Keli Chemdah on Torah, Yitro
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ברמב"ן ז"ל בקרא דויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך כתב בזה"ל שלח לו הדבר באגרת כתוב בה כן כי השליח לא יאמר אני חותנך וכו' וכמוהו ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה עכ"ל:
והנה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רכ"ז כתב להוכיח מדברי הרמב"ן ז"ל הללו דכתיבה כדיבור כיון דכתיב בתוה"ק ויאמר והפירוש שכתב באגרת עיי"ש מ"ש בזה שהעיקר כדברי התוס' גיטין שכתבו להיפך. ואינו מתרץ ראית הרמב"ן ז"ל. והנה לכאורה יש להעיר מגמ' ערוכה סנהדרין (דף מ"ט ע"א) דאמרינן בגמ' על יואב אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו. טובים שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש. צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באגרת ועשה עכ"ל הגמ'. מבואר מדברי הגמ' דאף דלא דרש אכין ורקין והי' ס"ל דאף לעבור על ד"ת צריך לשמוע למלך ואם לא שמע הוי בכלל אשר ימרה את פיך וגו' יומת מ"מ זה דוקא בפה אבל באגרת לא הי' צריך לשמוע לו להרוג את אורי' ועיי"ש היטב בסוגית הש"ס ורש"י ז"ל וא"כ מבואר דכתיבה לאו כדיבור ואגרת אינו כפיו:
ודרך פילפול עלה בדעתי כמו דדרשינן בעדיות מפיהם ולא מפי כתבם ה"נ דכתיב אשר ימרה את פיך אמרי' נמי רק פיו ולא כתבו ואע"ג דכתיב נמי ולא ישמע את דבריך בזה בוודאי אינו נכלל כתב כיון דבכתב ליכא שמיעה. וא"כ "ל דבענין מורד במלכות אמרינן דכתיבה לאו כדיבור ואפי' לפי דעת ר"ת ז"ל דעדות בכתב כשר היכא דראוי לבילה ודוקא אילם נתמעט מצד מפיהם ולא מפ"כ. מ"מ י"ל עפמ"ש האחרונים דגם אינו ראוי מחמת איסור הוי בגדר א"ר. ועיי' בתשו' הרי"ם חיו"ד בשם מורי הגז"ל מקאליש והסכים עמו וא"כ הכא כיון דעפ"י הדין אורי' לא נתחייב מיתה א"כ הי' איסור על המלך לצוות להרוג אותו ואפי' לשיטתו דלא דרש אכין ורקין וחייב לשמוע למלך אפי' כשצוה לעבור על ד"ת מ"מ לפי"ז אדרבא הוי המלך רוצח גמור בזה שצוה לשלוחו להרוג אותו כיון דבע"כ יש שליח לד"ע לכ"ע כמו חצר וא"כ שוב א"ר לדיבור ושוב הוי בגדר אינו ראוי ושוב אמרי' כתיבה לאו כדיבור ושוב א"צ לשמוע לו ע"י אגרת וא"ש מאוד דברי הגמ' וא"ר מזה דכתיבה לאו כדיבור:
איברא דזה רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא ז"א וא"א לומר דזה הוי בגדר אינו ראוי לבילה ופסול מפי כתבם דא"כ איך כשר עדות בכתב הא הוי עדות שאאי"ל דהא אם יתזמו העדים הרי איגלאי מילתא למפרע דהעידו שקר וא"כ היו אסורין להעיד בע"פ וא"כ שוב הוי אינו ראוי לבילה וא"כ כתיבה לאו כדיבור ולא נוכל לעשות בהם דין הזמה ושוב אינו עדות כלל. אלא וודאי דגם א"נ דאינו ראוי מחמת איסור הוי בגדר א"ר היינו דוקא אם בעצם א"ר דהיינו מחמת עדותן נפסל עדותן בע"פ אז אמרינן אע"ג דבעצם ראוי עדותן ויכולין לדבר מ"מ כיון שאין עדותן בע"פ מחמת שיש בזה איסור או ענין אחר הוי אינו ראוי לבילה ול"מ בכתב ג"כ אבל מה שאינו ראוי מחמת שמעידין שקר מ"מ אם יעידו יהי' מהני עדותן כיון דבפה הוי עדות שאאילה"ז ה"ה דמהני בכתב ג"כ דל"ש בזה לומר דהוי א"ר לבילה מחמת איסור דהרי א"נ כתיבה כדיבור גם עתה שכותב עושה איסור זה ממש כמו בפיו א"כ שוב יכול לעשות בפיו ממש ול"ש לומר בזה דכתיבה אינו כדיבור מצד דאינו ראוי לבילה דהרי א"נ כתיבה כדיבור הוי ראוי לבילה ואדרבא יותר גרע בכתב מבע"פ שעושה מעשה ובע"פ הוא רק דיבור בעלמא וז"ב ופשוט. וא"כ ה"נ א"נ דכתיבה כדיבור א"כ הוי כתיבה באגרת עוד יותר חמור מפיו א"כ הרי ראוי לומר זאת בפיו ג"כ ושוב מחויב לשמוע למלך אף שהוא באגרת והדרא קושיא לדוכתא:
ואולי י"ל בפירוש הגמ' דהנה לכאורה בלא"ה קשה דברי הגמ' דדרשינן צדיקים שהם בפה ולא עשו שלכאורה אחר שדרשינן מטובים שדרשו אכין ורקין והי' אסור להם לשמוע למלך להרוג נוב עיר הכהנים דיהי' רוצחין גמורין. אמנם נראה דהדבר נכון דאע"ג דמדין מלך א"צ לשמוע לו מ"מ הם סכנו עצמם בזה שלא שמעו בקולו דשאול המלך בוודאי ידין אותם כמורדים ואע"ג דלפי האמת קיי"ל דיהרג וא"י היינו רק משום מה חזית א"כ זה דוקא אם ע"י הריגתו ינצל חבירו אבל אם חבירו בין כך וב"כ יהרג שוב ל"ש מה חזית ותליא בפלוגתת ריו"ח ור"ל גבי שבע בן בכרי ביחדהו אם צריך שיהי' בר חיוב מיתה דוקא ואע"ג דהתם אין הם הורגין אותו בידים מ"מ כיון דל"ש סברת מה חזית דהרי ב"כ וב"כ יהרג חבירו י"ל דגם לענין הריגתן בידים מותר וא"צ למסור נפשו וא"כ הכא דבאמת לא הצילו את נוב עיר הכהנים וידעו זה מקודם שאף אם לא יהרגו אותם יהרגו ג"כ ואעפי"כ מסרו נפשם וא"כ שפיר אמרי' דהם צדיקים. ומעתה י"ל דזה פירוש הגמ' דהוא באגרת והיינו שראה שדוד המלך ע"ה ביקש רק לסבב הריגתו שלא יהי' ניכר שבא על ידו א"כ בוודאי הי' יכול להתנצל אח"כ בפרט שהי' יכול להציל את אורי' עיד"ז שלא יקיים דברי דוד ואעפי"כ עשה ואין כוונת הש"ס לחלק בין כתיבה לדיבור אלא באופן הענין איך הי' וצ"ע עוד בכ"ז:
ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דאמר היינו בכתב והביא גם מחירם מלך צור שכתב לשלמה המלך ע"ה אע"ג דכתיב ויאמר עיין במלכים א' ק' ט' פסוק י"ג י"ד. מ"מ נלענ"ד די"ל דמודה הרמב"ן דבישראל כתיבה לאו כדיבור ויש בזה חילוק בין ב"נ לישראל דהנה זה פשוט ומבואר בפוסקים דכתיבה עכ"פ הרהור הוה כמו"ש לענין תורה בכתב שתלי' בדין הרהור ומעתה נראה דבב"נ דחזינן דנענשו על המחשבה כמו לענין המעשה וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בנועם דבריו הקדושים לפרש הקרא כי בדבר אשר זדו עליהם דעיקר העונש הי' על המצרים מצד המחשבה שלהם שלא באו לידי פעולה שזה מוכרח שלא הי' בגזירת השי"ת כיון שלא נתקיים בפועל וא"כ הי' רק מחשבתם וב"נ נענש על המחשבה עיי"ש ברמב"ן ז"ל ותמצא מבואר כן. וזה נראה כוונת התרגום שפירש בפתגמי דחשיבי מצראי למידן ית ישראל היינו שהם רצו להטביע בים כל בן זכר הנולד כדי שעיד"ז לא יולד מושיען של ישראל וזה לא נתקיים שהקב"ה הוציא את עמו בנ"י ע"י משה רבינו ע"ה והוא לא נטבע בים ח"ו. וכיון שכן נענשו על מחשבה זו ולהורות זה היתה מדה כנגד מדה ונטבעו בים סוף להורות דיסוד עונש שלהם הי' על זה וכ"ז יש לכוון בדברי הרמב"ן ז"ל שם למעיין היטב:
ונראה פשוט דה"ה בדיני אדם ב"נ נענש על המחשבה וראי' לזה מד' החינוך ז"ל שכתב דב"נ מוזהר בלאו דלא תתאוה דהוא על מחשבת ממון חבירו ובב"נ הרי קיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן נראה דגם בדיני אדם נהרג על זה אם רואים אנו שרוצה לגזול את חבירו וא"כ בב"נ הרהור כדיבור בכל ענין ולכן גם כתיבה הוי כדיבור אצלם משא"כ בישראל דאפי' בעבירות שחייב בהן על הדיבור כגון בעכו"ם ומגדף וכיו"ב מ"מ בעינן דיבור דוקא אבל במחשבה אינו נענש בב"ד של מטה נראה דבישראל אין המחשבה כדיבור וצריך דיבור דוקא [הגם דבלא"ה לא משכחת לה בישראל חיוב על המחשבה כיון דצריך עדים והתראה דוקא מ"מ נלענ"ד דקושטא דמילתא כן הוא דבישראל ל"ש כלל עונש על המחשבה בדיני אדם אפי' באם בא לב"ד שילקו אותו דרך תשובה על עבירת פיגול דנאמן ע"י עצמו כמו"ש בקונטרס הסמוכה למרלב"ח ז"ל ואכ"מ להאריך] לכן בישראל שפיר אמרינן דכתיבה לאו כדיבור ולכן אינו ראי' מדברי הרמב"ן ז"ל שס"ל דכתיבה כדיבור כיון דלא מצאנו זה בקרא רק גבי יתרו וגבי חירם מלך צור ושניהם ב"נ היו י"ל דאצלם שפיר יש לפרש לשון ויאמר בכתב משא"כ בישראל היכא דכתיב אמירה צריך בפה דוקא כמו"ש התוס' וצ"ע בכ"ז וכתבתי להעיר לבב התלמידים.