בירושלמי פ"א דשבת הלכה ה' על הא דאיתא במשנה פלוגתת ב"ש וב"ה בהא דאין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין. איתא שם בירושלמי בזה"ל ומ"ט דב"ש ששת ימי' תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום ומ"ט דב"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי [הך קרא בפרשת משפטים כתיב ודרשו ב"ה וביום השביעי לסמוכי לששת ימים והיינו דלפעמים מותר לעשות מלאכה גם ביום השביעי] מה מקיימין ב"ה טעמין דב"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך בעובדי בידן עכ"ל הירושלמי. מבואר מדברי הירושלמי דלב"ה אם נעשה המלאכה ממילא גם בשבת מותר וזה נלמד מקרא דששת ימים האמור בפרשת משפטים דסמוך לי' וביום השביעי אמנם ב"ש ס"ל דמקרא דששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ילפינן שאפי' עשיי' דממילא לא יעשה בשבת וצריך שיגמר הכל בחול אמנם נראה דבין ב"ש ובין ב"ה מודים דבחול אין שום הו"א לאסור מלאכה בין עושה בידים וכ"ש מידי דממילא בוודאי ליכא איסורא שיעשה בחול כיון דגלי קרא ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך הרי גלי קרא דבחול אין שום אופן לאסור המלאכה ומכ"ש לב"ה דאפי' בשבת מתיר מלאכת ממילא מכ"ש דמותר בחול:

ועפי"ז נלענ"ד לפשוט מה שנסתפקו האחרונים ז"ל במעמיד קדירה או נותן פת בשבת סמוך לחשיכה ונתבשל ונאפה במוצ"ש אם חייב משום מבשל או אופה ולהנ"ל נראה בפשוט דפטור דא"נ דחייב בזה משום מבשל או אופה הרי יהי' מוכרח במוצ"ש לבטל את המלאכה שלא יתחייב עלי' וא"כ משכחת לה שגם בחול יהי' אסור מלאכת ממילא וזה דבר שא"א והרי התורה אמרה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ואע"ג דיש להתעקש בזה ולומר כיון דהתחיל לעשות מלאכה זו בשבת הרי אין החיוב עליו משום מלאכת חול אלא משום מלאכת שבת אבל מ"מ הסברא נותנת כדברינו כיון דאמרה התורה כללא דבחול מותרין כל המלאכות ולב"ה אף בשבת מותר מלאכת ממילא א"א לומר דבחול אסור מלאכת ממילא בשו"א ולפי"ז מוכרח דאפי' התחיל המלאכה בשבת מ"מ מותר שיגמר בחול דאל"כ הרי אסור לגמור בחול שלא יתחייב משום שבת ויהי' משכחת לה איסור מלאכה בחול וזה פשוט לענ"ד:

איברא שלכאורה מבואר בירושלמי בהל' ו' שם להיפך דאיתא שם דב"ה ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת אינו אסור ודכוותי' עשה כן מבעוד יום מותר ועיי"ש במפורשים דכוונת הירושלמי דב"ה מוכיחים דאין נפ"מ מתי נגמר רק דאזלינן בתר ההתחלה דאטו אם יעשה כן סמוך למוצ"ש לא יהי' אסור אף שנגמר במוצ"ש ויהי' חייב משום שבת וא"כ מבואר היפך דברינו וכבר הבאתי דברי הירושלמי אלו בתשו' לתלמידי החריף המנוח מו"ה מיכאל ז"ל זה זמן כביר וכעת נדפסו הדברים בספרי חמדת ישראל בדיני שבת עיי"ש שנדחקתי לבאר דבריו וכעת מצאתי להגאון הנפלא בעל צפנת פענח שיחי' בפ"ט משבת הלכה א' שכתב בזה"ל הנה עיי' בירושלמי שבת פרק א' ה"ה משמע שם דאם הניח פת בשבת לעת ערב שאף שהאפי' נגמרת במוצ"ש חייב עכ"ל. והנה בהלכה ה' לא נזכר דבר מזה. ואולי ט"ס הוא וכוונת הגאון שיחי' להלכה ו' ולדברי הירושלמי שזכרנו:

איברא די"ל דעמקו מחשבות הגאון שיחי' וכוונתו על דברי הירושלמי הלכה ה' שכתבנו לעיל דב"ה ס"ל מקרא דמלאכת ממילא מותר אף בשבת וא"כ לכאורה קשה בכל מלאכת אפי' ובישול דשבת אמאי יתחייב הא המעשה שעושה אין כאן עוד מלאכה ואח"כ הוא ממילא ואינו אסור כלל בשבת ודוחק לומר דב"ה מתירין רק מלאכת ממילא כשיעשה מעשה קודם שבת זה דוחק כיון דאמרינן דגלי קרא דבשבת מותר מלאכת ממילא א"כ זה שנאפה ונתבשל אח"כ מעצמו בתנור אין ע"ז שם מלאכה וע"כ צ"ל דלב"ה אה"נ דמצד מלאכה ליכא איסורא מה שנתבשל ונאפה אח"כ דעיקר האיסור כבר נעשה בזה שהעמיד הקדירה והפת אצל האש והא דפשיטא דאם ניטלה מאש קודם שיגמר יהי' פטור היינו טעמא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שהיתה כוונתו בעמידה זו לבשל ולאפות וכל שלא נגמרה מחשבתו אין כאן מלאכת מחשבת משום דאין בו תיקון כלל ובשבת אינו חייב על מלאכה אלא אם מתקן מה במלאכתו ומעתה כיון דמוכרח דלב"ה מה שהקדירה עומדת אח"כ אצל האש אינו אסור משום שבת וכל החיוב על מעשיו וא"כ שוב אין נפ"מ אם נגמר בשבת או בחול ולכן אפי' נגמר בחול חייב. ועפי"ז יהי' דברי הירושלמי דהלכה ו' פירוש לדבריהם דהלכה ה'. דלפי הוכחתם מקראי דמלאכת ממילא מותר בשבת ע"כ דכל האיסור במלאכת מעשיו וא"כ תמיד אזלינן בתר מעשיו אם עשה בע"ש מותר ואם עשה בשבת חייב:

אך באמת ז"א דהרי אם נחליט דכללא הוא דלב"ה מותר מלאכת ממילא אף בשבת אף שבא עיד"ז מעשה דאיסורא א"כ מכ"ש שצריך להיות מותר בחול מלאכת ממילא וא"כ מוכרח דנגמר במוצ"ש אינו חייב משום שבת דאם נימא דנגמר במוצ"ש חייב משום שבת הרי אסור משום זה להניח לגמור במוצ"ש וא"כ אסור בחול מלאכת ממילא וכן בשבת הרי מה"ט עכ"פ אסור מלאכת ממילא משום שלא יחלל שבת ע"י מעשיו וע"כ הא דב"ה ילפי מקרא דמותר מלאכת ממילא בשבת היינו היכא דהתחיל בע"ש וא"כ י"ל דכל פלוגתת ב"ש וב"ה קאי רק על זה אבל היכא דהתחיל בשבת כמו דאסור מלאכת ממילא בשבת ה"ה בחול. אך יותר נראה כמו"ש לעיל דעל חול אין שום סברא לאסור מלאכה אפי' בידים כיון דאמרה התורה ששת ימים תעבוד ועשית "כל" מלאכתך נראה דכל המלאכות מותרין בחול אפי' אותו שהתחיל בשבת וא"כ מוכרח מזה דלא משכחת לה חיובא דשבת ע"י מלאכות שעושה בחול וכדברינו הנ"ל:

ופירוש הירושלמי דהלכה ו' לולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה לכאורה הלשון אלו עשה כן בשבת "שמא אינו אסור" אין לו ביאור כלל דמה שייך לשון אסור על מה שכבר נעשה ואם כוונתו על חיוב הו"ל לפרושי. לכן נראה דכוונת הירושלמי דב"ה מוכיחים דאם התחיל במלאכה בע"ש הו"ל כאלו נגמר ג"כ דאטו אם יעשה כן בשבת ויהי' נגמר במוצ"ש לא יהי' אסור משום מעשה שבת דאסור מדרבנן לכו"ע משום שלא נגמר בשבת ויהי' דינם כפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שאינן אסורין משום מעשה שבת כיון דלא נשתנו בגופן ה"נ נימא כן כיון שלא נשתנו בשבת לא יהי' אסורין זה וודאי אינו דנראה פשוט דהוי בכלל מעשה שבת כיון דע"י עמידתו בשבת אצל האש נשתנו במוצ"ש הוי בגדר מעשה שבת וה"ה דבע"ש הו"ל כאלו נגמר בערב שבת וידעתי כי הדברים דחוקין להעמיס אותם בלשון הירושלמי ויותר מרווח לומר הפירוש בירושלמי בפשיטות. אך כבר כתבתי שהוא נגד הסברא דבחול יהי' חייב על מלאכת שבת ויהי' משכחת לה איסור מלאכה בחול:

והנה עתה זרח השמש והאיר המזרח בספר אגלי טל מאת כבוד קדושת אדמו"ר רשכב"ה אב"ד מסאכטשאוו שליט"א. וראיתי במלאכת זורע הביא דברי הגאון בעל חלקת יואב שליט"א שרוצה ג"כ להכריח מירושלמי הנ"ל דין זה דאם נגמר במוצ"ש חייב ומרן שליט"א כתב ג"כ שאין הסברא נותנת כן ופשיט לי' להיפך ודברי הירושלמי מפרש לי' לענין איסור. ושמחתי שכוונתי לדעת רבינו הקדוש שליט"א וכמו שהי' ברור לענ"ד בספרי "חמדת ישראל" שאין שום סברא לחייב אם נגמר במוצ"ש כאן העתקתי הדברים ביתר שאת ויתר עוז:

אמנם שבתי וראיתי להגאון בעל חלקת יואב שליט"א בספר חלקת יואב מהד"ת סי' י"ג עמד על דעתו וכתב שיש להכריח את הדבר ג"כ מש"ס דילן ועיי"ש שהביא שם שגם דעת רבינו הגדול בעל נתיבות המשפט בפשיטות להיפך אך הוא מכריע להיפך ואמרתי לעיי' בדבריו. והנה תו"ד הגאון שליט"א להוכיח לפי דעת התוס' חולין (דף כ"ט) ובחידושי הר"ן חולין (דף י"ד) דשוחט בשבת בתחילת שחיטה לא נעשה מומר אע"ג דהוי מקלקל ע"מ לתקן מ"מ לא מהני משום דאין התיקון מיד [וכ"כ בהגהות רעק"א ז"ל ליו"ד סי' ב' אות ו' ומהתימא על הגאון שיחי' שלא הזכירו] ויקשה עליהם מגמ' ערוכה שבת (דף קל"ג ע"ב) דמבואר בגמ' דחייב על מילה בשבת אם לא השלים ללקט הציצין המעכבין אע"ג דהוי מקלקל בחבורה ועכצ"ל דפירוש הגמ' בשבת דמשלים המילה כהלכתה במוצ"ש ועיד"ז חייב על מעשה שעשה בשבת אע"ג דמעשה זו שעשה בשבת הוי קלקול ולולא שהשלים לא הי' עלי' שם מלאכה אעפי"כ חייב וה"ה בשוחט בשבת וגמר במוצ"ש חייב וא"כ מכ"ש דא"צ מעשיו כלל במוצ"ש ונגמר ממילא דודאי חייב. ואע"ג דהשאגת ארי' ורעק"א ז"ל מפרשים דברי הגמ' דשבת הנ"ל שאפי' אם אינו גומר כלל חייב על מעשה המילה שעשה בשבת שזה אינו בגדר מקלקל כיון דצריך להשלמת מצות מילה מה שעושה עתה. אך מדברי התוס' והחידושי הר"ן הנ"ל מבואר להיפך דא"נ כן גם תחילת שחיטה יהי' חשיב תיקון כיון דאם ישלים השחיטה יהי' לו צורך גם בהתחלה וע"כ דזה אינו חשיב בגדר תיקון וא"כ לדבריהם ע"כ הפירוש בגמ' שבת הנ"ל דהחיוב משום שגומר הפריעה במוצ"ש וה"ה לשוחט שגמר השחיטה בשבת וא"כ נשמע במכ"ש היכא שנגמר בעצמו במוצ"ש. אלו תוכן דבריו:

אמנם לענ"ד שלשה תשובות בדבר. א) דהאיך פשוט לי' להגאון כ"כ דפירוש הגמ' ע"כ דגמר הפריעה במוצ"ש דאל"כ הוי מקלקל בחבורה ומה יענה למה דמבואר שם בגמ' ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקיט ענוש כרת וכו' מני אומן וכו' לימא אנא עבדא פלגא דמצוה וכו' וקשה אמאי לא מקשה דעדיפא מינה הא כיון דמעכב ואינו בגדר נימול א"כ אמאי חייב הא הוי מקלקל בחבורה ועכצ"ל דהסוגיא אזלא למ"ד מקלקל בחבורה חייב א"כ י"ל דה"ה למסקנא דאסיקנא שלא הספיק ג"כ הפירוש שלא גמר והחיוב משום דהברייתא ס"ל מקלקל בחבורה חייב ולא הלקיט היינו כפשוטו שלא השלים כלל כסד"א דגמ' ובאמת הגאון רעק"א ז"ל בתשו' דמייתי לי' הגאון המחבר שיחי' כתב כן דמסוגי' א"ר די"ל דהסוגיא אזלא למ"ד מקלקל בחבורה חייב רק מר"מ ז"ל דפסק להלכה כהך סוגי' אע"ג דפסק להלכה מקלקל בחבורה פטור. אך באמת הר"מ ז"ל ס"ל דשוחט בשבת הוי מומר לעכו"ם בתחילת שחיטה. וא"כ מנ"ל להגאון שיחי' דהתוס' מפרשים הסוגי' גם אליבא דמ"ד מקלקל בחבורה פטור, אך זה אומר אני רק למש"כ הגאון שלדעתו הוא ש"ס ערוך והנך רואה בתשו' רעק"א ז"ל שכתב שאין שום ראי' מדברי הגמ' דמיירי שגומר הפריעה:

ב) אמנם בעיקר פירוש הגמרא הנה כבר כתבו השאג"א והרעק"א ז"ל דאפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור י"ל דהוי תיקון כיון דצריך לזה לכשיגמור המילה. אך הגאון שיחי' כתב שזה תמי' מדברי תוס' והר"ן הנ"ל. ואני אומר שמדברי התוס' אין כאן תימה כלל וגם מדברי הר"ן יש לתרץ שלא יקשה על דבריהם דהרי התוס' כתבו זה בקושייתם על הא דמוקי לה בחטאת העוף וחצי קנה פגום הא הוי מצי לאוקמי בחטאת בהמה ובחצי קנה פגום כיון דס"ל דעל שחוטי חוץ מתחייב בסימן אחד וע"ז הוסיפו ואע"ג דמשום שבת אינו חייב בסימן אחד כיון שלא תיקן כלום הא יהי' חייב לכשיגמור השחיטה. ומעתה אומר אני שהתוס' מודים ג"כ לסברת השאג"א והרעק"א ז"ל דבמילה גם חצי מילה הוי תיקון כיון דיש עלי' שם מלאכה כשנצטרך לגמור המילה אך זה שייך דוקא במילה דמקצת זה שעשה אפי' אם לא יגמור מיד רק לאחר עשר שנים חזי לאצטרופי להשלמת המלאכה ויש ע"ז שם חצי מלאכה והוי בכלל תיקון משא"כ הכא דהי' חצי קנה פגום והשלימו דלא עשה עתה תיקון כלל אלא מעשה נבילה וקילקל ביותר ממה שהי' מתחילה ואם לא ישלים מיד בשיעור שהיי' הפוסלת את גמר השחיטה לא עשה כלום בזה המקצת א"כ אין ע"ז שעשה שם מלאכה כלל דהרי כללא הוא דשבת בעינן מלאכה המתקיימת אבל אם אינה מתקיימת אינה מלאכה והכא אותה החבלה שעשה אין עלי' שם מלאכה אלא אם יגמור מיד אבל אם אינו גומר מיד הרי לא עשה כלום ואדרבה המית הבהמה מבלי תיקון א"כ אין ע"ז שם מלאכה כלל ושפיר כתבו התוס' דאינו חייב על השחיטה משום שבת משא"כ במילה דהוי מלאכה המתקיימת ואימת שירצה להשלים יהי' חזי הך מקצת שעשה לאשלומי המלאכה שפיר הוי בגדר מלאכה. וזה נכון בסברא:

אמנם מדברי הר"ן ז"ל לכאורה יפה הקשה הגאון שיחי' דהרי הר"ן ז"ל כתב כן על שוחט בשבת דלא הוי מומר בתחילת שחיטה משום דהוי מקלקל וקשה הא מיד כשחתך את העור אף קודם שהתחיל לשחוט הסימנים כבר חילל השבת וזה הוי תיקון דהרי אם לא ישחט עתה יותר אימתי שירצה לשחוט יהי' צריך לחתיכת העור וא"כ דמי ממש למילה וא"כ אמאי ס"ל להר"ן ז"ל דלא נעשה מומר בתחילת שחיטה וע"כ דהר"ן ז"ל לא ס"ל כסברת הגאונים ז"ל דזה הוי בגדר תיקון. אך באמת גם מדברי הר"ן ז"ל אינו ראי' דיש לחלק בין שחיטה למילה דהרי בשחיטה כל זמן שלא נגמר השחיטה לא עשה מלאכת תיקון כלל אמנם במילה מבואר בגמ' דאפי' למ"ד מקלקל בחבורה חייב אינו חייב אם אינו גומר משום דיכול לומר אנא עבדא פלגא דמצוה מבואר מזה דחצי מילה הוי פלגא דמצוה ויכול לעשות בשבת רק פלגא א"כ מבואר דזה הוי בגדר תיקון משא"כ שחיטה אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ כל זמן שלא נגמרה אינו בגדר תיקון כלל. ובפרט דזה בוודאי כל זמן שלא התחיל בשחיטה לעשות מעשה שחיטה בסימנים אינו נופל ע"ז שם שחיטה כלל ואז שוב צריך שיגמור מיד דאל"כ הויא נבילה וא"כ בשחיטה י"ל דאם אמרינן מקלקל ע"מ לתקן אינו חייב ל"ש במקצת שחיטה שם מלאכה. אך כ"ז להגל התמי' מעל רבותינו האחרונים ז"ל דפשיטא להו הסברא דבמילה הוי תיקון אף במקצת שלא יקשה עליהם מדברי התוס' וחידושי הר"ן ז"ל בשחיטה:

ג) אמנם בעיקר קושית הגאון שיחי' על דברי התוס' וחידושי הר"ן ז"ל מהא דשבת (דף קל"ג) שנתקשה בה גם בנתה"מ ז"ל וג"כ לא ניחא לי' לחלק בין זל"ז לא ראה בזה דברי החידושי הר"ן שבת (דף קל"ג ע"ב) שכתב שם בזה"ל ולי נראה בין השמשות דערב שבת וחייב כרת על שפרע בשבת ועשה חבורה שלא במקום מצוה דהוא יום תשיעי ואפי' ר"י מודה בה הכא לפי שלא ניתן שבת לדחות אצל מילה זו עכ"ל. והנה לכאורה הדבר תמי' דמה דוחקתה להר"ן ז"ל לפרש הסוגי' היפך ממשמעות הלשון דהרי מלשון הסוגיא נראה דהחיוב הוא מפני שלא הלקיט והיינו שלא גמר בשבת והוא ז"ל מפרש לה להיפך דהחיוב משום דפרע בליל שבת מילה שלא בזמנו. אך באמת הדברים נכונים מאוד דהר"ן ז"ל לשיטתו [אם נחזיק שאמת הדבר שמייחסים אותו להר"ן ז"ל אשר הדבר צריך בירור] דס"ל דמקלקל ע"מ לתקן אינו חייב א"כ אם נפרש הסוגיא כפשטא לא משכחת לה חיובא אלא כשגומר במוצאי שבת כפירוש הראשון שכתב הר"ן שם וזה דבר שאינו מסתבר שעיד"ז שגומר בחול יהי' חייב משום שבת לכן כתב הר"ן ז"ל לפרש הסוגיא להיפך דהחיוב משום שחילל שבת ופירוש הגמ' לדעתו דמזה מוכח דהפריעה מעכב והוי תיקון לכן חייב על שחילל שבת במילה שלא בזמנו מה שאין כן אי נימא דאינו מעכב לא יהי' מחויב כשעשה זאת בשבת:

יהי' איך שיהי' מצאנו מפורש יוצא מפי גדול קדמון שלא ניחא לי' לפרש הסוגיא כפשטא משום דאין סברא שיתחייב בכה"ג ומפרש לה להיפך. ואל תאמר שהר"ן ז"ל יחידאה בפירוש זה בוא וראה שרבינו הר"ח ז"ל אשר כל דבריו דברי קבלה כתב בזה"ל. והאי דאמרו לא מספקת אינה התראה ואינו מתכוין לחלל את השבת אלא לעשות מצוה מתכוין וכיון שלא עשה חייב כרת מפני שלא הניח כיון שנכנסת השבת עכ"ל. ודבריו ז"ל אין להם הבנה אחרת אלא שמפרש ג"כ הסוגיא כדברי החידושי הר"ן ז"ל דמיירי בערב שבת ורצה להשלים קודם השבת ולא הספיק וגמר בשבת וכיון דלא עשה מצוה שמילה בלילה פסולה לכן חייב כרת ולא הוי בכלל שטעה בדבר מצוה וזה ברור ומוכרח בכוונת הר"ח ז"ל. וא"כ מבואר מזה שגם הר"ח ז"ל סובר דא"א שיהי' חייב על מעשה קלקול בשבת אם גומר את התיקון במוצ"ש. וא"כ ממקום שבא הגאון שיחי' להכריח דש"ס ערוך הוא היפך דברי רבותינו הגדולים בררנו דמש"ס אין ראי' כלל. ודעת הר"ח ז"ל וחידושי הר"ן ז"ל שם נראה כדעת רבותינו הגדולים דל"ש חיובא בשבת על מה שגומר במוצ"ש וה"ה באם נגמר ממילא במוצ"ש אינו חייב ע"ז כיון דלא נעשה המלאכה בשבת ובחול מותר לעשות מלאכה ועל הכנה למלאכה בלא מלאכה לא חייבה התורה בשבת. ובזורע דחייבה רחמנא על מעשה הזריעה אע"ג שאינו נקלט אלא בחול התם על מעשה הזריעה חייבה רחמנא וזה הוא כל המלאכה אבל באפיי' ובישול כיון דזה מודה הגאון שיחי' דאם רודה קודם שנתבשל ונאפה אינו חייב ה"ה דאינו חייב לכשיגמור בחול כמו שבירר זה בטוב טעם ודעת כבוד רבינו הגדול שליט"א בס' אגלי טל ותמהני על הגאון בעל חלקת יואב שיחי' שכתב דגם הסברא נותנת כן שחייב ע"ז משום שבת והביא דמיונות רחוקים מנזקי בור וכיו"ב אשר לענ"ד אינם ענין כלל למלאכת שבת כפי"מ שביארנו:

והנה ח"א העירני דלכאורה יש להביא ראי' דאינו חייב כשנגמר ממילא או כשגומר במוצ"ש מהא דטרח הגמרא בשבועות ובכריתות לתרץ כרת דיממא לרבי דמשכחת לה דעביד עבידתא סמוך לשקה"ח ואמאי לא תרצינן בכה"ג כגון שבישל או אפה סמוך למוצאי יוה"כ ונגמר בערב או ששחט בסוף יוה"כ וגמר שחיטתו במוצאי יוה"כ דל"ש דיוה"כ מכפר כיון דלא נשלמה המלאכה עד מוצאי יוה"כ אלא וודאי דפטור בכה"ג אך באמת ז"א דנראה ברור דבזה יוה"כ מכפר כיון דלאחר שנגמר החיוב על מה שעשה ביוה"כ ואין זה דומה לפלגא דשיעורא דאין יוה"כ מכפר ואמרינן צירף את המעילה לזמן מרובה דהתם אין החיוב על ח"ש בלבד אלא משום דמצרפין אותו למה שמעל אחר יוה"כ משא"כ הכא אמרינן דכשגומר או שנגמר בחול חייב על מה שעשה ביוה"כ ושוב יוה"כ מכפר אם לא כשעומד בסוף יוה"כ ועושה המלאכה דליכא שהות לכפר לי' וזה נכלל בתירוץ הגמ' דעביד עבידתא סמוך לשקה"ח דליכא שהות. והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיין. והנה יש להאריך עוד בכ"ז לברר הדבר להלכה אך אין זה מגמתי ולא באתי בזה אלא להעיר ראשי פרקים במה שיש לישא וליתן בזה וישמע חכם ויוסיף לקח: