Keli Chemdah on Torah, Yitro
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הרמב"ן ז"ל בספר המצות כתב שלדעתו ראוי למנות מצות כיבוד אב ואם לשני מצות כיון דהמצות הוא בגופין נפרדין ואין כיבוד האחד משום הב' וא"כ צריך להיות ב' מצות וראיתי להאחרונים שכתבו להוכיח כשיטת הר"מ ז"ל דאינה אלא מצוה אחת מהא דמבואר בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) די' מצות נצטוו במרה ז' שקבלו עליהן ב"נ והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד או"א, מבואר בגמ' דלא חשיב כיבוד אב ואם אלא בחדא מצוה והוא ראי' נכונה לכאורה:
ודרך פילפול לחדד התלמידים י"ל דהנה באמת הא דחייבין בכיבוד אב הוא רק מצד רוב כמבואר בחולין (ד' י"א) וא"כ לפימ"ש הפוסקים דבב"נ לא אזלינן בת"ר א"כ בוודאי קודם מתן תורה אמאי היו חייבין בכיבוד אב אמנם נראה כיון דכתיב בתוה"ק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ודרשינן כאשר צוך במרה נראה דבמרה נצטוו על הכל שנצטוו בסיני ונצטוו גם על בעל אמו דדרשינן מאת אמך וא"כ שפיר נצטוו גם במרה על כאו"א כיון דאפי' אי לאו אביו הוא עכ"פ בעל אמו הוא וחייב בכיבוד ולפי"ז כיון דבכיבוד אב קודם מ"ת הי' עיקרו משום כיבוד אם שוב אין למנותו לב' מצות כמו שאין מונין בעל אמו ואשת אביו מה"ט וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בשורש הב' משא"כ לאחר מ"ת יש לומר דהוא ב' מצות כיון דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דאזלינן בתר רוב א"כ ממילא כיבוד אב הוא מצוה בפ"ע וי"ל בזה דהר"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל אזלו לשיטתם דהנה בב"נ אי ספיקא דאורייתא להחמיר מה"ת או להקל כבר כתב הפרמ"ג דזה תליא בפלוגתת הר"מ והרמב"ן ז"ל אי ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא בישראל ויליף לה מקרא דספק ממזר א"כ מסברא חיצונה ספק תורה לחומרא וא"כ קודם מ"ת הי' צריך להחמיר בספק ולפי"ז הר"מ ז"ל לשיטתו שפיר הוכיח מסוגיא זו דכאו"א אינו אלא מצוה אחת מדלא מנה לה בתרתי. ואין לומר כיון דכיבוד אב הוי רק מכח רוב לא היו מצווים ע"ז. זה אינו דקודם מ"ת הוי אזלינן בספק להחמיר מה"ת. משא"כ הרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת להחמיר א"כ קודם מ"ת הוי אזלינן בספק להקל וא"כ זה שנצטוו במרה על כיבוד אב ע"כ מכח בעל אמו וכיון שכן שפיר אינו נמנה אלא למצוה אחת משא"כ לאחר מ"ת יש למנותו לשני מצות:
איברא דזה רק לפילפולא אבל לקושטא דמילתא אין זה מספיק לשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דמיום שבא א"א ע"ה לברית בכלל ישראל יתחשבו וכמו"ש בחידושי עה"ת סוף פרשת אמור ומה שנראה בענין זה בדרך פילפול קרוב יותר למרכז בסגנון הנ"ל דהנה באמת הא דאמרינן בגמ' סנהדרין הנ"ל דשלש מצות שהוסיפו הוא שבת וכיבוד אב ואם ודינים אינו מוסכם ונראה דרק ר' יהודה קאמר לה דהוא דרש כאשר צוך במרה עיי"ש בסוגיא. אמנם ברש"י עה"ת פרשת בשלח (ט"ו כ"ה) בקרא דשם שם לו חק ומשפט כתב לפרש הג' מצות שבת פרה אדומה ודינין ולא חשב כאו"א וצריך להבין במה פליגי. לכן נראה דבאמת פליגי בזה אי כאו"א הוא מצוה אחת או ב' מצות דהנה י"ל דדבר זה תליא אי כיבוד אב משל אב או משל בן דאי נימא דכיבוד אב הוא רק משל אב שפיר י"ל דנמנה לב' מצות משא"כ א"נ דכיבוד אב הוא משל בן אינו נמנה אלא למצוה אחת דהנה באמת הקשו איך יכול לומר דכיבוד אב הוא משל בן הא י"ל דילמא לאו אביו הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב. אך י"ל כנ"ל דעכ"פ בעל אמו הוא וא"כ גם בכיבוד אב צריך לבוא לכיבוד אם ושוב נמנה רק למצוה אחת משא"כ להלכה דכיבוד אב משל אב שפיר י"ל דנמנה לב' מצות. ומעתה א"ש דר"י לשיטתו דס"ל בקידושין (דף ל"ב ע"א) דכיבוד אב משל בן א"כ ס"ל דנמנה למצוה אחת שפיר דרש כאשר צוך במרה והוי בהנך ג' כיבוד אב ואם אבל להלכה אמרינן דהוי ב' מצות ומנין פרה אדומה בהדי שלשה אלו. והבן:
איברא דלכאורה יש להכריח דלכ"ע נצטוו על כ"א במרה דהנה לכאורה צריך מובן ענין בן סורר ומורה שהתורה חייבתו מיתה על שם סופו אמאי החמירה רחמנא בבן סו"מ לחייבו על שם סופו ומלבד זה הסברא דעל שם סופו קשה להבין כיון דעתה אינו בר חיוב מיתה ועוד קשה דהרי התוה"ק אמרה בבן סו"מ ובערת הרע מקרבך נראה דגם עתה הוא בגדר הרע. ועיין ברמב"ן ז"ל בפרשת תצא שכתב בזה"ל והנה יש עליו שני עונשין. א' שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם. והשני שהוא זולל וסובא עובר ע"מ שנצטווינו קדושים תהיו. ונאמר עוד ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי שנצטווינו לדעת השם בכל דרכיו וזולל וסובא לא ידע דרך ד' עכ"ל. ונראה ביאור הדברים דהנה באמת במצות כיבוד או"א נצטוו במרה והנה במרה הי' להם דין ב"נ ובב"נ אזהרתן זו מיתתן וא"כ קודם מ"ת הממרה באביו ובאמו הי' חייב מיתה אמנם במתן תורה ניטל זה העונש מהם. וצריך להבין הענין מפני מה במ"ת יצאו ישראל לקולא בהרבה עונשי מיתה כגון בגזל וכיו"ב:
אמנם כבר כתבתי במק"א שהענין הוא כיון שנתקדשו ישראל במתן תורה בכל הענינים ונפסקו מזוהמתן לכן הקילה התורה בעונשן כיון דאע"פ שחטאו יכולין לחזור לדרכי השי"ת ע"י תשובה ומע"ט ומעתה י"ל דזה הוא ענין בן סו"מ שהוא זולל וסובא ג"כ כיון דכלל הוא דזולל וסובא לא ידע דרכי ד' ושוב א"א לו לשוב להשי"ת אדרבה עוד נתקלקלו מעשיו להבא לכן העמידה אותו התוה"ק על הדין הקדום דאזהרתן ז"מ. וזהו טעם נכון מאוד עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל שבן סו"מ בצירוף זולל וסובא חייב מיתה. ומעתה זה דוקא אם נאמר שנצטוו בכ"א במרה משא"כ א"נ דנצטוו בסיני וא"כ לא הי' חיוב מיתה כלל בבן סו"מ וא"כ איך אפשר לומר דנהרג על שם סופו:
אמנם לקושטא דמילתא אין זה הכרע כלל וי"ל ביאור הענין בבן סו"מ בפשיטות עפמ"ש רש"י ז"ל בקרא דלמען יאריכון ימיך ואם לאו יקצורון שד"ת נדרשין מכלל הן לאו מבואר מדברי רש"י ז"ל דיש עונש מיתה ביד"ש למקלה אביו ואמו והנה בסנהדרין (ד' פ"ב) מבואר דמי שחייב מיתה בידי שמים שוב אין עונש כ"כ אם הורגין אותו בידים עיי"ש לענין טמא ששימש בטומאה וצריך לומר הטעם בזה דבאמת בר קטלא הוא אלא בישראל כיון דיכול לעשות תשובה ולשוב לדרכי השי"ת לכן התוה"ק חסה עליו שלא יהרג בב"ד. ומעתה י"ל דזה ענין בן סו"מ אם הוא זולל וסובא ג"כ כיון דבסופו בוודאי לא ישוב ואדרבה עוד יוסיף להרע לכן חייבה התוה"ק אותו מיתת ב"ד ושפיר הוי עתה בגדר רע ומתקיים בי' ובערת הרע מקרבך וזה נכון:
ועוד אפשר לומר בזה דאע"ג שזה נראה פשוט דב"נ אינו מוזהר על כיבוד אם ואם. כמו שמבואר בנזיר (דף ס"א ע"א) דרוצה הגמ' למעט ב"נ מנזירות משום שאינו מוזהר על כיבוד אביו דאין לומר דבדקדוק נקטה הגמ' כיבוד אביו דוקא משום דבב"נ לא אזלי' בת"ר וא"כ י"ל תמיד דילמא לאו אביו הוא ולכן אינו חייב על כבודו ז"א דא"כ אמאי לענין ירושה אמרינן שם בפשיטות דנכרי יורש את אביו ד"ת ועכצ"ל דברוב שכבר הוחזק גם בב"נ אזלינן בת"ר כיון דמוחזק שהוא בנו יורשו וה"ה לענין כיבוד וזה פשוט. אמנם בכל זאת נראה דזה רק לענין דיני כיבוד כגון מאכילו ומשקהו דזה נכלל בגדר כיבוד בזה אין ב"נ מוזהר אבל לענין שיהי' חייב לשמוע דברו וכן לבזותו זה גם ב"נ מצווה דהוא בכלל דינים כמ"ש הרמב"ן ז"ל לענין אונס ומפתה וכיו"ב ה"ה שאסור מה"ט לבזות אביו ואמו וכן חייב לשמוע דבריהם וכן מוכרח מהא שאמרו חז"ל גבי אליפז בן עשו שביקש להרוג את יעקב מפאת מה אעשה לציווי של אבא נראה דב"נ ג"כ חייב לשמוע לאביו ועיין בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות י"ג. וא"כ א"ש בפשיטות הא דבן סו"מ נהרג על שם סופו דזה שאסור לבזות לאו"א הוא מדיני ב"נ וחייב מיתה ע"ז כנ"ל. שוב ראיתי במפורשים שכתבו כן לענין כל ארורים שבתוה"ק בפרשת תבוא שכולם הם מצות שגם ב"נ מוזהרים עליהם שבזה נכללו ישראל בארור אם לא יקיימו אותו. ויבואר אי"ה במקומו וכאן אין להאריך יותר: