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עכ"ל:
והנה כבר מפורסם תמיהת הפנים מאירות על רש"י ז"ל שמפורש בהדיא בר"ה בסוגיא דבל תאחר מקרא דגם בנדבה איכא בל תאחר באפריש ולא אקריב וראיתי בתשו' שבות יעקב ח"ב ס"ג שכתב כיון דחיישינן לתקלה בשוגג ובנדבה כיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא לכן בשוגג ליכא בל תאחר משא"כ במזיד דמי לנדר וכתב שהציע הדבר לפני גדולים והסכימו לדבריו. והנה בפשיטות אין מובן כלל לדבריו דמה סברא היא זו לחלק בין שוגג למזיד כיון דזה שאתרבי נדבה לבל תאחר היינו משום שלא הקריבו על המזבח ועבר על בל תאחר א"כ מאי נ"מ בין שוגג למזיד ומה מהני בזה דכל היכא דאיתא בי גזד"ר איתא. ואמת שיפה דקדק השבות יעקב מלשון הר"ן ז"ל שכ' נדבה נמי דילמא אתא לידי תקלה "דילמא יפשע" ומאחר נדרו להביא יותר מג' רגלים עיי"ש נראה דס"ל להר"ן ז"ל דמשום חשש דילמא בשוגג יעבור על בל תאחר לא הוי חיישינן לתקלה אמנם מה שכתב השב"י לחלק בין נדר לנדבה משום דכל היכא דאיתא בגזד"ר איתא לכן בשוגג ליכא בל תאחר משא"כ בנדר זה אין לו מובן כלל ומה שנלענ"ד להצדיק את דברי השב"י ולא מטעמו עפמ"ש בחי' ריש ברכות לפרש דברי רש"י ז"ל במשנה ד"ה כדי להרחיק אדם מן העבירה שכ' בזה"ל ואסרם באכילה קודם זמנן כדי שלא יבואו לאוכלן אחר עמוד השחר ויתחייב כרת, ותמה בצל"ח אמאי לא כתב רש"י ז"ל מצד לאו דנותר ועיי"ש מ"ש לחלק בין לאו לכרת:
אמנם לענ"ד נראה בכוונת רש"י ז"ל דמצד לאו דנותר דהוי לאו שאב"מ ויהי' בשוגג ג"כ מצד זה אין לנו לעשות הרחקה כיון דבאמת בכל ל"ת שהזהירה התוה"ק צריך להיות איזה איסור בזה. או פעולת איסור. או מחשבת איסור. ומעתה נראה דבלאו שיש בו מעשה בשוגג איכא עכ"פ פעולת איסור כיון שהתורה אסרה המעשה ההוא לכן גזרינן משא"כ בלאו שאין בו מעשה ע"כ דהאיסור הוא על המחשבה וכיון דהוא בשוגג ליכא איסור כלל מה"ת ולכן ל"ש לחוש לתקלה מצד דילמא יכשלו בלאו דנותר בשוגג ומשום זה לאסור את הקדשים לפני זמנו. לכן פי' רש"י ז"ל דהחשש הוא משום שיבוא לידי שגגת כרת. וזה נכון בכוונת רש"י ז"ל ומעתה נראה דבודאי צדקו דברי הר"ן ז"ל דהחשש דתקלה היינו רק משום שמא יפשע ומאחר נדרו דאם לא נחוש למזיד אלא לשוגג אינו בגדר תקלה כיון דבל תאחר הוי ג"כ לאו שאב"מ ובשוגג אינו תקלה ומשום זה לא יתכן לומר דהנודר הוא רשע אך באמת צריך להבין אטו בשופטני עסקינן שיעבור בשאט נפש על לאו דבל תאחר. אמנם נראה דהענין הוא כיון דקיי"ל דיש שאלה בנדרים וגם נדרי הקדש בכלל להלכה דקיי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש א"כ שפיר יש חשש דישמיט את עצמו לקיים את נדרו ולא יחוש על איסור בל תאחר כיון דבידו לאיתשולי ופקע ההקדש למפרע ולא יהי' איסור ב"ת. ומעתה י"ל ד' רש"י ז"ל בטו"ט לא מיבעי' לפ"ד החוות יאיר בתשו' סי' [...] דאפי' לב"ה דיש שאלה בהקדש היינו דוקא בנדר כיון דחייב באחריות אינו ברשות גבוה משא"כ בנדבה כיון דכל היכא דאיתא בי גזד"ר איתא ל"מ שאלה כלל וא"כ א"ש דברי רש"י ז"ל כפשטי' דדוקא בנדר דמהני שאלה שייך תקלה מצד בל תאחר דיש לחוש דיפשע ומאחר נדרו משא"כ בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ול"מ שאלה א"כ ל"ש לחוש מצד בל תאחר כיון דאין חשש דבמזיד יעבור על בל תאחר אלא בשוגג ושוגג באיסור לאו שאב"מ אינו בגדר תקלה. אך לפימ"ש הפוסקים דדברי החו"י תמוהין וברור הדבר דגם בנדבה מהני שאלה מ"מ י"ל דכוונת רש"י ז"ל בסנגון הנ"ל לפמ"ש האחרונים דבהקדש צריך שאלה בפתח דוקא דבחרטה ל"מ משום דאמירה לגבוה כמס"ל דמי ואין בכח החכם להתיר הנדר. אמנם זה דוקא בהקדש שאינו חייב באחריות אבל בהקדש שחייב באחריות כיון דאם יתשל על ההקדש זה שהפריש יהי' חייב להפריש אחר וא"כ לית לי' רווחא להקדש בז דאמרינן אמל"ג מהני שאלה גם בחרטה:
ומעתה י"ל דזה כוונת רש"י ז"ל דדוקא בנדר דחייב באחריות אז באפריש ולא אקריב שייך תקלה מצד חשש בל תאחר כיון דיכול לבוא לידי מכשול לעבור על בל תאחר שיחשוב שיתשל אח"כ על ההקדש ולא יהי' בל תאחר ולא יחוש דילמא לא ימצא פתח לנדרו כיון דמהני בחרטה משא"כ בנדבה דהיא ברשות גבוה ממש וצריך פתח דוקא וא"כ ליכא חשש תקלה משום ב"ת במזיד דאטו בשופטני מסקינן ול"ש לחוש אלא על בשוגג וזה אין חשש משום דהוי לשאב"מ לכן פי' רש"י ז"ל דהחשש הוא משום שיכשל בשוגג בגיזה ועבודה. וז"נ בדעת רש"י ז"ל ומתאים לדבריו ז"ל בריש ברכות הנ"ל ודו"ק:
איברא דבעיקר הסברא שכתבנו דבלאו שאב"מ בשוגג לא מיקרי תקלה הנה ידעתי כי הרב אומר להיפך ה"ה רבן של ישראל הגאון מליסא ז"ל בספרו מקו"ח בדיני בדיקה וביטול שכתב לחדש דלכן בחמץ אף שאינו ידוע שיש חמץ בביתו הוי כעובר עבירה דאורייתא בשוגג אע"ג דמתעסק בעלמא הוא משום דדוקא בלאו שיב"מ אמרינן דמתעסק לא אסרה תורה אבל כשאסרה תורה דבר שאין בו מעשה כגון בחמץ שאסרה התורה שלא יהי' חמץ בבתו גם מתעסק אסור אלו תוכן דה"ק עיי"ש. ואם אמנם כי בתשובת רעק"א ז"ל חשב חילוק זה לדוחק מ"מ לדעתו ז"ל מתעסק הוי עבירה רק דמחטאת פטרה רחמנא אותו ואין נפ"מ בין יש בו מעשה או אין בו מעשה עיין בתשובותיו סי' ח' שכתב כן לענין בל יראה אמנם בכ"ז תורה הוא והרשות נתונה לכל תלמיד לומר כל מה שנראה לו. ולענ"ד נראה כדאמרן דלא לבד שהוא דוחק כמ"ש רעק"א ז"ל אלא שא"א לאומרו דבלאו שאב"מ בשוגג יהי' עבירה כיון דאין כאן לא מעשה איסור ולא מחשבת איסור:
אמנם ביאור הענין בדעת הפוסקים דעובר על בל יראה אף שאין ידוע לו מהחמץ נלע"ד דסוברים כיון דכתיב בתוה"ק לא יראה לך והיינו כמ"ש הרא"ש ז"ל שלא יהי' חמץ בביתו במקום שראוי ליראות הטילה התוה"ק החיוב עליו שלא ימצא חמץ בביתו דאם יהי' החמץ בביתו אף בלא ידיעה עובר בהלאו ומוטל עליו כל טצדקי שלא יהי' חמץ בביתו שלא יוכל לבוא לידי כך וזה נכלל בדברי הרא"ש ז"ל ואין זה דומה לבל תאחר ובל תותירו דהלאוין נאמרו לנוכח עליהם שלא יעברו ולכן אם הוא בשוגג ליכא איסור כנ"ל משא"כ בחמץ דנאמר בלשון לא יראה שפיר י"ל דהכוונה שלא יהי' חמץ בביתו ואין הלאו עליו שלא ישהה החמץ בביתו אלא שהתורה גזרה שלא יהי' חמץ בביתו וממילא מוטל עליו כל טצדקי דאפשר למיעבד שלא יהי' אצלו חמץ ואם יש לו חמץ אע"ג שאינו ידוע עובר בלאו משא"כ בלאוין שאסרה התורה על האדם שלא להותיר מבשר הפסח או שלא לאחר נדרו נראה הסברא כמו"ש דאם נכשל בשוגג ואינו מכוין כלל לאחר או להותיר הוי מתעסק גמור ואין כאן עבירה כלל. ויש להביא ראי' לזה מדברי התוס' סנהדרין (דף ס"ב ע"ב) ד"ה להגביה את התלוש שהקשו על שמואל דלמה צריך הטעם דמלאכת מחשבת לפטור מתעסק דשבת ת"ל מדכתיב אשר חטא בה ועיי"ש מה שתירצו בזה ולדברי רעק"א ז"ל דמתעסק רק מחטאת פטרה רחמנא אבל איסור תורה איכא א"כ שפיר צריך שמואל לומר הטעם דמלאכת מחשבת דמה"ט מתעסק אין כאן איסור תורה אלא ודאי דפשיטא להו להתוס' דמתעסק אין בו עבירה של תורה כלל וכיון דזה מודה רעק"א ז"ל שדוחק לחלק בין לאו שיש בו מעשה ללאו שא"ב מעשה א"כ ממילא ה"ה דלאו שאב"מ אין איסור של תורה במתעסק וא"כ הדרה קושיא לדוכתא מחמץ וע"כ כמ"ש דחמץ שאני. ולבי אומר לי שגם הג' מקו"ח ז"ל אינו כותב סברתו אלא בחמץ אבל בלאו שאב"מ שהזהירה התורה על האדם שלא לעבור עליו גם הג' ז"ל מודה דמתעסק לית בי' איסורא ודברינו בשיטת רש"י ז"ל נכונים:
ובאמת בישוב דברי רש"י ז"ל לכאורה י"ל בפשיטות לפמ"ש הרמב"ן ז"ל ריש ויקרא דקרא דונרצה לו לכפר עליו דבחייבי לאוין בשוגג מדלא כתבה התוה"ק בהם כפרה ע"כ דאין צריך כפרה וריצוי כלל וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דדוקא בנדר דמהני שאלה ויש לחשוש לבל תאחר במזיד כנ"ל שפיר הוי תקלה משא"כ בנדבה דל"ש שאלה כ"א בפתח א"כ ל"ש חשש בל תאחר כ"א בשוגג וזה לא הוי בגדר תקלה דלאו בשוגג כיון דא"צ כפרה לא הוי בגדר תקלה לכן פירש רש"י ז"ל משום תקלה דגיזה ועבודה דיש בו מעשה בשוגג ושפיר הוי תקלה בשוגג כיון דחזינן דצריך כפרה וא"צ כלל לחלק בין לאו שיש בו מעשה ללאו שאב"מ:
אמנם באמת בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל נראה ברור דאין הפירוש ברמב"ן ז"ל דא"צ כפרה כלל דאין זה שום סברא דשוגג לא יהי' צריך כפרה כלל ובפר בשוגג דחייבי מיתות בידי שמים ושגגת מיתת ב"ד שאין בהם כרת כמו מגדף שהביא הרמב"ן ז"ל בעצמו שם לומר דבכל אלו בשוגג אין כאן תקלה כלל וא"צ ריצוי אלא ברור הדבר בכוונת הרמב"ן ז"ל דל"צ בהם ריצוי קרבן כיון שהתוה"ק לא אמרה בהם קרבן על שגגתו כמו בכל שוגג בחייבי כריתות ע"כ דא"צ קרבן ומהני תשובה גרידא לתקן כל פגם החטא אבל לא דנימא דאין כאן תקלה אם עובר בשוגג זה בודאי לא יתכן לומר כן וראי' ברורה לזה דהרי קיי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה והוכיח מזה הר"ן ז"ל בסוגיא דשופר של עולה דה"ה במצוה היכא דנהנה א"צ כוונה דהנאה הוי כמו כוונה עיי"ש א"כ אכתי קשה אמאי לא נימא דעולה מכפר על אכילת נבילות וטריפות דאע"ג דאינו מכוין מ"מ כיון דנהנה הוי לי' כאלו מכוין וא"כ פשיטא דצריך כפרה ושוב י"ל דע"ז עולה כפרת ובזה ודאי לא יתכן לומר דאין כאן איסור כלל בשוגג כיון דנהנה חשיב כמכוין ועיין בשבת (דף קכ"א) דפשיטא להש"ס דקטן אוכל נבילות דומה לאיסורי שבת אע"ג דקטן הוי כשוגג והוי רק שוגג באיסור לאו דא"צ כפרה ע"כ כיון דנהנה חשיב כמכוין. ובזה כתבנו בחידושי ביצה לבאר דברי התוס' שם (דף כ"ה ע"ב) ד"ה אורח ארעא קמ"ל שכתבו לפרש הא דאמרו חז"ל נטיעה מקטע רגליהון דקצביא יען שממהרין לאכלו בלי בדיקה ואם נמצא אח"כ טריפה נענשין כשוגג ואין דינם כאונס עכ"ל מבואר מדברי התוס' דגם בשוגג בלאו איכא עונש וכתבנו דכוונת התוס' רק בלאו דאכילת טריפות כפמ"ש הר"ן הנ"ל דנהנה חשיב כמכוין א"כ כמו דלענין מצוה אמרינן דהוי כוונה ה"ה לגבי עבירה הוי כונה רק דאין לוקין ע"ז כיון דלא הי' מזיד גמור והתראה אבל עונש איכא והארכנו בזה שם ואכ"מ. והא דל"צ קרבן היינו דתוה"ק אמרה דבזה ל"צ קרבן לכפרה עכ"פ מבואר מזה דהוי תקלה וע"כ דכוונת הרמב"ן ז"ל כדאמרן דאע"ג דהוי בגדר תקלה אם נכשל בשוגג בלאו מ"מ ל"צ קרבן לכפרה כיון דחזינן דבכל שוגג כתבה התורה קרבן והכא לא כתבה התורה קרבן ע"כ דאינו צריך קרבן לרצות אבל זה ברור ופשוט דהוי בגדר תקלה ומכשול אם נכשל בעבירת לאו בשוגג ובאמת בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל שם יש לי עיון קצת דבסוף דה"ק הביא דברי המדרש דעולה מכפרת על הרהור הלב והביא מקרא דאיוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם הדא אמרה שאין עולה באה אלא על הרהורי הלב וקשה הא מברך השם הוי עיקרו בלב וא"כ ממ"נ אם כוונתו על שוגג הלא כתב הרמב"ן ז"ל דא"צ עולה לכפר ואם במזיד מה מהני עולה הא נראה פשוט דמגדף בלב במזיד הוי בר חיוב מיתה אלא דהב"ד אין יכול להענישו משום דא"י המחשבה אבל ברור דלא יתכפר בעולה. ועלה בדעתי דבדקדוק נקט בקרא וברכו "אלקים" דהוי כינויין והוא רק באזהרה ושפיר י"ל דהוי רק כמו מחשבת שאר עבירות וכמו בעובר על לאו שאב"מ דעולה מכפרת כמ"ש הרמב"ן ז"ל אמנם זה תליא בפלוגתא בגמ' אי איוב ישראל הי' או ב"נ הי' דאם נימא דהי' ב"נ הרי מוזהר. על הכנויין ואזהרתן זו היא מיתתן ול"ש בזה עולה לכפרה אך נראה דאיוב עשה זאת רק לתוס' זהירות או דאין הכוונה כפשטא על ברכת השם רק הרהור אחר דרכי השי"ת דזה בגדר אבזרי' דברכת השם אבל זה פשוט דבברכת השם ל"ש עולה לכפר והבן כי קצרנו וסמכנו על המעיין] לכן נראה כמ"ש דאע"ג דפשיטא דשוגג דלאו הוי תקלה מ"מ בלאו שאב"מ יש סברא גדולה לומר דאינו בגדר תקלה כיון דאין כאן איסור כלל לא במעשה ולא במחשבה וצריך עוד עיון וחיפוש בזה בש"ס אם אין סתירה לזה ואי"ה עוד חזון למועד:
אמר המחבר כ"ז כתוב אצלי זה זמן כביר ועתה בסדרי הדברים לדפוס בא לידי ספר חלקת יואב לידידי הגאון המובהק מו"ה ר' יואב יהושע נ"י האב"ד דק"ק קינסק וראיתי בתשו' בח' או"ח סי' ו' הביא דברי המקו"ח הנ"ל ותמה עליו מהא דאמרינן בנזיר (דף מ"ב ע"א) על הא דמבואר במשנה דנזיר חופף ומפספס אבל לא סורק דטעמא דסריקה אסור משום דלהסיר נימין המדולדלין נתכוין מבואר דבלא"ה לא היתה הסריקה אסורה ואע"ג דבנזיר איכא גם עשה דקדוש יהי' גדל פרע ועשה זו עובר אף בלא מעשה ג"כ ואעפ"כ פשיטא לש"ס דדבר שא"מ מותר אם כן מבואר היפך דברי המקו"ח והיא קושיא גדולה וראוי' אליו ועיין ס"ו שם שרוצה לתרץ קושיא זו עפ"מ שרוצה לחדש דבנימין המדולדלין כיון דאינן מחוברין גמורין שוב ליכא בהו העשה דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו דכשאנו דנין על הגוף הוי כתלושין ול"ש בזה אלא הלאו דמגלח ובזה האיסור מצד המעשה דוקא. אלו תוכן דבר' ולע"ד יש לעי' בזה הרבה א' איננו מוסכם לכ"ע דבלאו א"ע כ"א במעשה. וידעתי שכוונת הגאון שיחי' לד' הריטב"א אבל איננו מוסכם נראה להיפך דקיי"ל א' המגלח וא' המתגלח ואפי' אם גלחו אחר לוקה הנזיר נראה דל"צ מעשה ואפי' א"נ כמו"ש המשנת חכמים דאינו חייב המתגלח כ"א במסייע היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור י"ל דל"צ מעשה כמו דאיכא עשה אף בלא מעשה. ב' לא אדע מה קאמר מר והלא על זה אנו דנין דלדברי המקו"ח יקשה למה צריך הגמ' לתרץ להסיר נימין המדולדלין נתכוין דאל"כ לא יהי' אסור מצד דבר שא"מ והרי כיון דאיכא עשה דקדוש יהי' ומטעם זה אסור אף דשא"מ א"כ יש לאסור הסריקה משום דדילמא ע"י הסריקה יתלשו השערות הקבועות בראש ואע"ג דבכ"מ דאש"מ מותר הכא אסור מצד העשה דקדוש יהי' כנ"ל. ג'. עיקר סברת הגאון שיחי' לחלק בין לאו לעשה דלאו איכא גם בשערות המדולדלות ועשה ליכא יען דהלאו על השערות אינו מובן לענ"ד דמנ"ל לחלק בין הלאו ועשה והרי המחבר עצמו כאשר רוצה לחזק דבריו דהחיוב על השערה דהשערה קודש הביא ראי' מהעשה דאמרה תורה קדוש יהי' גדל פרע וא"כ איך רוצה להפריד בין הלאו ועשה ובאמת תמהני על בקי כמותו שלא זכר דברי הג' חת"ס ז"ל בחיו"ד סי' ק"מ שכתב להיפך ממש דבשערות המדולדלין כיון דכבר נעקרו מהגומות ותלוין במקצת לית בהו משום השחתה גם בנזיר והא דאסרינן בנזיר הוא רק מכח העשה דקדוש יהי' עיי"ש שכתב שהדברים נראין אמתיין וא"כ מבואר להדיא מד"ק דגם העשה אינו עובר כ"א במכוון ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ. ועי' בסי' ז' שם שהאריך הגאון המחבר שיחי' ברוב גאונו לברר דאף עבירת שוגג הוי עבירה מכמה דוכתין ואכ"מ לפלפל בכ"ז אמנם זאת ראיתי שבכל המקומות שהביא הוא רק כשעובר עבירה במעשה אבל שיהי' עבירה במתעסק אפי' אם הוא בלי מעשה לא מצאתי שום ראי' בדברי הרב שיחי' ולכן אין מדבריו סתירה לדברינו ודו"ק היטב בכל זה: