Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 136
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעיף ב' (לא ישתמש בהם) מי שיודע שחברו לקח טלית ותפילין למשכון ולובשם בכל יום והגיעו לידו טלית ותפילין של חברו אין לו להניחם בדקיימא לן בנתחלפו כלים בבית אומן או מרחץ עחו"מ סי' קל"ו. ואין לומר שחברו מוחל ודאי (כתבתי במק"א שלפעמים יש לצדד באולי שמסתמא ניחא לי') דאם לא כן מדוע מניח את שנטל משלו. ומצד אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן. י"ל שלחברו פשוט שמצד ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני'. אין קפידא בטלית ותפילין וממילא איננו מקפיד על שלו כי אולי יש לו לחברו איזה הוראת היתר מצד מלוה ישינה או שיפייסנו אחר כך או איזה אמתלא ובמק"א כתבתי אודות בתר גנבא גנוב ואין להקל. מנעלים יש לומר דלא קפדי וקיל היטב אודות ההלכה מי שנתחלפו כליו בבית המשתה וראיתי הרבה אין חוששים וכשחסר להם מנעלים במרחץ נוטלים אחרים דלשם ומחזירים תיכף. כי מנעלים מלוכלכים תמיד ואין קפידא כ"כ גם בזמן רפש והליכה לרחוב אינה קרובה כ"כ. וממהרים לשלוח שלא יתעכב מצאתו ממרחץ פנימי ולבישתו בגדיו עיכוב משהו כי בעש"ק קפידא על עכוב משהו וי"א מסתמא בעל מנעלים שלפניו לקח מנעלים שלו ואינם משיבין. אין כל כך סמיכה בכך. גם אם לא הי' שם רק ב' זוגות מנעלים ועכ"פ כשאפשר להוודע מי בעל מנעלים שלפניו יחליף אח"כ וכל אחד ואחד יקח שלו גם כששני הזוגות שוות לגמרי במהות ובחידוש כי גם דלא קפדי כ"כ מ"מ משתמש בשאינו שלו ומפקיעם שלא על מנת להשיב או שיוסכם ביניהם שכל אחד ואחד יקנה מנעלים שבידו ואם אינו יודע מי בעל מנעלים שלפניו לא יקחם כלל כי מכיון דאינו יודע למי ישיב מכיון דילבשם וילך לביתו לא יהי' עוד השבה מכיון דהמנעלים שלו לקח בעל מנעלים שלפניו עתה והלך לו ואינו יודע מי אשר לקח וגם הממונה במרחץ וכל אשר שם אינם יודעים ומסתמא אשר לקח לא ידע להזהר להזכיר במרחץ בכך. וע"י ששוים זל"ז תקלה ביותר כי על ידי זה מסתמא יסבור ששלו לקח ואין עומד להשבה. ואולי במקום צער גדול בכך י"ל קולא בספק ספיקא ספק שאשר לקח יכיר שאינם שלו ויזכיר במרחץ ויהי' השבה לכאו"א מנעלים שלו על ידי שמודיע במרחץ שיודיעו כפי אפשריות וספק שאשר לקח מקנה מנעלים שלו למי שהחליף ורק ספק אחד להחמיר שמא אינו מכיר ולא יכיר ואינו יודע להקנות ולא להודיע וכנגדו ספק ספיקא להקל וספק ספיקא כרוב ואולי עדיף מרוב וגם שאין הולכים בממון אחר רוב היינו משום שחזקת מרי' עדיף מחזקה בעלמא מה שאין כן ספק ספיקא שכפי חזקת מרי' וכנ"ל שאין בהספק ספיקא התנגדות לחזקת מרי' י"ל דקיל ומועיל רוב. גם י"ל שגם שאין הולכים בממון אחר הרוב מכל מקום מה שמצד דררא של איסור פרישות ממון אשר לא הותר לו מהני בכך ס"ס ורוב כמו בכל מילי של איסור ורק לדרכי משפט קבעתה התוה"ק שלא לסמוך א"ע על רוב נגד חזקת מרי'. ובמק"א כתבתי סברא זו במה שאמרו חז"ל בביצה ל"ח יאכל הלה וחדי כו'. גם י"ל שבכך שייך מעין מה שאמרו חז"ל בהאי הנאה גמרי וקני אהדדי גם שבנתחלפו כלים כו' אין אומרים סברא זו מכל מקום בהנ"ל בצער גדול ושווים לגמרי ולא קפדי אינשי י"ל שבמה שעומד למכור יכול ליטלו שלא בפני בעליו ע"י שמשליש שוויו בידא'. וכתבתי במק"א שי"ל שהוא מצד זכי' שהשליש מזכה הממון ע"י זה יוצא המטלטל העומד למכור מרשות בעליו וכן בכך שהחליפים כבר הם ביד בעל מטלטל שרוצה ליקח עתה ואין זכי' גדולה מזו להצילו ע"י חליפים ממכשול גזל במה שבידו על ידי זה שגם כשאינו יודע ואין עומד להוודע מכל מקום מצד זכי' הו"ל כקנין חליפין וחצרו וכ"ש ידו קונה שלא שדעתו ועל ידי זה קונה בחליפים מה שבידו אך באינם שווים ואשר לפניו עתה בהם ש"פ בכך אין צד ליטול שלא על מנת להחזיר ומכל מקום י"ל שאין מוטל להרואים להזהיר בכך בספק אם יציית והרי עוד ספק אולי נודע לבעל מנעלים אלו שהחליף ואמר שמקנה מנעלים שלו למי שהוא נעל מנעלים שלו כדי להציל את עצמו מאיסור וביותר אם ספק גם כן שמא על מנת להחזיר לוקח וספק גם כן אולי ידוע בעל מנעלים אלו לבני מרחץ ויוודע לדקמן להחליף זב"ז:
שם בהגה (צריך ליתן החפץ לבעליו) אחד אבד סידור שלו ומצא אחר שם סידור אחר ובא זה ונטלו ממנו באמרו שבודאי זה שהניח כאן סידור זה נטל את סידור הנאבד וכעת בא בעל סידור הנמצא ואומר שלא נעל סידור כלל פשיטא שיש להשיב הסידור גם שכבר הוא זמן רב כיון שבעל הסידור הנמצא הוא מעיר אחרת ומאז שאבד בביהמ"ד ה"ק דכאן איננו שכיח כלל כאן אין כאן הכרע לומר שנתייאש והרי בספרים ק' אין ייאוש גם במקום שרוב נכריים מכל שכן בביהמ"ד ה"ק. ואם אין לו סימן בהסידור על כל פנים יכול המוצא הסידור ליטול מיד מי שנטלו ממנו ע"י שאבד סידור וגם שהוא זמן רב ששתק לו ונתן לו לא שייך בזה מתנה ולא ייאוש כי כיון שאמרו לו כמה אנשים שיש אומדנא שבודאי הי' בזה חילוף כנ"ל על ידי זה נתן לו גם שהי' יכול לשאול על זה מבני תורה ה"ק. בין שהי' בו דעת לשאול ונתן מכל מקום לפנים משורת הדין בין שלא הי' בו דעת לשאול וסבר שעל ידי אומדנא דחילוף יש לו ליתן את שמצא לזה שאבד והרי לא ראה האבדה ולא שייך בזה סימן. ומכל מקום האמין לו באמרו שאבד אך עכשיו ששומע ממי שעל פי אומדנא שלו אין לחשדו במשקר כעין זה שאמר תחלה שאבד ואולי נאמנותו אצלו יותר מוחזק באומדנתו וגם אם האומדנא בנאמנות השני נגרע ערכה הרבה מכפי האומד שבנאמנות הראשון מכל מקום כיון שאין בזה סתירה והוא מאמין לשניהם רק שתחלה שהי' מוחזק אצלו בלי ספק שהי' בזה חילוף לזה נתן לפניהם משורת הדין. מה שאין כן עכשיו שנודע שאין שייכות בזה גם בגרמות מן סידור אחד לחברו. מדוע יתן הוא סידור שמצא הוא והוא שייך לו. לזה שאבד סידור א' כיון שסידור זה שמצא לא הי' על פיו שום גרמא לאבידת סידור של זה. וכי הוא רחמן יותר מכל אדם ואם יעוררו רחמים על זה שאבד סידור שלו ירחמו עליו רבים עשירים המרויחים בכל עת כעין מציאה באופנים שונים. ומהקובץ יעשו לו נדבה אם ירצו ובודאי אם הי' המוצא יודע מתחלה שלא הי' בזה חילוף לא הי' נותן ואנו רואים שנתן רק על ידי מה שאמרו לפניו שהי' חילוף. וגם אם עכשיו לא נשמע עדיין ממנו שום תביעה כגון דא פתח פיך לאלם הוא להודיעו שאם על פי אומדנא שלו נאמנו דברי שניהם. יכול לחזור בו ממה שעשה תחלה לפנים משורת הדין. וכשיתן הסידור להשני דהיינו לזה שאבד סידור זה ונאמנים דבריו לפי אומדנא בזה יעשה לנכון ביותר בטוב: בקצות החושן השיג על הט"ז ז"ל שם שכ' שכשיש ימים רבים אחר שהונח הסדין בידו מסתמא הי' ייאוש בעלים ואין צריך לחזור וכתב הוא דכיון דקיימא לן שכשאתה לידי' באיסורא לא מהני ייאוש אח"כ. גם בזה לא מהני ייאוש ע"ש. ואולי יש להמליץ עבור הט"ז ז"ל בזה שכוונתו מצד דלא שייך בזה כי אתא לידי' באיסורא אתא לידי' כיון שלא הוטל על הבעה"ב כלל מצוות השבת אבידה בזה ורק גבי מוציא קודם ייאוש שייך כן. גם אם לא הי' כוונתו כלל לזכות לעצמו ולא שייך בזה שום דררא דאיסורא על כל זה אמרינן בזה דאתא לידי' באיסורא דלא יוכל להתעלם מלקיים מצוות השבה אחר שיותן בזה סימן והכוונה רק דאתא לידי' בגדר חיוב חזרה והשבה ולא מהני אחר כך היאוש להפקיע מכלל מצוות השבה מה שאין כן בזה שמעולם לא חל עניו מצוות השבה. ואם תטול הנכריית הסדין הזה לעצמה מי ימחה בידה כיון שאין כאן לפנינו מי שאבד סדין זה וגם אם הי' כאן לפנינו מכל מקום לא על בעל הבית הזה שהובא הסדין לביתו בחזקת שלו המלאכה לטעון מאומה עם הנכרי אודות סדין זה והוא אינו צריך לטעון רק על שיושב לו סדין שלו או שויו. ואין שום שייכות בזה להסדין שה"בח אליו ואלו בדיניהם הייתה הנכריית פטורה מצד השבה דסדין זה יהי' מאיזה אופן שיהי' אם שלא הייתה כובסת שם אם מאיזה צד הרי פשיטא שלא הי' צד לומר שלא ליתן הסדין להנכריית על ידי מה שמודית שהוא של זה שצווח לפנינו שכיון שהנכריית יכולה לתבוע מהבעל הבית בדיניהם ההכרח להשיב לה ודאי כמו כן גם כן במה שהייתה כובסת לסדין זה ומוטל עלי' ודאי ההשבה אך מכל מקום כיון דהימנוה מתחלה על סדין זה יכולים ליתן לה עכשיו הסדין גם שזה צווח אל תאמינוה עוד בזה ולא שייך בזה מצוות השבה ועל פי שורת הדין אין צריך להאמין כלל למה שאומרת שהסדין של בעל הבית ויכולים לומר אולי אין זה רק שלה ולא הי' בזה מצוות ההשבה כלל מתחלה ולזה מהני ייאוש גם אחר שבא לידי' אך אין זה מספיק כשידוע ודאי על פי אומדנא ברורה בלבו שהסדין הוא של בעה"ב הצווח ולא קנחה אותו ודאי שבזה יש גדר השבה תיכף שיש ידיעה שכ"ה ואין ראוי להשיבו ליד הנכריית כלל וגם בדיניהם כ"ה ודאי שכיון שהיא מודית שהוא של בעל הבית שבודאי אין להשיב רק לבעה"ב. ואם כן הר"ז ככל מציאה שבאה לידו קודם הפקעה דייאוש גם שלא נתכוון לזכות בו ולפרש כוונת הט"ז ז"ל בזה שהוא באופן שבכל ימים רבים עד אז סברו שהסדין הוא של בעל הבית זה שהוא בידו ולא נודע בזה עד עכשיו שהכיר זה שהסדין שלו ולומר ששייך בזה כעין מ"ש הט"ז ז"ל בסי' ע"ה גבי מטבע מזוייפת שמחזקינין לפי סברתם גם דעכשיו איגלאי למפרע שאך בטעות היו מחזיקים בזה עד כה ושכ"ה בזה שעל ידי מה שסברו עד כה שהוא שלו לא שייך בזה לומר דאתא לידי' בחזקת חיוב השבה וחל הייאוש שפיר קודם שנודע חיוב ההשבה זה רחוק הוא מסברא כי רק שם שאנו דנין להעמיד על החזקה שכמו שהי' עד כה לא ישתנה שייך בזה שפיר צד חזקה על ידי מה שהי' מוחזק בעינינו עד כה ושלא לתלות בשנוי מזה גם על פי מה שיש לומר שהחזקה שעד כה הייתה בטעות למפרע מה שאין כן בזה שחזקת ההשבה הוא רק מצד מה שכ"ה על פי אמת גם בלי דעתינו שהרי גם המוצא וסובר שאבדו מי שהוא ממקום רחוק או מי שאינו ידע מסי' בזה וכדומה על כל זה פשיטא דלא מהני ייאוש אחר דאתא לידי' אך נראה שעל כל זה גבי הסדין לא שייך כן כי לא חל כלל דררא דהשבה תחלה ורק עכשיו שהסכים בעה"ב דהסדין שלא להאמין עוד להנכריית אז חל צד השבה ליד הישראל מה שאין כן בשעת הנחה דהסדין אצל זה מסתמא הי' אז ניחא לבעל הסדין להשיב הסדין רק אל הנכריית. ואם כן לא הי' שייך בזה גדר חיוב השבת אבידה ואם תטעה הנכריית ותשכח היכן הניחה את זה הסדין ותשלם משלה לבעל הסדין הרי לא מוטל כלל על זה שבידו הסדין שום השבה בזה ועל כל פנים הרי הסדין זה כאלו הי' ביד הנכריית בעת הייאוש כיון שמשורת הדין לא הי' מוטל ההשבה רק לידה וצלע"ע בזה: גם י"ל דברי הט"ז ז"ל הנ"ל אם נימא שטעמא דמלתא במה דלא מהני ייאוש אחר שמטא לידי' שהוא מצד שכיון שמוטל עליו להשיב הרי גם רשותו הוא כשל בעל המציאה. וכמ"ש בה' פסח דרשותו דהמפקיד הוא ע"ש וכ"ה בב"ק ר"פ הפרה אקנויי אקני לי' חצרו על ידי רשות שנתן לו להכניס השור או הפירות ע"ש. ומה שמהני ייאוש ושנוי רשות הייכו מצד שכיון שהי' שנוי רשות איגלאי מלתא למפרע שלא הי' הרשות של בעל המטלטל מה שאין כן אם לא הי' שנוי רשות לבסוף מוחזק ממילא שהרשות שייך לבעל המטלטל ולזה לא מהני בזה ייאוש וכמו שלפעמים לא מהני הייאוש דגרע מהפקר ועל כל פנים לא עדיף מהפקר בזה שהוא מונח ברשות המתיאש וכנ"ל. ואם כן בזה שלא הופקד רק מידי נכרי גם אם הי' הרשות כשל המפקיד מכל מקום לא שייך שהנכרי קנה על ידי ייאוש שהרי אין דין תורת חצר שהוא מדין שליחות גבי נכרי שאין לו תורת שליחות (בקצוה"ח בה' מכירה האריך בזה ועכ"פ כ"ה פשוט בהוראה בין הפוסקים ז"ל שאין חצר קונה בנכרי). וכיון דלא שייך תורת חצר בקנין לנכרי מסתבר לומר שלא נעשה כלל זה החצר של הנכרי מעיקרא וממילא נעשה של בעל הסדין ומהני ייאוש בזה ומכל מקום צלע"ע קצת בזה: גם י"ל שכוונת הט"ז ז"ל בזה מצד מ"ש שם שכבר סילקה הנכריית עבור הסדין וגם שבקצוה"ח תמה גם על זה י"ל שהכוונה היא מצד שעל ידי זה מועיל הייאוש. שי"ל בטעם מה שאמרו חז"ל שלא מהני ייאוש כדאתא לידי' באיסורא שהוא מצד שאמרו חז"ל בבבא בתרא. נהי דמייאש מגופי' מדמי מי מייאש ולגבי המעות הוא ששייך כן שכיון שכבר הי' עליו חזקת חיוב השבת המטלטל או שוויו. אם יפשע בו שיתחייב לכ"ע לשלם או אם שומר אבידה שומר שכר חייב גם בגניבה ואבידה על ידי זה יש חזקת החיוב ולא מהני הייאוש כיון דלא שייך ייאוש לגבי דמי מה שאין כן בזה שכבר סילקה הנכריית עבור הסדין ולא שייך שום צד חיוב במעות ועל גוף המטלטל מהני ייאוש גם אחר שכבר אתא לידי' בדרך חיוב השבה וצלע"ע בכל זה: