Keli Chemdah on Torah, Vayikra
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(א'-ב') אדם כי יקריב. וברש"י ז"ל אדם למה נאמר מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל עכ"ל. אעתיק בזה מ"ש בתשו' לחכם אחד ויבואר בזה איזהו הערות בענינים אלו וז"ל. יקרתך השגתי וראיתי שכתבת לתרץ קושית המפורשים בהא דמקשינן בגמרא ב"ק (דף ס"ו ע"ב) קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא וכו'. וקשה לפי"ד היראים דנהי דגזל עכו"ם מותר אמנם לכם ל"ה א"כ י"ל דקרבנו ממעט גזל עכו"ם דאע"ג דמותר מ"מ אינו בכלל קרבנו. וכתבת שמזה מוכח כמו"ש הגאון חת"ס ז"ל חלק או"ח סי' ק"פ דקרבנו אינו דומה ללכם וא"צ שיהי' של ממש רק אם אין רשות אחרים מעכב עליו שוב כשר לקרבן ומה"ט גם קרבן של איסה"נ כשר להקרבה ולכן ה"ה גזל עכו"ם א"נ דמותר הוי בכלל קרבנו. אלו דבריך ונכונים המה עפ"ד החת"ס ז"ל. איברא דבעיקר קושית המפורשים הנ"ל לכאורה עלה בדעתי עפמ"ש רש"י ז"ל ריש ויקרא ד"ה אדם דבא להורות להקיש כל המקריבין קרבן לאדה"ר דמה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו ה"ה דאתם לא תקריבו מן הגזל וכיון שכן כיון דילפינן מאדה"ר ממילא מוכרח דגזל עכו"ם ג"כ אסור להקרבה כיון דאדה"ר לא גזל מעכו"ם ג"כ דהי' שלו לגמרי וא"כ ממילא נסתרו דברי החת"ס ג"כ דהרי באדה"ר הי' שלו ממש וכיון דילפינן מאדה"ר הרי צריך שיהי' שלו ולא סגי במה שאין רשות אחר עליו:
אמנם לאחר העיון נלענ"ד דשתי תשובות בדבר. א' דהנה לכאו' קשה למה לי קרא דקרבנו למעט גזול הא כבר נשמע מקרא דאדם כנ"ל. וע"כ צ"ל דמאדם לא נשמע אלא שאסור להקריב מן הגזל אבל שהקרבן נפסל עיד"ז זה לא נשמע מקרא דאדם די"ל דאע"ג דיש איסור שלא להקריב גזל מ"מ בעבר והקריב כשר. ל"מ א"נ דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בוודאי י"ל כן רק אפי' א"נ דאעל"מ מ"מ י"ל דבקדשים שאני דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב א"כ מאדם לחודא לא הוי ידעינן דהקרבן פסול לכן צריך קרא דקרבנו דגזול פסול ובזה שוב י"ל דאינו פסול אלא מה שהוא גזול ורשות אחר מעכב עליו משא"כ מה שאינו שלו אע"ג דלכתחילה אסור להקריבו מ"מ אינו מיפסל בדיעבד וצדקו דברי החת"ס ז"ל בפירוש דברי התוס' די"ל בעיר הנדחת דעבר והקריב הקרבן כשר וממילא גם דבריך נכונים דהוא הדין גזל עכו"ם בדיעבד הקרבן כשר דהוא בכלל קרבנו ומצד הלימוד דאדם אינו נפסל בדיעבד. ב'. אמנם בלא זה כבר כתבתי בספרי חמדת ישראל דיני ב"נ אות ב' דפירוש רש"י ז"ל דאדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אין הפירוש דהי' של אדה"ר דהרי לאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה רק ירק עשב וכתבו הראשונים דעדיין הי' של גבוה. רק דהפירוש הוא דהכל הי' שלו היינו של הקב"ה ומכח זה אינו נקרא אינו שלו כיון דאין רשות אחרים מעכב עליו והוכרחנו מזה כדברי החתם סופר עיין שם ואם כן דבריך נכונים מאוד:
הן אמת דעיקר דברינו שם במ"ש להכריח מזה כדברי החת"ס יש לדחות דזה אמת דמה שאינו שלו מצד דהוא של גבוה בוודאי ל"ש לומר לענין זה שלא יוכל להקדישו לגבוה כיון דכל מה שיש לו בו הרי נותן לגבוה ומה שאין לו בו ה"ה של גבוה וכ"כ המפורשים מה"ט דהנגזל יכול להקנות לגזלן אע"ג דאינו ברשותו כיון דהוא ברשות הגזלן הוא יכול ליתן לו מה שיש לו דהיינו את השלו וה"ה אדה"ר הי' יכול להקריב בע"ח מה"ט כיון דזה דהי' אינו שלו הי' מפאת דהם של גבוה ולכן הי' יכול להעמידם לגמרי בחזרה ברשות גבוה משא"כ מה שאינו שלו מפאת שאסור בהנאה שפיר י"ל דאע"ג דאין רשות אחר מעכב עליו מ"מ לא יכול להקדישו דאין זה בגדר קרבנו. אמנם כן בעיקר הדבר שכתב החת"ס דקרבנו אינו בגדר לכם יש להביא ראי' נכונה לדבריו מדצריך קרא למעט טריפה דפסול לגבוה מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה וקשה ת"ל כיון דבעינן שיהי' שלו וא"כ כמו דאמרינן באתרוג דאם אין בו היתר אכילה לא חשיב שלו כיון דכתיב לכם היינו שיהי' שלו לכל הנאות ה"ה בקרבן דכתיב קרבנו וצריך שיהי' שלו ממש ממילא אם אסור באכילה אינו בגדר שלו ואינו בכלל קרבנו. ואין לומר דלענין היתר אכילה ל"ש למידרש מקרבנו כיון דעיקר הקרבן הוא החלב ודם וחלב ודם ה"ה אסור באכילה לישראל וא"כ ע"כ דקרבן ל"ב שיהי' בו היתר אכילה. ז"א דהרי חלב ודם שאסור באכילה הוא מפאת שעיקרו לגבוה ולכן אסרתה התורה באכילה להדיוט דהוא שייך לגבוה ולכן ל"ש בזה לומר דלא יהי' יכול להקדישו מפאת שאין לו בו היתר אכילה כיון דאדרבה זה שאסור באכילה הוא מכח דשייך לגבוה. וזה כוונת הגמ' במה שאמרו על חלב ודם דל"ש בו איסור דממשקה ישראל משום דמצוותו בכך דהכוונה כנ"ל דהמצוה אוסרתו באכילת הדיוט וה"ה לענין לכם ל"ש זה כנ"ל לענין הקרבת אדה"ר מבע"ח משא"כ טריפה דהוא איסור תורה בעצמות הדבר א"כ אמאי יהי' כשר להקרבה והא אינו בכלל כם:
ובאמת י"ל יותר להסביר החילוק בין חלב ודם לטריפה עפי"מ דמבואר בתו"כ שמיני ג' פ"ב ס' ג' ד' בזה"ל זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה. משמע מוציא מיד משמע מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל הי' בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו וכו' יכול תהי' כל הבהמה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו ל"ת אסר אבמה"ח. ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה אסר גה"נ. כל חלב שור וכבש ועז ל"ת אסר את החלב. כל דם ל"ת אסר את הדם עכ"ל התו"כ. מבואר מדברי התו"כ דכל איסורים אלו אבמה"ח וחלב ודם וגה"נ הדרי לאיסורא קמא שלא הותרו לאדם אלא ירק ואע"ג דלב"נ הותר בשר מ"מ אחר מתן תורה כשנאסר חלב ודם וגה"נ לישראל אמרי' הדרא לאיסורא קמא ויש עליהם איסור שבתחלת הבריאה כמו שהי' לאדם דהיינו שלא ניתן זכות האכילה בכל הנ"ל. והרי הוא של גבוה כמו שהי' באדה"ר ולכן אין זה מגרע כח ההקדש שלא יהי' יכול להקדישו אע"ג דאין לו בהם היתר אכילה. אמנם זה רק איסורים אלו אבל איסור טריפה נראה מתו"כ דאינו בגדר זה כיון דהוא רק איסור שנתהוה במקרה ל"ש לומר דמין זה לא התירה התוה"ק ולכן בטריפה באמת הוא של הדיוט רק דאסור לו באכילה אבל אין זה מכח דאכתי הוא של גבוה וא"כ בטריפה צריך להיות פסול מצד דאינו בגדר לכם אלא ודאי דקרבנו א"ד ללכם וא"צ בקרבן שיהי' שלו לגמרי ואם אין לו רשות אחר עליו שוב הוא בגדר קרבנו. אמנם כן עיקר דברי תו"כ צ"ע כיון דלעכו"ם הותרו ונשאר הבשר מותר להם איך שייך לומר דבישראל נשאר עליהם איסור הראשון שלא הותר להם בשר אמה"ח בכלל הבשר אטו ב"נ עדיפי מישראל שלהם יהיו מותר מה שלישראל עדיין הוא של גבוה ועיי"ש בתו"כ בסוף דה"ק שכתב בזה"ל יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה ת"ל וזבחת ואכלת וא"כ מבואר מדברי התו"כ דגם נבילה דהוי אינו זבוח אסור באיסור הראשון לישראל והרי בזה אמרה התורה מפורש לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לעכו"ם ואין יתכן דלישראל עצמם לא הותר זה בכלל הבשר:
ובאמת י"ל עוד א"נ כן דחלב ודם ואמה"ח וגה"נ לא הותרו לישראל ונשארו באיסור הראשון ממילא צריך שיהי' אסור בהם ח"ש מה"ת כיון דאמרינן דלא היו בכלל היתר לישראל ונשארו באיסור הבשר שנאסר לאדם וודאי גם ח"ש אסור דדוקא איסור חדש שאסרתה תורה שפיר י"ל כיון דכתיב בלשון אכילה ח"ש מותר מה"ת משא"כ איסור בשר לאדה"ר כיון דלא הותר לו בשר לאכילה בודאי דלא הותר לו כלל וא"כ כיון דאמרינן אהדרא לאיסורא קמא איך שייך בזה להתיר ח"ש ואיך יליף ריו"ח מכל חלב לשאר איסורין לאסור בהם ח"ש הא י"ל חלב שאני כיון דנאסר הרי הדרא לאיסורא קמא וממילא ח"ש אסור בו [ועיי' בחלק א' בפ' בראשית שכתבנו לתמוה ע"ד התוס' דס"ל דהא דלא הותר בשר לאדם הראשון היינו רק להמית ברי' אבל אכילת בשר עצמו לא הי' אסור לו ואיך יפרנסו דברי התו"כ הנ"ל אמנם לפימ"ש כאן נראה דבש"ס דילן פליגי על התו"כ ודו"ק היטב] ויש להעיר עוד מהא דאיתא במסכת ע"ז (דף ל"ט ע"א) אמר ר"א שפר נונא שרי קודש נונא אסור וסימנך קודש לד' ועיי"ש בתוס' בשם הר"ח ז"ל הגירסא להיפך. ובאמת לכאורה גירסא שלפנינו צ"ע דאיך שייך באיסור דגוף טמאים שאיסורן משום קדושה. אמנם א"נ כדעת התו"כ דאהדרא לאיסורא קמא מה שנאסר לאדה"ר והיינו דנשאר בהם כח של גבוה ולא נתנו לאדם שפיר יתכן בהם קודש לד' והבן. ויש להאריך הרבה בזה בבירור דברי התו"כ ואכ"מ. עכ"פ הראי' מזה דצריך קרא לפסול טריפה לגבוה ואינו פסול מצד שאין בו היתר אכילה ולא הוי בגדר קרבנו נראה ראי' נכונה לדברי החת"ס ז"ל דקרבנו אינו דומה ללכם:
איברא דיש לדחות עפי"מ דמבואר בתמורה (דף כ"ט ע"א) דמקשינן בגמרא דלמה לי קרא דמן הבקר לאסור טריפה לגבוה ת"ל מצד ממשקה ישראל דצריך להיות מן המותר לישראל, ותרצינן סד"א ה"מ היכא דנטרפה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ נטרפה אימא תשתרי לגבוה כיון דבשעה שהקדישה הי' מותר לישראל ומעתה כיון דכל הקרא צריך רק בהקדישה ואח"כ נטרפה א"כ שפיר צריך קרא דמן הבקר דל"ש למעט מקרבנו כיון דבעת שהקדישו הי' בו היתר אכילה הוי בכלל לכם ומה דנטרף אח"כ לית לן בה כיון דבלא"ה לאחר ההקדש הוי אינו שלו ועיקר הקפידא דיהי' שלו הוא על שעת ההקדש וכיון שכן שפיר צריך קרא דקרבנו. (ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמוכח מסוגית הש"ס דס"ל דהא דדרשינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל והיכא דאסור באכילה להדיוט אסור לגבוה הוא מה"ט כיון דא"ב היתר אכילה ל"ה בכלל שלו ולא מצי מקדיש לי' לגבוה ולכן אמרי' דמפאת ממשקה ישראל אינו אסור כשהקדישה ואח"כ נטרפה דא"נ דהוא עצם פסול דמה שאסור לישראל אסור לגבוה א"כ מהכ"ת לחלק בין הקדישה ואח"כ נטרפה כיון דסוף כל סוף עתה ה"ה אסור לגבוה. ואין להקשות א"כ גם בהקדש בדק הבית דכתיב בי' ביתו וצריך שיהי' שלו לגמרי א"כ איך יכול להקדיש טריפה לבדק הבית הא אינו שלו ואינו דומה לביתו. ז"א כיון דהקדש בדק הבית מביתו יליף ובית הרי אינו עומד לאכילה אלא להנאה לכן אף בדברים שעומדים לאכילה יכול להקדישן אף אם אסורין באכילה ואינו דומה ללולב ואתרוג דהתם לכם אכולהו קאי ואמרי' דכל חד וחד כדינו משא"כ הכא. ועוד דבהקדש בדה"ב אין סברא שלא יוכל להקדיש טריפה אפי' א"נ דביתו היינו שלו ממש דמי גרע הקדש ממכירה ומה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים וכיון דיכול למוכרו ה"ה דיכול להקדישו משא"כ בקרבן שפיר י"ל דאינו יכול להקדישו בקדושת הגוף לשם גבוה אם אינו שלו ממש ויש לדחות כ"ז וכתבתי להערה בעלמא לעורר לב המעיי'] ויש להעיר מדברי התרגום שיר השירים א' פסוק י"ד דודי לי בכרמי עין גדי שמפרש דנסכו נסכים מכרמי עין גדי אע"ג דהיתה של העכו"ם ומשמעות לשון התרגום נראה שלקחו בע"כ של עכו"ם ולא קנאו אותם מהם וקשה איך הי' כשר לנסכים הא דרשינן קרבנו ולא הגזול אמנם א"נ דגזל עכו"ם מותר א"ש ואע"פ דל"ה לכם לית לן בה כנ"ל דבקרבן ל"צ שיהי' שלו ועיין בתוס' מנחות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה קרבו כבשים בלא לחם נראה דס"ל דקנאו מהם לצורך הקרבה. אמנם אפי' א"נ דלקחו בע"כ י"ל דבאמת א"י מוחזקת וה"ה של ישראל אלא שיש להם במה שזרעו כמבואר בר"ה (דף י"ג) ובתוס' שם. עכ"פ אם יגזלו ישראל מהם הוי בכלל כיבוש מלחמה. וכ"כ הג' בעל כפ"ת ז"ל דבכל גזל עכו"ם יש להתיר מכח דהוי כמו כיבוש ואע"פ דגזל עכו"ם אסור מה"ת ואינו בכלל כיבוש מ"מ זה שגדל בשדה של ישראל והי' מצוה עליהם לכבוש את הארץ אע"ג שע"י חטא מרגלים נתאחר הזמן מ"מ מה שלקחו הוי בכלל כיבוש ואינו בכלל גזל כלל וצ"ע עוד בזה ואכ"מ:
והנה ראיתי בדבריך שכתבת שאין לבנות עפ"י דברי החת"ס הנ"ל שדבריו תמוהין מאוד כמו שתמה עליו הרב המג"א בקונטרס אחרון לתשו' הריב"ש מאמר א'. ואולי ימצא כת"ה פתר לדברי החת"ס ז"ל נא להודיעני. אלו דבריך. הנה למלאות רצונך עיינתי שמה. ונראה לתרץ דברי החת"ס ז"ל דהנה קוטב דברי החת"ס ז"ל שבא לתרץ דברי התוס' שכ' דיש להסתפק בבהמת עיהנ"ד בעבר והקריבה אם הקרבן כשר שתמי' מאוד דאיך מהני ההקדש הא אסורה בהנאה והוי אינו שלו וע"ז בא החת"ס ז"ל לתרץ דהא דכתיב ביתו בהקדש בדה"ב וכן קרבנו בקדושת הגוף אין הכוונה שיהי' שלו ממש רק שלא יהי' רשות אחר מעכב ולכן אף בבהמת עיהנ"ד דאסור בהנאה חל עלי' קדה"ג ומזה למד הרב המגי' דה"ה בקדושת בדה"ב לדעת החת"ס יכול להקדיש איסה"נ אע"פ שאינו שלו כיון דאין רשות אחר מעכב עליו הוי בכלל ביתו:
אמנם הדבר ברור שז"א שאין לדמות הקדש בדה"ב לקדה"ג בזה דהרי שורש ענין הקדש בדה"ב הוא שע"י ההקדש יהי' רווחא להקדש באיזהו ענין וא"כ נהי דביתו ל"צ שיהי' שלו מ"מ איסה"נ ל"ש להקדיש לבדה"ב משום שגם להקדש אינו שוה כלום דהיינו במקדיש שור הנסקל דגם על הגזבר של הקדש רמי' למסרו לב"ד לקיים בו מצ"ע דובערת הרע א"כ ל"ש בו ענין הקדש בדה"ב כלל וכללא הוא דהיכא דל"ש בו שום הנאה להקדש ל"ש בו ענין הקדש בדה"ב כלל דהוי כמו מכירה וכיון כשהוא אסור בהנאה הרי אינו ניתן כלל להקדש ומכח זה אין ההקדש חל ואין בו מעילה דמעילה בקדושת בדה"ב הוא מכח גזילת הקדש וכ"ז ל"ש באיסה"נ משא"כ בקדושת הגוף שעצם הדבר נתקדש להקריבו לגבוה והוא ענין איסור קודש ולא תליא ברווחא להקדש. וידועין בזה דברי הנתה"מ סי' כ"ח ומקורן של דברים מדברי תוס' ישנים כריתות. א"כ עצם הקדושה אינו תלי' בדמים רק דנימא דהוא אינו יכול להקדישו מצד דהוי אינו שלו ע"ז שפיר אמרי' כיון דאין רשות אחר מעכב עליו יכול להקדישו ולכן אם קרב לגבוה הקרבן כשר אע"ג דאסור בהנאה ומעולם לא עלה על דעת החת"ס ז"ל דגם בקדושת בדק הבית יכול להקדיש איסה"נ ובזה יפלו כל הקושיות של המגי' שם. ובאמת עפי"ז קשה לי לעת עתה הסוגיא דב"ק שהבאת שהקשה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא והנה צריך להבין מה הפשיטות בזה דפסול גזול וע"כ כמו"ש התוס' משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו וקשה הא זה נשמע מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו כמבואר במסכת ב"ק (דף ס"ח ע"ב). ומעתה מאי ראי' מקדושת בדק הבית לקדה"ג הא מביתו דרשינן דצריך שיהי' ברשותו ג"כ ואעפי"כ דעת רש"י ז"ל מובא בתשו' הריב"ש דקדושת הגוף חל על אינו ברשותו הרי מבואר דאין למדין קדה"ג מקדושת בדה"ב לענין ברשותו א"כ דילמא לענין שלו ג"כ לא הוי ילפינן קדושת הגוף וקדושת בדה"ב וצריך למכתב קרבנו:
אמנם י"ל דל"ק דהנה באמת סברת רש"י ז"ל צ"ב דמאיזהו סברא נחלק בזה בין קדושת בדה"ב לקדה"ג לומר דקדה"ג חל על אינו ברשותו. אך כ"כ בספרי חמדת ישראל להסביר הדבר כיון דבקדושת הגוף לאחר ההקדש הוא לגמרי ברשות גבוה וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא א"כ אינו ברשותו אינו חסרון בקדה"ג כיון דאם ההקדש יחול יהי' ברשות ההקדש בכ"מ שהוא ולכן אין למדין קדה"ג מקדושת בדה"ב ועיי"ש שהארכנו בזה בדברי טעם. ומעתה זה דוקא לענין אינו ברשותו דיש סברא לחלק בין הקדש בדה"ב לקדושת הגוף שפיר אמרי' דלא ילפינן זה מזה אמנם היכא דהחסרון מצד אינו שלו שפיר אמרינן דגם בקדה"ג פשיטא דל"מ להקדיש אינו שלו כיון דאין סברא לחלק בין זל"ז וז"פ:
אמנם לדברינו הנ"ל לפי"מ שביארנו ההבדל בין קדושת בדק הבית דעיקרו הוא קנין ולכן תליא בשיווי ודמים משא"כ קדה"ג עיקרו הוא איסור קודש כנ"ל הדרה קושי' לדוכתא מאי ראי' מאיש כי יקדיש את ביתו קודש דקדה"ג ל"מ באינו שלו לפמ"ש התב"ש ביו"ד ס"ה אות כ"ז די"ל דכמו דקיי"ל דאדם אוסר דבר שא"ש במעשה ה"ה דיכול להקדיש א"ש במעשה ואם מקדיש בהמת חבירו לשם קרבן במעשה יש בו חומר קודש עיי"ש ונראה ברור דהתב"ש ז"ל לא קאמר אלא בקדה"ג דהיינו בקרבן דאיירי בי' כיון דהוא איסור י"ל שדומה לשאר איסורין התלו' במחשבה דאע"ג דאינו אוסר דשא"ש מ"מ במעשה מצי אוסר. מה שא"כ בהקדש בדה"ב דעיקרו הוא ההקנאה להקדש והוי בגדר מכירה פשיטא דלא מצי להקדיש אפי' במעשה. ומעתה מה מקשה הגמרא כ"כ אילימא לפני יאוש פשיטא וקשה הרי שפיר צריך קרא דאי לאו קרא הו"א דאין למדין מקדושת בדה"ב כיון דהוי קנין ל"מ מקדיש אינו שלו אפי' במעשה ג"כ משא"כ קדה"ג הו"א אם מקדישו במעשה אפי' אם הוא של חבירו הוא קרבן כשר כיון דאמרת באמת דקדה"ג חלה עליו כמו"ש התב"ש כנ"ל ושפיר צריך קרבנו דאע"ג דבמעשה יש עליו חומר קודש מ"מ פסול להקרבה כיון דאינו שלו וצ"ע בזה ואכ"מ:
יהי' איך שיהי' בארנו שיש לקיים דברי החת"ס ז"ל דבקרבן ל"צ שיהי' שלו ממש וממילא גם מאיסה"נ י"ל דכשר. אמנם בהקדש בדה"ב אף א"נ דא"צ שלו ממש מ"מ באיסה"נ ל"ש הקדש בדק הבית כנ"ל. ומה שהעיר הרב המגי' שם מהא דמבו' בנדרים (ד' ל"ד) מימרא דרבא דהיתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה. ופירש הר"ן ז"ל הטעם דהקדש מהני משום מיגו דא"ב זכי לנפשי' וקשה ת"ל דהוא הפקר ואין רשות אחר מעכב ממילא יכול להקדישו ג"כ. אינו קושי' א"נ דהפקר הוי בכלל דעת אחרת מקנה א"כ זה שהפקירו הפקירו לכל אדם ואם איהו לא הי' מצי זכי בי' הוי בגדר רשות אחר מעכב כיון דהוא של כל העולם והו"ל כמו שיש לכל אדם זכות בו והוא לוקח מהם ומקדישו לשמים לכן צריכין לבא לטעמא דמיגו דזכי לנפשי'. ויש עוד להרבות שיח בכ"ז ולברר הדברים ואכ"מ. וכתבתי רק להשתעשע אתך כי אדע שאתה משתוקק לדברינו והי' זה שלום: