במס' כתובות (דף נ' ע"א) א"ר אילעאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות אמר ר"נ ואיתימא ראב"י מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וברש"י ז"ל המבזבז לעניים מחומש שבנכסיו שלא יצטרך לבריות עכ"ל לכאורה צע"ג בכוונת רש"י ז"ל מה זה שהוסיף על האמור בגמ' הא טעם זה מבואר בגמ' שמא יצטרך לבריות ומה כוונת רש"י ז"ל בזה. ולכאורה עלה בדעתי בכוונת רש"י ז"ל להכריח דפירוש המבזבז היינו לעניים דבזה יש סברא לומר שאסור לו לבזבז הכל וסופו שיהי' הוא עני דהרי חייך קודמין לחיי חבירך ולכן כיון דאמרינן בגמ' שמא יצטרך לבריות ע"כ דהך מבזבז לעניים קאי דבזה שפיר מובן תקנת אושא שאל יבזבז יותר מחומש משא"כ בשאר מצ"ע אם ירצה לבזבז יותר מחומש הרשות בידו ולא תקנו חכמים בכלל בזה אמנם ברמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות ערכין הי"ג כתב בזה"ל לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו אלא כל המפזר ממונו "במצות" אל יפזר יותר מחומש. נראה מבואר מדברי הר"מ ז"ל דלמד דין זה דתקנת אושא קאי על כל המצות ולאו דוקא על צדקה רק דכללא דלא יפזר אדם במצות יותר מחומש ויש מקום לומר להיפך ג"כ דרש"י ז"ל מפרש על צדקה ומכ"ש מצות שבין אדם למקום לחודא דקילא מצדקה דהוי מצות שבין אדם לחבירו ויש בהם כמה לאוין ג"כ אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דמבזבז לא קאי על צדקה דחמירי אלא על שאר מצות [וכבר העירותי בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ס"ד על הר"מ ז"ל פי"ג מהלכות גזילה ואבידה ה"י שלא כתב דעוסק במצוה פטור מן פרוטה דר"י אלא ממצות עשה עיי"ש] ויש לומר מקור לדברי הר"מ ז"ל הכא בשאילתות דר"א גאון סוף פ' תרומה שכתב בזה"ל ברם צריך אילו מאן דאתא ואמר בעינא דאפקיר נכסיי עד כמה יהבינן לי' רשותא למיתן. ת"ש דתניא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וה"מ מחיים אבל לאח"מ עד תילתא וכן הילכתא עכ"ל. מבואר מדברי השאילתות דלמד הפירוש במבזבז היינו בהפקר והנה הפקר אע"ג דהוא ג"כ מצוה מ"מ אינו כמו צדקה דהפקר בין לעניים ובין לעשירים וס"ל להר"מ ז"ל דבזה אמרי' דאל יבזבז יותר מחומש כיון דבהפקר ליכא לאוין כיון דכולל גם עשירים אמנם בצדקה י"ל דאינו בכלל זה ויש להעיר בזה לפ"ד רוב הפוסקים דצדקה הוי בכלל גבוה ואמרינן בי' אמירה לגבוה כמס"ל דמי. ועיי' בת' הרדב"ז ח"ב סי' תת"ב. ולכאורה הא בערכין (דף כ"ח ע"א) מבואר בגמ' דמקשינן על ראב"ע היינו ת"ק ותרצינן איכא בינייהו דר"א. מבואר דצדקה הוי בגדר הדיוט ואינו בגדר גבוה ומוכח מזה כשאילתות דר"א דתקנת אושא היינו בהפקר דוקא וכיון דכולל גם לעשירים הוי בגדר הדיוט אבל בצדקה שפיר י"ל דחמירי והבן כי קצרנו וסמכנו על המעיי':

ועיין בספר אתוון דאורייתא לידידי הגאון מוהר"י מבענדין נ"י כלל טו"ב שהאריך לברר דהפקר יש בו ענין מצוה ואם הי' רואה דברי השאילתות הי' שמח שנראה להדיא דעתו ז"ל דהפקר הוא מצוה וע"ז הוצרכו לתקן שאל יבזבז יותר מחומש אמנם זה נראה ברור דבין לדעת רש"י ז"ל ובין לדעת הר"מ ז"ל ל"ש תקנת אושא אלא במצוה שאינה עוברת ואינה מחויבת כמו שכתב הר"מ ז"ל להדיא לקמן אפי' בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה התורה על הממון וכו' ק"ו לדברים שלא נתחייב בהן עכ"ל. מבואר מדברי הר"מ ז"ל דקאי על מצוה שאינה חיובית וממקומו הוא מוכרע כיון דנלמד מקרא דיעקב דאמר אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ויעקב אבינו לא קאמר אלא על נדרים שאינו חייב בהן אבל במצוה וצדקה המחויבת כגון דקיימא קמי' עניים ואין להם לאכול פשיטא דלא מיפטר בחומש ולהניח את העניים להיות רעבים ללחם וכ"כ בתשו' מאהבה ח"ג עיי"ש מה שהאריך בזה. וכן נראה מבואר מדברי הגמ' ב"ק (דף ט') דאי' התם אמר ר"ז אמר ר"ה במצוה עד שליש ומקשי' בגמ' מאי שליש אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי לי' תלתא מצותא לותיב לכולי' ביתי' אלא אמר ר"ז בהידור מצוה עד שליש במצוה עכ"ל הגמ'. וקשה לכאורה דסד"א דהו"א דקאי על שליש מממונו דצריך לפזר במצ"ע למה לא מקשה הגמ' מתקנת אושא דתקנו שלא יבזבז יותר מחומש א"ו כדאמרן דבתקנת אושא מיירי במצוה שאינה חיובית ובזה אמרו דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש משא"כ הכא מיירי בגמ' במצוה המחויבת והו"א דמחויב לפזר שליש מהונו לקיים מצוה המוטלת עליו וע"ז מקשינן בגמ' אלא מעתה אי איתרמי לי' תלתא מצותא לותיב לכולהו ביתא ותרצינן דר"ז ל"ק כלל בדין זה אלא בדין הידור מצוה כן נראה פשטות דברי הגמ' וכן פירשו הסוגיא כל הראשונים ז"ל. אלא מה שאני מתקשה בזה דלפי"ז מה הוא האמת הגבול שגבלו חז"ל במצ"ע המוטלת עליו עד כמה הוא חייב לפזר עליו לקיים המצוה כי בכלל תקנת אושא לא הי' זה ועל שליש מהונו פשוט להגמ' דאין כאן חיוב וצ"ע גבול החיוב בזה במצ"ע כלולב ואתרוג וסוכה עד כמה הוא חייב לפזר עליו לקיים המצוה ועיין ברי"ף פ"ג דסוכה הביא דברי הגמ' הנ"ל ובר"ן ז"ל שם הביא דברי כל הגמ' ודברי הראב"ד ז"ל המובא בשטמ"ק ב"ק. והנה מלשון הראב"ד ז"ל כפי"מ שמובא בשטמ"ק ב"ק שכתב בזה"ל במצוה עד שליש קשיא לי' וכי יש דמים למצות ואיך יכול לומר שלא יקנה לולב ואתרוג אלא כדי כך וכך ומי שם להם דמים והלא מצוה א' תשוה כל ממונו וי"ל עד כדי שלא יבוא לכלל עוני ויצטרך לבריות כמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש עכ"ל נראה בכוונתו דשליש לאו דוקא רק דבמצוה הגבול באמת עד שלא יהי' חשש שיבוא עיד"ז לידי עניות וע"ז הביא ראי' מהא דאמרו חז"ל במצוה שאינה מחויבת שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מטעם חשש הנ"ל ה"ה במצוה המחויבת אע"ג דבודאי חייב לבזבז יותר מחומש מ"מ היכא שיש לחוש באמת שיעני ויצטרך לבריות פטור מחיוב המצ"ע המוטלת עליו, ולא אכחד כי כשאני לעצמי כתבתי בחידושי לב"ק די"ל פירוש הגמ' בענין אחר דאם אין לאדם שום עצה לקיים מצ"ע אלא אם יתן כל הונו בוודאי דמחויב ליתן כקושית הראב"ד ז"ל והא דאמר ר"ז אמר ר"ה במצוה עד שליש היינו במצות אתרוג ולולב דיש לו עצה לקיים המצוה ע"י מתנה ע"מ להחזיר להשתדל אצל אחר שיקנהו לו במתנה ע"מ להחזיר ע"ז אמר ר"ז אמר ר"ה דאעפי"כ מחויב ליתן עד שליש מהונו שיקיים המצוה משלו ושלא ישתדל אצל אחרים להשיג המצוה וע"ז מקשינן בגמ' דזה אין סברא כלל דא"כ בשביל שלשה מצות כאלו יהי' צריך ליתן כל ממונו וזה אינו מסתבר כיון דאפשר לו ליתן עצה שיקיים המצוה וממונו אל יחסר אין לו לאבד ממונו בשביל לקיים המצוה כהילכתה מן המובחר וע"ז תרצינן בגמ' אלא אמר ר"ז בהידור מצוה עד שליש במצוה והיינו כדאמרן דעד שליש יותר משוי' של המצוה חייב אדם לפזר משלו שיהי' המצוה משלו דגם זה בכלל הידור מצוה ולא מיירי כלל ר"ז ממי שאין יכול לקיים המצוה המוטלת עליו בשום אופן אם לא יפזר כל ממונו דבזה י"ל כיון דקיי"ל דאונסא כמאן דלא עבד לא אמרי' חייב אדם ליתן הונו לקיים מצות עשה ואפי' א"נ דבל"ת שאב"מ אינו חייב ליתן כל ממונו היינו טעמא דאונסא כמאן דלא עבד ולא עבר על הלאו אבל על קיום מצ"ע י"ל דפשיטא לש"ס דאם אין לו שום עצה לקיימה אלא אם יתן כל הונו חייב ליתן כל הונו וכל השו"ט בסוגיא הי' במצות לולב ואתרוג וכמו שכתבתי לעיל:

אמנם מדברי רבותינו הראשונים ז"ל הרי מבואר להיפוך ופשיטא להו דא"צ לבזבז על עשה כל הונו עד שיעני ויצטרך לבריות. ודרך פילפול אמרתי טעמא דמילתא עפמ"ש הרביד הזהב פרשת ואתחנן דאפס לא יהי' בך אביון הוא לאו וכיון שאמרה תוה"ק שאסור לאדם להיות עני ממילא אף במקום מצוה המוטלת עליו אסור לפזר כל ממונו ואין לומר בזה עדל"ת כיון דאינו בעידנא שהל"ת נמשכת אחר שיקיים העשה ג"כ ובכה"ג לא אמרינן עדל"ת. ויש להעיר בזה מטומאת כהן במקום אבידה דג"כ מבטל העשה דקדוש והי' כל זמן שהוא טמא אף לאחר שקיים המצוה וכן באמר לו אביו היטמא ויש להאריך בזה ואכ"מ. יהי' איך שיהי' הדבר פשוט בפי כל הפוסקים דבעשה א"צ ליתן כל ממונו לקיים המצוה. אמנם זה מקרוב בא לידי ספר חלקת יואב לידידי הגאון המובהק מוהר"י יהושע שליט"א האב"ד דק"ק קינצק וראיתי בדיני אונס ענף ו' שהרבה בקושיות על דין זה והעלה מכח זה דבר חדש מאוד ויען שחביבין עלי שמעתתא דרב אמרתי אעבור פרשתא דא ואתניי' ואבוא על סדר דבריו היקרים בראש דבריו אמר מר בזה"ל והנה קשה לי איך נפרנס הברייתא דסוף פ"ק דקידושין דפליגי ר"י ורבנן בלפדות את בנו ולעלות לרגל איזהו מהן קודם והלא אינו מחויב לעלות לרגל כיון שאין לו:

ולענ"ד כמה תשובות בדבר, א'. דהרי מלשון הגמ' נראה דמיירי בעשיר רק דעתה אין לו על שני המצות ומסופק איזהו מצוה יעשה כמבואר להדיא בלשון הגמ' דחכמים ס"ל דפודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ור"י ס"ל דעולה לרגל ואח"כ פודה את בנו וכן מבואר למעיי' בר"מ פי"א מביכורים ה"ד שכ' בזה"ל הי' בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לזה כדי לזה ולזה פודה את בנו "ואח"כ עולה לרגל" עכ"ל ולכאורה תמי' דהרי התחיל שאין לו לשניהם ומסיים דאח"כ עולה לרגל אלא וודאי שכוונת רבינו ז"ל דמיירי באיש עשיר רק דעתה אין לו על שניהם ואינו יכול להשיג באותה שעה בשאלה קמ"ל דמצוה דפדיון הבן קודמת וזה מוכרח לפי דעת המקנה שהקשה הא לר"א דקיי"ל דמי שאין לו קרקע פטור מראיי' א"כ הכא דאין לו אלא חמש סלעים א"כ בלא"ה פטור מראיי' כיון דאין לו קרקע ותירץ דמיירי שיש לו קרקע רק דעתה אינו מוצא קונה וכיון דאין פודין בקרקעות הרי אין לו עצה כרגע לעשות שני המצות וא"כ י"ל דמיירי בעשיר גדול:

ב) אף לפי דברי הגאון שיחי' דמיירי בעני ואין לו (למצות פדיון הבן ושפיר פליגי איזהו מהן קודם) אלא חמש סלעים מ"מ כיון דמודה דשליש מהונו צריך ליטול לקיים המצ"ע דעלי' לרגל א"כ זה העני שיש לו עתה חמש סלעים אי נימא דמצות ראיי' קודמת הרי מחויב ליטול שליש למצות ראיי' וי"ל דהשליש יספיק לו למצות ראיי' וממילא לא ישאר לו למצות פדיון הבן ושפיר פליגי איזהו מהן קודם:

ג) י"ל עפ"מ דנראה לחדש דלרבנן דס"ל דפודה את בנו ואח"כ עולה לרגל משום דכתיב את בכור בניך תתן לי והדר ולא יראה פני ריקם נראה דה"ה אם כבר קיים ראיית פנים ביו"ט ראשון ויש עליו עתה חיוב ראיית קרבן והגיע עתה זמן לפדות את בנו מ"מ פדיון הבן קודם כיון דגלי קרא דפדה"ב קודם ללא יראה פני ריקם נראה דגזה"כ דאף דמקום שכבר איכא עליו חיוב הל"ת דלא יראה פני ריקם ג"כ מצות פדה"ב קודמת וא"כ י"ל דבזה פליגי שפיר ר"י ורבנן איזהו קודם כיון דבל"ת חייב ליתן כל ממונו לא מיבעי' לדעת הריב"ש דבל"ת אף בשוא"ת חייב ליתן כל ממונו וכמו שכתב הגאון המחבר שיחי' בפשטות א"כ בודאי א"ש אך אפי' להחולקין על הריב"ש מ"מ י"ל דהכא מודים דנהי דלענין מלקות הוי לשאב"מ מ"מ מיקרי יש בו מעשה כיון דע"י מעשיו שקיים ראיית פנים עובר בלאו דלא יראה פני ריקם והדברים עתיקין בספרי האחרונים ועיי' בהגהות אמרי ברוך על הטו"א ריש חגיגה ואכמ"ל. ולת' האלה נתכוון גם כבוד ידידי הרבני החריף הותיק מו"ה מרדכי מענדיל נ"י מפ"ק:

ד) נראה בזה והוא העיקר לתרץ קושית הגאון שיחי' כיון דהכא מיירי שצריך לו המעות לקרבן ראיי' וגם לצורך קרבן לגבוה א"כ י"ל דזה אינו בגדר שגדרו חז"ל דמצ"ע עד שליש בממונו דקרבן שהוא לגבוה שפיר י"ל דחייב ליתן כל ממונו וראי' לזה ממ"ש התוס' יו"ט פ"א דשקלים לפרש הא דבשקלים א"צ לעמוד בחוץ אלא נכנס לביתו למשכנו כיון דמצות גבוה עליו משא"כ פריעת בע"ח אע"ג דנמי מצוה היא אין למידין ממנה למצות גבוה עכ"ל וביאור הדבר כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הטעם דאין מברכין על נתינת תרומה כיון דמשלך הכל ומידך נתנו לך מה שנותן לגבוה אינו בגדר נותן משלו לכן נראה דה"ה הקרבנות שהוא חייב לגבוה אינו בגדר זה שיהי' תליא בשליש ממונו או ביותר משליש כיון דמשלך הכל אמנם לצורך מצוה שפיר י"ל דאינו חייב לבזבז יותר משליש הונו וזה נכון לפע"ד. ה). ובעיקר קושית הגאון שליט"א דרך כלל נלע"ד דלא קשיא כיון דזה שאמרו חז"ל שלא יתן כל ממונו לקיום מצ"ע אינו חוקה רק הטעם שלא יעני לגמרי ויהי' צריך לבריות א"כ היכא דאיכא לפניו ב' מצות פדה"ב ועולת ראיי' ואנו מסופקין איזהו מהם קודם שפיר יש מקום לומר דחייב בעולת ראיי' דאין לומר דאינו מחויב ליתן כל הונו לקיום המצוה דראיי' ז"א כיון דכל הטעם שלא ישאר עני וא"כ הכא דא"נ דא"ח בראיי' הרי חייב בפדיון הבן וכיון שסוף סוף צריך להוציא ממון זה שיש לו על איזהו מצוה המוטלת עליו א"כ שוב אמרי' דחייב בראיי' ג"כ דהרי זה ברור דאפי', א"נ דאינו חייב ליתן כל הונו מ"מ אם עשה המצוה קיים מצ"ע ובר חיובא הוא אלא שחז"ל פטרו אותו שלא יעני ויצטרך לבריות א"כ אם בלא"ה יש מצוה אחרת לפניו שוב חייב במצוה זו ג"כ:

ובזה ל"ק ממילא מה שהקשה עוד הגאון שיחי' מהא דנר חנוכה וקידוש היום דמספקא לי' לרבא בשבת איזהו מהן קודם והרי בנ"ח קיי"ל דמוכר כסותו כמו"ש הג' רעק"א ז"ל דצריך ליתן בעדו כל ממונו משא"כ בקידוש היום עכ"ל. ונראה דכוונת הגאון שליט"א לדברי הר"מ ז"ל סוף הלכות חנוכה שכתב להדיא דין זה דאין לו אלא פרוטה אחת וצריך לנר חנוכה וקה"י. אמנם לפ"ד ל"ק כיון דסוף כל סוף צריך להוציאה על נר חנוכה עכ"פ א"כ שוב גם חיוב קה"י לא פקע. איברא דקושי' זו בלא"ה ל"ק מידי לענ"ד ואני מתפלא על הג' שיחי' דפשוט לי' דלדעת הפוסקים א"צ ליתן כל ממונו לקיום מצ"ע ה"ה דא"צ להוציא פרוטה אחרונה שיש לו לקה"י ולענ"ד נראה ברור להיפך כיון דהוא בכלל הוצאת שבת וקיי"ל בזה דצריך להשתדל בכל יכולתו שיהי' לו להוצאת שבת וכמו שאמרו חז"ל לוו עלי ואני פורע א"כ נראה פשוט דעל קה"י ג"כ חייב לעשות כל טצדקי דאפשר למיעבד שיהי' לו יין על קה"י. ובטור או"ח סי' רמ"ב וכ"ע מודי' דצריך להוציא פרוטה אחרונה שיש לו על הוצאת שבת וקה"י על היין בכלל:

עוד כתב הגאון שליט"א להקשות מדברי הטור בשם בעל העיטור באו"ח סי' תפ"ג שכתב בזה"ל וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים וכו' לכן ימכור מה שיש לו "ולהוציא הוצאות" עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך לחזר אחר לולב ואתרוג עכ"ל. הרי מבואר בדברי בעל העיטור דגם בלולב ואתרוג מחויב למכור מה שיש לו להוציא הוצאות לחזר אחריו כנראה מלשונו ז"ל וזה היפך דעת הפוסקים דבמצוה א"צ ליתן כל הונו לקיים העשה. אלו דברי קדשו. ודא ודאי קושיא הוא. ואין בידינו תירוץ אחר אלא שהבעה"ט פליג באמת על הראב"ד והרשב"א ושאר פוסקים וס"ל דגם במצ"ע חייב ליתן כל ממונו וצריך להוציא כל מה שיש לו לחזר אחרי מצוה מחויבת. ופירוש הגמ' ב"ק (דף ט') דנראה דגם שליש מממונו א"צ להוציא עבור מצוה המחויבת עכצ"ל כמש"כ לעיל דהתם לא מיירי באופן שא"א לקיימה אלא אם יוצא הוצאות דבזה פשיטא דחייב להוציא כל הונו עיי"ש וא"צ לכפול הדברים. ותלי"ת שנתקיים פירושי בגמ' לשיטת העיטור ז"ל:

עוד כתב הג' שיחי' להקשות מהא דקיי"ל דחייבי עולות ושלמים ממשכנין ואין מסדרין בהם רק נוטלים כל ממונם ולמה הא בעשה א"א ליתן כל הונו. והנה מתוך מה שכתבנו בישוב קושי' א' אות ד' גם קושיא זו מתורצת דאינה מחובות שחייב לגבוה על מצות דהרי זה שנדר עולות ושלמים לגבוה הרי חייב לגבוה לשלם ואפי' אם כוונת הג' שיחי' על עולות ראיי' ושלמי חגיגה שאינן באין מכח נדרו ג"כ ל"ק כיון דמצות גבוה הן וזה חלוק מכל המצות כמש"ל. היוצא לנו מכל זה שכתבנו שאין מכל אלו מקומות ראי' נגד דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל דס"ל בהדיא דאף במצוה המחויבת א"צ ליתן כל ממונו:

ועתה נבוא לדברי הג' שליט"א מה שבא לחדש מכח קושיות אלו וכתב בזה"ל אשר ע"כ נלפענ"ד דהא דאין אדם מחויב ליתן כל ממונו בעד מצ"ע הפירוש רק שאינו מחויב ליתן בעד הדבר יותר מכדי שווי' כדי שיוכל לקיים המצ"ע. אבל מה ששוה הדבר באמת בזה חייב ליתן כל ממונו בעדו וזה אמרם המבזבז כו' היינו ליתן יותר מכדי שווי' משא"כ בעד מה ששוה באמת. ואף גם במבזבז נ"ל דאינה רק מן התקנה שהתקינו באושא עכ"ל הג' שיחי'. והנה לא אדבר בעצם הסברא אשר ניתן להאמר וראוי הוא לחכם גדול כמותו. אמנם לא אדע כיון שאינו מפורש בשום מקום דחייב ליתן כל ממונו במצות לולב ואתרוג כ"א בבעל העיטור ושם מבואר להדיא דלאו דוקא עבור שיווי האתרוג אלא שחייב להוציא הוצאות ולחזר עליו שיהי' לו לולב ואתרוג כל ממונו. וא"כ מבואר מדבריו להיפך ממ"ש הג' שיחי'. ועיקר פירושו בתיבת "מבזבז" הנה כבר כתבתי למעלה בשם רש"י ז"ל דעיקר תקנה הי' לעניים ואינו סובל פירוש הגאון שיחי' דמה שייך בזה פחות או יותר משיווי וגם לדעת השאילתות הרי פירוש מבזבז מפקיר. אמנם מלבד כל זאת הרי זה הלשון מבזבז לא מצאנו בש"ס אלא במצוה שאינה חיובית ובזה אין ענינה בשליש אלא בחומש והכא במצוה המחויבת אינו מבואר בש"ס לשון המבזבז כ"א ברש"י ז"ל. וכן מ"ש הגאון שיחי' דהוא מתקנת אושא אינו מובן כלל שכבר בררנו למעלה שאין ענין זל"ז כלל וכמו שמבואר בש"ס וראשונים. אמנם בעיקר דברי הג' שיחי' מודינא לדבריו שעני המתפרנס בלא"ה מן הבריות בודאי חייב ליתן אף פרוטה אחרונה שלו לדבר מצוה המחויבת כיון דל"ש בי' הטעם שלא יעני אמנם באדם המתפרנס משלו וא"צ לבריות ועיד"ז שיקנה לולב ואתרוג אפי' בשוויים יפסיד את פרנסתו ויהי' עיד"ז נצרך לבריות ואין לו שום עצה לצאת המצוה באופן אחר אני מסופק טובא אם צריך שיעני את עצמו לקיים המצוה ולפי דעתי זה בכלל חוזר על הפתחים לקיים המצות עשה. וכן נפ"מ ברוב אנשים בינונים שיש עליהם חיוב מצות כתיבת ס"ת וזה מצ"ע חיובית מדינא כמו"ש רש"י ז"ל בב"ק דף הנ"ל ואם רוצין לקיים מצוה זו צריכין באמת להוציא כל הונם בשיווי המצוה כי ס"ת כהלכתה שוה באמת איזהו מאות רו"כ נראה פשוט דלדעת רוב הפוסקים הראשונים ליכא בזה חיוב דא"צ שיעני עצמו עבור מצ"ע. ואין זה צורך בתקנת אושא כלל. ובתקנת אושא לא תקנו אלא במצוה שאינה מחויבת שלא ליתן יותר כ"א בפעם הראשון החומש מהונו ואח"כ החומש מהריוח וזה מצד שחששו שמא יעני אבל היכא שבטח יעני אין צורך לתקנת אושא כלל רק הוא מה"ת שא"צ ליתן כל ממונו לקיום מצ"ע. ועיי' ברביד הזהב פ' ואתחנן בקרא דובכל מאודך בשם הלבוש מ"ש בזה דזה בכלל וחי בהם דעני חשיב כמת. או מקרא דלא יהי' בך אביון. וגדולה מזו שיטת המרי"ו מובא בדברי הג' המחבר שיחי' דאף בל"ת א"צ ליתן כל ממונו ובכל מאודך רק בעכו"ם כתיב נראה דס"ל דאי לאו קרא ה"א דאונס ממון חשיב אונס. א"כ אף לדעת הפוסקים דלא כהמהרי"ו ה"ד בלאו אבל במצ"ע לא כמ"ש הפוסקים. וראיתי להגאון שיחי' שתמה על המהרי"ו ז"ל מהא דמבואר באנוסים היינו מחמת ממון דנעשו רשעים:

ולענ"ד נראה פשוט דאפי' למ"ד דאדם מותר להציל עצמו בממון חבירו מ"מ זה דוקא להציל את עצמו אבל להציל את ממונו בממון חבירו פשיטא דאסור. וכבר כתבתי במק"א דבאמת בשפיכת דמים הא דאמרינן יהרג ואל יהרוג הוא מכח סברא דמה חזית אמנם להציל את עצמו בעבור ממון חבירו בזה ל"ש הסברא דמה חזית ולכן פליגי בזה אי מותר להציל עצמו בממון חבירו אע"ג דג"כ הוי אבזרי' דשפכ"ד כמ"ש הפוסקים ומעתה זה דוקא להציל את גופו בממון של חבירו אבל להציל את ממונו בממון של חבירו שוב אמרינן מה חזית והוי מכח סברא ופשיטא דאסור לכ"ע. וי"ל דזה פירוש הירושלמי שבת סו"פ שמונה שרצים. לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני אלא אפי' חמוס את פלוני עכ"ל. ועיי' במפרשים. ולהנ"ל י"ל בפשיטות דהירושלמי בא לומר דאם אומר לו חמוס את פלוני ואם לאו אני אחמסך הוי דינו כהרוג את פלוני וא"ל אני אהרגך דבשניהם שייך סברא דמה חזית ולכן אפי' א"נ דובכל מאודך קאי רק בעכו"ם לחודא מ"מ בשפכ"ד דהוא מכח סברא לאו דוקא בשפכ"ד גמור אמרינן יהרג ואל יעבור אך אפי' באנס אותו ליתן לו ממון חבירו אמרינן מסברא דמחויב ליתן לו ממונו ואסור להציל ממונו בממון חבירו כנלענ"ד נכון בשיטת המרי"ו ז"ל [ואין הספר מרי"ו לפני לראות גוף דבריו אם כוונתו דוקא על עכו"ם לחודא או על ג' עבירות ויש להאריך טובא בזה ואכ"מ] אמנם מה שיש לתמוה על המרי"ו ז"ל הוא מדברי הגמ' ביצה שהביא הג' המחבר שיחי' דהרי מבואר שם (דף כ"א ע"א) מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לביהמ"ד בשחרית מצאו ר"י ב"ב אמר לו מפני מה לא באת אמש לביהמ"ד אמר לו בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל ופטרנום לשלום. אמר לו תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה התורה לכם ולא לעכו"ם עכ"ל הגמ'. מבואר מזה דבשביל לאו הבא מכלל עשה היו חייבים להניח ליקח כל רכושם והוא תימה רבה על המרי"ו ז"ל והג' המחבר שיחי' מייתי מכאן ראי' דבמצ"ע חייב ליתן כל ממונו ואין מזה קשי' לשיטת הריב"ש ז"ל דלא מפליג בין קו"ע לשב וא"ת אלא בין עשה לל"ת אמנם לדעת המרי"ו לכאורה תמוה טובא כנ"ל:

אמנם זה זמן רב כבר כתבתי בחידושי לתרץ הקושי' הנ"ל דבאמת יש לדקדק על הלשון דאמר לו ר"י בן בבא תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם נראה דמסופק הי' בזה ואמאי לא אמר לו בבירור דעברו על הלאו דלכם ולא לעכו"ם. לכן נראה דהנה האחרונים נסתפקו בלאו הבא מכלל עשה שהזמ"ג כיון דדינו כעשה אם נשים חייבות בו. ועיי' בזה בתשו' חת"ס ובנפש חי' למורי הגז"ל שהאריך הרבה בזה דיש לומר דאשה מותרת לבשל ביו"ט לצורך נכרים דאינה מוזהרת בלאו דלכם ולא לעכו"ם מה"ט ומעתה א"ש הא דאמר ר"י ב"ב בלשון תמי' כיון דאמר לו סתם ששחטו להם עגל משמע דהם בעצמם שחטו ע"כ יצא שכרם בהפסידם דלא היו אנוסים דהיו יכולים לשוחטו ע"י אשה. אך באמת כבר כתבתי במקום אחר שהעיקר דנשים מוזהרות בלאו הבא מכלל עשה שהזמ"ג. ופירוש הגמ' י"ל דהי' ר"י ב"ב מסופק דאפי' א"נ דמותר לעבור על עשה במקום ממון היינו דוקא אם אונסין אותו ע"ז שיעבור על הלאו ואם לאו יתן את ממונו אבל הכא שבאו לחטוף את העיר והם עיד"ז פייסו אותם במה שעברו על הלאו זה הוי רצון גמור דהצלה הוא רצון כמ"ש הפוסקים כיוצא בזה בישוב דברי הר"מ ז"ל דפסק דעבר ונתרפא בג' דברים דדנין אותו כפי הראוי לו דהוא מה"ט דהצלה הוי רצון ה"ה דבכל התורה כולה אע"ג דקיי"ל דא"צ ליתן כל ממונו עבור עשה או ל"ת היינו דוקא אם הוא אונס בזה דהיינו שא"א להשיג את המצוה עד שיתן כל ממונו או שאונסין אותו לעבור על העבירה אם לא יתן ממונו אבל כשרוצין לקתת ממנו ממונו והוא הולך להציל את עצמו בלאו בזה הוי רצון ול"ק על המרי"ו ז"ל מסוגיא הנ"ל. ויש להאריך עוד בכל זה ולברר הדברים להלכה אך ידעתי מועט ערכי שאין אני כדאי לחוות דעתי הקלושה בדברים העומדים ברומו של עולם. אך לחיבת הקודש של דברי כבוד הגאון בעל חלקת יואב שליט"א אמרתי להשתעשע בדבריו היקרים מה שיש להעיר בזה כדרכה של תורה. והמעיין יראה ויבחר:

והנה כשהגעתי בהדפסת אות הנ"ל שלחתי כל האות הנ"ל אות באות ממש לכבוד הגאון המחבר חלקת יואב שליט"א ובקשתיו שיגיד חיות דעתו הרמה בדברינו. בפרט במה שנוגע לספרו "חלקת יואב" כי חפצתי צדקו. וזה אשר השיב לי:

ב"ה יום ד' תבוא תרס"ה לפ"ק פה קינצק יע"א כבוד הרב הגאון החו"ב בחדרי תורה החסיד מו"ה מאיר דן נ"י אב"ד דק"ק דוואהרט:

מכתב כבודו קבלתי. ומה שרצונו להדפיס עוד. יפוצו מעיינותיו חוצה. אך מה שרוצה להביא דברים מספרי חלקת יואב. קמא ותנינא ולהשיג עליהם בזה ימחול קודם שידפיס לשלוח לי השגותיו. מה שכתב כבודו כעת להשיג עלי במה שהקשיתי בקידושין גבי לפדות את בנו ולעלות לרגל. וכתב כבודו דשם מיירי שכבר עלה לרגל רק שאין לו על קרבן. פלא עליו איך נעקור לשון הברייתא דקתני לפדות את בנו ולעלות לרגל. גם מה שכתב כ"ת דשם כיון דאם לא יתחייב בראייה יצטרך ליתן לו מעות לצורך פדיון לכך שוב ראייה קודם. ידעתי מזה אבל דבר זה תלוי בספיקת התוס' קידושין (דף ל"ב) ד"ה רב יהודה עיי"ש. ועי' בטו"א ריש מגילה גבי מקרא מגילה והשבת אבידה ועבודה עי"ש. ומה שכתב כבודו דמצוה לא נפיק מהא דמבזבז בכתובות. אבל המעיין ברא"ש פ"ק דב"ק וברבינו ירוחם שהובא בב"ח או"ח סי' תרנ"ו מבואר דכ"ז חד ענין הוא. ומש"כ כבודו בדברי התוס' יו"ט פ"ק דשקלים שכתב דגבי גבוה מותר ליכנס לביתו ולמשכנו. ומזה דן כבודו דצריך ליתן כל ממונו במה שחייב לגבוה נפלאתי עליו דכוונת התוס' יו"ט פשוט דהרי הא דאסור למשכן בזרוע הוא רק חוב של הלוואה אבל לא חוב שאינו מחמת הלוואה כערבות ושכירות כמבואר בש"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף י"ד מדכתיב כי תשה ברעך משאת מאומה. וגבוה ג"כ אינו משה ידו. אבל מה זה ענין להא דאין צריך להוציא ממונו על מצות עשה דזה אין חילוק בין מצוה למצוה חוץ מחצית השקל דכתיב ודל לא ימעיט. וכן מה שמחלק כבודו לתרץ המהרי"ו אין בו כדי שביעה. גם תמוה לי על המהרי"ו מהא דחזינן דאסור לכבות דליקה בשבת ויו"ט אף שיפסיד עיד"ז כל ממונו. מחמת שאין לי פנאי כעת א"א לי לכתוב באריכות. והנני ידידו המברכו בכוח"ט. יואב יהושע חופ"ק קינצק:

והנה להשיב על כל פרטי דבריו אחשוב למותר. ואניח זאת לפני המעיין הישר אמנם אשר כתב מדברי הרא"ש ורבינו ירוחם. הנה מדברי הרא"ש ז"ל אין ראי' שס"ל דתקנת אושא הי' אף על מצוה העוברת. ודבריו יתפרשו כמו דברי הראב"ד ז"ל שכתבתי בפנים. אמנם ברבינו ירוחם שהובא בב"ח הנ"ל מבואר להדיא דתקנת אושא היתה אף על מצוה העוברת [ובאמת נראה שזה שדוחקתו לרבינו ירוחם לומר דמעשה דר"ג שנתן בעד אתרוג אלף זוז הוא גוזמא. והב"ח תמה ע"ז הא יכול להיות שהי' ר"ג עשיר גדול. אמנם באמת כוונת רבינו ירוחם פשוטה כיון דתקנת אושא היתה אף על מצוה העוברת. והנה מבואר בירושלמי מובא בתוס' כתובות וברא"ש שם דהתקנה היתה דבפעם ראשונה יתן הקרן חומש מהונו ואח"כ יתן בכל שנה החומש מהריוח וא"כ ר"ג שבטח קיים תקנת אושא ולא הי' לו עתה לבזבז יותר אף על מצוה עוברת כי אם חומש מהריוח וזה שהי' קשה לרבינו ירוחם שיהי' הריוח שלו מר"ה ועד החג חמשה אלף זהו'. לכן כתב שהוא גוזמא] אך באמת לפ"ד רבינו ירוחם דס"ל דתקנת אושא היתה אף על מצוה עוברת והיינו מטעם דשמא יעני והעמידו חכמים דבריהם שאין צריך ליתן יותר מחומש מהריוח במצות עשה העוברת. מוכרח כמו"ש בפנים. דמה"ת אין חיוב ליתן כל ממונו אפי' על מצ"ע העוברת. דלפי"ז יובן תקנת אושא דחכמים העמידו דבריהם היכא דיש חשש שמא יעני פטרו אותו מהמצוה. משא"כ אי נימא כמוש"כ הגאון שליט"א דמה"ת מחויב ליתן ולבזבז כל ממונו עבור מצ"ע העוברת. מאיזו כח תיקנו חכמים להקל כ"כ לפטור את ישראל מן המצות שלא יצטרך ליתו יותר מחומש הריוח של השנה למצוה עוברת:

ומה שכתב בכוונת התוס' יו"ט שכוונתו לחלק בין חוב של הלוואה לחוב מחמת שכירות. בזה אני מבקש מאת כל מעיין שיראה לשון התוס' יו"ט בפנים אם סובל פירושו. או אם כוונתו כמו"ש בפנים לחלק בין חוב דהדיוט ובין חוב שחייב לגבוה דמצות גבוה חמיר טפי. ובאמת מסברא נראה נכון לחלק כמו"ש בפנים. דמצוה העוברת של גבוה חמיר טפי. ומה דהוצרכה התורה לכתוב במחצית השקל והדל לא ימעיט היינו שבזה צריך אפילו לחזור על הפתחים. דאל"ה הוי אמינא אונס רחמנא פטרי' כמוש"כ הגאון המחבר בעצמו בספרו חלקת יואב שם. אבל שיתן את כל הונו במצות גבוה זה ידעינן מסברא כיון דמשלך הכל:

ובעיקר קושית הגאון מהא דקיי"ל בערכין דחייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ואין מסדרין בהם רק נוטלים כל ממונם אע"ג דבעשה א"צ ליתן כל הונו. י"ל עוד כיון דקיי"ל דמהני שאלה בהקדש א"כ הרי יש בידם לשאול על הקדישם וכיון שכן לאו בגדר אונס הם ושפיר נוטלים מהם כל ממונם. ומה שכתב הגאון שיחי' להקשות על המהרי"ו מהא דאסור לכבות דליקה בשבת ויו"ט זה כבר מתורץ בדברינו שכתבנו בפנים דהמהרי"ו ס"ל לחלק בין אונס ובין הצלה דהצלה הוא בכלל רצון. ועתה מצאתי בספר היקר משנת חכמים בפתיחה להלכות עכו"ם שהעיר ג"כ מהא דביצה (דף כ"א) שהעיר הגאון שיחי' בספרו וכתב ג"כ לחלק כמוש"כ עי"ש. ובשיטת המהרי"ו מוכרחים הדברים: