(עש"ך סקי"ד) בסי' רס"ז יישב הש"כ ז"ל קושיות היש"ש ז"ל על הסוברים שומר אבידה שומר שכר ע"ש. וי"ל עוד דגבי מודר הנאה ואינך דשם. יכול המשיב האבידה לקבל על עצמו שגם שיהי' פטור מהפרוטה בשעה שיהי' עוסק במצוה מ"מ יתן הפרוטה ההיא לעני ההוא או שיהדר אחר עני אחר ויתן לו נמצא שלא יהי' לו שום הנאה ע"י השבת האבידה שפשיטא דל"ש בזה הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. ופשיטא שנכון להחמיר ע"ע כך משא"כ לגבי שיהי' שומר שכר כל שבידו לפטור א"ע מליתן פרוטה לעני כבר נעשה עי"ז שומר שכר ואין מועיל מה שיתן מ"מ וצלע"ע:

סעי' כה (ינתנו למוצא) מה שכשמוכר אבידה שאוכלת ואינה עושה נותנים הממון לידו וחייב באונסים י"ל שהוא מצד תק"ח שיזדרז המוצא ועי"ז אין חוששין אולי בעל האבידה לא ניחא לי' והרי יש מפקידין מעות צרורים ואסור להשתמש בהם. ואולי שייך בכך כעין חזקה דהו"ל כמו זה נהנה וזה לא חסר. ובטל דעת המפקיד ובודאי ניחא לי' שישתמש המוצא בהמון ובפרט שאין מוטל על מי להטפל בשלו ובנפקד שמוכר להציל מהפסד י"ל שמוטב שלא יותן הממון לידו כלל כי אולי יש ביניהם איזה הכחשה אודות שכר מזון הבהמה מה שאין כן כשהוציא הוצאות על מזון בהמה שמצא שי"ל שבכך שייך תקנת חז"ל המוצא אבידה לא ישבע וגם שמכירת בהמת הפקדון גם כן בדרך השבת אבידה מ"מ הרי מוכר על פי ג' והוא אינו בגדר מוצא מציאה. ובפרט להנ"ל שאולי מה שמוכר מציאה משתמש בהממון הוא מצד תקנת חז"ל למשיבי אבידה שי"ל שבכך לא שייך תקנה וחוששין אולי לא ניחא להמפקיד שישתמש מי בממונו והחשש בכך אינו קפידא בעלמא כי ממון שמטילים בעסקים עבודי לאישתמוטי מלשוב כ"כ בעין והוא בגדר כל אגב גביא בעיא ויכול להגיע אל גדר קשה גזל הנאכל: ולמכור בהקפה בין אבידה בין פקדון אם אין קונה במזומנים במקח ההוא צ"ל הבחנה ברורה שבטוח כל כך עד שאין הפחת שבמזומנים ראוי בכך: