סעי' ב' (למקפה כו' שכולו יפה) מלח שקורין טאלפין. טענה מום ע"י שהוא רך מלהתקיים. י"ל דהו"ל כאמר למקפה בעינא כי מוכר בפרוטרוט צריך להשהות. וצ"ל הבחנה לפי דרך התגרים היטב: אם הלוקח אומר ספק שהי' המום קודם שקנה. ואומר שהמום הוא אולי ע"י שהמקח הוא קודם גמר מלאכתו לא שייך בכך חזקה. והמוציא מחבירו עליו הראי' והו"ל איני יודע אם נתחייבתי: וגם אם הוא בסגנון איני יודע אם פרעתיך לפימ"ש הט"ז ז"ל במטבע מזויפת מ"מ י"ל דהו"ל לא הו"ל למידע במה שהי' בסגנון המקח כשהי' ביד המוכר. והי' כן לפני במלח שהי' לח ורך כנ"ל וספק אולי נתרכך אחר שקנה הלוקח בהיות המלח בדרך בשלג וכפור. וספק אולי קודם ייבוש המלח אצל האש ליקח משם:

סעי' ט' (וקודם שהגיע שם הוזל ע' בטור) מ"ש בטור סי' ר"ל בשם ר"ח והרמ"ה ז"ל שכשלא נתן מעות כיון שגילה דעתו שמוליך היין למקום יוקר חוזר בו אין ללמוד מזה כשהי' ייקור בשכר הולכת היין ע"י דרכים שנתקלקלו אח"כ. או שאי אפשר בשום אופן להוליך ואפושי פלוגתא לא מפשינין ואולי כ"ע מודים שכיון שבמטלטלים לא מהני גלוי דעתא כבסי' ר"ז. עי"ז לא מהני מה שגילה דעתו אז שקונה להוליך וצלע"ע: לפימ"ש בשערי אפרים ז"ל שמוחזק יכול לומר קים לי כסברת הרמ"ה ז"ל שבטור סי' ר"ל שבמטלטלין מועיל ג"כ גלוי דעת שייך לומר שיהי' חשבון שתות אונאה כפי מקום שגילה אליו דעתו כשקנה שעל מנת להוליך לשם קונה. ואולי י"ל שאם הי' הגלוי דעת מהמוכר. רק המוכר ידו על העליונה כנ"ל ואם הלוקח גילה דעתו. רק הלוקח יד על העליונה כנ"ל. ומסברא י"ל דלגבי אונאה לא שייך גלוי דעת. דאם לא כן הרי כל קונה על מנת למכור דעתו רק להרויח דאם לא כן זבין וזבין כו' שו"ט כו' ומכל שכן שידוע לכ"ע שאינו קונה על מנת להפסיד משהו. ומדוע לא יובטל המקח על ידי אונאה משהו בקונה על מנת למכור וגילה דעתו כן ולא מצאנו מי שיאמר כן להלכה. וי"ל שרק במוכר מה שאינו עומד למכור מהני גלוי דעת. או לגבי מהות מדרגת המקח במעלת הדרגה. מה שאין כן הפסד וריוח מקבלים על עצמם הספק כל מוכר וקונה. ועל ידי זה י"ל דלכ"ע אין לך אלא מקומו ושעתו ולא מהני גלוי דעתי' להוליך דוקא. וצלע"ע היטב: