סעי' א' (ויטילו מעות שניהם בכיס א' ויגבו) שותפין שעירבו מעותיהם לשם שותפות ואח"כ קנה אחד מהשותפים מחברו במעות ההן אם קנה בכל המעות לא שייך בזה כעין מה שאמרו חז"ל חצר השותפין אין קונין זה מזה אך אם קנה בחלק מהמעות גם דקיימא לן שכשאין הכל שוה טבין ותקול אין חולק שלא מדעתו וממילא יש לו בודאי חלק בהמעט שנתן. אולי מ"מ כיון שיכול להיות שיגיע כל מעות אלו לחלקו של המוכר לבד עי"ז לא קנה והו"ל כחצר השותפין וצלע"ע:

סעי' ג' (דבר שלא בא לעולם) גם שהשכירות הראנדי גם שאין בו ממש ע"י דינא דמלכותא דינא הוא בהקנאה. מ"מ לא עדיף ממקחים ממשיים. ובשותפות בהראנדי י"ל שיכולים לחזור בהם קודם שבאים לעולם. ואם יש בית ג"כ בהשכירו' כהנהוג שפיר שייך בי' הקנאה לשותפות וע"י דינא דמלכותא כח למחות מכירת משקים שם רק להשותפות. וא"י לחזור בהם וכן רחיים. אך מכס י"ל דלא שייך לכך קרקע כי א"י למנוע מליסע רק תובע המכס. וקודם הנסיעה יכול להיות חזרה משותפות ואולי גם ממקח. ואולי בכלל מכס ממילא מניעה מליסע. והו"ל קנין קרקע. אך מכירת משקים שישכור לו בית ואין בהשכירות בית ומקום י"ל דשייך בו חזרה: מעמד בקנין סודר והשלשת ממון שהמקח פלוני שיקנה מי מהם יהי' בשותפות ואחד גילה דעתו מקודם ההשלשה שעוש' כן רק כדי שלא ילך חברו לקנות וייקר המקח. ומה שיבטיח הכל רק לפנים. מועיל כן לבטל הקנין סודר. כמו שמועיל גלוי דעת בפני ב' על מאמר זכי' כבסי' רס"ט וקפ"ג כן גם הקנין סידר בטל כיון דהי' על דבר שלא בא לעולם אז לרשותו. ושותפות יש בו פלוגתות והנהוג כהסברא ממוצעת שעל העתיד יכול לחזור בו מהשותפות בדבר שלא בא לעולם. ועל העבר עד חזרתו אינו יכול לחזור גם שעירוב המעות וקנין השותפות הי' קודם שבא לעולם. ממילא בהנ"ל כיון דגילה דעת חזרה קודם שבא אל רשותו לא גרע מה שהי' קודם הקנין סודר. מאלו הי' אחר הקנין סודר קודם המקח. ואולי גם במה דצ"ל מודעא והיכר אונסו. י"ל להנ"ל להציל מייקור הו"ל כאונס ידוע. וגם במקום שהי' היתר לייקר מ"מ הו"ל רק הברחת ארי' ולא קבלת טובה שיהי' כמכר. ומ"מ י"ל דהו"ל כמכר דצ"ל היכר אונס כי מצד שמזלא של בי תרי עדיף עי"ז י"ל דהו"ל כמכר ואגב אונס הנאתו נתרצה. וצ"ל היכר אונס. ומ"מ י"ל דהנ"ל הו"ל אונס ידוע. ולגבי גוף ההתקשרות פשיעא שבגלוי דעת די כנ"ל. אך אם הי' השלשת ממון לקנס ובקנין סודר מעכשיו בב"ד חשוב. מכל מקום מסירת מודעא מבטל ההתקשרות אך י"ל שבכך הו"ל כמכר וצ"ל היכר אונס. ובפרט שהרי חברו לבדו יהי' יכול לקנות והי' בעיניו ריוח ידוע שגם שיקנה חברו לבדו. יהי' הוא שותף עמו והו"ל מכר ממש. וגם אם ידוע לפי הסגנון שחברו לבדו לא הי' יכול לקנות רק הי' יכול להטיל צד ייקור עד שעל ידי זה לא יקנה אז מי מהם בזול. וסילוק הייקור הי"ל רק הברחת ארי. מ"מ י"ל דהו"ל כמכר מצד שמכל מקום מזל של בי תרי עדיף כנ"ל היטב: שיעור הקצוב בשדכנות כנהוג בתקנות מדינות אלו. לא שייך בו כמעבורת שבסי' רס"ד וגם על שיחה כל דהו קלה כמות שהיא מגיע שכר הרבה ע"י זה אם הי' שותפות בין ב' אנשים שיכתוב אחד אגרת שלומים לשידוך ויקבל על ידי זה חצי מכיון שעשה האיגרת שלומים אין השני יכול לחזור בו עוד וגם שהשכר עדיין לא בא לעולם שאולי לא ירצי השידוך מכל מקום שכר הפעולה לגבי שידוך הוא אחר שיוגמר למפרע כהקצוב. וגם אם קרע חברו האגרת שלומים ולא בא למי מהצדדים. מכל מקום שכר האדם נהי' משכתב האגרת שלומים לקיום השותפות כיון שגמר כל פעולה שהי' מוטלת עליו. ואין על ידי כך החיוב מצד מזיק שרק שורף שטר חוב של חבירו חייב כפי השומא. מה שאין כן אגרת שלומים כנ"ל אם מי מונעו מלהגיע למי מהצדדים אינו גרמי להתחייב מצד מזיק. אך החיוב על השותף מצד השתתפות כמו עירבו פירותיהם או מעותיהם. ואין צריך לומר אם לא הודיע חזרתו מהשותפות קודם גמר השידוך אי אפשר לו לחזור עוד מהשותפות אך גם אם הודיע לרבים קודם גמר השידוך שהוא חוזר בו מהשותפות י"ל שאינו יכול לחזור בו אז כנ"ל. וגם אם הודיע לשכתב האגרת שלומים י"ל כן אך כ"ה רק להדיעה שבחו"מ רס"י קע"ו שאינו יכול לחזור בו מהשותפות שבדבר שלא בא לעולם. מה שאין כן להדיעה שיכול לחזור בו גם בבא לעולם. וגם אחר שהתחילו לעסוק פשיטא דגם בהנ"ל מהני מה שחוזר בו וגם להדיעה. דשם שבמה שלא בא לעולם יכול לחזור בהנ"ל הו"ל דבר שלא בא לעולם כי קודם גמר השידוך אינו ממון עדיין ובפ' אנ"ע בשם הירושלמי שקנס ה"ל דבר שלא בא לעולם על ידי שאם יודה פטור וכ"ש בשדכנות גם דלא עבידא דאתי ודאי. ומה שכתבתי לעיל שלמפרע חל משעת האגרת שלומים. אין ע"י זה הכרע כי מכל מקום אין עדיין חיוב הממון ואז בשעת החזרה הו"ל דבר שלא בא לעולם והו"ל כמו פירות מדקל. וגם אם כבר חנטו מכל מקום הו"ל דבר שלא בא לעולם וכמו עובר לכשיוולד. וגם אומר לכשיוולד יקנה דעכשיו משמע בפוסקים ז"ל שאינו קונה. אך מכל מקום כשלא גילה דעתו שחוזר בו בפני עדים. וכבחו"מ קפ"ג ולהסברא דשם אודות מעמד ידוע כ"ה בהנ"ל. ואולי י"ל שבאיגרת שלומים כנ"ל שייך היטב כמו במעבורת גם שנותנים שכר הרבה עבור אגרת שלומים של שידוך כי השכר הוא עבור התקרבות השידוך ולא עבור מניעתו מלקלקל השידוך ואין נותנים שכר עבור מניעה מלקלקל שידוך. וע"י זה אם אותו שכתב האגרם שלומים לא הי' יכול לבדו לגמור השידוך ולא ידעו מי הוא או שלא היו דבריו נשמעים וחברו שאמר מעמד שותפות עמו הי' יכול לבדי לגמור השידוך על ידי זה הו"ל אחד יכול ואחד אינו יכול והו"ל מסייע שאין בו ממש ואין לו שכר בגדר שדכנות כלל וממילא מה שפסקו לו שכר הרבה הוא רק כמעבורת וגם תקנת המדינות כנ"ל שתיקנו גם כן אודות מתחיל בשדכנות לא קאי בכהנ"ל רק במסייע שיש בו ממש. ומכל מקום מצד השתתפות אם לא גילה דעתו לפני עדים שחוזר בו אולי שייך מ"ש בסי' קפ"ג חילוקים מדסי' רס"ט ואולי רק במו"מ צ"ל גלוי דעת ובהגבהת מציאה ג"כ אין פעולה כל כך מה שאין כן בשכר פעולתו ועשה רק למנוע קלקול ובמעבורת אין צריך גלוי דעת וצלע"ע וכשהודיעו מניעתו לשלוח האגרת שלומים אולי הו"ל גם כן כגלוי דעת חזרה: ובאמר בשעת השתתפות שבא לתבוע השדכנות כי מבייש את עצמו ואחר כך לא בא לתבוע ומכל מקום נתנו. י"ל שבכך לא שייך גלוי דעת או אומדנא כגבי למיסק לארץ ישראל כיון דלבסוף לא הפסיד ע"י ששינה התנאי. גם ביו"ד סי' רל"ו פלוגתא אודות מדובר אם הוא כתנאי: אודות ג' דיעות הנ"ל שברסי' קע"ו אולי הלכה כהמכריע שעל מה שלא בא לעולם יכול לחזור ואולי מכל מקום המוחזק יכול לומר קים לי נגד ההכרע

סעי' ו (לשלם מביתו עש"ך סקי"ג) מ"ש הב"ח ז"ל בחו"מ קע"ו והובא בש"ך ז"ל שם לחלק בין הפסד שעל ידי המשא ומתן שמשלים גם שלא הניח כל כך להשתתפות בין הפסד שאינו על ידי המשא ומתן שאין צריך להשלים מביתו הפסד שלולא המו"מ לא הי' וע"י שהשהו המטבעות בשביל המו"מ הי' עליהם פחת זול וכן בהולכת הסחורה שלולא המו"מ לא היה בא האנס. אולי הו"ל כהפסד שעל ידי מו"מ ויש סחורות שעיקר הרויח בהם ע"י הולכתם בין גבולי המלכיות בהעלם משומרים דשם אם נתפסו משומרי המכס אולי הו"ל כהפסד שעל ידי מו"מ ואולי הפסד הנ"ל הו"ל כמתה מחמת מלאכה לגבי חיוב שמירה שכמו ששותפים שומרי שכר זה לזה כן אם ביד השותף מעות מותרים שייך שיתחייב באונסים ומכל מקום בהנ"ל י"ל דהו"ל מחמת מלאכה שעיקר הסחורה היא בהעלם מהמכס: ואם הוציא ממה שהניח גם שחיוב ההפסד חל כפי שהניח תחילה מכל מקום אם אינו ידוע כמה הפסד היה הו"ל איני יודע אם נתחייבתי וכבסי' צ"ג ואם אחד ממונה על ממון השותפות גם שכתבתי במק"א שמה שקורין לו נאמן לא על ידי זה הימנוהו עליהם גם כאחד כיון דהוא נוגע. ואולי גם אם הי' דיבור בפירוש שיהיה נאמן כב' או כעד כשר צ"ל קנין סודר על כך וכל שכן גבי שיהיה נאמן כב' דהו"ל ב' לריעותא מכל מקום אם לא היה רשות להממונה ליתן לא' מהם רק הי' בטוח בעיניו שיחזיר לו כשיתבענו הרי יכול לתבעו כי יכולים לתבוע ממנו. והוא הו"ל כדסי' צ"א בהגה כל מידי דהאי ידע והאי לא ידע משתבע דידע ושקיל שלפי כמה תירוצים שכתבו שם האחרונים ז"ל שייך כן גם בהנ"ל כיון דהוציא ברשות לטובתו ובשליחותו משא"כ סתם שותפים אינם כ"כ כשלוחים זל"ז כיון דאין מסוים ביניהם כ"כ על מי מוטל העסק בפרטות משא"כ מי שמיוחד להעסק של כולם וצלע"ע: ואודות נאמן הנ"ל אם הי' המדובר בין השותפים בתחילת ההשתתפות שיהי' פלו' נאמן כב' או כא' א"צ קנין סודר כי על מנת כן הניחו מעותיהם. ואולי גם על יותר ממה שהניחו שייך כן גם אם חיוב ההפסד הוא על יותר ממה שהניחו כפי דיעות הפוסקים ז"ל דהרי חזינן דיש בההשתתפות כח לשעבד על יותר ממה שהניחו. ואולי השעבוד הוא ע"י שכר פעולה של התעסקות השותפים בהמשא ומתן ולא שייך בכך כבר ס"ד במעוברת כי עסק מו"מ שותפות י"ל דהו"ל כרפואה דהדרך ליתן הרבה עבור העסק וכמה שפוסק שכר משלם. ואולי היינו טעמי' דהב"ח ז"ל שכתב שבדרך מו"מ משלם יותר ממה שהניח כי בדרך מו"מ חל שעבוד שבדרך שכר פעולה משא"כ לומר ששיעבד לכל ההפסד ביותר ממה שהניח עבור שכר פעולה. שכל כך לא אסקו דעתייהו ורק הפעולה שייכת לשכר ריוח והפסד. ואם אמר השותף שילוו עוד לצורך השותפות הרי מוטל עליו לשלם וממילא נפסד יותר ממה שהניח והו"ל איני יודע אם אתה חייב לי ואינו יכול להוציא מהשותפים ולא להטיל עליהם שבועה אם התנו שמוחלים שבועת השותפות זל"ז. וגם אם המלוה נתן רק מצד זולתו מהשותפים מ"מ כיון דעשה שליח ללות עליו חייב לו ואח"כ הו"ל איני יודע אם פרעתיך גם אם הספק נולד קודם הו"ל ספק פרעון קודם להלואה כיון דלא הי' חשבון לנכות זב"ז וכמ"ש במק"א. ומ"מ י"ל דל"ש שתיקה כהסכמה על ההלואה שיתחייב בכך גם אם מהני שתיקה כהסכמה בגוף עסקי השותפות ובסי' ע"ז יש חילוקים אודות חיוב על שותף חוב שלוו חבריו. וגם במה שמועיל שתיקה כהסכמה או אולי גם בהסכמה מפורשת י"ל דל"ש עי"ז חיוב על יותר ממה שהניח גם אם בתחילת ההשתתפות מועיל. והסכמה למנות נאמן אחר אולי לגבי מה שחושדים הנאמן שייך עליו צד ערבות להניח הממון בידו ולהאמינו:

סעי' ז בהגה (שינה בענין השותפות) מי שקיבל סחורה בהקפה ובא חברו וא"ל שיהי' שותף להסחורה והתנו ביניהם שכשיתן לזמן פלו' חתימת יד שלו על חצי סך הסחורה ליד מי שהקיף הסחורה והוא לא יתבע רק משניהם בשוה אז הסחורה בשותפות. נראה ששייך בזה קפידא בקביעות הזמן גם שי"ל שרק בזמן פרעון על ממון יש קפידא בהזמן והוא דוקא מצד שהממון יכול להיות ממנו טובת הנאה. משא"כ בהנ"ל גם שיש השקטה של המחשבה ע"י שיודע מקודם שלא יותבע ממנו כל המשך מ"מ אין בהקדימה טובת הנאה ממש וכל שלבסוף נותן חתימת יד שלו כנ"ל איגלאי מלתא למפרע שהם שותפין. ואולי שייך לזה מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רלו אודות תנאים בהגבלת זמנים שאין התנאי בסגנון דוקא רק על מה שהוא עיקר המכוון שביניהם. ואולי בהנ"ל ל"ש שיהי' הזמן דוקא אך אם הי' התנאי שיוליכו הסחורה למכור ויושלש הממון וע"פ תנאי כנ"ל ידע השליש למי יתן הממון כיון שע"י תנאי הנ"ל ידוע האיך יהי' ביניהם אודות טובת הנאה בהממון נראה שהתנאי שעל הזמן הוא דוקא. וגם אם אח"כ לא נמכרה הסחורה במזומנים ולא הי' צד טובת הנאה בהממון ע"י זמן תנאי כנ"ל כיון שהזמן הותנה לדוקא שייך הוא אודות השותפות ואם אין השותף נותן חתימת יד שלו להזמן שהותנה אינו שותף להסחורה באולי. ואולי כשאסקו אדעתייהו שלא יחול זמן התנאי על ממון באולי אינו דוקא עכ"פ אם אח"כ לא הי' להתנאי לחול בזמן אודות ממון וכנ"ל. ואולי שייך להכריע בזה אודות אומדנות בכוונתם אם הזמן דוקא וצלע"ע היטב:

סעי' ח (השותפין שו"ש הן) שומרי שכר זל"ז. אם א' מהשותפין נתפס ועי"ז הסחורה של השותפות צריכה להיות רק ביד חברו הרי כל השמירה רק עליו ותיתי מהי תיתי כיון שרק א' שומר. גם שהי' המדובר שרק א' יעסוק ועליו כל השמירה מכיון שנתפס הרי כל השמירה רק על חברו. ואם חברו חלה יכול לומר חלוק כבסי' קעז. וכל עוד שלא הי' חלוקה הרי השותפות קיים והשומר הו"ל שו"ש. ובידו הי' לומר אינני רוצה לשמור וגם שע"י תפיסה אונסא רחמנא פטרי' להנתפס מלשמור. מ"מ קי"ל שאונס של א' אינו מחייב חברו והי' יכול לשכור שומר משל השותפות ובפרט ע"פ בד"צ או להתנות שאינו מקבל שמירה על עצמו. וכל שלא התנה הרי חייב כשו"ש וגם אם שולח אח"כ הסחורה ע"י אחר גם שלולא התפיסה ג"כ היו שולחין ביד אחר. מ"מ הרי היו יכולים ליסע עם הסחורה והי' הנתפס שימר בדרך וכשקיבל חברו הסחורה מוטל עליו השמירה עד שתגיע למקום המיוחד להשותפות. וגם שע"י שכ"ה סדר הסוחרים לשלוח הסחורות עי"ז הו"ל כמפקיד על דעת בני ביתו. מ"מ נהי דפשיעה לא הוי חיוב השמירה לא נפקע מן השותף. נהי שאם המוליך בדרך הי' מקבל הסחורה מיד הנתפס הי' השמירה בדרך מוטל על הנתפס. ואם הי' מקבל מיד שניהם הי' השמירה. על שניהם. מכל מקום מכיון שהמוליך קיבל מיד השותף שהי' עליו כל השמירה ולא הודיע אז להנתפס. לא כלתה שמירתו כי השבה צריכה להיות מדעת המפקיד:

שם (דשמירה בבעלים) שותף שהלך לקנות סחורה לשותפות ושלח מעט מעט לשותפו והוא שלח לו עוד מעות ואחר כל המשא ומתן חסר להקונה סך מסוים אינו יודע אם אבד או הי' סבה אחרת טעות בחשבון וכוותי'. כיון דקיימא לן שפשיעה ג"כ פטור בבעלים. וגם שיש ב' ספיקות לחיוב שמא נאבד קודם ששלח סחורה ואם אחר כך שמא מהמעות שהגיע לידו קודם ששלח ליד חברו סחורה שעל מעות ההם לא הי' שמירה בבעלים גם אחר ששלח הסחורה מ"מ הרי מסקנת האחרונים ז"ל שע"י ספק ספיקא ג"כ אין חיוב על המוחזק ע' בית שמואל ע"ה סי' נא וכ"ש אם יש ג"ב ספק אונס אך מ"מ שבועה שאינו ברשותו מוטלת מדאורייתא גם בשמירה בבעלים וי"ל דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מצד הספק אולי נאבד קודם שהי' ביד השותף סחורה. וגם שיכול לישבע שאינה ברשותו הרי מ"מ ע"י גלגול חל עליו ג"כ באיזה אופן יצאה מידו אם באופן שפטור ועל הגלגול אינו יכול לישבע ושייך להדיעות שבסי' צ"ד אם בגלגול שע"י ספק דהתובע שייך מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:

סעיף י (ולא ישתתף בה עם אחרים) כיון דשותף אין רשאי להשתתף עם אחר בלא רצון שותפו ומשמע לצרף רק לחלקו איזה שותף אינו רשאי אם לא שלא יהי' להאחר שום כח ויד בגוף העסק לגרום נטי' בהנהגתם בשום אופן עי"ז קודם שנודע שהשותף שאינו כאן רוצה בההשתתפות עם אחר הו"ל כמוכר מה שאינו שלו גם על חלקו. גם שסתם שותפות חל על מה שיקנו מ"מ אולי יש חילוק בכך בין סתם לזו כבש"ס ה"ק ה"א חילוק בכך כי סתם שכיח יותר וצלע"ע:

שם (ולא יתעסק בסחורה אחרת) מקבל שותף ע"מ שלא ימכור משלו סחורה ההיא עד שתימכר של שותפות. ושינה באמרו שאינם רוצים לקנות של השותפות רק שלו מ"מ הו"ל שנוי על התנאי באולי כשהי' יכול להבחין היטב וגם אם לא הי' יכול להבחין בסבת מהות הסחורה מ"מ הרי חברו לא נשתתף רק בתנאי וכששינה אם חברו קנה היא רק שלו ואם הוא קנה היא נפקעת מחברו כשרוצה. ואם קנה אח"כ סחורה ההיא ורוצה למכרה לפני דשותפות י"ל שבכלל התנאי גם סחורה שיקנה כיון דטעם התנאי שוה. ואולי כל שהלשון הי' על הסחורה שבידו. גם דיש גלוי דעתא גם על שיקנה הרי גלוי דעתא במטלטלין אין מועיל (רק אם א' מוחזק מהני לפעמים כבשו"ת ש"א ז"ל מההיא דסי' ר"ל) ואולי כיון דהטעם שוה הו"ל בכלל התנאי כי בלשונות בני אדם הולכין אחר המכוון וכדקי"ל בנדרים בכמה מילי וצלע"ע:

שם (והסכים למעשיו) הרב משנה למלך ז"ל בר"פ ה' מה' שותפין תמה מוהרימ"ט ז"ל במ"ש בחח"מ קיב שאחר מעשה אין הסכמה מועלת (הובאו דבריו גם בבני חייא) שהרי לשון הרמב"ם ז"ל משמע שגם אחר מעשה מועיל הסכמה ובודאי לא נעלם מעיני מוהרימ"ט ז"ל ההלכה במקומה. ונדון דידי' שייך בו מסברא ביותר שלא יועיל הסכמה כי מכר חוב מה שלא הי' עוד תקוה לשנות המכירה גם על פ"א. ומה שהודיעו הי' בגדר בתר דעבדין מתמלכין משא"כ במה דנקט שם הרמב"ם ז"ל שגם שעשה מה שע"פ שורת הדין אין להשיב מה שכבר עשוהו מ"מ כפי סוגיא דעלמא אם לא הי' מסכים י"ל שהי' יפול להשתתף עם אחר בהסחורה או להוציא הסחורה שנתן בהקפה או להמציא איזה תחבולה משא"כ שם בהשו"ת מבואר שבשעת ההודעה לא הי' שום שייכות תחבולה לשנות מה שעשה: וי"א ששתיקה כהסכמה היטב (במשנה למלך שם מביא דיעות דס"ל כן) י"ל דל"ש כן רק אם הם שותפין בכל עסקיהם וכששתק הו"ל גלוי מלתא למפרע שהשתתף גם בכך משא"כ אם רק בעסק א' מפורש הי' מדובר ביניהם גם אם שתק אח"כ במה שהוא מחילה. י"ל דלכ"ע אין השתיקה כהודאה וכן י"ל מצד אפושי פלוגתא לא מפשינין. ואולי מ"ש הכסף משנה ז"ל והאחרונים ז"ל שלכך מהני הסכמה מצד שמחילה אינה צריכה קנין. ומשמע שבמה שאינו מחילה רק כהונאה ליתן ממון אין מועיל מה שהסכים ולא הי' דרך הקנאה. להסוברים שגם שתיקה מהני גם שבכל דוכתי אין שתיקה מכרעת וכמ"ש מוהרימ"ט ז"ל שם. אולי לדידהו גם כשאינו מחילה מועיל כי הו"ל רק גלוי מלתא בעלמא שהשתתפותם הי' כדרך הרבה שותפים שמרוצים זה לזה בכל העשיות שיעשה כל אחד ואחד מהם כפי שיקול דעתו ומצד אפושי פלוגתא לא מפשינין י"ל שמכל מקום לכ"ע גם הסכמה בפירוש אין מועיל רק במה שהוא מחילה. ואם א' רק מוחזק במטלטלין ולא בממון י"ל דלא שייך בכך מחילה בהנ"ל כי מחילה לא שייך רק בממון שהוציא ברשות ועליו רק תביעה ולא במטלטלין וכל שכן קרקע שבעין דצ"ל הקנאה וכ"ה לגבי שותפים שמועיל מחילה רק כפי ההלכה היטב: כשהסכים השותף אחר ששמע והשותף שקנה הי' רחוק אצלו בשעה שקנה שיסכים שותפו במה שאינו כפי דרך השותפות אולי יכול הקונה לומר לעצמי קניתי ושלא לקבל שותפו ולפי מ"ש הטעם שמועיל הסכמה הוא מצד מחילה י"ל שעל ידי זה אין הסחורה נקנית לו ויכול לחזור בו שותפו:

שם (שמכר בהקפה) שותף שמכר בהקפה שהשכר לאמצע ולא ההפסד. אם אחד הניח להשותפות סך יותר והשותף שהניח מעט מכר בהקפה. נראה שאם גובה אחר כך החוב והי' ריוח בההקפה שייך לומר איגלאי מלתא למפרע שההקפה הייתה להשותפות וכאלו הייתה בהסכמת שניהם ואין טענה במה שעל ידי הרחבת הזמן דההקפה הי' הריוח והמעות הם רובם של אחד. אין צריך לומר אם לא הי' זמן ידוע למכירת הסחורה שבכלל מה שהניח מעות יותר להסחורה הוא בין שתומכר במזומנים לאחר זמן מרובה ויהי' הריוח על ידי מתינות בהמעות בין שתומכר תיכף. וכ"ה בהקפה בפרט כיון שהי' ריוח שהוא לאמצע שי"ל שאיגלאי מלתא למפרע שהוא כאלו מכר במזומנים. אך גם אם הי' זמן ידוע למכירת הסחורה תיכף ומכר בהקפה לזמן מרובה והרויח על ידי מתינות הזמן כיון שבשעת מכירה לא הי' אפשר להרויח כל כך והוא נוטל חלק בריוח על ידי שלריוח הי' כשלוחו ממילא י"ל שהריוח שייך בשוה כאלו הי' ההקפה מתחילה ברשותו וכשידוע שהריוח בטוח ואחר כך הי' אונס שלא יוכל לבא למקום הלוקח לגבות החוב נראה שאין על המוכר בהקפה טענה. כי י"ל דאיגלאי מלתא למפרע שהוא כהקיפו שניהם. ובפרט אם ברצון שניהם הוליך הסחורה למקום שאין אפשר לבא עכשיו לשם. ובפרט אם היא סחורה שאי אפשר להוליכה למקום השותפים מצד הוצאה יתירה וצלע"ע היטב בכ"ז: שותף שמכר בהקפה כשהי' במקום רחוק והי' ההפסד גדול אם לא יתן בהקפה אין עליו טענה כי אם כפי שווי הסחורה שם במזומנים ולא כמו שהוא בביתו כיון שהולכת הסחורה הי' בידיעת שותפו. ואם הי' חשש הפסד גם בהפקדת הסחורה שם צריכים להבחין אם חשש ההפסד שבפקדון שוה כבהקפה פטור ואם אין החששות שוות ומכל מקום גם בפקדון הי' צד הפסד ורחוק משכר ובההקפה חשש הפסד יותר וקרוב לשכר ביותר אולי ההכרע בזה על פי אומדנא של בקיאים כסגנון השומא של טובת הנאה שאמרו חז"ל שיש על זה שומא באומדנא של בקיאים. וכ"ה בהנ"ל. ועיקר החיוב בהקפה כשהסחורה הי' סחורה בזול. וכשמוטל עליו לשלם עבור שהקיף מוטל עליו לשלם תיכף וכשאין לו והכריחו לישבע שאין לו כשגובה אחר כך את החוב בריוח הרבה הריוח שייך רק להמוכר בהקפה כן י"ל באולי ואולי הרי זה כדריש פרק המפקיד שעל ידי שבועה קנה. ואולי יש לחלק וכיון שההפסד לו והריוח לאמצע יכול לומר מזל דידי גרם שלא הי' לך במה לשלם וקנין לא הי' לך בשלי וכשנתן מעות תיכף נראה שקנה החוב בהמעות גם שאין חוב נקנה במעות. אולי הוא כאיגלאי למפרע דאדעתא שיקנה אז השטר חוב רק לעצמו כשלא ירצה שותפו בהחוב על מנת כן קיבל השטר חוב ואולי גם כשקודם שמשלם לשותפו וטוען שיקנה לו כל החוב יכול השותף לומר כיון שההפסד לך והריוח לאמצע מוטל עליך לשלם והריוח יהי' שייך לי והיינו כשהגיע זמן מכירת הסחורה ההיא מה שאין כן כשלא הגיע אינו יכול להכריחו שישלם לו תיכוף עד עת מכירה בסגנון סחורה דכוותה וכשנוגש עליו לשלם תיכף יכול לומר הקנה לי ריוח שלך ואולי גם כשנתן לו רק שטר חוב קנה הריוח מצד איגלאי למפרע ואולי כשטוען השותף מכרתי בהקפה בהחלט על מנת שיהיה הריוח שייך רק לי כשמשלם תיכף במזומנים שייך לו הריוח ואולי גם כשאינו משלם על ידי שאין לו ואולי אין זה מועיל וגם כשאומר לו שותפו להדיא שלא יקיף כ"ה. אך כשאמר השותף שלא יקיף ואם יקיף אין החוב שייך לו בודאי קנה החוב לעצמו. ואולי יש הפרש בין כשידע הלוקח שהוא של שותפות וסבר שהוסכם משניהם להקיף או לא ידע כלל כי בגוף הסחורה לא שייך לומר שיצאה מהקנאת השותפות רק שייך לומר שהלוקח התחייב את עצמו רק למי שהקיף לו וצל"ע הרבה בזה היטב: מכר בהקפה הו"ל שלא לתקון אינו שליח שותפו גם אם הי' במקום רחוק ובהמות הוצאות מזון ואין קונה רק בזול כי אמרו חז"ל קבא מארעא ולא כורא מאיגרא כל אגב בעיא כו' ואולי לא שייך בכך ג' בקיאים שאמרו שבטוח. ומי שלא אמרו לו חזי דעלך קא סמיכנא קיי"ל דאינו ערבות כי אמירה ע"פ אומדנא בכך אינה ממשות. ורשות ב"ד אולי מועיל מכל מקום ובהמות שלא רצה למכרם בזול ושחטם אם לא הי' פחות מכפי מה שהיו רוצים ליתן מסתמא הו"ל תקון כי הקונים מסתמא מעריכים פחות שבערכים אם יוכשרו והיינו במקום שהמו"מ לשם למכור להשוחטים למכור שם. ובספק אם תיקון או לא י"ל שהמוחזק בממון השותפות הו"ל אינו יודע אם חייב ויכול לומר אולי עשית שלא בתיקון רק אם ע"פ מבינים מובחן דהו"ל תקון כפי הסגנון בהספיקות וכפי דרכי תגרים. וכן אודות פשר על שבועה או שבועה ולא רצה להתפשר וכנגדו נתפשר. שבועה אינה נטי' מהתקון כיון דלא הורשה משותפו על פשר ולא הי' סיפוק להתיעץ עם שותפו וגם פשר כשהי' ע"פ בד"צ ולא הי' פנאי להתיעץ י"ל דהו"ל תקון וצלע"ע בכ"ז: הקפה לאחרים משותפות וחלקו ביניהם ולא גבו בזמן פרעון אין מוטל לשלם לבעל הקרן כיון דעל ההקפה הסכימו וכל אגב גביא בעיא והלואי שיפרע בזמנו וכשאומדנא שלא יגבו החוב ישלם השותף כי דעתם כדרך העולם באומדנא וכן אם לוו מא' על כך בזמן פרעון מוטל על שניהם לשלם אז וכן אם לוה א' הו"ל שליחות:

שם (השכר לאמצע) שותף שהתפשר א"ע עבור תביעה שהי' לו על א' בעסק השותפות ועי"ז התחייב א"ע הנתבע נגדו במה שהוא קרוב לשכר להשותף ולבסוף הי' שכר עי"ז ושותף הב' מיחה בו תחילה שלא ילך כלל לתבוע להנתבע (אם הנתבע הי" ג"כ תובע בעסק טענה ההיא גופה שעל פיו תבעו השותף ולפי דבריו בזה גופי' הי"ל תביעה על השותף והזמין למשפט פשיטא שהי' השותף מוכרח לילך למשפט. ולא רצה לישבע ולזה התפשר א"ע על שני צדדים דהתביעות שמזה לזה. ושותף שני שמחה לו לילך למשפט הוא סרבן. ואם לא רצה הנתבע להתפשר כי אם על הכל יש בזה צד הכרח ביותר) נראה דלא שייך בזה מאי דקי"ל שותף שעשה סחורה בנבילות כו' או שותף ששינה שהשכר לאמצע כי יכול לומר כיון שהפשר שלי לא חל על חלקך אין זה כקונה במעות שותפות שכמשנה השכר לאמצע. משא"כ בזה שה"ז כאלו קניתי בממוני לבד. אך לפימ"ש הש"כ ז"ל בסי' עז שעשיית השותף אינה בטילה גם לגבי שותפו רק שאם עשה עיוות צריך לשלם לשותפו. כפי"ז שייך הפשר גם לשני אם לא שפירש בשעת הפשר שעושה רק על חלקו. אך כשהנתבע לא ידע כלל שהוא עסק שותפות ולא הי' עוסק רק עם אחד. בזה אולי י"ל שכיון שהשותף מיחה תחילה אל תיכף התביעה של השני על הראשון. והראשון שהתפשר א"ע על הכל ה"ז כקונה במעותיו לבד כיון שבלאו הכי לא הי' להשני ג"כ טענה רק על הראשון ואם התחייב א"ע קנס נגד הראשון שעי"ז הי' ריוח בסוף גם אם הקנה זכותו לשותפו השני בקנין סודר אין מועיל עד שיקנה בכתיבה ומסירה זכות הקנס שזכה בשטר חוב שנתן הנתבע באופן מועיל לדברי חז"ל וצלע"ע: שותף נתרשל מלמכור בהמות שהיו במקום יוקר והוליכם למקום זול שייך בכך ההפסד עליו והשכר לאמצע כמו בכל מ"ש בש"ע שכ"ה ע"י פשיעתו וגם שאם א' תקף בהמה של סברו והוליכה ממקום יוקר למקום זול. או סגר מטלטל של חברו מזמן יוקר לזמן זול פטור מדיני אדם רק בדיני שמים חייב מ"מ שותף חמיר ואולי גם פשיעה בשב ואל תעשה לגמרי כעין הנ"ל כ"ה ואם אומר שלא מכר מצד סכסוך שכינו לשותפו ושם נתירא שיתפוס שותפו נגדו אם שם בד"צ והסכסוך שביניהם אינו מה שעומד להתברר במקום הזול הרי פשיעה אינה מסולקת ע"י הסכסוך ואם הסכסוך עומד להתקן במקום הזול אם מבורר כאן שממש בדבריו או שיכול להיות ממש אינו כמציל א"ע בממון חברו ולא נשתתף אדעתא שיופסד ע"י תפיסה נגדו שלא כהוגן וצלע"ע. ואם רק שלוחו הי' שם שבהסכמת שותפו שלחו ולא רצה השליח למכור על השליח אין חיוב בכך וככל אדם כנ"ל: שותפים שהתנו לשלם בזמן פרעון ובקנס אם א' לא שילם חל רק עליו ומ"מ התובע יכול לתבוע משניהם ואח"כ גובה המסלק מחברו היטב: שותף ששינה ההפסד עליו אם הוליך למקום הזול וברשות אולי החשבון כפי מקום המכר או כפי מקום השנוי ואם שינה קודם שהוליך י"ל דחמיר וכן בשליח שע"י הולכה הי' הפסד ושינה קודם שהוליך ובבעח"י שהוצאות הם הפסד להחזיר למקום היוקר וצלע"ע היטב: שותפים בכמה מו"מ ואח"כ קנה א' סחורה ואחר שקנאה אמר שאינו רוצה שפלוני יהי' שותף והי' אח"כ היזק ואומר שבשעת קנייתו הי' דעתו על שותפות וחברו אומר הוכיח סופך שגלית דעתך על שלא קנית מתחלה לשותפות נראה דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי ואינו יכול ליקח ממנו היזק אך אם הוא מוחזק שותפו אינו יכול להטיל עליו שבועה כי אין זה טענת ברי שלא קנה לשותפות. וקבלת חרם יכול להטיל. גם אם אין ביניהם שבועת שותפות ואם יש ביניהם שבועת שותפות דהיינו שיש מקום חשדא בהמו"מ שביניהם ולא חלקו. גם אם לא טענו שבועת שותפות כלל כיון שיש ביניהם סכסוכים אולי שייך שבועה וצלע"ע היטב: שותפים שעל א' מוטל לקנות סחורה ממקום זול ונתרשל וקנה במקום יוקר כמו מוכר יין וקנה בעירו ולא במקום גידול היין י"ל שאינו כמבטל כיס וגרמא רק הו"ל כחייב א"ע ליתן לחברו יין כמה שיצטרך בסך פלוני שהחיוב אינו נפקע מעליו ואינו כמקח שאינו מסוים שהרי אינו כתבן או זהב רק כבית אם מלא או חסר. ובהתחייבות קי"ל שמועיל עכ"פ לבח"ר גם שלא בא לעולם וכן בשאינו מסוים. ומכר ג"כ חל גם שאינו כי אם בפיסוק וחל כמו שו"מ פ'. אך אם ראה השותף ולא מחה י"ל שמחל על התנאי ליסע כנ"ל וביותר שאין ידוע אם יצליח בדרך ודרכים בחזקת סכנה ואחריות. ולפעמים במקום עשיית היין הוא ביוקר מבמקומות אחרים שיש שם יין מכבר. ואולי גם כשלא ידע התרשלות ולא מחל מ"מ אם הי' זמן ההוא משונה מברוב זמנים ביין והיין ביוקר במקום גידול אין התנאי חל בכך ואינו רק כפי רגילות רוב הזמנים. ואולי שייך בכך פועל יכול לחזור בו כו' כיון דהמאמר הי' ביניהם ליסע ולא התחייב א"ע ליתן לשותפות יין בזול רק קיבל ע"ע ליסע והו"ל כפעולה. ולהסוברים שמשותפות אינו יכול לחזור בו גם על העתיד משמע שבכך לא שייך כ"כ פועל יכול לחזור כו' ואולי כן תיקנו חז"ל לחקון העולם הצריך לשותפות. אך לדסבירא להו שעל העתיד יכול לחזור בו וכן הנהוג י"ל שגם בשותפות שייך פועל יכול לחזור בו ולומר שעי"ז ביטל שותפות והשכר לחברו וההפסד על שותפות (לפי הנראה צ"ל בהיפוך) י"ל דל"ש כ"כ בסך כי מ"מ מי יודע דרך הריוח אולי לא הי' מצליח בהדרך ובכך אין לקנסו רק לכפי שווי טובת הנאה ואינו פושע בהעסק כיון דרוב מוכרי יין אין נוסעים:

סעי' יב בהגה (ובא אח"כ עלילה) מ"ש בסי' קעו שעלילה שהיא ע"פ דינא דמלכותא דינא או במשפטי בני נח מוטלת על השותף שנתרצה אם שייך כן באחד שמכר לגוי מה שקנה בהקפה ומה ששילם הגוי נתן פרעון ואח"כ לקח הגוי מיד שהקיף המטלטלים שפרע בהם אם ערכאות של גוים לקחו שכ"ה במשפטם. אם מוטל כן על שהקיף צלע"כ:

קנס מלכות אודות מה שקורים טובאק. כיון שמשוה הגזירה לכל בני המדינה משמע שייך בו דינא דמלכותא דינא ושותפין זע"ז בטובאק באופן העלמה ונמצא והי' הפסד על ידי הקנס כל הטובאק ועוד קנס. צלע"כ האורו"ת ז"ל סס"י קכ"ח הביא שהכנסה"ג ע"ה שם כתב הרבה הלכות אודות הברחה ולא כתב היאך ביאר בזה. ובסי' קע"ו אודות גניבות משמע ממ"ש שכשלא ידע אין חיוב על השותף. הא ידע תיכף נכנס בהחיוב כהנתפס כיון שנתרצה להיות שותף להגניבה ואח"כ כ' שם נהנה כו' משמע דוקא כשנהנה חייב הא קודם הנאתו אינו חייב הא בדרכי משה ז"ל שם כתב לעיין בססי' קע"ז. והיינו במ"ש הב"י ז"ל שם בשם הרשב"א ז"ל אודות גניבה. ואולי בטובאק הנ"ל במה שלקחוהו בקנס גרע מקנם שמשלם ממון עוד. שאולי הממון אינו חל כ"כ על שותפו ולא אסיק כל כך אדעתי' מה שאין כן גוף הטובאק מתחילה סברו וקבלו שיואבד כשיוודע. אך אם לא הי' השותפות בהחלט והי' השותף שהסחורה בידו חוזר בו מהשותפות ואמר שקנה לעצמו וישלם הממון שקיבל מחברו גם שחברו לא רצה אז בכך ואמר לו שהוא שותף בהסחורה מכל מקום על ידי מה שאמר שלא יתן מהסחורה ריוח לחברו על ידי זה חל עליו אז כל ההפסד וככל שותף המשנה מרצון שותפו שההפסד לו והריוח לאמצע. וגם שאין דיבורו במה שרצה ליקח הריוח רק לעצמו ממש מעשה כקניית סחורה נוטה להפסד מכל מקום יכול חברו לומר אלו לא היית מדחה הריוח ממני הייתי מזדרז במכירת הסחורה כיון שרק על ידי ההתרשלות חל הקנס ומה שאמרתי שהריוח יהי' שייך לי אין בכלל זה הפסד [חסר תיבות] ובפרט אם הי' מקום להנצל בהסחורה מקנס וצלע"ע:

סעיף י"ד בהגה (וחייב לשלם לחברו ע' בנה"מ) מ"ש בנתימ"ש יצ"ו. כפי ששמעתי לישב הצ"ע שכתב הקצות החושן ז"ל וחילוק בין שומר לשותף שבשותף י"ל דהו"ל כקבלן וצריך לשלם גם מניעת הריוח (לא עיינתי עתה ואולי חיוב במניעת הריוח לא שייך רק ליום שוק שעומד רק לשם. וכמו שגם שבכל מילי אין לך רק מקומו ושעתו אזי מכל מקום בכפרים החשבון כפי שער שבעיר ע"י שעומד רק לשם על ידי זה הו"ל טפל וכאלו שם. כן יום שוק שהסחורה מוכנת רק לו על ידי זה החשבון במניעת הריוח אז גם שאינו ממש ככפרים. כי בכפר אין שער והחשבון תמיד כפי עירה מה שאין כן ביום שוק לגבי קבלן דלכל מילי אין חשבון כפי יום השוק רק סגנון מניעת הריוח הו"ל כפי יום השוק על כל זה גם במניעת הריוח י"ל שאין חשבון רק כפי סגנון ידוע בשייכות לשם בבירור כי"ל באולי) גם לפי דבריו לא שייך כן רק בשותף שמוטל עליו עסק מכירת הסחורה מה שאין כן סגנון אנת בפרוטי כו' אם מכר בעל הממון בשנוי. וחייב ההיזק מכל מקום מניעת הריוח אין להטיל עליו כי עליו לא שייך סגנון קבלנות ופעולה והו"ל ככל גוזל המשלם רק כשעת הגזילה רק על אשר מועל עליו ההתעסקות עליו שייך מעין קבלנות לפי מ"ש שם. וגם כשעוסקים כולם אם לא הי' טענה על זה שמכר בשנוי אם לא הי' מוכר גם מכירה שלא בשנוי י"ל שאינו כקבלן: שותף שלא מכר בזמן הידוע למכירת הסחורה והי' אז לפניו קונה בריוח מרובה מכפי שווי אז מסברא מה שכפי שווי ואח"כ נפחת י"ל דהו"ל כקיבל על עצמו לשון אם אוביר ולא אעביד כו'. אך העודף עד השווי י"ל שהעודף אין לו שייכות להמטלטל כיון דלא בשווי כל כך ואולי י"ל שעד שתית שהסוחרים מחלי ולא קפדי בכלל שווי נכלל גם שאינם מוחלים רק בדיעבד בכך שאחד ביקש כל כך הו"ל כדיעבד. ואולי כשהקונה שביקש ליתן ידע השער ומ"מ רצה ליתן או שמסתמא ידע מצד הפרסום הו"ל בכלל שווי. ובאולי גם כפי שווי ביום ההוא אם כמה סוחרים שיערו שיתיקר אחר כך יותר גם שאמר חז"ל זבין וחרט כדחלא אכרעך זבין כו' מכל מקום אין פשיעה במה שעל ידי תוספות ריוח שהי' מצפה נתרש"ל:

סעיף ט"ו (זמן קצוב) שותפין שנשתתפו על משך שנה בשכירות מה שקורים אורדנא ובאמצע המשך בא אחד לחזור בו מצד שיש לו חשד גניבה על ידי אשת חברו. ואמר שמצא רגליים לזה גם אם מברר שכ"ה. נראה שכמו דקיימא לן רסי' קע"א שבנשתתפו מתחלה זה עם זה ברצון. אין טענת גוד או אגוד כיון דהו"ל לאסוקי אדעתא בתחלה. וכ"ה בזר שגם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין מכל מקום הרי אמרו חז"ל כבדהו וחשדהו רק שאין להחזיק כן בהחלט. אם כן הי' לו לאסוקי דעתי' חשש בזה. אך כשמברר נראה לדמות להא דקיימא לן בסי' ע"א בנאמנות שעל ידי שיתרע אח"כ נאמנותו בשום דבר בטל הנאמנות שנתן לו וכ"ה בזה באולי וצלע"ע ועשינו פשרה:

סעיף י"ז (זמן ידוע) שותפים בחנות בסחורה שהדרך למכרה רק בחנות מעט מעט לשיהי' שם הרבה סחורות שונות על ידי זה לא שייך בכך חלוקה גם ביש הרבה מהם שווים זה לזה כמה חתיכות ולא שייך למכרה תיכוף בגוד או אגוד או במקח תוספות זה על זה. והו"ל כזמן ידוע למכירת הסחורה ההיא שאין יכולים לחלוק קודם זמן ההוא. וגם שאין זמן מסוים להמכירה מכל מקום כיון דצ"ל הרחבת זמן למכור מעט מעט בחנות ה"ל כזמן מסוים להמתין וכן בהחנות אין טענה שימכור כל אחד ואחד שם סחורה שלו אם שוים בסחורה אחת ודאי שאי אפשר לשניהם למכור שם אך גם אם ביד כל אחד ואחד סחורה אחרת מכל מקום יכול לומר אי אפשר לשמור נגד הבאים לקנות ממך שאין לי עסק עמהם וצריך הוא לשמור מהבאים לקנות ממנו. ועל שכירות החנות יכולים לומר גוד או אגוד אחר שהי' חלוקה ביניהם בהסחורה שותפות שהי' ביניהם וצלעע"כ בכל הנ"ל היטב: שותפים שמכרו יי"ש שהלוקח יבוא ביום פלונוי וישלם ויקבל היי"ש ולא בא ורצה אחד מהשותפים לחלוק על ידי זה להוליך חלקו למקום אחר. וא' אומר שימתין ולא יקפיד על העכוב ימים מעטים. אם ידוע דדרך השותפים שלא להקפיד על כמה ימים עיכוב בכך גם שיש חשש שנוי השער והירוס החבית בינתים מכל מקום אם אין רגילים להקפיד בכך הו"ל המקח קיים היטב ולא פליגי בכך הט"ז ז"ל והנקה"כ ז"ל ביו"ד סי' רל"ו. ואם ידוע דדרך הסוחרים להקפיד בכך שעל ידי זה לפי משמעות דלשם המקח בטל מכל מקום לגבי השותף אין על ידי זה הכרח לחלוקה כיון דלא התנו ביניהם על חלוקה תיכף ואין זמן מסוים למכירת הסחורה ההיא אז דוקא. אך גם אם הי' מהראוי להכריח על חלוקה מצד שאם לא יתקיים המקח יש אז סוחרים מה דלא שכיח כן אחר כך או מצד שהסחורה על עגלות דאחרים בשכירות שאם יחלוק ויוליך לא יוטל עליו השכירות מה שאין כן כשיבוטל מקח הא' ולא יוליכו עתה אם רק ספק אם דרך הסוחרים להקפיד בכך גם שכנגד הלוקח הי' הם מוחזקים ויכולים לבטל מקח שלא ע"י העיכוב מכל מקום שותפים כל אחד ואחד מוחזק בשלו ואי אפשר להכריחו על חלוקה כי אולי אין קפידא בכך בהעכוב. ואם הלוקח מעכב יותר מכפי דרך התגרים ובטל המקח. ועל ידי זה הצטרכות לשלם לבעל עגלה שהי' על ידי זה עיכוב שהי' היי"ש מונח על ידי המקח אם על ידי הלוקח הי' המדובר עם הבעל עגלה להמתין מצד שכירות הו"ל כשליחות דידי' והשכירות עליו לשלם גם אם הוא מוחזק ואם הי' היי"ש מונח שם מקודם על העגלות על מנת להוליך בסמוך ועל ידי המקח שהו ולא אמרו בפירוש לשלם להם. להבע"ג י"ל שמגיע לשלם גם דאין שבת בבהמה ובשס"ג שגם אם עשה מלאכה בבהמת חברו פטור מכל מקום כשאין דעת גזלנותא רק דעת שכירות יש שם חילוק ובססי' ש"י שמשלם עבור כל יום בכל אופן אם השכירות הי' לימים. ובכלל שכירות כפי פרסאות נכלל גם כן שאם יום או יומים יעמוד יותר מהראוי ישלם העכוב כנהוג אך הלוקח שלא שכר הבע"ג גם שבדעתו הי' גם כן דעת שכירות מכל מקום שייך בכך גרמא בעלמא שגם אם המוכר מוחזק נגדו מכל מקום לא בשליחותו הי' שכירות והשכירות הי' מוקדם והשהי' אין עליו חיוב זולת מדובר בשכירות בפירוש והו"ל רק גורם:

סעיף כ' (הי' עליהם חוב לאחר) שותפים שחלקו וסידרו ביניהם שחובות פ' ישלם פלוני וחוב פ' ישלם פלוני וחוב פלוני שניהם בשוה וחוב פ' חלק גדול א' וחלק קטן חברו. והגיע תביעה מחוב שעל שניהם אינו יכול לומר אעכב עד שתשלם חוב שעליך לבד גם אם על חוב ההוא שטר שהוא על שם שניהם או של"א הנתבע. גם שהתנו שיהי' הברירה בידו לצוות למלוה שיתבע מכל מקום כל עוד שאין המלוה תובע אין להזכיר חוב אחר רק חוב שתובעים מוטל עליהם לשלם כפי פשר שביניהם ואולי כשאחר הפשר ירדו מנכסיהם יכול לומר לא הייתי סומך את עצמי שתשלם חוב שיוכלו לתבוע מהחתומים רק על ידי שהיית בטוח בעיני אז והו"ל כמו גבי נאמנות שכשנתחדש ריעותא בטל מאז וכמו בזמן פרעון מהלוואה שבטל על ידי שהלוה מבזבז וצלע"ע:

סעיף כ"ב (הנותן מעות לחברו) השולחים מעות לקנות להם סחורה שתובא עם סחורה שיביא המקבל לעצמו וחלה המקבל מליסע גם שהאומדנא שרפואתו קרובה יכולים ליטול המעות גם שפסקו לו שכר עבור הבאתו הסחורה והו"ל כלוה שאחר כך שמעו עליו שהוא מבזבז. גם שקנה המעות מוציאים ממנו. ואם בסמוך נרפא. כל שלא שלח המעות על ידי אחר מוטל עליו ליתן להמקבל ואם הי' סבה למה לא שלח על ידי אחר ולולא הסיבה הי' עומד להזדרז לשלוח י"ל דהו"ל על ידי זה השליחות בטעות מעיקרא. וכן אם הי' רפואה שלא כדרך הפשוט י"ל שלא הי' נותן אלו ידע אך י"ל שכיון שהידיעה במעותד כוללת גם הרפואה אין טעות:

סעיף כ"ג (המקבל עסק) כתבתי במק"א שגם יכול לחזור בו מעסקא בחצי היום מכל מקום בפשר העסקא יכול לומר לא נתפשרתי כי אם על משך כפי המדובר. וכשאתה מחזיר לי קודם זמן המדובר לדידי שוה לי מזמן זה הרבה מכפי ערך פשר העסקא שהרי ידוע שאין כל הזמנים שווים לגבי הרווחה בסחורות ורק על ידי שישלם מזמן המועט כסך הפשר או שישבע שלא הרויח. אך נראה שמכל מקום המוציא מחברו עליו הראי' והמקבל יכול לטעון שלא התחייב את עצמו בהפשר רק לפי ערך הזמן ואולי כ"ה כוונת הנותן והו"ל לאסוקי אדעתא שאוכל לחזור בי בתוך הזמן ובמה שלא התנה גילה דעתו שיהי' לפי ערך הזמן ואדעתא דהכי קבלתי העסקא מעיקרא ואם הי' ידוע שהפשר נעשה שלא בזמן קבלת העסקא הי' שייך לומר שטענת המקבל הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך שחיוב השבועה ודאי והמכוון בהפשר ספק. אך כשהי' הפשר בשעת קבלת הממון בעסקא הו"ל איני יודע אם נתחייבתי כפי דבריך וגם כשנתעכב הפשר אח"כ הרבה מכל מקום י"ל שכיון שבאים לדון על הזמן שאחר הפשר אם הריוח בו הו"ל איני יודע אם נתחייבתי וצלע"ע:

סעיף ל"ו (שא' מהם חייב לו) אחד הי' אחד מהשותפים בתבואה חייב לו סך מסוים וקיבל תבואה בסך כן ואמר שהוא עבור החוב גם ששתק השותף הו"ל כהודאה ואין עליו עוד תביעה גם אם השותף שהי' חייב אין לו קרן בהתבואה וגם אם ידוע שאחר כך נודע להשותף חברו שהקרן רק שלו מכל מקום אין פתחון פה על המלוה עבור התבואה גם אם נתחדש ונודע לכל שלא הו"ל לאסוקי דעתי' שהקרן רק שלו ואח"כ נודע כן מכל מקום אין על המלוה טענה וזכה היטב: שותף שתפסו ממנו מהשותפות עבור תביעה שעל שותפו אם שותפו טוען שאין מגיע ממנו. מוטל על השותף לקדם בשכר להציל כיון שהם שומרי שכר זה לזה ושומר שכר מחויב לקדם ברועים ומקלות בשכר ואין טענה לומר אני מאמין להתופס שאומר שמגיע לו כי על של זולתו אינו רשאי להאמין ולעשות מעשה ע"י זה וממילא הו"ל התופס כתופס משל מי שאינו חייב לו וכברסי' נ"ח וגם כשידוע שחייב אך בלא התפיסה הי' מרחיב לו הזמן פרעון אולי גם בזה מוטל לקדם בשכר כנ"ל. ועל כל פנים אם קידם בשכר יש להשותף להשיב לו מה שהוציא כיורד ברשות אם לא שאומר שאינו בוחר בהרחבת זמן והי' ניחא לי' שיגבה וצלע"ע כעת היטב:

סעי' מא (ולוי לא נתן לו) שותף שהי' צריך ליתן מעות ולא נתן עד ומן הידוע למכירת הסחורה י"ל דא"צ תביעה שיתן. וכל שלא נתן בטל השותפות ורק בחוב כתב הט"ז ז"ל דצ"ל תביעה וגם שם יש פלוגתא. הנה בשו"ת מוהר"ם ז"ל שבסי' קעו סעי' מא משמע שגם כשהי' תביעה לא אבד. וגם השואל שם הובא במרדכי ע"ה פ' מי שהי' נשוי ג"כ הי' סברתו שאבד ע"י תביעה. אך מ"מ אין הכרע משם כי שם נגמר השותפות קודם שנתן ראובן המעות ועי"ז כתב מוהר"ם ז"ל שם שהמעות שנתן הוא בשליחות דהשותפים משא"כ נתן מעות משלו ואח"כ הי' מעמד השותפות ולא הזכירו אודות המעות ממילא מוטל על השותף ליתן מעות חלקו וכהראי' שכתב השואל שם ז"ל. וכשלא נתן אין לו חלק בריוח. וכלשון הסמ"ע ז"ל בסעי' ז' שממילא המעות צ"ל שווים וכשאינו מקיים כן אין לו ריוח אך מ"מ י"ל דצ"ל תביעה וכבסי' עג אודות שבועה וגם הכנסת הגדולה ע"ה דפליג על הט"ז ז"ל ביו"ד קסא וס"ל דא"צ תביעה שם. י"ל שכ"ה מצד שיש מ"ע להשיב. ובשו"ת מוהר"ם ז"ל שם הביא ראי' מר"פ המפקיד שרק אטרוחי בי דינא הו"ל לא שילם (לפום רהיטא משמע בר"פ המפקיד שאם יהי' אטרוחי בי דינא הו"ל לא שילם בודאי כמבואר שם גבי כיפי. וכשאמר לא אשלם אחר שאמר שישלם הוא ספק בתיקו וי"ל שכ"ה לגבי שותפים. ומוהר"ם ז"ל לא נקט אטרוחי בי דינא רק מצד שמפורש כן גם כיפי שם ועי"ז כתב שכשמדחהו זמין מועט לא הו"ל בגדר לא שילם מצד שאין להפליג הפלוגתא בין רבא ע"ה ורב נחמן ע"ה שם גבי כיפי. וכיון שרבא ע"ה סבר תחילה שגם כשהב"ד מוציאין ממנו הו"ל שילם י"ל שכשמדחהו זמן מועט מדה גם רב נחמן ז"ל והתיקו דלעיל שם הוא רק כשאמר בפירוש לא אשלם וצלע"ע) ומ"מ י"ל שכל שידע השותף שמוטל עליו ליתן אז מעות ולא נתן אבד הריוח. ומוהר"ם ז"ל איירי רק בדחי' מועטת מה שאין דרך רוב בני אדם מקפידים על עיכוב מעט כ"כ וגם שתבע מכל מקום כל שלא הי' אטרוחי בי דינא הו"ל כשילם משא"כ כשהי' עיכוב שרוב ב"א מקפידים על כך ואינו בדין שהוא יטרח וחברו יקבל בהריוח כ"כ לקמן גבי חלה א' מהשותפים וי"ל שכ"ה אודות מעות דעבדין לאינשי סרסרותא ובהם עיקר המו"מ וריוח ואינו בדין שהוא יתן המעות כולם ויטרח וחברו יקבל בהריוח כל שלא התנו כן להדיא. וי"ל שכ"ה גם בלא תביעה כל שידע שהשותף נתן כל המעות וטרוד במכירת הסחורה וצלע"ע. שותפים שהי' מדובר ביניהם שהעוסק יטיל ממון בהעסק סך פלו' לבטחון אם יגיע ממנו חלק היזק ולא הניח והנהיג העסק. ואחר זמן ערובה רוצה בעל הממון להפקיעו מן השותפות ע"י שלא הניח הממון אולי אין בכך משום מחילה ע"י שלא תבעו קודם גם שבשותפות סתם כמפורש בכעין כך מ"מ יכול לומר אמתלא וכגון אם הי' קלקול להעסק אם הי' מדחהו תיכוף ועבור השתדלות הו"ל כמעוברת שאין לו אלא שכרו השוה לכל ואין בכך רמאות כי במה שהבטיח להניח ולא הניח גרם צד קלקול. וגם אם נתחדש אונס מלהניח הממון אין אונסו מחייב חברו וגם עבור יורש יש לטעון אמתלא כנ"ל כי שכיח כן ביותר היטב:

סעי' מה (אא"כ יש מנהג) אודות מזונות של שורף שקיבל הסחורה (שייך לענין שנעתק לעיל סעי' ח' ומתחיל שותף שהלך לקנות סחורה) אם יעלה בחשבון בש"ע כ' שרק אם נהגו חושבין מזונות ובסמ"ע ז"ל שם כ' דדוקא כשא' אינו עוסק אז וכ"ה בזה. אך אם מקבל הסחורה ג"כ אינו בביתו הו"ל כשניהם עוסקים בזמן א' אך אם יש להמקבל הסחורות עסקים אחרים שלו יש להבחין אם מצד עסקיו לבד לא הי' מעוכב כ"כ חוץ לעירו. ומצד השותפות לבד הי' ג"כ מעוכב חוץ לעירו הו"ל רק כשניהם עסוקים חוץ לעירם בזמן א' בהשותפות. ואם גם מצד עסקיו לבד הי' מעוכב ומצד השותפות לבד ג"כ הי מעוכב שייך למ"ש בני' רסד בהוציא הוצאות בשביל עצמו ובשביל חברו וע' בתשו' יד אליהו ז"ל:

סעי' מח (נוטלים בתחלה) בססי' קעו שאין התפיסה על השותפות ובסי' קעז בחלה שהמזונות על השותפות אולי גם בתפיסה רק לפדותו אין מוטל על השותפות משא"כ מזונות שלו בכל משך התפיסה לא גרע מאלה. ומזונות היינו מצד שהמזונות שלו לולא שחלה הי' מהשותפות כמ"ש שם בש"ע שכששניהם עוסקים כו' וכשמזונות שלו מהשותפות משא"כ כשניזון מהשותפות רק בהיותם חוץ לעירם אם לולא מה שחלה או נתפס הי' שבים לעירם אין לחשוב מזון ורפואה שאין לה קצבה על השותפות רק ממשך שהעסק גורם להיות חוץ לעירו במקום המו"מ ובדרך שובו לביתו. ובאם מ"מ עי"ז הפסד מרובה לשותפו כי לולא שחלה הי' עוסק במו"מ ועכשיו צריך חברו לבטל מו"מ שלו ולעסוק בשל השותפות הרי יכול לומר חלוק כבש"ע שם בקע"ז (ובמקום הפסד יכול לחלוק גם שלא מדעת חברו) וכשאינו אומר חלוק איהו דאפסיד אנפשי':

(עוד מצאתי) כתבתי במק"א שכמו ששותף שחלה מזונות ורפואה משותפות כ"ה בנתפס. שגם שלפדות אין מוטל משותפות מ"מ מזונות מוטל משותפות. בכך שייך ג"כ מ"ש בסי' קעז חילוק אם פשע וגבי תפיסה מה שהיא פשיעה רק בערכאות של גוים י"ל דאינו בגניבה שחולק בה משלם מה שבעש"ג מחייבים. כל שפשיעתו לא היתה מצד עסק השותפות ושותפו לא נהנה. ומ"מ כל שלולא עש"ג אינו פשיעה אולי אינו פשיעה וצלע"ע היטב: שותפין בסחורה שאמר א' לחברו אם לא תתן המעות אין לך זכות בהסחורה. השיב השני החזק לך אני מוחל לך חלקי ואח"כ משך הסחורה ולא הי' המשיכה לרשותו בפני השותף גם לא אמר משוך גם שההולכה דרך רשות הרבים היתה לפניו הנה אין זה משיכה המקנית. ולזה פסקנו שנשאר בתוקף השותפות אך אלו הי' משיכה בפניו יש לדון בזה שבר"פ הכותב קנו מידו מהני גם בלשון גרוע דאין לי עסק בה. וכ"ה מחילה בחפץ מבורר לשון גרוע. ואולי מ"מ מהני בקנו מידו וע"ש ברש"י ותוס' והרא"ש ע"ה. בש"ע לא הובא כי אם לגבי אשה באה"ע וצ"ע בפוסקים בזה ובמוהרי"ק ע"ה יש צד משמעות דגם קנין לא מהני בלשון גרוע שהרי דברי שכיב מרע בלא קנין הם כקנין דבבריא וע"ש עוד. גם אולי דוקא קנין סודר משא"כ קנין משיכה גם אם הי' אומר לו משוך וקני אולי לא מהני לגבי לשון גרוע שיהי' עי"ז כלשון טוב וכ"ש במשיכה שהיתה לפניו אך בדרך סתם שהי' אפשר שכוונתו להוליך למקום משומר. ובפרט שעמד שם ג"כ מקודם והוליך למקום המשקל והחזיר לביתו וצלע"ע הרבה בזה. שותפים במה שקורין פכ"ט מבשר כשר והנהוג שבסוף השנה מוותרים חצי נתינה ויותר כדי שישחטו ויכינו למשך שאחר השנה. וא' מן השותפים ע"י ששכר לשנה שאח"כ אינו רוצה לוותר אם אומדנא ברורה שהוויתור בשעתו יוצא הפסדו בשכרו העודף יכולים שותפים שלא שכרו לעתיד לוותר כיון דלעסק השותפות עתה טובה לוותר וחלוקת יום כנגד יום ל"ש בכך גם ע"י שמאים ג' כי אין מסוים בשוה וגם על גורל אין יכולים לכופו: הי' מדובר תחילה בין שנים שאם יקחו מאיש פלו' מעות לסחורה יהיו שותפים לזה ב' שלישים ולזה שליש ואח"כ נטל א' מהם מעות מאיש אחר כי לא השוה א"ע עם הראשון שסבר ליטול ממנו ונתן הנוטל המעות או קצתן לחברו כנ"ל ולא פירש לו אז שיהי' לו ב' שלישים יש להסתפק אם שייך בזה כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה כיון שהי' מעמד אחר בהפסק זמן בינתיים והמעות הם של איש אחר וה"ז כדריש זבחים שבזבח אחד הוא ששייך על דעת ראשונה הוא עושה ואולי כיון שהוא תנאי בממון שייך לזה הפלוגתא שביו"ד סי' רלו בין הט"ז והנקה"כ ז"ל אם תנאי שאינו עיקר המכוון הוא דוקא ומעכב ומ"מ יש לחלק כי כאן כיון שבן אדם עשוי להתנחם ובפרט בתנאי שהוא נגד רגילות שעושים שותפות לכ"א בשוה. ומדובר הראשון חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וצלע"ע היטב: