סעיף א (אין נזקקין אלא לתובע) אני נהוג כשב' תובעים כאו"א זמ"ז וצריכים כאו"א לישבע וליפטר שישבע תחלה הנתבע תחלה דהיינו כשתחלת התביעה הי' מן ראובן לשמעון ישבע שמעון תחלה גם אם תביעות שמעון הם רבות וגדולות יותר מתביעות ראובן אם לא כשראובן לבדו יש עליו שבועה דאורייתא שאז ישבע ראובן תחלה משא"כ כששניהם דאורייתא או דרבנן. וגם שבעזה"י לא הי' ע"י שום שבועה כי אם פעם א' או ב"פ ע"פ איזה אונס וטרדא שהי' עלי מ"מ כיון שהפשרה היא כפי משקל הדתוה"ק בלי נטי' יש נפקא מינה גדולה מי הנשבע תחלה שעליו מוטל לפשר ביותר ממון. וגם שלא ראיתי עד כה מי שיפרש כן מ"ש. חז"ל נזקקין לתובע תחלה לומר שהכוונה שהתובע תחלה נזקקין לו תחלה מ"מ אין מזה פירכא כי שם אמרו דכשזילי נכסי' אין נזקקין ובכה"ג נראה שנזקקין לתובע תחלה גם כדזיילי נכסי' לזה לא כתבו לפרש כן והדין הנ"ל דין אמת מסברא נכונה א"צ לראי'. והי' אפשר לפרש בזה ג"כ גדר זילי נכסי' שהוא במציאות כשזה מוכרח למכור נכסיו ולא זה וכעת לא ראיתי מי שיפרש כן בבחי' נזקקין לתובע תחלה ואין לפני ספה"ק יש"ש ז"ל ב"ק שכ' בו פירושים הרבה בזה כמ"ש הש"כ ז"ל בשמו בסי' כ"ד. אך אין ספק שנכון כן מסברא גם אם [אין] זה המכוון בבחי' נזקקין לתובע תחלה כ"ה ממילא מצד דין שבא ראשון הקדימהו ואמרו חז"ל על זה פשיטא כו' וכשם שנזקקין לפסוק להבא ראשון כן יש להקדים קיום הפס"ד בזה כיון שחלה שבועה זו מקודם מצד הפס"ד שהי' מוכרח שיוקדם ולפי סוגיא דעלמא בפשרות עבור שבועות יש בזה ריוח להתובע תחלה אך כיון שהי' זריז הוא נשכר בזה. וממ"ש חז"ל מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו שמא כו' אין סתירה משם ע"ש כי גם באופן שהי' זה הנתבע תחלה עכ"ז יש להשביע תחלה לחבירו שהפקדון אצלו גם לפמ"ש הטעם בשמא יוציא הפקדון שהוא להחקיק מן חשש חילול השם ח"ו הנה פשיטא שאין מועיל מה שזה שאין הפקדון אצלו רוצה דוקא ברצנו הטוב לישבע תחלה שבזה ל"ש הטעם מצד דין שבא ראשון כו' כי בזה מהני מחילה של הבא ראשון אם ברצונו הטוב אומר להקדים את הבא אחריו כיון שסדר זה איננו רק מצד דרך שלום ומשום טובת הבא ראשון משא"כ מטעם שמא יוציא הפיקדון שהוא מצד שמירה לכבוד שמים שלא יהי' ח"ו דררא דלא תשא ע"י דמיון בדעתו בטעות בהחלט נשבע תחלה זה שהפקדון אצלו גם אם הי' הוא התובע תחלה וגם אם שכנגדו רוצה לישבע תחלה: