סעיף ה (לתקוני שדרתיך) מורשה לתבוע בשטר חוב והחזיר שטרו על ידי פרעון פחות מכפי השטר י"ל שהלוה יכול לומר הרשתיהו בכך מסתמא והש ליח משלים הפחת אם לא הרשהו. ואולי גם שהנוסח בשטר הרשאה שלא יוכל לומר לתקוני כו' מכל מקום יד בעל השטר על התחתונה וי"ל שכיוון רק לגבי שלח יתבע מהלוה. וגם שבלאו הכי אינו יכול לתובעו כמפורש בש"ע ה"ק [בכזי' קפ"ב ס"ד שהמשלח צריך לברר שהשליח שינה] מכל מקום י"ל שאם הי' תופס משל הלוה הי' י"ל חזקה שליח עושה שליחותו אינו בירור כי לא מהני לגבי איסור דאורייתא (וגם שבממון משמע שהספק גבי מוחזק לקולא מ"מ י"ל שסבר וקיבל שאם יתפוס המלוה יאמר ספק שלטובתו הוח כודאי) ועל ידי לשון השטר גם אם יתפוס אי"ל טענה ומ"מ השליח לא הי' רשאי לשרוף שטר חברו ע"י ס' והמלוה גופי' אם מחזיר שטר' על ידי פרעון פחות אם לא אמר שמוחל י"ל שההשלמה הניח לתבוע בעל פה. וכן לגבי חיוב הוצאות. ועל ידי זה גם אם אמר להשליח ליתן השטר על ידי פחות כל שלא אמר שימחול לא הי' רשאי וחיוב עליו כנ"ל אם אמר שמוחל. ואם אמר אחר שהי' הממון בידו אולי בכך לא שייך חזקה שליח עושה שליחותו כיון דלא הי' מסייע בכך וכל שכן אם י"ל שמה שאמר המלוה שימחול הי' רק אם לא יתן ממון באופן אחר: אם טען הלוה שכל הסך שבשטר נתן ואח"כ נתברר שנתן פחות אולי אין יכול לטעון אח"כ שמחל השליח ואולי מכל מקום מחילה ופרעון א' הם ומעין כן כתבו פוסקים ז"ל ולומר דלא רמיא כו' נוטה דלא שייך בכך: מורשה גם אם בקנין סודר קיבל על עצמו שלא יתבע או שלא יגבה יכול לחזור בו ובפרט אם לא הי' רשות להקנות או למחול או לוותר. וגם אם הי' לו רשות ק"ס אינו סגנון הקנאה או מחילה רק שימתין היטב: מורשה מבני עיר להתדיין עם המושל. ונתפשר כפי אומד דעתו שכן הוא נכון. אין עליו בכך טענה על שלפני התגלות הריב נטוש כנגד שהתקיף. ומכל שכן אם ייעצוהו כן כמה מטובי העיר היטב:

סעי' ז' (מוציאין הממון) מוכר ועם סחורתו שלח א' עם השט"ח שעל הלוקח. אין צריך הרשאה כיון דהסחורה בידו ועל מנת שלא יתננה עד שיסולק עבורה ליד השליח עד פ"א. והשט"ח גם כן שלח עמו. ואם הכחשה ובהשט"ח נאמנות רק שמ"מ הנהוג שאחר השלשת הממון יש שבועה על המלוה וקבלת חרם על הלוה מקודם. והשליח אינו יודע אם הי' תנאי אין יכול הלוקח לומר כיון דהשבועה תהי' אחרי נוסעך מכאן אין צריך להשליש הממון עתה. כי רק אחר שיושלש הממון יוכל השליח ליסע להביא המוכר אל השבועה או להביא גביות עדות משם שהי' שבועה שם. אך גם אם השליח אי אפשר לו ליסע תיכף וגם אם הסחורה כבר היא ביד הלוקח או באי כוחו גם אי אפשר להוציאה מב"כ שהוא אלים. מכל מקום כיון דהשבועה שעל המוכר היא רק נהוגה נגד ההלכה אין לך בה אלא חדושה ודי' שעתה. וההשלשה צריכה להיות תיכוף על פי נאמנות והקב"ח גם כן צריך להיות קודם נסוע השליח לשם גם אם מקפיד הלוקח שהמוכר יבוא אל השבועה בפניו מכל מקום כל עוד שלא הי' הקב"ח אין השליח יכול להביא המוכר: מסברא י"ל שבמה שרק מצד הנהוג להטיל שבועה אין להפסיד המוכר להוצאות וטלטול לבוא להשבועה בפני הלוקח. רק אם אינו טרחא ולא הפסד כ"כ רק מועט לפני ראות הדיי"צ נכון להיות בפני הלוה ואם אין נאמנות בהשטר על ידי שהשבועה משורת הדין גם אם טרחא והוצאות הרבה צריך המלוה לבוא שתהי' השבועה בפני הלוה. ומ"ש בפ"ז סכ"ג שאם השביעוהו שלא בפניו נפטר אולי היינו רק אם על פי בדה"צ (ופשיטא שרק אם בנוסח על דעת המקום ובדה"צ כו' כי שלא בנוסח כן גם בפניו השבועה בטילה. ואם על דעת המקום לבד מסברא די וצלע"ע) ואולי רק אם הוא שבועה להפטר מה שאין כן ליטול אם משורת הדין אין ליטול בלא שבועה. ואם במה שמושלש אולי הו"ל כלהפטר:

סעיף יג (יכול להרשות את אשתו) אם בעלה בעיר י"ל שיכול לומר אינו רוצה זילותא עם איתתא ובעלה יתבענו בב"ד. ואולי אם שולחין אליו ואומר שהוא צריך להרשותה תאיזה טעם. ואולי כפי ראות הבדה"צ מצד הזילותא ומצד אמתלא שאומר כן יכריעו היטב:

סעי' טו (אשר לא טוב עשה) אשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה להציל עשוק לא שייך כן. ומ"מ היינו רק על העתיד ועל העבר י"ל דשייך מ"מ רק אם על ידי זה יומשך הצלה לעתיד אז טוב כ"ה מסברא היטב:

שם בהגה (בעל מריבה) מורשה שאומר אונאה בדיבור י"ל שאינו רוצה לדון עמו וירשה מי שאינו מונה ולא מזלזל זכ' יש בוטה כו'. ומ"מ עליו הראי' שהוא באונאה כנ"ל: בהנ"ל להציל עשוק י"ל דהיינו במה שבאיסור בא לידו כ"ה כוונת לשון הפוסקים ז"ל בכך כי לתבוע חוב הרי שייך לא תגוש כ' ופקדתי על כל לוחציו. והו"ל כסגנון תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומי יודע מטמונות חברו אולי מלוה ישנה יש לו ואולי מה שמשמיט את עצמו יש לו בכך תירוץ נכון היטב. רק על סרבן מלציית לבדה"צ בכך שייך גם בהלואה להציל עשוק מצד המרי נגד המצוה במשפט: