בר"מ ז"ל פרק כ' משבת כתב בזה"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח וכו' אחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחי' ועוף ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והי' עלי' משא פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך שלא יחרוש בה וכיו"ב בחרישה ונמצא שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו:

והנה יש לנו איזהו דברים הצ"ע בדעת הר"מ ז"ל ע"כ נבוא על סדר דבריו הקדושים ז"ל. א) והנה ריש דברינו נבאר אם דגים נכללים באיסור דשביתת בהמתו ומחמר והנה מסתימת לשון הר"מ ז"ל נראה דדגים אינן נכללין באיסור זה ועיי' בתוס' ב"ק (דף נ"ה ע"א) ד"ה אתיא למינהו שכ' דמוכל בהמתך דשבת לא מרבינן אלא דיבשה. אך בד"ה המנהיג כתבו דלפי האמת דאמרינן דמרביע חיות שבים לוקה ואתיא למינהו למינהו מיבשה שוב ילפינן שבת מכלאים לאסור בדגים ש"ב ומחמר. אמנם מסתימת לשון הר"מ ז"ל נראה דדגים אינן נכללין באיסור דש"ב ומחמר ויש עוד נפ"מ לענין דג שהרג את הנפש אם נידון בכלל שור הנסקל ועיי' ברכות (דף כ"ז ע"א) ר"י ב"ב העיד על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש וברש"י ז"ל משום דגמרינן שור שור משבת וא"נ דבדגים ליכא איסור דש"ב ומחמר ה"ה דליכא בדגים איסור דשור הנסקל ודג שהרג את הנפש אינו חייב מיתה והדברים צ"ב דמאי חילוק בזה בין מינים דיבשה ובין מינים דים:

ומה שנ"ל בזה לענ"ד דהנה ענין ש"ב ומחמר שאסרה תורה הוא מכח שבע"ח של ישראל יש להם ג"כ קדושה ושייך בהם ענין תורה ומצות ועיי' ברש"י ז"ל ריש בכורות ובתוס' שם ד"ה מייתי לה לקדושה ובירושלמי פרק א' דמס' ע"ז ה"ו שרוצה לומר איסור מכירה לעכו"ם הבע"ח משום דמפקיע אותם ממצות נראה דגם הבע"ח יש להם יחוס אל המצות ואינו נכון להפקיע אותם מזה וכיון דיש להם שייכות למצות ולשבת לכן אסרה תורה שתעשה בהמת ישראל מלאכה בשבת והמחמר אחרי' עובר בלאו ומעתה נראה עפי"מ דמבואר בשבת (דף ק"ח ע"א) איבעית הגמ' אי כותבין סת"ם על עור הדג ואמרינן בגמ' הטעם משום דמספקא לן אי פסקה זוהמא מיני' או לא וכתב בחידושי הר"ן ז"ל שם דהרי מבואר בגמ' דכשבא נחש על חוה הטיל זוהמא בכל ברי' וישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן וה"ה בהמה חי' ועוף דיבשה דעמדו אצל ההר פסקה הזוהמא מהם משא"כ דגים שלא היו שם לכן צריך לן לאליהו להודיענו אי פסקה זוהמא מהם עיי"ש. מבואר מזה דמינים שבים לא הי' להם שייכות כלל במ"ת ולפי"ז י"ל דכיון שכן אין להם חלק ונחלה כלל במצות ובקדושת שבת אף בהיותן אצל ישראל ולכן אינן נכללין באיסור דשביתת בהמתו ומחמר ועפי"ז י"ל ג"כ בטו"ט דמש"ה אינן נידונין בדין שור הנסקל אם הרגו את הנפש דהנה הרמב"ן ז"ל בפרשת נח בקרא דמיד כל חי' אדרוש את נפש האדם חקר בענין מיתת הבע"ח שהרג את האדם אם הוא מגדר עונש על הבע"ח אע"פ שא"ב דעת הטילה התורה עליו עונש או מצד עונש הבעלים ועיי"ש להכריח משור של הפקר שהרג את הנפש דג"כ חייב מיתה וע"כ דהוא עונש השור עצמו ונראה דכמו דחזינן דיש יחוס לבע"ח למצות ואין להפקיע אותם מזה ה"ה דשייך עליהם עונש כשהרגו את האדם לכן שפיר מובן דין שור הנסקל אף א"נ דהוא עונש של הבע"ח ומעתה בדגים ובמינים שבים כיון דאין להם שייכות לתורה ולמצות כלל ה"ה דאינן בגדר בר עונשין ולכן דג שהרג את הנפש פטור ממיתה ובאמת הר"מ ז"ל להלכה פסק דשור של הפקר חייב וא"כ מיתת שור הנסקל מפאת עונש השור ולכן אין לחייב דגים בזה כיון דדגים לא היו במתן תורה:

איברא דלקושטא דמילתא אין זה מתיישב בדעת הר"מ ז"ל דהרי הר"מ ז"ל פ"א מתפילין ה"י מפרש דברי הגמ' דדגים לא פסקו זוהמתן היינו דאינו נפסק הזוהמא שלהם ע"י העיבוד וזה הפירוש יש מפרשים שהובא בחידושי הר"ן ז"ל שם וא"כ לדעת הר"מ ז"ל אין לנו הכרח כלל שדגים לא היו במתן תורה כיון דאין מפרש לה כלל על הזוהמא של הנחש והבן:

אמנם מה שנלענ"ד בזה בדעת הר"מ ז"ל עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת נח בטעם היתר אכילת בשר לנח דהוא משום דכל הבע"ח נגזר עליהם שימחו במבול וניצולו רק בזכות האדם לכן מותרין לו באכילה כיון דנשארו רק בזכות האדם ומעתה י"ל דזה ענין מיתת שור הנסקל דאע"ג דבהמה אינה בר דעת מ"מ כיון דכל קיומה בזכות האדם לכן כשהרגה את האדם חייבת מיתה ומעתה י"ל דבדגים דלא נמחו בדור המבול ואין קיומן בזכות האדם אין לדון בהם דין שור הנסקל כיון דאינן בני עונשין. ובפנימיות הענין נלענ"ד להמתיק הדברים ביותר עפי"מ דמבואר בתוה"ק וכל אשר יקרא האדם נפש חיה הוא שמו והוא חיותו ושרשו א"כ כל הבהמות וחיות היבשה כל חיותן ושרשן ע"י השם שקרא להם אדה"ר ולכן הכל הוא בכח אדם ולכן כשהרגו את האדם חייבין מיתה משא"כ כל מינים שבים שאדה"ר לא קרא להן שמות ואין חיותן מכח האדם כלל לכן בדגים ל"ש ענין שור הנסקל ומה"ט י"ל דל"ש בדגים איסור מחמר ושביתת בהמתו דהנה י"ל ענין מחמר ושביתת בהמתו אע"ג דלכאורה נראה דהקנין שיש לאדם בנכסיו הוא רק קנין ממון ואין לו שייכות אל האדם אמנם בע"ח כיון דכל חיותן ושרשן מכח השם שקרא להם אדה"ר לכן יש להם שייכות להאדם ובהיותם של בעלים ישראלים יש להם ג"כ ענין מקדושת ישראל וכדברי רש"י ז"ל בכורות וירושלמי הנ"ל ולכן שייך בהם איסור דש"ב ומחמר ומעתה במינים שבים דאדם הראשון לא קרא להן שם ואין חיותן מכח האדם אין לאדם יותר בהם מקנין ממון ולכן אף בהיות להם בעלים מישראל אין נכללין באיסור דש"ב ומחמר:

אך לפי"ז לדעת הסוברים דמחמר אין איסורו מפאת שעושה מלאכה בבהמתו ואף בבהמת נכרי יש איסור מחמר א"כ גם בדגים שייך איסור מחמר ולפי"ז י"ל דמש"ה ס"ל לתוס' ב"ק דלפי האמת יש בדגים איסור מלאכה והיינו מחמר דאין סברא להוציא מזה דגים. אמנם הר"מ ז"ל דס"ל דמחמר ג"כ אינו אלא בבהמתו כמו שנראה מסתימת דבריו הקדושים ולכן שפיר פסק להלכה דדגים אין נכללין בלאו דמחמר. ואין אני מחליט הדבר רק כתבנו להעיר ראשי פרקים. שוב ראיתי במנ"ח בסוף המצוה העיר ג"כ מדברי תוס' הנ"ל:

ב) עתה נבאר עיקר דברי הר"מ ז"ל והנה לכאורה צריך להבין מ"ש הר"מ ז"ל דלכן אינו לוקה אם בהמתו עושה מלאכה בשבת כיון דאיסורו בא מכלל עשה משמע אם הי' איסור לאו הי' לוקה ולכאורה צ"ע הא הוי לאו שאב"מ כיון דהוא אינו מחמר אחרי' רק הבהמה שמוציאה משא ואמאי ילקה הוא על מעשה בהמתו וזה אין לומר דמה שמניח הוא המשא על הבהמה ועיד"ז היא מוציאה המשא זה עושה את האיסור שיש בו מעשה זה אינו כיון דהמעשה הוא מעשה דהיתר אינו מצטרף להיות עיד"ז לאו שיש בו מעשה והדברים עתיקין בספרים האחרונים:

ונראה דביאור דברי הר"מ ז"ל כך הוא דכל כוונתו לבאר הטעם על הא דמחמר אינו לוקה דהנה במחמר יש ב' איסורין. אחד משום שאין הבהמה שובתת וזה נכלל בקרא דלמען ינוח. וב' משום שהוא מחמר אחרי' והנה זה שמחמר אחרי' לבד מה שיש בזה לאו מיוחד לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך מלבד זה עובר על העשה דשביתת בהמתו במעשה. דמחמר מיקרי לאו שיש בו מעשה דאל"כ לא הי' צריך להטעם דאינו לוקה משום דניתן לאמב"ד והטעם בזה או משום דע"י דיבורו אתעביד מעשה כמו"ש בקרית ספר להמבי"ט ז"ל או משום דמשכחת לה מעשה ממש כגון במחמר בידיו ושוב מהני הך סברא דגם קצת מעשה כהדיבור יחשב מעשה כמוש"כ הה"מ ז"ל פי"ג מהלכות שכירות:. יהי' איך שיהי' זה מוכרח דמחמר הוי לאו שיב"מ ומיקרי עושה מעשה ומעתה דברי הר"מ ז"ל מתפרשין כך אסור להוציא משא על בהמה וכו' ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה משום שהוא רק לאו הבא מכלל עשה. אך לענין מלאכת בהמה ל"צ להאי טעמא כיון דבלא"ה אינו לוקה משום דאין בו מעשה לכן ביאר הר"מ ז"ל דלפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת פטור אע"ג דעביד מעשה בזה שמחמר אחרי' מ"מ אין שייך ללקותו מצד שעבר על שביתת בהמתו במעשה כיון דהוא רק איסור עשה והוסיף הר"מ ז"ל לשאול ע"ז עכ"פ ילקה במחמר משום דישנו במחמר לאו מיוחד לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ע"ז השיב הר"מ ז"ל דלאו זה בא גם לחורש וכיו"ב שחייב עלי' מיתה וכיון שכן שוב הו"ל לאו שניתן לאמב"ד דאין לוקין עליו אמנם בזה נחלקו הרמב"ן ז"ל והה"מ ז"ל בהבנת דעת הר"מ ז"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דלקושטא דמילתא הוא דמחמר אין בו אלא עשה והלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך רק לחרישה ואינו כולל מחמר כלל אמנם הה"מ ז"ל (וכן החזיק עמו הקרית ספר להמבי"ט ז"ל] ס"ל דדעת הר"מ ז"ל דכולל שניהם חורש ומחמר ולכן הוי לאו שניתן לאמב"ד:

אמנם לכאורה צ"ע דעת הה"מ ז"ל דס"ל דהלאו הזה כולל חורש ומחמר א"כ מנ"ל לחלק בין חורש למחמר דנאמר דחורש יש בו מיתה ומחמר הוי רק לאו ונראה שזה שדוחקתו להרמב"ן ז"ל לומר שדעת הר"מ ז"ל דלקושטא דמילתא אין מחמר נכלל בלאו וה כלל דאל"כ אמאי אמרינן דמחמר אינו אלא לאו וחורש יש בו מיתה וצ"ע לכאורה לדעת הה"מ ז"ל דמה נפ"מ בין חורש למחמר:

ולתרץ זה צריך אני להעתיק בזה מ"ש להגאון מטעלז שיחי' על קונטריסו הנדפס בסוף ספר שדי חמד מערכת הדינים אות ח' שהאריך מאוד בענין זה במה שהסביר הרמב"ן ז"ל בחידושי שבת דאיסור חרישה עושה האדם לגמרי כיון דהיא נכבש תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם הוא ובו היא תלוי' ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינו דומה למחמר שבהמה הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררת מעט מן המחמר עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ותמה הרב הנ"ל הא סוף כל סוף הבהמה מסייעת להמלאכה וא"כ הוי בגדר שנים שעשו מלאכה ועיי"ש מה שהאריך בזה לדחות דלא נוכל לומר דהוי בגדר זה אינו יכול וזה א"י דהרי הבהמה יכולה לחרוש בלא האדם. ותוכן דבריו המה דדברי הרמב"ן ז"ל המה רק למ"ד אשו משום חציו ולכן כיון שהאדם עושה כל ההכנה לחרישה והוא מסייע לזה נקראת כל המלאכה על שם האדם משא"כ למ"ד אשו משום ממונו לא יתחייב חורש בשבת כ"א כשחורש בעצמו ולא כשחורש בבהמתו אם לא כשהבהמה מושכת רק בכח קטן אשר בלא דחיקת האדם את המחרישה לצד הבהמה לא היתה יכולה לחרוש דבכה"ג הוי זה א"י וזה א"י ובהכי מתוקמא המשנה במכות (דף כ"א) דחורש בבהמתו ביו"ט חייב מלקות אבל זולת זה אינו חייב חורש בבהמתו אלו תוכן דברי הרב הנ"ל בסוף הקונטרס שם עיין שם. וזה אשר כתבתי על דבריו:

נפלאתי מאוד על מעכתה"ר שיחי' שרוצה לחדש דין כזה דלמ"ד אשו משום ממונו לא יתחייב חורש בבהמתו בשבת ועיקר קושיתו משנים שעשאו י"ל בפשיטות דהנה באמת הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל מובא בספר אמרי בינה דיני שבת סי' ל"ג כתב לחקור בשנים שעשאו נהי דפטורין מגזה"כ דקרא דבעשותה י"ל דהיינו דוקא כששניהם הם בני חיובא דאינו יכול לחייב שני אדם על מלאכה אחת משא"כ אם אחד אינו בר חיובא יש לחייב הב' ועיי"ש שכתב שלא מצא גילוי לדבר זה ותמה עליו הגאון בעל אמרי בינה ז"ל הא רש"י ז"ל כתב דעיקר המיעוט משום דזה יכול וזה יכול לאו אורחי' למיעבדה ע"י שנים וכיון דהפטור משום דלאו אורחא א"כ מה נפ"מ אם השני בר חיובא או לא:

אמנם הנה באמת דעת רש"י אינה מוסכמת דתליא באורחא ולאו אורחא וכללא הוא דזה יכול וזה יכול תמיד פטור אע"ג דאורחא למיעבדה בשנים. אך בזה שוב ע"כ רק מגזה"כ דבעשותה ושוב י"ל כדברי הרי"ט אלגזי ז"ל דל"ש לפטור אלא היכא דשניהם הם בר חיובא. ומעתה נראה דזה טעמא דחורש חייב בכל גווני ואינן פטורים משום שנים שעשאו דהרי באמת חרישה אורחא לחרוש בבהמתו שכן דרך כל העולם ואע"ג דבהמה יכולה לחרוש בלא כח האדם מ"מ כיון דאורחא הוא שאדם יחרוש עם בהמתו לכן מטעם לאו אורחא אינו מיפטר וכל הפטור מגזה"כ דברשותה א"כ כיון דבהמה אינה בת חיובא שוב האדם חייב ויש להכריח הדברים שהנה כתה"ר ראה כן ראי' אחת דחורש חייב בבהמתו והיינו משנה דמכות וניחא לי' דאתיא כר"י אמנם באמת מצאנו עוד מפורש בירושלמי דסנהדרין פ"ז ה"ח בזה"ל ר"ש בעי הגע בעצמך שחרש בשבת ה"ה נסקל על ידה והיא פטורה מבואר דר"ש ס"ל דחורש בבהמתו בשבת חייב מיתה והא ר"ש ס"ל דאפי' זה אינו יכול וזה א"י פטור בשנים שעשאו ונסתרו דברי כתה"ר אלא ודאי כמו"ש דכיון דלר"ש פטורה רק מגזה"כ דבעשותה זה דוקא כששניהם בר חיובא וה"ה לדידן היכא דהוי אורחא וזה מוכרח לענ"ד:

איברא דלאחר העיון נראה דפליגי בזה הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דהרי באמת דעת הר"מ ז"ל דצריך קרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך לחייב מיתה בחורש והרמב"ן ז"ל בספר המצות שורש י"ד תמה עליו בזה דלמה צריך קרא לחרישה הא חרישה הוא לגמרי מעשה האדם עוד הקשה עליו א"כ חרישה ביו"ט מנ"ל דאסור ע"י בהמה הא ביו"ט לא כתיב אתה ובהמתך [ותמהני על מעכתה"ר שלא ראה כלל דברי הר"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל אלו]. אמנם לענ"ד נראה דהר"מ והרמב"ן ז"ל פליגי בזה אי בעושה מלאכה בצירוף בהמתו הוי בגדר שנים שעשאו כיון דבהמה אינה בת חיובא דהרמב"ן ז"ל ס"ל דע"ז א"צ קרא לחייב את האדם כיון דבהמה אינה בת חיובא ממילא חייב האדם אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דאין נפ"מ וסוף כל סוף כיון דהוי בגדר שנים שעשאו הו"א דאין עליו חיוב מיתה ולכן צריך קרא דובהמתך להורות דיש בחרישה חיוב מיתה ואולי באמת הוא משום זה כיון דבהמה אינה בת חיובא חייב האדם מיתה:

ועפי"ז יש לתרץ בטוב טעם ודעת קושי' הרמב"ן ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל מנ"ל דחורש ביו"ט יהי' חייב מלקות דנראה לענ"ד דהר"מ ז"ל ס"ל דביו"ט יש קרא מיוחד לזה דהנה במלאכת יו"ט בפרשת בא כתיב בתוה"ק כל מלאכה לא יעשה בהם וברש"י ז"ל בשם המכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י אחרים ועיי"ש ברמב"ן ז"ל דתמה הא אמירה לעכו"ם שבות וע"ש שכתב שהוא רק אסמכתא אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דאינה אסמכתא רק דכוונת המכילתא ע"י אחרים היינו בצירוף מעשיו ובא הקרא לגלות דשנים שעשאו והם אינם בר חיובא יש חיוב מלקות ע"ז וזה כוונת המכילתא אפי' אם אינו עושה המלאכה בעצמו אלא בצירוף עכו"ם חייב ולכן ממילא ביו"ט חייב חורש מלקות אמנם בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה משמע רק הוא עצמו שעשה מלאכה חייב מיתה ובזה יש לומר ג"כ מה דקשה לכאורה על הר"מ ז"ל דלמה בחרישה חייב מיתה ובמחמר אינו אלא לאו ולהנ"ל א"ש דעל מלקות בחרישה כבר נשמע ממלאכת יו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם וכ"ש שבת דחמיר מיני' וע"כ דקרא דובהמתך אתי להורות דיש בחרישה חיוב מיתה כמו עושה בעצמו וכמו דאיתרבי ביו"ט לחיובא דידי' ה"ה שבת איתרבי לחיובא דידי'. אך זה דוקא בחורש אבל במחמר שעיקר המלאכה ע"י הבהמה כמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"כ אינו בכלל אתה ולכן במחמר אינו אלא לאו:

והנה ממ"ש יראה כבוד מעלתו הרמה דמשום קושיתו ממשנה דמכות דחייב מלקות בחרישה בבהמתו ביו"ט לא הי' צריך לדחוק כלל דמיירי דבהמה חורשת בכח קטן דהוי זה א"י וזה א"י די"ל בפשיטות דלמלקות אתרבי מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם בכה"ג דהוי אורחא ואחד אינו בר חיובא. אמנם האמת נלענ"ד דאפי' לענין מיתה פליגי בזה הר"מ והרמב"ן ז"ל אי צריך קרא דובהמתך. ואבקש תשו' כתה"ר בזה עכ"ל המכתב שכתבתי להרב הגאון הנ"ל זה ששה שנים. וממוצא דברינו אתה למד ישוב לדעת הר"מ ז"ל במה שמחלק בין חורש למחמר דחורש יש עליו חיוב מיתה וכן בזה שמבואר במשנה דחורש חייב ביו"ט ע"י בהמתו אע"ג דביו"ט לא כתיב אתה ובהמתך דהוא משום דביו"ט כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומזה נשמע חיוב מלקות בחורש בבהמה וגלי קרא דחורש דבהמה שוה לחורש בעצמו וה"ה בשבת חורש בבהמה חייב מיתה והסברא דאע"ג דהוי שנים שעשאו מ"מ כיון דכי אורחא הוא שוב יש לחייב לכ"ע בשנים שעשאו אם האחד אינו בר חיובא כדברי הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל אמנם מחמר דהוא מלאכת הבהמה לגמרי רק האדם מסייע לה במקצת ל"ש לחייבו מיתה ולכן במחמר הוי רק חיוב מלקות:

וראיתי בזה דבר נפלא לרבינו הגדול בעל שאגת אריה ז"ל בדיני יוה"כ סוף סימן ע"ג שכתב בזה"ל אבל איסור מחמר הוי בכלל אזהרת איסור מלאכה הנאמר ביוה"כ שהרי מלאכה זו האדם בעצמו גורם לה שתיעשה ע"י בהמה והו"ל בהמה זו כגרזן ביד החוצב בו שחייב עלי' וה"ה מחמר אלא שהתורה הקילה בלאו זה של מחמר שאין חייבין עלי' מיתה ודמי למ"ד הבערה ללאו יצאת ואפ"ה אסורה ביוה"כ מה"ת כמש"כ למעלה וה"נ דכוותי' כיון שאין לבהמה דעת וכי אזלא מחמת ששמעה לקולו ואזלא מחמתי' ועושה את המלאכה ודמי לליבה והרוח מסייעתו דחייב לגבי שבת עכ"ל. והוא מבהיל את עין הרואה שמה שכתב הרמב"ן ז"ל להסביר על מלאכת חורש אותו הלשון עצמו משמש הגאון ז"ל לענין מלאכת מחמר ולפי"ז באמת תמי' מאוד מנ"ל דהקילה תורה בלאו זה שלא נתחייב עליו מיתה בפרט לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דכולל גם מלאכת חורש וא"כ כמו דחייב מיתה על חורש אמאי לא יתחייב מיתה על מחמר ובאמת עיקר דבריו הקדושים שמחמת שאזלא על ידי קולו הוי כליבה וליבתה הרוח אינו מובן כלל דהרי התם הוא עושה המלאכה אלא שהרוח מסייעו למלאכה וזה הוא אופן המלאכה דזורה משא"כ הכא הוא אינו עושה כלום אלא שע"י קולו הבהמה עושה המלאכה ואיך יתכן לומר עליו שהוא עושה המלאכה:

וראיתי בספר צפנת פענח להגאון מוהר"י שליט"א על דברי הר"מ ז"ל כאן שהביא דברי הר"ן ז"ל שכתב להסתפק אם בבהמת חבירו שייך איסור מחמר וכתב הוא דנראה לו להיפך דבבהמת חבירו חייב חטאת וחילי' דידי' מדברי הירושלמי פרק ח' דכלאים הלכה ב' דמבואר שם דהיכא דבע"כ מהלכת הוי מעשה א"כ בבהמת חבירו בע"כ מהלכת והוי מעשה וחייב מחמר חטאת אלו תוכן דבריו. ואיני יודע מה קאמר דהרי ברור הדבר דכל מחמר הוא לאו שיש בו מעשה דאל"כ לא הי' צריך לטעמא דאינו לוקה עליו משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. רק דפטור ממיתה משום דאע"ג דעושה מעשה אבל המלאכה אינו עושה בעצמו והתורה הקדושה אמרה כל העושה מלאכה יומת וצריך דוקא שיהי' בעצמו עושה המלאכה אבל אם אינו עושה המלאכה בעצמו אע"ג דעושה מעשה שעיד"ז המלאכה נעשית ע"י בהמתו א"ב כרת וחטאת מלבד המלאכות שדרך עשייתן הוא רק לעשות הכנה למלאכה שע"ז חייבה רחמנא כמו מבשל ואופה וזה פירוש הגמ' דמחמר לא עביד מעשה דגופי' דהיינו מעשה המלאכה אינו עושה בגופו אע"ג דע"י קולו מהלכת הבהמה מ"מ אינו חייב חטאת וא"כ אין נפ"מ בין בהמתו לבהמת חבירו. הכלל שאנו אין לנו בזה אלא דברי הרמב"ן ז"ל שהעתקנו לעיל דבמחמר אין הוא חשיב עושה המלאכה כיון דיש לה רק התעוררת מעט מן המחמר הן אמת שלפי"ז יש לעיי' במחמר בידיו את הבהמה והנהיגה שיהי' חייב חטאת לדעת הרמב"ן ז"ל ועיי' בקונטרס הנ"ל להגאון מטעלז שליט"א שכתב באמת שעפ"י דעת הרמב"ן צריך להיות כן והאריך בזה. אמנם הנה מדברי הר"מ ז"ל שכתב דלכן מחמר הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משום דכולל חרישה ולא כתב מחמר בידיו נראה דפשיטא לי' לרבינו ז"ל דגם בכה"ג אין חיוב מיתה במחמר ולא משכחת לה חיוב מיתה במחמר כלל:

ואולי י"ל עפ"ד הנ"ל דבאמת קשה הא הוי בגדר שנים שעשאו וע"כ מצד דהוי אורחא א"כ זה דוקא בחרישה שדרך לחרוש ע"י הבהמה לכן אין אנו משגיחין אם זה יכול וזה אינו יכול רק דתמיד חייב כיון שאין הבהמה בת חיובא משא"כ במחמר דלאו אורחא לאחוז בידיו את הבהמה ולהוליכה א"כ שוב פטור תמיד מצד דהוי שנים שעשאו. אך לפי"ז אם יהי' באמת קשה על הבהמה בעצמה להוציא העגלה עם המשא שעלי' והוא אוחז ברסן הבהמה ומסייע להוצאת המשא בוודאי יהי' חייב דהוי זה א"י וזה א"י והוי אורחא. ויש להאריך הרבה בדבר זה לברר אותו להלכה ואין כאן מקומו וכתבנו ראשי פרקים לעורר לבב המעיין:

ג) עתה זכינו לספר הבהיר אגלי טל וראיתי במלאכת חורש ס"ק א' שכתב לברר דעת הר"מ ז"ל במלאכת חורש דלכן צריך קרא דל"ת מלאכה אתה ובהמתך דמחמר אע"ג דחורש הוי מלאכה שחייבין עלי' מיתה כיון דהוי זה א"י וזה א"י והבהמה אינה בת חיובא לכ"ע חייב. אמנם מפאת שאם באנו לדון אל הפעולה הוי פעולת הבהמה בלא מחשבה וכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ לכאו' ליכא אלא חצי מלאכה אך מדגלי רחמנא לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ויש איסור על האדם שתעשה הבהמה מלאכה על ידו וקשה הא אינו מלאכה כיון דלאו מלאכת מחשבת הוא וע"כ דמחשבתו מהני למלאכת הבהמה שתהי' בכלל מלאכת מחשבת וא"כ ממילא יש חיוב מיתה בחורש. ואין להקשות הא זה נשמע מעשה דשביתת בהמתו. זה אינו דהתם י"ל משום דבהמה לעצמה יש לה מחשבה כמו דמוכח מחינוך דקטן אע"ג דקטן אין לו מחשבה וע"כ דלעצמו יש לו מחשבה משא"כ כשאנו דנין לענין אדם ל"מ מחשבתם ולכן צריך ללמוד ממחמר דיש איסור על האדם וע"כ משום דמחשבתו מועיל למלאכת הבהמה. ועפי"ז לא קשה קושית הרמב"ן ז"ל משביעית [דמיו"ט בלא"ה ל"ק דיו"ט ושבת חדא הוא] דבשביעית לא צריך מלאכת מחשבת וממילא ידעינן דחורש חייב. אלו תוכן דברי קדשו של רבינו הגדול שליט"א והמה קלורין לעינים בדעת הר"מ ז"ל:

אמנם יש להעיר קצת במ"ש רבינו שליט"א דמעשה דשביתת בהמתו לא נשמע דמחשבת האדם מהני לבהמה די"ל דהוא מטעם דכשהיא לעצמה יש לה מחשבה ומייתי ראי' מחינוך דקטן. הנה בזה הרגיש רבינו בעצמו שדבריו המה נגד מרן זצוק"ל בתשוב' הרי"ם שדעתו הקדושה דקטן גם כשהוא לעצמו אין לו מחשבה וכן מבואר בטו"א חגיגה (דף ו') ד"ה איזהו קטן וד"ה שנאמר עיי"ש באורך שביאר בפשיטות דקטן אין לו מחשבה כלל והא דמחויב בחינוך היינו משום דקטנותו גרם לו והא דקיי"ל דקטן שאינו יכול לילך אינו מחויב בראיי' עיי"ש מה שביאר הדבר. ובאמת בעיקר הדבר אם בהמה לעצמה יש לה מחשבה יש לתלות בפלוגתת רש"י ותוס' נזיר (דף י' ע"א) עיי"ש ברש"י ד"ה כסבורה פרה זו נראה דשייך מחשבה בפרה. אמנם בתוס' שם ד"ה פרה זו כתבו בזה"ל ולא שהפרה עצמה חשבת כן שהרי אין לה דעת לסבור ולחשוב וכו' עיי"ש היטב. נראה דס"ל דגם בהמה לעצמה אין לה מחשבה. וכבוד ידידי הרב הגדול מוהר"מ מענדיל נ"י מפ"ק העיר מדברי הגמ' ב"ק (דף ל"ה ע"א) מה הוא דקבעי לי' אף שורו דקבעי לי' מבואר מדברי הגמ' לכאורה דמשכחת לה מלאכת מחשבת בשור ואם הי' שור בר חיובא על מלאכת שבת הי' משכח"ל שיהי' חייב משום מלאכה. אך באמת אינו ראי' דהרי כוונת הגמ' רק דבכה"ג הוי באדם מלאכת מחשבת. ואע"ג דבשור אפי' אם אנו רואין שעושה כ"ז בהשכל ודעת מ"מ לא יתכן לומר עליו שיש בו דעת והוי בגדר מלאכת מחשבת מ"מ באדם כה"ג חייב עליו. ויש לעיי' עוד בזה ואכ"מ:

אך באמת הא י"ל בפשיטות דלכן צריך לזה קרא דמחמר דמעשה דשביתת בהמתו הו"א כיון דכתיב למען ינוח ודרשינן במכילתא שיהי' לה נייחא וא"כ י"ל אע"ג דבהמה אין לה מחשבה ואינה בגדר מלאכת מחשבת מ"מ כיון דאצל האדם הוא מלאכה שוב אמרה התורה שאסור להניח לבהמה לעשות מלאכה זו ולא מיבעי' לדעת מרן הב"י ז"ל שרוצה לומר מה"ט אפי' בחי נושא את עצמו לאסור ש"ב בודאי י"ל כן אך אפי' להחולקין היינו טעמא משום דלא יתכן לומר שהתורה אסרה בבהמה מה שמותר באדם דהרי ע"כ צ"ל דענין זה שאסרה התורה שביתת בהמתו משום צער הבהמה ע"כ הכוונה משום דבהמה רואית שבעלים שלה אינו עושה מלאכה והיא עושית מלאכה מזה הוי צער ואמרה תורה שבהמה תהי' שוה לבעלים בזה ולכן מה שהבעלים מותרין בשבת מה"ת לא יתכן לאסור בבהמתו אבל המלאכות שאסורין לישראל בשבת אע"ג דאינן אסורין בהם מה"ת אלא כשהוא במלאכת מחשבת וזה ל"ש בבהמה מ"מ ע"ז שוב אמרינן מלמען ינוח דבהמה צריך שתשבות כמו האדם וא"כ מקרא דלמען ינוח בלבד לא הוי ידעינן דמהני מחשבת האדם לבהמה דהו"א דעשה דשביתת בהמתו הוא אפי' בלא מלאכת מחשבת לכן צריך קרא דמחמר דהחיוב משום מלאכה כמפורש בתוה"ק. וא"כ ע"כ משום דמחשבת האדם מהני למלאכת הבהמה. ונראה דרבינו שליט"א משום דס"ל דקושטא דמילתא הוא דבהמה יש לה מחשבה לעצמה לכן כתב מטעם זה אמנם גם לדעת הטו"א ומרן זצוק"ל בתשו' הרי"מ דגם קטן אין לו מחשבה א"ש דברי רבינו שליט"א כמוש"כ:

ומש"כ רבינו שליט"א על קושית הרמב"ן ז"ל מיו"ט דלק"מ דשבת ויו"ט חדא הוא לכאורה קיצר במובן ונשאלתי ע"ז מח"א שנראה שדחה דברי הרמב"ן ז"ל בגילה דחוטתה דהרי ידוע כמה כרכורים כרכרו רבותינו גדולי האחרונים ז"ל לענין תחומין ולענין מחמר ולענין ש"ב ביו"ט אם הוא דאורייתא ורבינו שליט"א כתב בקצרה דשבת ויו"ט חדא הוא. אך באמת דבריו שליט"א ברורים מאוד דלשיטתו דבאמת יש בחורש מלאכת חיובא והא דצריך קרא דמחמר היינו דבלא"ה הו"א דלא מהני מחשבת האדם לבהמה ואם כן ל"ה כל המלאכה מלאכת מחשבת. וא"כ זה דוקא גבי שבת אבל ביו"ט דלא נסמך כלל למלאכת המשכן א"כ לכאורה מנ"ל דביו"ט צריך מלאכת מחשבת כלל ועכצ"ל דיו"ט ושבת חדא הוא ואין להחמיר ביו"ט יותר משבת וכיון דשבת מלאכה שאצל"ג ומקלקל פטור ה"ה ביו"ט ומעתה כיון דגלי קרא בשבת דמחשבת האדם מהני לעשות מלאכת הבהמה מלאכת מחשבת ממילא ה"ה ביו"ט חורש חייב וח"ו רבינו שליט"א לא בא לדחות קושית הרמב"ן ז"ל דהרמב"ן לשיטתו דהי' ס"ל דדעת הר"מ ז"ל דצריך קרא לגוף חיובא דחורש בוודאי יפה הקשה א"כ יו"ט מנ"ל אמנם לפי"מ שביאר רבינו שליט"א כוונת הר"מ ז"ל שפיר כתב דמיו"ט לק"מ. ואם כי הדברים פשוטין כתבתי על הספר לבאר דה"ק לתועלת המעיין:

ועיקר קושית הרמב"ן על הר"מ ז"ל דצריך קרא לחורש בשבת מנ"ל דחורש ביו"ט ושביעית חייב יש להעיר לכאורה דמאי קשיא לי' לרבינו הרמב"ן ז"ל דהרי זה ברור אף לפי שיטתו בדעת הר"מ ז"ל דלולא קרא דאתה ובהמתך הו"א דחורש אינו חייב מיתה מ"מ ע"כ צ"ל דטעמא דהר"מ ז"ל משום דהוא אינו עושה כל המלאכה לגמרי ואינו בכלל מלאכה דשבת וקשה מה בכך הא עכ"פ שנים שעשאו הוא ואורחא הוא וא"כ אמאי לא יהי' חייב וע"כ דהר"מ ז"ל ס"ל כיון דהוי זה יכול וזה יכול אע"ג דאורחא הוא אתמעט מקרא דבעשותה דשנים שעשו פטורין ומעתה כיון דקרא זה נאמר גבי חטאת א"כ י"ל דדוקא מכרת וחטאת נתמעטו שנים שעשאו משא"כ לענין לאו י"ל דחייבין בכה"ג וא"כ לק"מ קושית הרמב"ן ז"ל מיו"ט ושביעית:

ובאמת כבר העירו האחרונים בזה לענין שנים שעשאו אם דוקא בשבת פטורין שנים שעשאו או דכללא הוא בכ"מ דשנים שעשאו פטורין ומדברי הרמב"ן ז"ל נראה מבואר דפשיטא לי' דאין נפ"מ בין שבת לשאר איסורין דאל"כ אף א"נ דס"ל דיו"ט דינו כשבת אבל מה יקשה משביעית ומנ"ל דלענין שביעית שנים שעשאו פטורין:

ובאמת הגאון מליסא ז"ל בספר מקו"ח בהגהות על המג"א סי' רס"ו כתב בפשיטות דשנים שחרשו בשביעית חייבין ותמהני שאשתמיט מיני' דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שמוכרח מדבריו להיפך. ועיקר ראית הגאון בעל מקו"ח ז"ל מהא דצריך קרא לשנים שהרגו דפטורים וכן לשנים ששחטו בחוץ לא מייתי לה מקרא זה רק מקרא אחרינא וע"כ דלא ילפינן לאו מכרת וצריך קרא דש"ח למיפטרה ממלקות. יש לדחות בטו"ט דהנה הראי' משפכ"ד אינה ראי' כלל די"ל דסד"א דשפכ"ד דהוא משבע מצות ב"נ והוזהרו עלי' קודם מ"ת ופשיטא דבב"נ גם שנים שהרגו חייבין א"כ הסברא נותנת דלא יצאו במ"ת להקל מחיובן הקדום לכן צריך קרא דגם בשפכ"ד שנים שעשו פטורין ולפי"ז ממילא מתורץ הא דצריך קרא בשחוטי חוץ דשנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ דפטורין לפימ"ש לעיל בפרשת וארא אות ד' בשם הראב"ד ז"ל שכתב דלכן צריך קרא בשחוטי חוץ ההוא ולא אנוס דאל"ה הו"א כיון דכתיב בש"ח דם שפך איתקש לשפכ"ד דאמרי' בהו יהרג וא"י ה"ה בש"ח. מבואר מזה דיש להקיש ש"ח לשפכ"ד. ומעתה י"ל עפ"מ דמבואר ברשב"א ז"ל בחידושי ב"ק (דף נ"ג ע"ב) סוד"ה שור ואדם דאף לפי"מ דקיי"ל הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות פטורין משום דליכא כל נפש מ"מ זה דוקא אם הכוהו בי' מקלות אבל אם אחזו במקל אחד והכוהו כולם חייבין עיי"ש וא"כ כיון דבשפכ"ד בכה"ג חייבין ושנים שעשאו הו"א דגם בש"ח יהיו חייבין שנים שאחזו בסכין אחד ושחטו כיון דש"ח איתקש לשפכ"ד ושפיר צריך קרא לפטור בש"ח שנים שעשאו ויהי' מזה ראי' לדינו של הרשב"א הנ"ל וזה נכון. ועיי' בריטב"א קידושין (דף מ"ג) שם שהרגיש ג"כ בזה דצריך קרא בשחוטי חוץ ולא ילפינן מבעשותה. ותי' דהו"א דילפינן מהעלאה. נראה ג"כ דס"ל בפשיטות דמבעשותה ילפינן לפטור ממלקות ג"כ דאל"ה מאי קשיא לי'. ויש להאריך עוד בכ"ז ויבואר אי"ה במקום אחר: