במסכת ברכות (דף ל"א ע"ב) אל הנער הזה התפללתי א"ר אלעזר שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' שנאמר וישחטו את הפר ויביאו הנער אל עלי משום דשחטו את הפר הביאו הנער אל עלי אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט חזינהו שמואל דמהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשירה אייתי' לקמי' דעלי אמר לי' מנ"ל הא א"ל מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את ומורה הלכה בפ"ר חייב מיתה וכו'. אמרה לו אל הנער הזה התפללתי עכ"ל הגמ'. והנה כבר הקשו המפורשים אטו עלי לא ידע ששחיטה כשירה בזר. גם הלשון שאמר עלי מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה את משמע קצת דזה תלוי בזה דמשום דשפיר קאמר הוי מורה הלכה בפני רבו:

והנראה בזה דרך פילפול דהנה העולם מקשין לדעת הר"מ ז"ל דכהנים שלבשו בגד"כ שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים א"כ הי' שמואל מותר להורות הלכה בפני רבו כיון דהי' לאפרושי מאיסורא כיון דלפי האמת שחיטה לאו עבודה הוא ואסור לילך בבגדי כהונה בשעת שחיטה. אמנם בעיקר הדבר כבר כתבתי במק"א דלר"ע דס"ל דבמדבר אשתרי בשר נחירה וכתבו הפוסקים דלפי"ז במדבר הי' שחיטה עבודה כיון דלא הי' נוהג בחולין א"כ במדבר הי' צריך כהן ובגד"כ בשחיטה נהי דאח"כ כשבאו לארץ והוצרך שחיטה אף בחולין נפק"ל מכלל עבודה מ"מ אינו לוקה בלובש בגד"כ בשעת שחיטה כיון דמקודם הי' שחיטה עבודה והי' צריך בזה בגד"כ אין סברא שאח"כ יהי' אסור ללכת בבגד"כ בשעת שחיטה כיון דבעצם הי' עבודה והארכנו בזה לת' כמה ענינים ואכ"מ. אפס גוף הדבר שכתבו הפוסקים בפשיטות דלר"ע הי' שחיטה במדבר עבודה והי' צריך כהן דוקא הוא מכח דברי התוס' שכ' הטעם דשחיטה לאו עבודה הוא משום שנוהג בחולין ג"כ ומזה הוכיחו דבמדבר שלא הי' נוהג בחולין הי' שחיטה עבודה אמנם נראה דזה תליא בפלוגתת ר"ש וחכמים במנחות (דף י"ט ע"א) דאמרינן התם בגמרא דשחיטה בזר כשרה משום דכתיב והקריבו בני אהרן את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה ומקשינן בגמ' דלר"ש וא"ו מוסיף על ענין ראשון א"כ שחיטה בזר תהי' פסולה ותרצינן שאני התם דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים. ומעתה נראה דסברת התוס' ל"ש אלא לרבנן דלא גלי קרא להדיא דשחיטה כשרה בזר רק משום דלא כתיב בי' כהונה וקשה הא סוף כל סוף אמאי לא יהי' עבודה וצ"ל משום שנוהג בחולין א"כ שפיר י"ל דבמדבר הי' צריך כהן ולכן לא כתבה התו' כהונה אלא מקבלה ואילך דזה תמיד צריך כהונה משא"כ שחיטה אמנם לר"ש דיליף מוסמך ושחט וגלי קרא להדיא דמיד בהקמת המשכן הי' שחיטה כשרה בזר א"כ לא הי' שחיטה עבודה בשום פעם רק הכשר עבודה וז"ב לענ"ד:

ומעתה מדוקדק מאוד שאלת עלי דשאל את שמואל מנ"ל הא דשחיטה בזר כשירה וחשב דיאמר טעמו דר"ש משום דילפינן מוסמך ושחט וא"כ שחיטה הי' כשרה תמיד בזר וא"כ הוי שחיטה שלא בשעת עבודה ולוקה משום כלאים ול"ה מורה הלכה בפ"ר כיון דהוא לאפרושי מאיסורא אמנם באמת אינו כן דעיקר הלימוד מוהקריבו דמהקרבה ואילך מצות כהונה. ועיין בתוס' זבחים (דף ל"ב ע"א) ד"ה ת"ל עיי"ש וא"כ במדבר הי' בשעת עבודה ושוב גם אח"כ אין איסור ללבוש בגדי כהונה בשעת שחיטה ולא הוי לאפרושי מאיסורא ולכן כשהשיב לו שמואל ג"כ דמוהקריבו נפק"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה א"ל עלי מימר שפיר קאמרת דכן הוא האמת ולפי"ז מורה הלכה בפ"ר את וק"ל:

ומה שנראה עוד לפרש דברי הגמרא עפ"י סגנון הנ"ל. דהנה לכאורה יש להעיר לפי"מ דמבואר ברש"י פסחים (דף ז' ע"ב) דקדשים צריכין הבעלים לשחוט והא דכשר ע"י אחר הוא רק משום דנעשה שלוחן של הבעלים. אמנם זה דוקא לפי האמת דשחיטה בזר כשירה אבל א"נ דשחיטה הוי ג"כ עבודה וצריך כהונה דוקא ל"ש בזה שליחות וא"כ י"ל דזה טעמא דשמואל דהורה הלכה בפני רבו ואמר דשחיטה בזר כשירה כדי להורות דצריך שישחוט בשליחות הבעלים דוקא והוי כמו לאפרושי מאיסורא כיון דאם נשחט שלא בשליחות הבעלים א"י יד"ח ומי שמחויב כפרה הוי עדיין מחוסר כיפורים ואסור בקדשים וא"כ מזה דס"ל דשחיטה צריך כהן יצא מכשול ושפיר הי' מורה בפני רבו וזה הערה גדולה:

אמנם בעיקר שיטת רש"י ז"ל נ"ל דס"ל דשחיטת קדשים צריך שליחות הנה הר"מ ז"ל פליג על זה וס"ל דל"צ שליחות כלל בקדשים ואפי' בפסח כראה דעתו ז"ל דל"צ שליחות כלל וכתבנו בחידושינו דנראה עיקר דזה תלי' בפלוגתת ר"ש ורבנן הנ"ל אם אמרינן וא"ו מוסיף על ענין ראשון דלרבנן דס"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ול"צ להקיש שחיטה לסמיכה כלל א"כ אין שום סברא דיהי' צריך שליחות בשחיטת קדשים משא"כ לר"ש דס"ל דוא"ו מוסיף על ענין ראשון וכל הטעם דשחיטה בזר כשירה הוא משום דמקשינן שחיטה לסמיכה. וקשה קושית הגמרא א"כ יהי' צריך בעלים בשחיטה דוקא וצריך לבוא לתירוץ הגמרא מדגלי קרא בפרו של אהרן ושחט את הפר אשר לו מכלל דבעלמא לא בעי בעלים וא"כ אמרי' נהי דמוכרח מפרו של אהרן דל"צ בעלים דוקא כמו בסמיכה אבל עכ"פ צריך שיהי' כח הבעלים בכל הקדשים והיינו בשליחות הבעלים כיון דדמי לסמיכה א"כ מה שאפשר לדמותו לסמיכה מדמינן לי'. ומזה הוציא רש"י ז"ל דבשחיטת קדשים צריך שליחות. אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דלהלכה כיון דקיי"ל כרבנן דילפינן דשחיטה בזר כשירה משום דכתיב והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה וא"כ ל"צ כלל להקיש שחיטה לסמיכה שוב לא נשמע כלל דצריך שליחות וזה נכון וברור. ועיין בספר בית יהודה לבני הרב ז"ל במצות הקרבת קרבן פסח שג"כ העיר בזה אלא שלא ביאר כמוש"כ. ומעתה א"ש מאוד מה שאמר עלי לשמואל אחר דשאל לו מנ"ל הא והשיב לו מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה א"כ מבואר דלא ס"ל דוא"ו מוסיף על ענין ראשון ול"צ ההיקש וא"כ ממילא ל"צ בשחיטה בעלים כלל ולכן שפיר אמר לו עלי מימר שפיר קאמרת. אמנם לפי"ז ל"ש בו לתא דאפרושי מאיסורא ושוב מורה הלכה בפני רבך את וזה נכון:

ודע דיש לי עיון בענין זה עפי"מ דנראה מבואר דעת רש"י ז"ל ביבמות (דף ל"ג ע"ב) דאע"ג דשחיטה בזר כשירה מ"מ בשבת אסור לזר לשחוט ואם שחט חייב מיתה משום שחילל שבת דלא אשתרי שבת אלא לכהנים ועיי' בזה בשעה"מ הלכות עבודת יוה"כ ובבית מאיר הנדפס מחדש בחידושי הש"ס יבמות שם שכתב טעמא דמילתא דלא אשתרי שבת אלא במי שיכול לגמור כל המצוה משא"כ זר שא"י לגמור העבודה לא אשתרי לי' שבת כלל והארכנו בזה במק"א ואכ"מ. מה הדין ביו"ט לב"ש דל"ל מתוך ואף לב"ה מ"מ בקדשים לא אשתרי משום לכם ולא לגבוה אם זר מותר לשחוט קדשים ביו"ט היינו עולת חובה דאע"ג דאמרה רחמנא להביא קרבן ראיי' ביו"ט אבל לא התירה שישחוט זר. וי"ל דביו"ט צריך כהן לשחיטה דוקא. וראיתו ברש"י ביצה (דף י"ב ע"א) ד"ה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה שכתב בזה"ל דאלו עולת חובת היום רחמנא שרי' עכ"ל. נראה מבואר מדבריו הקדושים דבעולת חובה לא משכחת לה מלקות ולהנ"ל הא י"ל בעולת חובה ושחט זר דלוקה כיון דלא אמרינן מתוך א"כ לא אשתרי ואי משום דהוא צורך עבודה י"ל דלא אשתרי אלא בכהנים כמו בשבת והיא הערה עצומה לענ"ד:

ועלה בדעתי דרש"י ז"ל לשיטתו דס"ל דכללא הוא דכל שחיטת קדשים צריך בעלים דוקא והא דכשירה בכהן הוא מטעם דשלוחו של אדם כמותו וא"כ א"ש דברי רש"י ז"ל דעולת חובת היום רחמנא שרי' היינו כיון דאמרה תורה דחייב להביא קרבן ראיי' ביו"ט ע"כ דמותר לו לשחוט ג"כ דאל"כ איך יכול להביא ואי דיעשה הכהן לשליח הא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי וא"כ ע"כ התירה התוה"ק שחיטה בזרים ג"כ וא"ד לשבת כיון דליכא בשבת אלא קרבן ציבור שפיר י"ל דלא אשתרי אלא לכהנים משא"כ ביו"ט שפיר מוכרח דגם לזרים הותרה שחיטה. איברא דז"א דא"כ איך כתב רש"י ז"ל בפשיטות דשבת לא הותרה לזרים ומה נעשה בפסח שדוחה שבת ושחיטת הפסח בוודאי צריך בעלים וא"כ איך משכח"ל שחיטת הפסח בשבת וע"כ דס"ל לרש"י ז"ל דזה אינו בגדר כל מילתא דאיהו ל"מ עביד כיון דהוא רק מחמת איסור שבת ושפיר מצי הכהן להיות שלוחו א"כ ה"ה ביו"ט י"ל דלא אשתרי לגבי זרים ושוחט הכהן בשליחות הישראל. וא"ל דבפסח משכח"ל דאית לי' שותפות לכהן בגווי' דיכול להיות שליח אע"ג דל"מ עביד ז"א דבפ"ש שחל בשבת מא"ל די"ל דליכא כהנים שיהיו חייבין בפ"ש ואעפי"כ פשיטא שפסח דוחה שבת:

ודרך פילפול י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דדוקא בפסח שחל בשבת שפיר יכול הכהן להיות שלוחו של ישראל ואינו בגדר כל מילתא דאיהו ל"מ עביד. כיון דזה שא"ר לעבוד הוא מחמת איסור שבת שמחוצה לו לכן כשבאין אנו לדון לענין שחיטת הפסח אמרי' דהוי בגדר מצי עביד משא"כ ביו"ט כיון דזה שחייב בקרבן ראיי' הוא מחמת שהוא יו"ט ומכח זה נאסר במלאכה וא"כ א"נ דאיהו ל"מ עביד ל"ש לחייבו בקרבן ראיי' כיון דאיהו ל"מ שחיט. ודוגמא לזה במסכת עירובין (דף ע"ח) בעשאו סולם לאשירה עיי"ש היטב וכ"כ בזה במק"א. וי"ל עוד עפי"מ שחקרו הפוסקים דהיכא דבדיעבד מהני מעשיו הוי בגדר מצי עביד א"כ בשבת י"ל דאע"ג דשחיטה אסורה בזר מ"מ בעבר ושחט אין הקרבן נפסל לא מטעם דהוי שחיטת מומר כיון דסבר מצוה קעביד וגם לא משום מצוה הב"ע כיון דהוי זמן גרמא ולא הוי מצוה הב"ע וכמו"ש בירושלמי לענין קורע בשבת משא"כ בעולת חובה ביו"ט כיון דהוא רק מכח יו"ט ומכח זה הוי עבירה הוי מצוה הב"ע לכן א"נ דאינו דוחה יו"ט לגבי זרים גם בדיעבד שחיטתו פסולה ושוב ל"מ משוי שליח ויש לפלפל עוד הרבה בזה ואכ"מ:

אמנם כן בעיקר הדבר לולא דמסתפינא הייתי אומר דאע"ג שדעת רש"י ז"ל דשבת לא הותרה לזרים אפי' בשחיטה מ"מ אם הכהן יעשה אותו לשליח לשחוט עבורו יהי' מותר לשחוט בשבת כיון דבשליחות הכהן קעביד ואצל הכהן הותרה שבת ומצוה לו לשחוט ה"ה דיכול לעשות שליח לישראל שישחוט עבורו וכמו דמצאנו לענין מילה בשמיני אע"ג דהמצוה רק על האב מ"מ יכול לעשות שליח לאחר למול עבורו ואמרינן עדל"ת גם גבי השליח. ומה שכתב רש"י ז"ל ואין כאן משום זרות דמשמע דמשום שבת חייב היינו דוקא כששחט שלא ברשות הכהן ולא נעשה שלוחו אבל מודה רש ז"ל דבשליחות הכהן יכול הישראל לשחוט ג"כ. ובעיקר דעת רש"י ז"ל כ"כ באריכות בקונטרס דרך חיים ואכמ"ל יותר רק רשמתי בזה מה שיש להעיר מיו"ט מפני שלא ראיתי עוד בשום ספר שיעיר בזה אמרתי להעיר ראשי פרקים:

ומה שנראה עוד בזה לחלק בין שבת ליו"ט בהקדם לפרש דעת רש"י ז"ל שס"ל דאע"ג דשחיטה בזר כשירה מ"מ זר אסור לשחוט בשבת קרבן ציבור וחייב משום שבת שלכאורה אינו מובן כיון דשחיטה בזר כשירה אמאי יהי' בגדר מחלל שבת. והנ"ל בזה עפי"מ דשמעתי בשם כבוד אדמו"ר הקדוש גאון עוזינו האב"ד דק"ק סאכטשאוו שליט"א שהעיר דבכל הקדשים אמאי יהיו מותרין לשחוט כל השחיטה בשבת לפימ"ש היראים להוכיח דחתיכת העור ותחילת שחיטה אינו מום. והנה נודע דעת הר"מ ז"ל בפירוש המשניות חולין (דף י"ד) דבכל שוחט מיד כשחותך העור ובתחילת שחיטה הוי מחלל שבת וא"כ אמאי יהי' זה מותר בשבת כיון דאפשר מע"ש הוי בזה מחלל שבת שלא לצורך והיא הערה עצומה. ותי' כיון דאשתרי שבת לגבי עבודה והוא במעשה אחת הוי כמו ציצין שא"מ שחוזר עליהן כ"ז שלא פירש ולכן מותר כל השחיטה בשבת (ואע"ג דיש לומר דשאני התם שכבר ניתן שבת לדחות לגבי מילה משא"כ הכא בתחילת השחיטה הוי מחלל שבת במה שאפשר מע"ש אמנם נראה כיון דאשתרי שבת לגבי עבודה אין נפ"מ וכיון דהכל במעשה אחת מותר לעשות כל השחיטה בשבת וזה מוכרח]. ומעתה נראה שזה דעת רש"י ז"ל דס"ל דזר אסור לשחוט בשבת אע"ג דשחיטתו כשירה דרש"י ז"ל ס"ל דשבת לא הותרה אלא לכהנים אבל לזרים אע"ג דמאי שכשר בו בוודאי גם אצלו דוחה כמו כל הדברים שדוחין שבת דכשר בזרים ג"כ אבל זה רק מכח דחוי' אבל לא בגדר הותרה וכיון דהוא רק בגדר דחוי' שוב א"ד שבת תחילת השחיטה כיון דאפשר מע"ש ולכן זר ששחט בשבת חייב משום שבת על התחלת השחיטה וזה נכון מאוד בדעת רש"י ז"ל:

אך הנה בעיקר ד' הר"מ ז"ל דס"ל דשוחט בשבת הוי מחלל שבת בתחילת השחיטה הר"ן ז"ל פליג עליו וס"ל דבתחילת השחיטה הוי מקלקל ולפי"ז למ"ד מקלקל בחבורה פטור ליכא חילול שבת בתחילת שחיטה ומעתה א"ש דברי רש"י ז"ל בטו"ט ודעת דביבמות שם ע"כ דאזלה הסוגי' דמקלקל בהבערה חייב מדמקשינן אי בהקטרה והאמר ר"י הבערה ללאו יצאת וקשה ת"ל הא הוי מקלקל וע"כ דס"ל להסוגיא דמקלקל בהבערה חייב וממילא ה"ה דמקלקל בחבורה חייב א"כ בזר דלא אשתרי שבת אצלו חייב משום שבת על תחילת שחיטה כיון דאפשר מע"ש כנ"ל. ומעתה זה דוקא בשבת אבל ביו"ט לפי"מ שכתב המאירי בחידושי ביצה (דף ו') דאפילו למ"ד דמקלקל בחבורה חייב בשבת ה"ד בשבת אבל ביו"ט לכ"ע מקלקל בחבורה פטור כיון דנלמד מקרא דביום אפי' בשבת אין לנו לימוד אלא על שבת וא"כ ביו"ט גם רש"י ז"ל מודה דאם שחיטה בזר כשירה ל"ש לחייבו משום יו"ט דאפי' א"נ דהוא רק דחוי' אצל זר מ"מ כיון דכשר בו הרי דוחה אצל זר ג"כ. ואי דהוי מחלל יום טוב בתחילת שחיטה. ז"א דע"ז אינו חייב כיון דהוי מקלקל. וז"נ לפילפולא בדעת רש"י ז"ל:

ובאמת ביסוד הדברים הנ"ל יש לפלפל הרבה ונוכל לומר דזה שורש פלוגתת ר"א ור"ע אי מכשירין שאפשר לעשות מע"ש דוחין שבת בעבודה ונאמר דר"א לשיטתו דס"ל מקלקל בחבורה חייב הוכיח כן מהא דמותר תחילת שחיטה בשבת בקדשים אע"ג דהוי מכשירין שאפשר לעשותו מע"ש. אמנם ר"ע לשיטתו דס"ל דמקלקל בחבורה פטור א"ר מתחילת שחיטה. וחילוק זה בין כשהוא במעשה אחת או לא. לא ס"ל לר"א כיון דתחילת המעשה בחילול שבת. וי"ל עוד עפי"ז בישוב דעת הרשב"א ז"ל בחי' ביצה שכתב דחביבא מצוה בשעתה דוחה יו"ט וראי' מהא דהקטר חלבים ואימורין דוחה שבת אע"ג דכשרין כל הלילה. ותמהו עליו הא הגמ' במנחות דחה זה משום דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת. ולהנ"ל י"ל דהנה לכאו' צריך להבין הפירוש במה דאמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת מאי ראי' משחיטה כיון דא"א באופן אחר לכן נראה דר"א בר"ש לשיטתו דבוודאי ס"ל כשיטת ר"ש דמקלקל בחבורה חייב וא"כ בכל שחיטה איכא חילול שבת בתחילת שחיטה מה שאפשר בע"ש ואעפי"כ דוחה שבת וא"כ ה"ה הקטר חלבים ואימורין אע"ג דאפשר במוצ"ש דוחה שבת משום חביבא מצוה בשעתה וזהו הפירוש שכבר דחתה שחיטה את השבת ומעתה ז"ד בשבת אבל ביו"ט דבתחילת שחיטה ליכא חילול שבת א"כ ל"ש שכבר דחתה שחיטה וע"כ הא דהקטר חו"א דוחה יו"ט היינו משום חביבא מצוה בשעתה וצדקו ד' הרשב"א ז"ל. ואם כי אין לבנות יסוד עפ"ד המאירי ביצה שדה"ק תמוהין וכמו"ש לעיל בפרשת בשלח מ"מ עיקר הדברים בשיטת רש"י והרשב"א ז"ל נכונים המה די"ל דלהלכה דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור לא הוי חילול שבת בתחילת שחיטה כמו"ש הר"ן ז"ל ומודה רש"י ז"ל דאין חיוב לזר משום שבת וכן ל"ש בזה שכבר דחתה שחיטה את השבת כיון דאין למידין אפשר משאי אפשר ודו"ק היטב בכ"ז: