Keli Chemdah on Torah, Vayigash
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ראיתי להעתיק בזה תשו' אחת שכתבתי זה זמן כביר לאחד מהתלמידים. אף כי מצאתי דברי התלמיד בספר חוט המשולש מ"מ משנה לא זזה ממקומה. וז"ל. אהו' תלמידי שמחתני במכתבך כי ראיתי כי שוקד אתה על דלתי התורה והנני בזה להשיבך חו"ד על דבריך וזה יצא ראשונה. כתבת לתרץ קושית הבית הלל על הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' ר"מ סכ"ד שכתב בזה"ל. י"א דאינו חייב בכבוד אבי אביו. ואינו נ"ל אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו וראי' ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו' [כוונתו לדברי המדרש שהובא ברש"י ז"ל בפרשתינו דמדכתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא הזכיר אברהם ע"כ דחייב אדם בכבוד אביו יותר. ומבואר בדברי המדרש דרק יותר חיוב יש באביו] ותמה הבית הלל נהי דמלשון המדרש נראה כן אבל הרי גמ' ערוכה במכות (דף י"ב) להיפך דאיתא התם תנא חדא אין הבן נעשה גואל הדם לאביו ותניא אידך הבן נעשה גוה"ד ותירץ הא בבנו הא בבן בנו הרי מבואר דבן בנו נעשה גוה"ד להרוג את זקינו וע"כ דאינו חייב לכבדו וכתבת לתרץ דהנה באמת קשה אמאי אין הבן נעשה גואל הדם לאביו הא אביו רשע ואינו חייב לכבדו וע"כ כהר"מ ז"ל דס"ל דגם אביו רשע חייב לכבדו. אך לפי"ז י"ל דזה דוקא אביו אבל זקינו כיון דאינו חייב לכבדו כמו אביו אין חייב לכבדו אם הוא רשע ואין מזה ראי' נגד דברי המדרש דהגמ' מיירי במזיד שחייב מיתה מדינא ונעשה רשע ולכן דוקא באביו חייב בכבודו אבל לא בזקינו. ובזה מדוקדק דברי הר"מ ז"ל פ"א מהלכות רוצח שאחר שכתב דין זה דבן בנו נעשה גואל הדם אבל הבן אינו נעשה גואל הדם סיים בזה"ל "אלא ב"ד ממיתין אותו" עכ"ל ולכאורה הוא למותר ולמה כתב זה אלא ודאי להורות שדין זה דוקא במזיד אז יש לחלק בין אביו לאבי אביו משא"כ בשוגג גם לאבי אביו אינו נעשה גואל הדם את"ד:
והנה הדקדוק בלשון הר"מ ז"ל בוודאי נכון. וגם זה בודאי נכון כדבריך דבשוגג ל"ש לומר דבן בנן יהי' נעשה גזאל הדם להרוג זקינו. אף אי נימא דאינו חייב לכבדו אבל מ"מ הרי הוא קרובו ונכדו וכיון דבשוגג הוא רק רשות ביד גואל הדם מצד כי יחם לבבו ואיך שייך בזה חימום להרוג זקינו בשביל שהרג אביו בשוגג ואין זה מטבע האדם כלל לכן ברור הדבר דכל דינים אלו מיירי במזיד. אמנם מה שכתבת דהחילוק הוא דבאביו כשהוא רשע ג"כ חייב לכבדו אבל לא בזקינו לכאורה הדבר מחוסר תבלין כיון דקיי"ל דאפי' אביו רשע ג"כ חייב לכבדו א"כ י"ל דה"ה בזקינו אם נימא דחייב בכבודו אין לחלק בין הוא רשע או לא. אמנם מה שיש לקיים דבריך בדרך פילפול דהנה כבר תמהו המפורשים בדעת הר"מ ז"ל דפסק דאפי' אביו רשע חייב לכבדו מ"ט ותירץ דעיקר טעמא דהר"מ ז"ל דיש לחוש דילמא עשה תשובה ולכן חייב לכבדו ובאמת במקום דל"ש החשש דתשובה אינו חייב לכבדו. והדברים עתיקין בספרי האחרונים. אמנם באמת יש לעיין בזה הא בכל אב יש לחוש דילמא לאו אביו הוא רק דאזלינן בת"ר וא"כ אמאי ניחוש דילמא עשה תשובה הא לנגד זה יש חשש דילמא לאו אביו הוא ואינו חייב בכבודו כלל אך צ"ל דרוב זה דאביו הוא אלים דהוי רוב שכבר הוחזק ול"ש לחוש לדילמא לאו אביו הוא. אמנם אכתי יש לעיי' דהרי מבואר בתוה"ק בבא במחתרת באב על הבן יש לו דמים דאב אינו הורג את הבן בשום פני וא"כ הכא כיון דחזינן דאב זה יצא מגדר הטבע והמית את בנו במזיד יש לחוש דלאו אביו הוא וא"כ שוב יהי' מותר להרוג את אביו. איברא דזה טעות דאע"ג דהרוב איתרע קצת לגבי אחיו הנהרג משום שהרגו אביו אבל אצלו הרוב נשאר אלים דאביו הוא בודאי וא"כ שפיר אסור הבן להרוג את אביו אע"ג דהוא רשע דחיישינן דילמא עשה תשובה ומעתה זה דוקא להרוג את אביו אבל את זקינו אם הרג את אביו אז שפיר נעשה נכדו זה גואל הדם מצד כיון דהוא רשע אינו חייב בכבודו מה אמרת דילמא עשה תשובה ז"א דאם באנו לחוש יש יותר לחוש דלאו זקנו הוא כלל כיון שהרג את בנו במזיד י"ל דלאו אביו הוא וממילא אינו זקנו ושוב מותר להרגו דאינו מחויב לכבדו כלל. וזה נכון בפירוש דברי הגמ'. ועפי"ז אחיתנא להבין מה דקשה לכאורה ברמב"ם ז"ל שמדייק לכתוב בזה"ל האב שהרג את בנו אם הי' בן להנהרג הר"ז הורג את אבי אביו ואם אין לו בן אין אחד מהאחין נעשין גואל הדם להמית את אביו עכ"ל. ולמה צריך דוקא שיהי' בן הנהרג אמאי לא נימא דאף אין להנהרג בן מ"מ בן אחיו יכול להרוג את זקינו בשביל שהרג את דודו ונעשה הוא גואל הדם שלו כיון דלזקינו נעשה גואל הדם ובאמת בסוגיא דמכות י"ל כן אמנם בר"מ ז"ל מבואר להיפך. אמנם להנ"ל א"ש דדוקא בן הנהרג יכול להרוג זקינו מצד ממ"נ כנ"ל אבל נכד אחר אסור להורגו דאפי' אם הוא דודו בוודאי כגון אח אביו מן האם ג"כ מ"מ אסור להרוג את זקנו כיון דחייב בכבודו ואי דרשע הוא דילמא עשה תשובה כנ"ל. ודו"ק היטב בכ"ז:
ובאמת י"ל עוד בסגנון זה לחלק בין אביו לאבי אביו דבאביו י"ל אפי' אם לאו אביו הוא מ"מ בעל אמו הוא וג"כ חייב לכבדו מה"ת מדרשא דאת אמך ולכן שפיר חיישינן דילמא עשה תשובה משא"כ באבי אביו כיון דהוא רשע א"ח לכבדו דאם נבוא לחוש דילמא עשה תשובה יש לחוש דלמא לאו אביו הוא ואינו חייב בכבודו כלל. ועפי"ז אולי י"ל קצת מה דאיתא בירושלמי מכות פרק אלו הן הגולין ה"ה בזה"ל. תנא ראב"י כלפי שנאמר גואל הדם ימית את הרוצח. הרי מי שהכה את בנו. בנו השני נעשה גואל הדם להמית את אביו. אבל אח שהכה את אחיו אין אחיו השני נעשה גואל הדם להמית את אחיו עכ"ל. והוא תמי' מאוד דאביו יהי' מותר להרוג בשביל שהרג אחיו. ואחיו אסור להרוג בשביל שהרג אחיו. ולהנ"ל י"ל דראב"י ס"ל דבאביו י"ל דילמא לאו אביו הוא ואינו חייב בכבודו ומיירי דאמו כבר מתה ואינו חייב בכבודו משום בעל אמו משא"כ אחיו מן האם ג"כ והוא אחיו הגדול דמחויב בכבודו מה"ת שפיר אסור להרוג אותו כיון דיש לחוש דילמא עשה תשובה והוא אחיו ודאי כנ"ל:
איברא דכל זה לפילפולא אבל לקושטא דמילתא רחוק לומר שזה כוונת הירושלמי דמלבד דכיבוד אח הוא רק באחיו הגדול ובירושלמי מבואר סתמא דאח אינו נעשה גואל הדם להרוג את אחיו מלבד זאת גוף הסברא דכבוד אחיו יהי' חמור מכבוד אביו קשה טובא לכן נראה בכוונת הירושלמי עפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל ריש הלכות רוצח דכל הראוי לירושה הוא בכלל גואל הדם. והכסף משנה לא הראה מקורו. ונלענ"ד דמקור דברי הר"מ ז"ל הוא מדברי ראב"י הנ"ל וס"ל בפירושא דראב"י. דכוונתו הוא דאב שהרג את בנו נעשה הבן גואל הדם כיון דהבן ראוי לירש את האח הזה ואע"ג דסדר נחלות הוא דאב יורש את בנו מ"מ הכא כיון דהאב הרג את בנו במזיד והתראה ונתחייב מיתת ב"ד הרי הסוף שנחלת אחיו יפול לידו כיון דהאח אין לו בנים וא"כ הרי הוא היורש וממילא הוא נעשה גואל הדם משא"כ אם אחיו הרג את אחיו השני דאז האב יורשו. האב נעשה גואל הדם ולא האת כיון דאיתא לאב הרי האב יורשו ואע"ג דברור הדבר דאין כוונת הר"מ ז"ל דיהי' צריך הגואל הדם להיות יורשו בפועל רק דצריך להיות ראוי לירושה ופשיטא דאחיו נעשה גואל הדם אפי' אם יש לו בנים ג"כ אם אין הבנים הורגין אותו מ"מ י"ל דס"ל לראב"י דסדר גואל הדם הוא לפי סדר נחלות ולכן באיתא לאב אין האח נעשה גואל הדם אלא האב שהוא קודם לאח. אבל אם אין האב רוצה להרגו פשיטא דהאח יכול להרגו אבל מ"מ המצוה על האב שהוא יהי' הגואל הדם כיון שהוא זוכה בנחלה. וי"ל יותר כיון דעיקר המצוה על האב שיהי' גואל הדם אם אין האב רוצה להרגו ומוחה ביד בנו ג"כ להרוג אותו אסור להרוג אותו מצד כיבוד אב ואע"ג דמצוה ביד גוה"ד ואביו שאמר לבנו שלא לעשות מצוה א"צ לשמוע לו שלא להרוג את אחיו. ויודע אני כי הדברים דחוקין אך לחומר הנושא מוכרח אני לפרש כן דברי ראב"י שיהי' א"ש דבריו בלי שום הגהה ומי שדעתו רחבה מדעתי ויפרש בדרך מרווח יותר ישא ברכה. ובעיקר קושית הבית הלל על דברי הרמ"א ז"ל מדברי הגמ' מכות בפשיטות לק"מ דהרי הכא לא הותר להיות גואל הדם ולהרוג את זקינו אלא היכא דהרג את אביו אבל אם הרג את דודו נראה דאינו נעשה גואל הדם וי"ל שזה כוונת הר"מ ז"ל במה שסיים ואלא ב"ד ממיתין אותו (נעשה גואל הדם) היינו דלא אמרינן דב"א יהי' גואל הדם להרוג את הזקן וא"כ מבואר מזה להיפך דחייב אדם בכבוד זקינו. אך היכא דנוגע לכבוד אביו אז נדחה כבוד של זקינו לגמרי ולכן בן הנהרג יכול להרוג את זקנו בשביל שהרג את אביו. וזה ברור ופשוט למעיין בש"ס ור"מ ז"ל:
וראיתי בדבריך שכתבת בשם רבך הרב שיחי' לחדש כיון דכיבוד זקינו הוא רק מכח אביו א"כ לא עדיף מכיבוד אשת אביו ובעל אמו דאינו לאחר מיתת אביו ואמו. וא"כ י"ל דה"ה בכיבוד זקינו אינו חייב לאחר מיתת אביו ודוקא באביו לי קרא דחייב גם לאחר מיתה ומעתה א"ש הא דבן הנהרג נעשה גואל הדם כיון דהרגו לאביו ושוב אינו חייב בכבוד זקינו. ובזה א"ש גם דברי המדרש שכתב דלכן לא הזכיר את אברהם משום דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו דלכאורה אינו מובן עכ"פ למה לא הזכיר את אברהם ג"כ. אמנם להנ"ל א"ש בכוונת המדרש דכל מקור הכיבוד של זקינו הוא מצד אביו וא"כ השתא דמת אביו שוב אינו חייב בכיבוד זקינו כלל אלו דברי הרב נ"י. והנה בפשיטות א"י לו ענין כלל דמה דמיון אבי זקינו לאשת אב או בעל אמו דהתם כיון דכל קורבה שהיתה ביניהם הי' ע"י האישות וכשמת אביו ואמו הרי פקעה הקורבה מהם ולכן שפיר אמרינן דלאחר מיתה אינו חייב בכבוד אשת אביו כיון דעתה אינה אשת אביו וכן להיפך בבעל אמו כשמתה אמו. משא"כ הכא מה בכך דמת אביו. מ"מ קורבה של זקינו לא נפקע ע"י דבר זה דהוא קורבה עצמיות וכיון דאמרינן דחייב בכבוד אבי זקינו מכח אביו מה בכך דמת אביו. ואם באנו לדמות יש לדמות כבוד אבי זקינו לכבוד אחיו הגדול שנראה מבואר מדברי הר"מ ז"ל פ"ו מממרים דאין נפ"מ אם בחיי אביו או לאחר מיתת אביו וכבר ביאר הדבר בלב שמח בספר המצות בשורש ב' דזה ההבדל בין בעל אמו ואשת אביו דאין כאן המצוה לאח"מ אביו ואמו משום דאין לבן עמהם שום שייכות וקורבה כ"א מצד האב או מצד האם בלבד א"כ הסברא נותנת שדווקא בחייהם חייב בכבודם משום כבוד האבות אבל אחר מיתת האבות אין להם דבר עוד עמם כלל אבל האח הגדול שיש לו קורבה עצמיות א"כ מה בכך דמת האב כיון שקורבתם עדיין קיימת הוא. הן אמת שהרמב"ן ז"ל שם כתב להיפך וז"ל אבל אחיך הגדול אם חשבו הראשונים שאין המצוה כן אלא בחיי האבות לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדתם וכו'. וכן נראה שלא נתרבה "בויו" יתירה אלא כעין שנתרבה בעיקר התיבה עכ"ל. כוונת הרמב"ן ז"ל כיון דמאת מרבינן אשת אביו ומוי"ו יתירה מרבינן אחיו הגדול א"כ אין סברא לרבות יותר חיוב מהוי"ו יתירה ממה דמרבינן מאת. וא"כ כמו דאשת אב אינו חייב לכבד כ"א בחיי אביו ה"ה אחיו הגדול איני חייב לכבד כ"א בחיי אביו. אבל באמת קשה על הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש בחילוק הדברים שאין זה חיוב יותר כלל רק דההבדל הוא דשם במיתת האב פסק כח האישות וא"כ אין זה כבודו כלל משא"כ באחיו הגדול. וח"ו לומר על רבינו ז"ל שלא הרגיש בחילוק פשוט כזה. ומה שנלענ"ד בענין זה דהר"מ והרמב"ן ז"ל אזלי לשיטתם דהנה דעת הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות אבל שזה שחייב הבעל להתאבל על אשתו הוא רק מדבריהם ועיי"ש בכ"מ ולח"מ דהר"מ ז"ל ס"ל דהא דדרשינן מקרא דלשארו זו אשתו הוא אסמכתא וטעמו נראה דס"ל בפי' דברי הגמ' יבמות (דף נ"ה ע"ב) דאסיקנא דמשמש מתה פטור דסד"א הואיל לאחר מיתה נמי איקרי שארו (כמו"ש התוס' שם ד"ה לאחר מיתה) אימא לחייב עלה בא"א קמ"ל היינו דלאחר מיתה לא מיקרי שארו כמו"ש התוס' שם ד"ה לאחר מיתה וזה קמשמע לן מקרא דלאחר מיתה אינה בכלל שארו וא"כ ממילא אמרינן דשארו זו אשתו הוי אסמכתא אמנם הרמב"ן ז"ל ס"ל בפירוש הגמ' דקמ"ל דאע"ג דאיקרי שארו גם לאחר מיתה והקורבה לא נפקע לאחר מיתה מ"מ אינו חייב משום אשת איש כיון דאינו ש"ז הראוי להזריע. ולכן הרמב"ן ז"ל ס"ל דאבילות אשתו ד"ת כמבואר בדבריו בספר תורת האדם והארכנו בזה בחידושי על התורה פ' אמור ואכמ"ל יותר:
ומעתה א"ש מאוד דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דלאחר מיתה פקע השארות שפיר ס"ל לחלק בין בעל אמו לאחיו הגדול דאע"ג דבבעל אמו אינו חייב בכבודו לאח"מ אמו היינו טעמא משום דהקורבה נפקע ואין כאן כיבוד אם כלל משא"כ באחיו הגדול. כסברת בעל לב שמח הנ"ל. משא"כ הרמב"ן ז"ל לשיטתו דלאחר מיתת אשתו לא פקע הקורבה עוד ממנה ואי לאו דצריך ש"ז הראוי להזריע הי' חייב עלי' משום א"א. כנראה מדברי גמ' יבמות הנ"ל. ואעפי"כ אמרי' דאינו חייב בכבוד בעל אמו לאחר מיתת אמו א"כ שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דאין סברא דמה דדרשינן מוא"ו יתירה יהי' לו יותר חומר ממה דדרשינן מגופי' דקרא וזה נכון. היוצא לנו מזה לענין כיבוד זקינו נראה ברור דלדעת הר"מ ז"ל חייב גם לאחר מיתת אביו אמנם לדעת הרמב"ן ז"ל אולי י"ל כן דאינו עדיף מכבוד אחיו הגדול:
ובעיקר דברי המדרש שכתב דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו שאינו מובן כוונתו דאכתי הי' לו ליעקב להזכיר גם את אברהם כמו שנתקשה בזה הרמב"ן ז"ל י"ל בפשיטות שכוונת המדרש הוא דכיבוד אב הוא גם לאחר מיתה של אב משא"כ כיבוד זקינו אינו אלא כל זמן שחי זקינו אבל אחר מיתת זקינו ליכא חיוב כיבוד וזה הכוונה בתיבת "יותר" דהיינו שהחיוב נמשך יותר שכ"א אינו נפסק משא"כ כיבוד זקינו ולכן כיון שאז כבר מתו אברהם ויצחק שוב לא חשש כי אם לכבוד אביו אבל לא לכבוד זקינו אך גם בזה יש לעיי' כמובן ואכמ"ל יותר רק להלהיב לבבך לתורה כתבתי בזה ראשי פרקים ואתה חזק ואמץ בתורה כאו"נ ונפש אוהבך הדו"ש. ע"כ לשון התשובה שכתבתי בזה:
אמנם בעיקר הדבר בחיוב כבוד זקינו עיין בסוטה (דף מ"ט ע"א) דהשיב ר' יעקב לר' אחא בר יעקב זקנו לאו בריך אנא ועיי"ש במהרש"א בחידושי אגדות שכתב בפשיטות דאינו חייב בכיבוד ונראה מדבריו ז"ל דאין חילוק בין בן הבן בין בן הבת ועיי' בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צ"ד. אמנם לדעתי נראה קצת מלשון הגמ' שם שסיימו והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא נראה דדוקא בן הבת אינו חייב בכיבוד משא"כ בן הבן. וי"ל בזה מתרי טעמי. א' כיון דבת בעצמה בעודה נשואה לבעלה פטורה מכיבוד ה"ה בנה דאתי מחמתה כמו שכתבנו לעיל ואע"פ שיש לחלק כמובן מ"מ י"ל כן. ב' כיון דמצינו בענין תלמוד תורה דחייב אדם ללמד את בן בנו מבואר דלענין ת"ת הוי בכלל ולמדתם את בניכם וילפינן לי' מקרא דוהודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב וכיון דהוא מחויב בגידולו לתורה ה"ה דמחויב בן בנו בכיבוד. ולכן מדקדק הגמ' רבי רבי בר ברתך אנא. והיינו כיון דבזה אין החיוב לגדלו לכן גם הוא אין חייב לכבדו אע"פ שמגדלו משא"כ בבן הבן. ויש להאריך בכ"ז ואין כאן מקומו: