סעי' א' (חיב להעיד) אם לא יגיד כו'. לגבי שומא אומדנא י"ל דל"ש חשש על המניעה כי מ"מ בוחרים אם ברור כיום אמור וגם דכתיב או ידע. מ"מ אומדנא אינה כיום ועי"ז הולכים אחר רוב דעות כנגד ב' ויותר. וקודם הבחנה במהות הו"ל בכלל מש"א בפירוש שאין מוטל לראות ולהעיד וממילא במה שהעדות מועיל רק מצד הנהוג כמו בקטטות כיון דבעצם אינו עד כשר רק כשילך ויעיד יסמכו עליו י"ל שאין מוטל לילך להעיד. ומ"מ מסברא מוטל כיון דיודע עתה:

סעיף יג (שאחר שראה הכתב נזכר) גם שעדים צריכים לזכור העדות ולא להעיד או לחתום שטר ע"י שידוע להם שהרשום אצלם הוא אמת רק צ"ל שהכתב גורם הזכרה להם גוף העובדא. מ"מ בפשרנים קיל בכך שכיון שעפ"י ק"ס מה שאומרים קיים בלי שנוי רק שמ"מ כיון שקבעו פעם א' לפני הצדדים היאך יהי' הפשר. אין עוד לשנות מכפי מה שאמרו אין עוד חשש מכיון שיודעים ודאי וזוכרים שהרשום אצלם הוא מה שקבעו לפני הצדדים הפשר. עי"ז הו"ל כזוכרים פרטיות הפשר שאמרו שהרי אם הרשום בטל יכולים לקבוע. פשר עתה גם יש קולא לעדים ע"י שהחייב מניח סתם ח"י בידם לכתוב השטר בעדים וגם בח"י החייב. שעי"ז הו"ל כשליש שהימני' ומצד נאמנות הרי ידוע להם שבהרשום אין נטי' מכפי האמת. ואולי עי"ז יש ג"כ קולא אודות מה שהעדים צ"ל יכולים לקרות השטר ולהבין בפרטות. שע"י ח"י החייב הנהוג על ידי מתחייב א"ע כפי מה שיכתבו העדים השטר: