סעי' א' (ואחר שהלוהו כו' ואני ערב) אחד נתן לחבירו ממון שיקנה בו סחורה לחצי ריוח ובא ואמר נתתי המעות לפלוני על סחורה זו. ואמר בעל המעות אין זה בטוח אצלי ואמר לו חבירו שהוא ערב עבור מעות שנתן הוא לפלוני אם לא קיבל קנין סודר על זה הרי זה כערב לאחר מתן מעות. רק שאם לא הי' לו רשות ליתן המעות גם לנאמן ורק לקנות סחורה שיקבלנה תיכף הי' שליח יש עליו חיוב על קרן המעות גם בלי ערבות. אך כשקיבל קנין סודר על הערבות וטוען שלא הי' ערב רק עבור הקרן ולא על הסחורה. אולי יש לחלק בזה שאם בלי הערבות הי' מוטל עליו לשלם מעות שנתן לפלוני וכנ"ל. י"ל שסתם הערבות הי' על הסחורה סך שאמר לו פלוני. ובמקח שאמר לו פלוני וכעין החיוב שחל על הפוסק על שער שבשוק. ואולי מצד דלא כ"ע דינ' גמירי יכול לומר שלא קיבל קנין סודר רק על הקרן וצלע"ע:

שם (הנח לו) ערב לאחר הלואה אינו מועיל בלי קנין. נראה שגם בזמן שמרחיב לו זמן פרעון ג"כ אין מועיל ערבות וכמו גבי הנח לו וגבי חונק את חברו. וגבי אל תפרעינו אלא בפני פלוני ופלוני. וגבי נאמנות לא הוזכר שיהי' הרחבת זמן פרעון כתחלת הלוואה ומשמע שכ"ה לכ"ע ורק גבי שימה דרבית (עסי' קס"ו וח"מ ר"ד ואה"ע סי' כ"ח ס"ט) שהוא מצד אגר נטר הרחבת זמן פרעון כתחלת הלוואה ולא זולת זה כלל. וגם אם ע"י דברי הערב הניח להלוה ליסע לרחוק בהפלגה וגם אם הי' מי שרצה לשלם לו. אז מזומנים החוב וגם אם הגיע זמן פרעון מ"מ מדלא קיבל קנין סודר אין ערבות וצלע"ע היטב: ערב עבור שכירות אחר שהי' שטר שכירות ביד השוכר הו"ל ערב לאחר מתן מעות גם אם לא הכניס עדיין דירתו לשם: ורק בעסוקים באותו ענין שייך חזרה עי"ז שייך ערבות היטב. אם בעל פה אמר בפני השוכר ערבות לכל חודש ובשטר כתוב זמן פרעון לסוף השנה השטר עיקר כי לזרז השוכר אמר וכן להיפוך אם בהשטר כתוב בכל חודש ובע"פ לסוף שנה בעל פה עיקר יותר אם שלא בפני השוכר גם אם השטר שלא בפניו מ"מ יראנו בזמן פרעון בזירוז. ואם בשטר בעיכוב ובעל פה בזירוז שלא בפני השוכר מה שהי' בסוף הוא עיקר:

סעי' ב' בהג"ה (כי בטוח הוא עש"כ סק"ז) במאי דקיי"ל בהלכות ערב שהאומר על אחד שהוא בטוח אין בזה דין ערבות אולי יש ראי' לזה ממה שאמרו חז"ל בב"ק דף ק"ד שליח שעשאו בעדים שיכול לומר שהכוונה היתה רק דאינש מהימנא הוא אי בעית לשדור בידי' שדר. ומדוע לא יהי' חייב גם ע"י דיבורים אלו מצד ערבות. אך י"ל ששם איירי באונסים. שאם אינו שלוחו ממש שיהי' בחריקאו לא שייך בזה דין ערבות שהרי לא אמר לו רק שהוא מהימן. והרי זה לא שינה כלל מנאמנותו. וכ"ה בב"מ דף צ"ט. וצלע"ע היטב: ערבות בשכירות פועל אולי ל"ש הימני' וגם בק"ס הו"ל אסמכתא כיון דיכול לחזור בחצי יום. וגם בהי' לו כתב בקנס אינו יכול להקנות גם ברצון הפועל ויכול לחזור בו הפועל גם בק"ס אם אינו בבד"ח מעכשיו: מי שאמר ערבות על עצמו שיעשה פ' מו"מ עם פ' והיינו שיאמינו בסחורות וממון וקיבל והחזיר כמה פעמים. שייך יד בעל השטר על התחתונ'. שהרי בלא אמירת חזי דעלך קסמיכנא ובלא לשון ערבות אין חיוב. וגם שהלשון הי' על מו"מ סתם והמשמעות על כמה שנים בנתינות והשבות כמה פעמים. מ"מ י"ל דלא קאי רק על פ"א. או כפי מהות דרך המו"מ ההיא כפי הכרחיות מו"מ א'. וגם אם אמר לשון לא תפסיד עי"ז לעולם. וכוותי' מ"מ הרי צ"ל לשון הערבות מפורש. וכשלא אמר לשון ערבות על זמן מרובה יד בעל השטר על התחתונה שלא לדרוש סמוכים בהמאמר ומידי אריא הא כדאיתי' והא כדאיתי':

סעי' ח' (נשבע כו' ונפטר הוא וערב) א' הי' ערב עבור מקבל סחורה וטוען הלוקח שהי' מום במקח. לפום רהיטא הי' נאמן המוכר בשבועה שאיני יודע שהי' מום בשעה שמכר וכוון דאי אפשר לברורי אין הלוקח יכול להוציא בטענתו ממה שע"י הערב הו"ל כאלו קיבל המוכר כל מעות המכר. אך כשהי' הערבות רק בדיבור בלא קנין סודר ובלא שט"ח אין הערבות חל רק על כדי שויי הסחורה. מה שאין כן על יותר מכדי שווי הסחורה הו"ל כערב לאחר מתן מעות כיון שלא נתן על פי ערבותו כל כך ואין חל חיוב ע"י דיבור. וגם בקנין סודר שהוא ערב או שט"ח בערבות ולא בקבלנות כיון שאין נפרעים מהערב תחילה. והלוה טוען ודאי שאינו חייב נשבע ונפטר וממילא פטור הערב. וכשאין הלוה לפנינו והערב טוען ששמע מהלוה שהי' ודאי מום. גם שבססי' ע"ה מבואר שברי ע"י נוגע אינו ברי ממש. מ"מ הו"ל איני יודיע אם נתחייבתי. ואולי גם לסברת הט"ז ז"ל שם גבי מטבע שכיון שנסתלקו זמ"ז בחזקת פטור הו"ל א"י אם נתחייב וכ"ה בזה. שכיון שנסתלקו זה מזה בחזקת חיוב הו"ל כאינו יודע אם פרע. אולי מום במקח יותר מצוי מזויף במטבע והו"ל מתחילה לא ברי כל כך החיוב ובפרט בערב שאין החיוב עליו בהחלט כיון שאין נפרעים ממנו תחילה. וצלע"ע היטב:

סעי' יד (ויש חולקים בזה) דיעות שבחו"מ קכ"ט סי"ד אם צ"ל תחילה בשטר ברצה מזה גובה א"צ תחילה כיון דלא נתבאר מי עיקר הלוה ממילא כל אחד ואחד תחילה. וגם אם עדים מעידים שאחד עיקר מ"מ י"ל שכיון דלא ביארו בשטר מי עיקר הו"ל כפירש. גם של"ש בכך לא אתי בעל פה ומרע שטרא כי אינו סותר כ"כ זל"ז. מ"מ י"ל דהו"ל כהתנו: אחד הוציא כתב יד ברצה מזה גובה. ותבע לאותו שלא נטל המעות כפי דבריהם. וחתם אחר מתן מעות ולא הוחזר משכון על פיו. ולפי דברי הש"כ בסימן מ"ב גם שיכול לחייב עצמו במה שאינו חייב בכעין ערבות דהוי כאסמכתא בעי קנין. וכנראה דגם שטר לא מהני והכת"י לא הי' כתוב רק הסך בעת החתימה. ואחר כך קודם שהובא לב"ד כתב עליו שהי' בק"ס ובעה"ח הי' בכלל אותם שאינם יודעים בעניני שטרות כלל. ולא ידע שכותבין ק"ס בשטרות כאלו. ולפ"ד הש"כ בסי' מ' וס"א אין לדון עליו שסבר וקיבל. מכש"כ בזה דלא מהני סבר וקבל בלי ק"ס בפועל או אודיתא מפורשת על ק"ס בפועל ולא יכולתי לחייב בעה"ת עפ"י כתב יד זה מצורף שטען שהלוה פרע:

סעיף א' (ביד אדם בחזקת שהוא שלו) גם דקיימא לן מה שביד אדם בחזקת שהוא שלו ובבעה"ב שדר איש אצלו עס"י קל"ח הנכסים בחזקת מי בבן הסמוך על שלחן אביו צ"ע גם שבגדים שצבע לשם בנו אפילו קטן הם של הבן עבשו"ת הגאצ"נ ע"ה בזה מכל מקום החזקה מכרעת דהכל של אביו וצ"ע אולי שייך בזה חזקה שהרשהו אביו למכור וכמו בממשכן בגדי אשתו דקיימא לן חזקה הרשתו אך כשאין אביו ל"ש כן וצלע"ע. כמו שבגודרת לא שייך חזקה שבידו שלו הם כ"ה ברחיים שלו או שכורים לו כיון דרבים מעמידים שם תבואות עד לטחינה אין חזקה על התבואה לבעל הרחיים. ומקום אוצר תבואה עשוי להשכיר אולי מכל מקום שייך בי' חזקת מרא קמא כי אין מעמידים שם רק על ידי שכירות מה שאין כן רחיים עשוים להעמיד תבואות שם גם בלי שכירות רק על ספק אולי יטחן לשם. ומ"מ גם אם שותפים עמו בהרחיים יכול לקנות על ידי מקומם מעלמא. כי בחצר שותפים קונה שותף מעלמא והרחיים הם חצר המשתמר לדעתם. וכן אם מכר תבואות משם ונעשית גוף התבואה של הקונה על ידי שאמר שלא יקח מהתבואה עד שישלם מקודם עבור מה שירצה אז ליקח. הו"ל ממילא על ידי זה כל התבואה משכון להא' מבעלי רחיים שמכר תבואה משלו והיינו אודות גביית בעל חוב מהתבואה כשאין מנהג להיות קדימה למוכר עבור הסחורה בה ובדאתי מחמתה. אך אודות חיוב אחריות על התבואה י"ל שאינה מוטלת על המוכר כלל וכלא אמר הנח לפני רק הניח סתם כפי נהוג ומכל מקום על ידי זה הוא בטוח ושייך בכך קנין משכון היטב: