Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 227
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' ב' (כמה תהי' האונאה) הקונה חתיכות מן בגדים ישנים לעשות מהם בגד לעצמו. ומחתיכות גדולות שמבגד הישן. חותכין מזה חתיכות קטנות לכדי צורך הבגד שעושה לו עכשיו. נראה שיש לשער בזה האונאה גם מצד החתיכות שנשארו ביד המוכר שנחתכו מהם אלו החתיכות שמכר והלוקח ראה שנחתך לצרכו מהחתיכות שביד המוכר. וצריכים לשער ג"כ מצד החתיכות שקלקלו ע"י מה שנחתכו מהם. ואם לא ידע הלוקח כלל אם זה נחתך מחתיכות גדולות או שיש ביד המוכר חתיכות ממש כפי הצטרכות הלוקח גם שבודאי ידע שלא יתן לו חתיכות חדשים. רק מבגד ישן על כל זה הי' יכול לסבור שבידו ממש כמו חתיכות שמצטרכות עכשיו. בזה נראה שאין לשער רק כפי שווי מה שנטל לעצמ עכשיו. ואם הו"ל לאסוקי אדעתי' בזה י"ל שהוא כמו מאי דקיימא לן כל מידי דהאי ידע והאי ידע פסידא דפועל והמוציא מחברו עליו הראי'. וכאן יש לדון אם לילך אחר המוחזק או אחר חזקת המקח וצלע"ג בכל זה: אודות שיעור כדי שיראה לתגר בנדון הנ"ל. במקום שצריכים לעשות השומא גם כפי מה שהי' פחת בהחתיכות שנשארו ביד המוכר. ובאופנים הנ"ל או כשידע הלוקח. או אולי גם הו"ל למידע. בזה נראה שנדון הלוקח כמוכר בכל מכירת מטלטלין דקיי"ל שלעולם חוזר מצד שאין מקחו בידו וכ"ה בזה. שהתגר וקרובו לא יוכלו לשער בזה ולייעצו כיון שאין לפניהם החתיכות שנשארו ביד המוכר לידע כמה פחת הי' בהם ע"י מה שנחתך מהם עכשיו. אך כשאין השומא רק כפי החתיכות שביד הלוקח וידוע שנתן תיכף ליד החייט לעשות לו מלבוש והי' מהיר בזה מצד סמוך ליו"ט או שבת"ק וכדומה. מה שידוע זה להמוכר. אולי בזה אין לשער כדי שיראה לתגר רק מעת שיחזיר אחייט המלבוש ליד הלוקח. כי גם שהחייט הוא ג"כ מבין לפעמים בשומא בזה. מ"מ בעיניו לא הי' בחזקת מבין או נאמן הזה ואולי כדי שיטול שכר המלאכה לא יודיע לבטל המקח והכל לפי ראות הבד"צ היטב: הקונה בשר בהמה בחיי' שאם תהי' כשירה יש שתות בהמקח שביניהם באופן כשרות ובאם טריפה אין אונאה י"ל שלכך שנוי ברצון באופן אחד ע"י שבאופן אחר אין שנוי והי' ברצונם ערך שני האופנים כאחד וכן כללו המקח גם על אברים פנימיים שלא ידעו כמה שומן בהם וכיון שכל הבהמ' תושחט רק ע"י מכירת הבשר ואברים פנימיים הו"ל הכל מקח א' גם לפי מ"ש הט"ז ז"ל בסי' רי"ו ספיקות במקחים אם הם כאחד או כל אחד ואחד בפני עצמו. ובבשר אין שתות כי אם אחר חשבון שווי טיפול מכירה בפרוטרוט ומה שנגרע מהבשר ע"י חתיכות הבשר לקונים הרבה גרעון פירורים וגרעון מצד המשקל. וגם שבמקחים אין לך אלא מקומו ושעתו ושאין המקח חל רק אחר שחיטה במקום פ' אולי לגבי אונאה יש להעריך לפי זמן ומקום השחיטה ובכסף באומר לאחר ל' יום א"צ מעכשיו גם בנתאכלו המעות. אך בסטומתא תקיעת כף כנרא' שאין המקח חל בלא מעכשיו ורק בקנין סודר הו"ל ממילא כמפרש מעכשיו. ואם כשמשך אח"כ לשחוט אמר שלא ישחוט רק בפניו. כששחט שלא בפניו י"ל דלא קנה ואם לא הגבילו זמן להשחיטה. י"ל שערך השווי כפי זמן שלוקח לעצמו הבשר וי"ל שהברירה בידו לקבל הבשר במשקל אחר כמה ימים ומ"מ מסתמא תוך ג' ימים בכשרה. וכשלא פרשו אם לנקר האחוריים אולי סומכים על המנהג שם שבשר אחוריים בזול ערך שליש וכן אודות אם רוב הכשירות רגילים לנקרם או לא ולהוציא אין הולכים בממון אחר הרוב וצלע"ע היטב: במוכר מעכשיו ולאחר ל' ואין השער שוה בב' הזמנים. לגבי אונאה נרא' שהוא כשעת המקח כיון שלא אמר רק תנאי אם לא יחזור בו תוך ל'. אבל מוכר לאחר ל' נרא' שהוא כשווי דלאחר ל'. ובהקדמת המעות להמקח עד ל'. שייך אגר נטר כשמוסיף עי"ז בשומא ידועה או שאמר אם עכשיו כו' ובמוכר מעט מתוך הרבה ואין מסוים אז עד שיקבל והברירה בידו לבחור לו מה שירצה שעי"ז אין חל עליו אחריות והמדובר הי' סתם אולי אין חל המכר עד שמקבל. ובמק"א כתבתי בזה ואולי יש הכרעה ע"י השווי מצד הנ"ל וצלע"ע: חטים שהי' בהם זבובים ומכרום לבית אחר. ושם לא נרא' בהם זבובים עוד ושווים יותר. אם לולא הזבובים היו שווים שתות יותר. והי' ביום המכירה אפשר לטלטלם למקום נקי שלא יראה בהם זבובים. המקח בטל שגם שאין במקחים אלא מקומו ושעתו. טלטול באותה העיר ואין מחוסר מעשה אינו סגנון חוץ למקומו לזה. ובכפרים שמים כפי שער של עיר הסמוכה. ואם ביום ההוא לא הי' אפשר שיהיו נקיים אולי הו"ל כחוץ לזמנו לגבי השומא כל שלא הי' ידוע בבירור שביום אחר ט"י טלטול באותה העיר יהי' נקיים. ואולי אין זה ככפרים כנ"ל כי שם ידוע ששייך לעיר וצלע"ע: הקונה סחורה וקיבל מקצתה. וקצתה נשארה ביד המוכר. ולגבי שומא אודות שיראה לתגר אין פרטי הסחורה שוה זו לזו. י"ל דהו"ל כמוכר שחוזר לעולם מצד שלא הי' יכול להבחין ע"י שיראה לתגר וכ"ה בזה. כל שהי' אפשר ששנוי הסחורה שביד מוכר למעליותא יהי' גורם שאין אונאה שתות וכל שכן אם הלוקח מוחזק שלא נתן המעות. שכתב הש"כ ז"ל סברא שנאמן במיגו שלא מחל וס"ל שאין זה חזקה ברורה שמחל בפחות משתות דקיימא לן שהיא מחילה. משמע שלא מהני מיגו וגם מוחזק אינו יכול לטעון שלא מחל. אך בהנ"ל נרא' שמועיל טענה שלא מחל גם אם המוכר מוחזק וכן לגבי מוכר. ואם הי' הסחורה בעלי חיים ושחט ומכר מה שבידו. וכן בשארי סחורות ומכרם כל שלא ידע מאונאה עד אחר המכיר' לא שייך בזה מאי שגם במום ?אינו לחזור בו אחר שנשתמש בו. כי אין זאת כי אם כשהי' ידוע לו המום קודם שנשתמש. ובבעלי חיים אחר ששחט הי' מוכרח למכור הבשר ואם לא הי' יכול להבחין כי אם ע"י מכירת הרבה ממה שהי' בידו. או שהי' מוכרח מצד שלא יתקלקלו הבע"ח יש אונאה וצריך אומדנא היטב: ובבעלי חיים אולי יש טענה. שגם שהי' יכול להבחין בחיותן סגנון אונאה לגבי מכירתן בחייהם מ"מ לא רצה לחזור בו ואמר אולי יהיו כשירות וירויח או על כל פנים לא יהי' אונאה שתות. ואחר ששחט וראה שגם בכשירות יש אונאה שתות או שראה שרובן טריפות אולי שייך טענת אונאה. ואולי אין זה טענה וכיון שראה שבחייהם יש אונאה הי' לו לחזור בו וידע ומחל. ואולי שייך בזה חזקה של הקנין וצל"ע היטב: מקח שיעמיד הסחורה למקום פ' להלוקח שיעור אונאה הי' שייך לומר כפי מקום שמעמיד לשם והסחורה באחריות המוכר עד לשם. אך מ"מ אם הי' המקח בקנין מעכשיו רק שהתחייב את עצמו להלוקח להעמיד למקומו על אחריות המוכר. הרי שיעור האונאה כפי מקום שהי' ביניהם המקח שם וגם להסוברים שגלוי דעת מהני במטלטלים ג"כ [ע' סי' ר"ל]. מ"מ גם שהגלוי דעת יכול לבטל המקח אם לא יעמיד והו"ל כמו תנאי וגם בתנאי מפורש כיון דקנה מעכשיו האונאה כפי מקומו ושעתו אז. ולולא זאת היו יכולים לחזור בהם עד ההעמדה וגם במשלישים לקנס באופן המועיל. מ"מ ניחא להו שיוקנה תיכוף:
סעי' ז' (כדי שיראה לתגר) במה שהלוקח מחזיר המקח ע"י אונאה בכדי שירא' לתגר. אם המוכר נסע לו משם תיכף אין עי"ז טענה להשיב המקח אחר כדי שירא' גם שלא נשתמש עדיין. כי הי' לו להודיע לב"ד או על כל פנים להודיע לעדים בתוך כדי שיראה כן משמע מסברא. וכן משמע ממ"ש שהמוכר חוזר בו לעולם ולא נקטו בלוקח שרחוק מהמוכר שהוא רבותא יותר. שיודע האונאה ומ"מ ממתין. ומ"מ כשהלוקח בכפר מקום שאין שם איש ליחד עדות על האונאה. גם שיש השיעו' כדי שירא' לקרוביו דשם. מ"מ מאי הו"ל למעבד כיון שאין שם עדים כשרים מה יועיל באמרו לפני קרובים. אולי יכול לטעון אונאה כפי שיעור זמן היותו עם אנשים עדים כשרים. או אם יכול לבוא אליהם בלי הוצאה וצלע"ע היטב:
(עש"ך סק"ד) מ"ש הש"כ ז"ל בסי' רכ"ז שכשלא נתן המעות לא מהני כדי שירא' לתגר כי י"ל מיגו. י"ל דלא שייך כן ע"י מה שתפס משל המוכר אחר כדי שירא' כי רק כשהי' מעותיו בידו משעה שקנה. י"ל שע"י שמעותיו הי' בידו סמך את עצמו שיוכל לומר לא מחלתי ועי"ז מהני המיגו היטב מה שאין כן כשזמן שירא' לא הי' מוחזק י"ל דהו"ל מיגו במקום חזקה. וגם במקום חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו שאינה מבוררת כל כך ופליגי בה בש"ס אין מועיל מיגו כל שכן חזקה שמחל בכדי שירא' שמבוררת ביותר שלא יועיל מיגו ורק מצד שכיון שהיו מעותיו אז בידו הו"ל מעין מה שבמוכר לא שייך כדי שירא' גם שהי' יכול למצוא שם דוגמת מה שמכר ממש ולהתיעץ. ומ"מ י"ל שכשתפס המוכר המעות אחר כדי שירא' לא מהני מה שהי' המעות ביד הלוקח והי' לו מיגו כיון דעתה אין לו מיגו. ובכ' למעליותא שהי' בטוח שמעותיו בידו. ושיש לו מיגו בכך הוא שכתב הש"ך ז"ל דצ"ע:
סעי' ח' (אבל מוכר) מוכר שטוען שנתאנה יותר משתות והלוקח אומר ששלח המטלטל למרחוק אולי מוטל על הלוקח להביאו תיכף על הוצאותיו. ואם לא יהי' כדי ביטול מקח. וגם לא שום אונאה החוזרת (ואונאה שאינה חוזרת גם שאסורה לכתחיל' ע' בספה"ק מחנה אפרים ז"ל כמה הלכות בזה מ"מ אם טוען שלא ידע שיש אונאה. והרי קיי"ל דעבידי אינשי דטעו בפחות משתות אין עליו שום פתחון פה כל דהו שיתן על ההוצאות. והתובע שגרם ההוצאות עליו לשלם) יהי' ההוצאות על המוכר התובע. וכן יש להתרות בו קודם שמצוים ללוקח להוציא הוצאות שאם ידע ודאי שיש אונאה שתחזיר לו המקח או מעות בין מצד שנודע לו השווי. ויודע מעצמו או ע"י שאמרו לו אנשים נאמנים שנתאנה הרי יקבל על עצמו ההוצאות באם לא יהי' כדבריו. ואם ספק בעיניו ואינו רוצה לקבל הוצאות יקבל חרם הקונה שאינו יודע מאונאה החוזרת. ויכלול שאין המקח בקרוב וכשלא יקבל חרם יוציא הוצאות משלו. ואם טוען הלוקח שכיון שלא ידע מאונאה החוזרת יהי' פטור מההוצאות גם כשיהי' אונאה החוזרת אולי כמו ששיעור כדי שירא' לתגר גורם שלוקח שנתאנה אינו יכול לתבוע כי ודאי נודע לו ומחל כן אומרים שנודע לו קודם ששלח למרחוק וגם כשטוען ששלח למרחוק קודם שיעור כדי שיראה לתגר אינה טענה כמו טוען שנתאנה ומה שלא תבע הוא ע"י ששלח למרחוק קודם כדי שיראה שסתמיות לשון הפוסקים ז"ל משמע שאין זה טענה כי לא הי' לו לשלחו קודם כדי שירא' לתגר וצלע"ע היטב: ואם אחד מהם טוען שיוכלו לידע אם יש אונאה גם שאין המטלטל שם כי רבים ראו היטב באופן שיוכלו להעיד על השווי כאלו הוא לפניהם ממש. יכולים לחקור מה יודעי' ואם יאמרו ודאי שיש אונאה החוזרת או ודאי שאין אונאה די בזה. ותיכף שאומר אחד היודע שבודאי אין אונאה החוזרת המוציא מחבירו עלי' הראי' בשני עדים כשרים ואם לזה ב' עדים. אולי שייך הכרעה ע"י אחד כבכל שומות וצל"ע בזה. ואם אומרים שעל כל פנים יש אונאה החוזרת. ואם יהי' לפניהם אולי שוה יותר ויהי' ביטול מקח שייך כנ"ל בהוצאות באולי ואם אינו מאמינו ששלח למרחוק ואומר הלוקח שיובא לו אח"כ אולי שייך בזה זמן ב"ד שיובא ואין לו עליו קבלת חרם כיון שאומר שיביא. ואם יש חשש שכשיובא ישכחו שער השווי של המטבעות והמקח ביום המכירה במקומו היאך הי' כל מה שאפשר לעשות תיקון שלא יהי' שכחה אח"כ יעשו. ואם אי אפשר מוטל קבלת חרם על הקונה שלא ידע שיש אונאה החוזרת ושלחו למרחוק. ומשמע שקבלת חרם שע"י ספק גם אם יש ספיקות מוטלת כבהנ"ל שמא אין אונאה ושמא לא ישכחו וצלע"ע בכל זה היטב: בחליפין סחורה בסחורה הנהוג שסחורה אחת חושבים בזול ביותר ואחת ביוקר ויוצא זה בזה ובסגנון טוב טוב יאמר המוכר כל אחד ואחד בסחורתו. אולי גם שהי' בכדי שירא' לתגר יכול לומר סברתי שסחורתי שבידך שלא הראיתיו מסלקת האונאה:
סעי' ט' (נשתנה השער) בסי' רכ"ז ס"ט. מבואר דנשתנ' השער אחר מכירה לא שייך בי' אונאה עי"ז. ושמעתי יש מסתפקין אם הובא סחורה תיכף למכירה ממקום קרוב. ובעת המכירה הי' הסחור' הלזו הולכת כבר לשם. ועי"ז הוזל השער אם בכהאי גוונא שייך אונאה וקצת מביאין ראי' דבכהאי גוונא הוי אונאה מש"ס כתובות דף צ"ז ע"א דמה שהוא בא אח"כ לשם ע"י ספינות הוי כאלו הי' בעיר בעת המכירה דארבי בעקולי הוי קיימו ע"ש ובתוס' וא"ש ודוק ועסי' ר"ז ס"ג. ובש"ע שם הושמט זה ע"ש. וכן ה"נ כאן. ולענ"ד לא דמי כלל לשם. דשם בטל המקח משום הגלוי דעת ובארבי בעקולי הוי נמי גלוי דעת. דאלו הי' יודע כן לא הי' לוקח כמו שגילה דעתו. מה שאין כן לענין אונאה אין לך אלא מקומו ושעתו ולא מה שהוליך לשם תבואה. וכיון דקיי"ל בסי' ר"ז ס"ג דבמטלטלין לא מהני גלוי דעת כי אם בתנאי. עסי' רמ"א ודו"ק. אין כאן משום גלוי דעת ואונאה לא שייך בכה"ג דהרי לע"ע כך הי' השער. כנלענ"ד ועדיין צל"ע: באונאה כשהמוכר אינו טוען ברי רק הלוקח טוען ברי. אולי מ"מ מוטל שבועה על לוקח גם כשהוא מוחזק מצד שהוא כרגליים לדבר שאין אונאה על ידי שנתרצו תחילה. ואולי כ"ה גם במודה שיש אונאה רק אינה כשיעור חזרה כיון שבפחות מכשיעור מחל הו"ל כלא הי' אונאה והו"ל טענת ברי. ואודות כדי שיראה לתגר. אולי לא שייך כן במקח שגם שבאומדנא בסגנון טובת הנאה יש אונאה כגון שכירות רחיים לשנה ומ"מ אפשר שלא יהי' אונאה מצד שאפשר שתתיקר התבואה. אולי עי"ז לא שייך כדי שיראה לתגר:
(עסמ"ע סקל"ד) לפי מ"ש הסמ"ע ז"ל יש אונאה במוכר פירות אכסרה. אך מ"מ נרא' במוכר כוורת קודם שנתלש מהם מה שבתוכם דלא שייך בזה אונאה כמ"ש בה' רבית גבי מה שכוורתי רודה עסי' קע"ג ס"ט. ואולי ההפרש מצד שבכוורת ידוע שאי אפשר לשער בכוון מה שבתוכה מה שאין כן בפירות אכסרה שאפשר לבקי לשער בכיוון כמה מדות יש. וע' בסי' רי"א גבי מה שתעלה מצודתי. וצל"ע כעת בזה עוד היטב:
סעי' ב' (פירות בפירות) חליפי פירות בפירות יש בו אונא' הכל לפי חשבון שהי' ביניהם פירות פ' בסך שאמרו ופירות פ' בסך שאמרו גם דדרך המחליפין לקבל מחברו ביוקר כדי שיתן חברו לו עבור פירותיו ביוקר מ"מ דברים שבלב אינם דברים והכל כפי חשבון שאמרו ביניהם. ואם האונא' בביטול מקח יכול לומר לא רציתי ליתן עבור פירותיך רק פירות ועתה שאינך מקבל פירותי גם המקח מפירות שלי בטל ושייך מה שמקח שמקצתו בטל כולו בטל. ואם האונאה רק בדרך קנה ומחזיר אונאה מחזיר האונא' מהפירות שהי' בהם האונא' כפי שאמרו הסכום ולא שייך קצתו בטל שהרי כל המקח קיים. אך אם בשעת המקח אמרו בפירוש גם שפירות שלי אינם שווים כ"כ כיון דהפירות שלך אינם שווים בעיני כ"כ עי"ז הוא החליפין בכך י"ל דלא שייך אונא' וכשתבעו להחזיר האונא' יכול לבטל כל המקח ע"י גלוי דעתא שהי' ביניהם לפי מ"ש בשערי אפרים ז"ל שגם במטלטלין יכול המוחזק לומר שמהני גלוי דעתא מצד הפלוגתא שבסי' ר"ל:
סעי' כז (בכך וכך לקחתיו) המוכר סחורה בכך שקנאה. ואמר שקנאה בסך פ' ואח"כ נודע שקנאה בפחות מכפי מה שאמר נרא' שהלוקח ידו על העליונ' ואם רוצה לשלם סך שאמר לפניו המוכר קודם שנודע בכמה קנאה [המקח קיים] ואם רוצה לחזור בו ואינו רוצה ליתן רק סך שנודע לו שקנאה בו המוכר לו רשאי. כיון שבשעת מקח אמר לו להדיא בסך שקנאה הוא גם ששינה מכפי מה שקנאה יכול הלוקח לומר סמכתי את עצמי שאוכל לחקור ולידע כמה הסך שנתת. והמוכר יכול לומר מ"מ לא הי' רצוני למכור לך בפחות מסך שאמרתי לך להדיא וגם שאמרתי לך שבסך זה קניתי די עי"ז שהורע כח המכירה שאינני יכול לכופך לשלם הסך שאמרתי אז לך להדיא. ומ"מ היאך תוכל לכוף [אותי] למכור לך בפחות מסך שאמרתי לך להדיא. וגם מי שפרע לא שייך בזה וגם מה שאין רוח חכמים נוחה ממי שאינו עומד בדבורו לא שייך בזה לגבי קיום המקח. כי מה ששינה תחילה בשעת המכירה ואמר שנתן יותר מנתינתו דיבור ההוא חלף הלך לו וצלע"ע: ולגבי מאי דקיימא לן שמוכר באמנה דהיינו כפי מה שנתן הוא עבור הסחורה אין בו אונא'. אם אמר ב' לשונות כנ"ל. ואמר שנתן סך פ' ומוכר בו עכשיו ונודע אח"כ שלא נתן כל כך. שהרשות ביד הלוקח כנ"ל אם יש שיעור אונא' בסך שפירש להדיא אולי שייך אונאה ויכול המוכר לחזור בו כיון שמה שאמר שמוכר בסך שנתן אינו רק גרעון קיום המקח שיוכל הלוקח לחזור בו מליתן סך שפירש לפניו. ואולי אם המוכר מתנצל שמה שאמר שנתן סך פ' הי' מצד שהעלה לחשבון ג"כ מה שנתן רבית לנכרי או עסקא מהמעות שלוה לקנות בו הסחורה. גם שהלוקח נראה שיכול לומר הרי סתמיות מאמר שלך משמעותו שנתת לשמכר לך סך פ' להדיא. ויכול לומר אין רצוני לקנות רק בהסך שנתן להדיא. מ"מ אולי מה שאמר המוכר שבכלל דבריו הי' הוצאות הנ"ל מועיל לגבי דידי' שלא יוכל לחזור בו ע"י אונאה כיון שהלוקח נותן לו הסך שאמר לו להדיא יכול לומר שסומך את עצמו על דיבורו שבהצטרפות ההוצאות הו"ל כאלו נתן כל כך ואין אונאה באמנה דאיגלאי למפרע כן וצלע"ע: וכן להיפוך אם שטעה המוכר ונותן יותר מהסך שאמר להדיא. הרי הברירה ביד המוכר אם רוצה נותן הסחורה ללוקח אם נותן לו הסך שנתן הוא. ואם רוצה יכול לבטל המקח כי הי' בטעות וגם שבכלל מאתים מנה אולי מ"מ יכול לחזור בו כיון שהלוקח ודאי שיכול לבטל המקח כי יכול לומר לא נתרציתי ליתן רק סך שאמר לפני להדיא. וכיון שאין בהמקח קביעות על הלוקח אינו מקח וצלע"ע: ואם גם שהלוקח יכול לבטל המקח מ"מ המוכר אינו יכול לבטל כשרוצה הלוקח ליתן סך שנתן נראה דלא שייך ג"כ אונאה גם שבשעה שמכר נתיקר המקח ויש שיעור אונאה. כיון דאיגלאי למפרע שבסך שנתן המוכר נקבע המקח באמנה הסך שאמר הוא כלא אמרו כלל. ואם לא נודע בב' עדים שטעה רק מוכר הראשון מסייעו והוא נאמן כעד א' על כל פנים. גם שהלוקח מוחזק י"ל דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא שייך לומר דלא הו"ל למידע כיון שהי' יכול להוודע ע"י המוכר ראשון מתחילה. וגם שאומר שמאמר המוכר ראשון אינו מכריע אצלו ואינו רק כעד אחד שקם רק לשבועה כששייך שבועה. מ"מ הדעת נותנת שאלו הי' משמיע להמוכר לו דברי העוכר הראשון לא הי' אומר סך שאמר וכמו שעכשיו ע"י שהזכירוהו אינו רוצה למכור רק בסך ההוא ואולי לגבי לא הו"ל למידע מועיל גם אומדנא קצת. ולפעמים גם כשאין מוכר ראשון לפנינו או שהוא קרוב שפסול לעדות. מ"מ כשקיבל תחילה הסחורה. ואח"כ שילם עבורה הו"ל איני יודע אם פרעתיך וגם זה קיל רק בדלא הו"ל למידע כלל. אך לסברת הט"ז ז"ל שכתב סס"י ע"ה. גבי מטבע מזוייפת שכיון שנסתלקו זה מזה שלא בחזקת חיוב זה לזה הו"ל איני יודע אם לויתני. וכ"ה בזה שקודם שנודע שנתן מוכר ב' למוכר הא' יותר לא הי' ביניהם חזקת חיוב על יותר וצלע"ע: ואם מכר באמנה כנ"ל סחורה שבמדה או במשקל ונודע טעות עי"ז נראה ששייך אונאה. גם שיכול המוכר לומר אין במה שאמרתי כ"כ יש בסחורה ההיא סגנון אונא'. כיון שראית בעיניך כמותה של הסחורה טוב טוב יאמר המוכר ואומדנא שלי שכל כך תבואה יש שם. ואין זה כמוכר במדה כיון שעיקר דעתי הי' שיהי' באמנה ולהשביח הזכרתי כ"כ יש ועסי' רי"ח ואולי יש חילוק בין מקרקע למטלטלי בזה וצל"ע. ואם מוטל עליו להשלים לו היטב. וביני ביני הוזלה התבואה כיון שקנה התבואה ע"פ שער שהי' ידוע אז לתבואה. י"ל שמשלם לו כפי שער שהי' בשעת המקח וחסר אז כ"כ תבואה נתחייב לו כ"כ מעות. אך במקח שאי אפשר להם שידעו שוויו. וכגון המוכר זכות של הטחינות ברחיים כל השנה גם שאמר לו כל כך תבואה יש שם כבר. ונמצא פחות גם אם מוטל עליו להשלים. מ"מ כיון שהוזל ביני ביני אין צריך לשלם רק בזול וצלע"ע: הקונה לברור לו עורות מתוך כמה מאות עורות שיש שם והי' המדובר שהוא יברור מעט כפי שיבחור לו את היותר נאים בעיניו. אין זה כמוכר באמנה או אכסרה שאין בו אונאה [לדעת רמ"א] גם שלא הי' לפני הקונה שום חלק מהסחורה. וסמך את עצמו על דברי המוכר שאמר שהסחורה היא בסגנון כך וכך כידוע במנהג בין הסוחרים. שהרי בכל מקחים יש אונאה. גם אם לא ראה הסחורה. וגם אם סמך את עצמו על דברי המוכר ואין עי"ז סגנון של אמנה. וממילא במה שהי' המדובר שיברור לו לא שייך בזה סגנון אמנה גם לא אכסרה כיון שיברור לו במספר עורות וגם שאין זה מסוים ויש עור א' ששקול ככמה עורות. מ"מ הרי זה מסוים מצד כללות הסחורה שהיתה בעין בלי שנוי ואין בזה רק חסרון ידיעה בפרטות עכשיו מה שייך לו קודם שיברור: ולגבי שיעור שתות אחר שברר לו היותר מובחרים והוא טוען שיברור לו שאינם טובים כל כך ועי"ז לא יהי' שתות. נרא' שאין זה טענה כל שלפי מה שהוכרע בהחלט כפי המדובר שבשעת המקח. יש שתות וכמו הקונה י' אמות בי' זוז ויש שתות שאינו יכול לומר אטול ט' ואין שתות וכ"ה בזה. וכשהי' המדובר שיבחרו להם מבין שיברור הוא נגד מעות מסוים כן סך עורות כן. והוא יבחין אם יהיו בינונים או טובים. נרא' שבזה י"ל שמוטל על הנבחר לברור. שיברור באופן שלא יהי' אונאה לשום צד גם פרוטה אחת. ואם אין שם עירות כ"כ שלא יהי' בהם שום אונאה מוטל עליו לברור על כל פנים מה שיש שהאונאה בו מעוטה ביותר בכל האפשר ועי"ז ביטול מקח ע"י מה שיש בהיותר טובים יותר משתות כיון שלא הי' התנאי כלל שרק היותר טובים יבחור והי' תנאי רק שיברור המבין כפי הבנתו. וממילא מוטל עליו לברור בהאונאה בכל האפשר. וכשיש גרועים ויהי' בהם אונאה פחות משתות ללוקח וטובים ויהי' בהם פחות משתות אונאה למוכר ואין שם כלל מה שלא יהי' כלל שום אונאה לשום צד. נרא' שביד הנבחר ביניהם לעשות ברצונו בזה והרי זה כבחינת שודא דדיינא. ואולי שייכים ג"כ מעין הכרעות שאמרו חז"ל כשני טובי' א' ת"ח וא' ע"ה כו' חילוקים רבים. אך מ"מ נראה שאסור להנבחר לקבל שוחד מצד א' כדי להטות לטובתו כי בררוהו שיאמר מה שנרא' בעיניו בלי שום שנוי דיעה שע"י שוחד וכעין מה שאסור להטות הפשר. ומ"מ נראה שאין בזה איסור שוחד מהתוה"ק וצלע"ע: וכשיברר מי שהתנו שיברור הוא והלך לו. ואח"כ נמצא שברר שלא כנכון כפי הנ"ל. רק ברר מה שיש בו אונאה הרבה והי' יכול לברור מה שאין בו אונאה כלל או על כל פנים אונאה מועטת. נרא' שכל שברר מה שאין בו שתות אונאה ברירתו קיימת. אך אם ברר מה שיש בו אונאה שתות. נראה שהמקח בטל ואין כמוכר אכסרה או באמנה כיון שהוא דבר מסוים השווי ע"פ הסברא הפשוטה שהי' מועל על הנבחר לברור מה שאין בו כל כך אונאה. והי' מוטל עליו למעט בכל האפשר ועל כל פנים שלא יהי' שתות. ואם יאמר מי שיהי' המאנה לפי דברי הבורר. הריני כאלו נתקבלתי כאמירת הבורר. ומ"מ לא אטול רק מה שאין בו שתות אונאה ולא שיבוטל המקח על ידי מה שבחר מה שהוא לטובתי הרבה. נראה שכל שהי' יותר משתות והי' בו שיעור ביטול נתבטל לגמרי. והיאך יוכל להכריח על המקח באופן אחר מכפי ברירת הנבחר שנוי מכפי המדובר. וגם אם ירצה ליטול הפחות שבהסחורה ההיא וגם אם אין בזה שום אונאה עוד או שיתאנה הוא עי"ז מ"מ כיון שנתבטל המקח ע"י הנברר אינו יכול להכריחו. אך אם כפי בחירת הנבחר הי' רק אונאה באופן שקנה ומחזיר אונאה. נראה שהבחירת קיימת וצריך להחזיר האונאה כבכל מקח וא"י לומר אבחור לי הגרועים שלא יהי' בזה שום אונאה. אך נראה שהנבחר יכול לחזור בו כשנודע שטעה. ואם לא בחרו להם בשעת מקח מי יברור להם. ואח"כ הסכימו על אחד ויש אונאה ביטול מקח בבחירתו. נראה שיכולים לחזור ולהסכים ביניהם על בורר אחר עד שלא יסובב ביטול מקח. והשווי נבחן על שעת מקח. ולא שייך בזה אין ברירה כי הרי זה גלוי מלתא וצלע"ע בכל זה: מוכר בנאמנות מה שעתיד לקנות וקנה במטבעות ואח"כ נתיקרו המטבעות אולי אין עי"ז חיוב על הקונה שהתנה על מטבעות שהוזלו ויש חילוקים בין שליחות או קונה ומוכרבנאמנות ובין לא הייתה הסחורה בעין כשקנה או הייתה ובין יצא השער לגבי מי שפרע גם בלא הי' בעין. ואולי ע"י מה שהי' ידוע שישלם הקונה זמן מסוים אח"כ הו"ל כאלו חל החשבון על אז וחילוק אם הו"ל לאסוקי אדעתי' להתנות:
סעי' כח (שכר הכתף) מוכר בנאמנות אם יחשוב הוצאות הדרך שטלטל את עצמו על רחוק לקנות. צריך להיות הכרעה לפי לשון המקח שהי' ביניהם או לפי דרך התגרים בכך:
סעי' כט בהגה (אבל יותר מפלגא) אחד כתב צוואה במתנה לאחד מבניו כל מטלטלין. ובית שלו ששוה כמה אלפים וקנהו בכמה אלפים. כתב לבנו בלשון מכירה בסך אלף ועוד שישלם מזה שטר חצי זכר לבתו וכדומה. לפימ"ש הש"ך ז"ל סס"י ס"ו לא שייך בזה אונאה. והאורו"ת ז"ל כתב שנוטה דשייך אונאה ביותר מפלגא ומ"מ הוי ספק. והש"ך בסי' רכ"ז הביא דהוי ספק עי"ז אי אפשר להכריע בזה. אך בזה הדעת נוטה שאין בזה צד אונאה רק ידע וכתב כן רק כדי להראות איזה פנים מדוע יעשה ככה להעביר נחלה לגמרי לבנו אחד בן אהובה נגד בן אשתו הגרושה ובקרקע הקפידא יותר גדולה בהעברת נחלה כידוע במ"ש גבי שטח"ז. גם כיון שהי' דר בו עד מותו ניכר שהוא העברת נחלה (גם אולי מצד שאלו הי' כותב בשוויו הי' צריך נייר יקר כפי פקודת הקיר"ה. ולפי חשבונם נשתכר חצי היוקר) גם אולי שייך בזה שלא להשביע. ועל כל פנים אי אפשר שיצוייר בזה שנתאנה המוכר. שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכל באי שער עירו. שידע ומכר בפחות אך על כל זה צלע"ע. שוב נתברר שהמכירה היתה כדי שיחזיקנו בנו ויטפל עמו בחליו כל ימי חייו אינו אונאה כלל ועל כל פנים ליכא פלגא גם הו"ל ממש מוכר מחמת דוחקו וידע כיון שהוא יותר מכדי שהדעת טועה והרי זה כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכל בני עולם:
סעי' ל' (אבל השליח) נושאת ונותנת אולי עדיפא משליח ולא שייך בה אונאה בכל שהוא ונלע"ע היטב שמעתי' נטי' לומר דהו"ל כשליח. ולפום רהיטא י"ל דהו"ל כשותף שמשמע שגם על חצי של חברו צ"ל שתות גם שאינם שלוחים זה לזה לעוות. ואולי י"ל סברא כיון שגם חלק של עצמו קנה בכך ניכר שאינו עוות משא"כ נו"נ. ואולי י"ל בנושאת ונותנת שהוא תקנה דאם לא כן לא ירצו לשאת וליתן עמה. עי"ז עשייתה קיים גם שיש אונאה מה שהיא דרך התגרים כמו פחות משתות ובשותפים י"ל דגם כן שייך תקנה וכלשון הש"כ ז"ל בסי' ע"ז בב' תירוצים שכתב שם אודות עוות של שותף. וכן י"ל שכהתירוץ א' של הש"כ ז"ל שם לגבי שותף כ"ה לגבי נו"נ שמרוצים כדי שירצו לעשות משא ומתן עמה:
(עוד מצאתי) אשה נושאת ונותנת אולי עדיפא משליח לגבי אונאה פחות משתות. וכמו שותף שכתב הש"כ ז"ל שמשום תקנת השוק הוא שליח גם לעוות שיהי' מקח קיים. ובאונאה פחות משתות כנראה דאין צריך לשלם גם לשותפו גם ששותפים שלוחי שומרי שכר הם זה לזה. דהו"ל כאונס כיון דעבידי אינשי דטעי בפחות משתות ולא קפדי. ואולי גם השותף חייב גם באונסים א"צ לשלם כיון שנתרצו שיוכל אחד למכור ואם יתחייב בכנ"ל לא ירצה שום שותף למכור. וגם אם הי' גלוי דעת מהשותפים בפני רבים שמבטלים ביניכם שליחות זל"ז לגבי עוות כל דהו מ"מ הקונה באונאה פחות משתות הו"ל כקונה מגנב שאינו מפורסם ושייך תקנת השוק. וי"ל שכ"ה בנשים הנו"נ. גם שלומר שהיא כשותפים עמו או לומר אולי הממון שלה ואין לבעלה רשות בו או הוא מנכסי מלוג שלה. או שכ"ה קצת מהסחורה והו"ל שותפות. אין הסברא לומר כן כי בממון שלו אין לה צד שותפות רק מוטל עליו לפרנסה. ואולי שייך חזקה שהכל שלו עד שהוחזק פרסום שיש לה ממון נכסי מלוג שנושאת ונותנת בו. גם שאין הכרע מצד מה שכ"ה ברוב הנשים כי אין הולכים בממון אחר הרוב נגד המוחזק. מ"מ אולי שייך חזקה כנ"ל כיון שידו טפילה לידו. מ"מ י"ל דשייך תקנת השוק כמו בשורף. ואולי גם שנשים כעת הם בכלל נו"נ. מ"מ להא לא איתחזק שיוכלו למכור בלא ידיעת ורצון בעליהן במה שהוא ספק אונאה ואולי גם בפחות משתות כ"ה. וכשליח שגם שהשליחות הי' סתם מ"מ אם נתאנה בכל דהו המקח חוזר כי לגבי ספק עוות כל דהו אין לו לעשות השליחות בלא ידיעת ורצון משלחו. ואין ללמוד משותף שכיון שחלקו מוכר פשוט וגם על חלק חברו יוכל לשלם מה שיגרום לו עוות עי"ז עדיף משליח מה שאין כן באשה שאין לה לשלם וצלעע"כ: מ"ש שותף שאין צריך לשלם באולי פחות משתות י"ל שכשלפי דרך התגרים שם אז הי' לו לידע האונאה. אין ללמוד ממה שקבעו חז"ל לגבי אונאה פחות משתות מעין לא פלוג:
(לסעי' ז') כדי שיראה לתגר השיעור מהקנין בהמקח. כי י"ל עד אז הי' נוטה אצלי שלא לקנות ולא הראיתי לתגר. וגם כשהי' המקח בביתו זמן מרובה עד הקנין ולא השמיע כלל אם צד שלא לקנות ומוטב הי' להראות אז ולא סגנון בתר דעבדין מתמלכין. וגם אם ידע שהמוכר יפליג משם עם הממון תיכף. מ"מ י"ל דלא פלוג חז"ל בכך ותמיד השיעור מהקנין והלאה: