סעי' ג' (אם לא הי' רגיל להתגדל פסידא דבעל הבהמ') אחד שכר בעל עגלות להולכות יי"ש למקום ידוע והי' מדובר שגם כשיומכר קודם מקום ההוא ישלם להם כאלו הוליכו עד מקום ההוא. וכמה פרסאות קודם מקום ההוא נתהוה מלחמה שם והי' פחד להוליך ושליח בעל היי"ש שנסע עם העגלונים צוה להניח היי"ש שם קודם מקום המלחמה. נראה שכיון שהיא מידי ששניהם לא הו"ל למידע לאסוקי דעתן על אונס כמה כיון שבתחילת הנסיעה לא נשמע כאן שום מלחמה במדינה זו. אם כן הו"ל פסידא של השכיר. ואין ללמוד מלשון השטר. ממכירה לגבי אונס כזה. כי אלו יופחת להם על ידי מכירה באמצע הדרך קרובה פסידתם. ועל ידי תנאי כנ"ל לא ימהר למכור וישתכרו יותר. מה שאין כן לגבי פסידא שעל ידי אונס שלא אסיקו אדעתן נראה שידם על התחתונה. אך אם הי' לשון השטר שישלם גם אם יפורק היי"ש באמצע באיזה אופן שיהי' נראה שאין לחלק. ואם כ' רק לשון יפורק ולא כ' לשון יהי' מאיזה אופן שיהי' ספק וצלע"ע:

אך במי ששלח רק שליחו שישכור עגלונים כנהוג. והמנהג דעגלונים שמעם בני ישראל הוא להתנות כנ"ל מצד מכירה. והטעין היי"ש על עגלות ששכר שלוחו ולא ראה הכתב שעשה שלוחו עמהם. בזה נראה שגם כשכתוב בשטר לשון יהי' מאיזה אופן שיהיה. מכל מקום כיון שרק מצד דמנהג השכירות מוטל עליו עבור כל הדרך. והמנהג ידוע שהוא רק מצד מכירה וכנ"ל. פטור בעל היי"ש. אך במה שמוטל על העגלונים להביא הכלים בחזרה. נראה שזה מוטל עליהם. גם שא"צ לנסוע ביחוד כמה פרסאות אל מקום הכלים כדי להשיבם. ואפשר לנכות כפי שווי שאפשר לשכור משם עגלונים להביאם שהוא בזול מצד ששם דרך כבושה שיש מצוי שם עגלות רקנים שהולכין בלא"ה שאפשר לשכרם או מצד מצד שהעגלות שמשם לכאן נקל להם להוליך מכאן סחורה לשם להשתכר בה. אך על כל פנים אין טענה שיהי' אונס הנ"ל בזה על בעל היי"ש. וכ"ה גם כשהעגלונים מוחזקים הא דקיימא לן סס"י ש"י. כל מידי דשניהם לא ידעי גם כן פסידא דבעל הבהמה משום דהמוציא מחבירו עליו הראי'. נראה שכ"ה גם כן בעניני מקחים שבין אנשי' להעמיד תבואה למקום פ' לזמן פ' ואירע אונס. ומ"ש שם בסמ"ע טעם בזה משום דהו"ל לאתנויי אין זה רק לגבי מידי דשניהם ידעו דנקיט שם. מה שאין כן לגבי מילי דשניהם לא ידעו לא שייך כן רק הטעם משום המוציא מחברו עליו הרחי' וגם שכתוב לגבי מזונות דהבהמה שצריך לשלם בעל הבהמה להשוכר. מכל מקום לא שייך בזה דין מוחזק כי הכוונה בהממע"ה שבכאן הוא רק במה שאנו דנין על השכירות אם חל בזה הוא דמוקמינן את השוכר בחזקת פטור מזה השכירות ונטילת הממון נגרר אח"כ ממילא אחר השכירות. ולזה בכבר נתן לו שכרו גם כן פסידא דבעל הבהמה בזה. ונראה שכ"ה במוכר היום דנו לפני במוכר לחברו תבואה שקנה משר שיש בידו מכתב מהשר. שישיג תבואתו למקום פ' ומכר זה הזכות לגמרי לחברו שהתבוא' שתוצג מהשר יהי' שייך לו והמוכר אומר שהי' לו ת"כ עם השר. מלבד מה שנתן לו מעות ות"כ הוא סטומתא וקנה לכ"ע מה שאין כן כסף יש דיעות אם ישראל קונה בו מנכרי. ואמרו שניהם שהמכר חל תיכוף בהחלט ביניהם. והתבואה הייתה מסויימת בפני עצמה מוכנת אצל השרן וגם שלא אסקו כלל אדעתייהו אם יארע אונס שריפה על התבואה אצל השר. על כל זה לפי משמעות דבריהם הי' הקנין תיכוף בהחלט. ובהצגת התבואה אירע אונס על ידי המלחמות ופרקוה בחצי הדרך ולא הוליך השר יותר. והוא כבר קיבל כל המעות. לכאורה כיון שקנה לוקח שני תיכף ומעותיו ישנם גם כן ביד לוקח ראשון. והי' באופן ששניהם לא ידעו לאתנויי בכזה. י"ל אונסא רחמנא פטרי' ללוקח ראשון. ולא שייך בזה המוציא מחברו עליו הראי' לומר שהמכר בטל כיון שהמכר הי' בהחלט מקום. אך כיון שהצגת התבואה ממקום השר לא הי' חל עלי' קנין מהשר שהוא דבר שאין בו ממש ולא חל רק בדרך חיוב והמכירה איננה כי אם באופן שיקוים תנאי ההצגה. ולוקח ראשון מכר לשני זכות שלו שמהשר ועל זה הזכות של חיוב ההצגה לא חל קנין ואם הי' לו כתוב מהשר בדרך חיוב בתוקף. הי' יכול להקנות זכות זה להשני על ידי כתיבה ומסירה לא זולת. וכיון שאין הקנאה הרי זה כתנאי ועל ידי אונס בההצגה אם נתחייב הלוקח. והרי זה כמטיל חיוב על זה על ידי אונסו של זה. ולכ"ע אין תועלת בטענת אונס רק לפטור את עצמו ולא להטיל חיוב על חברו והדר הו"ל בזה כללא דבמידי דשניהם לא ידעו. פסידא דהבא להטיל בזה שכירות או הקנאה וכנ"ל. ואין תועלת במה שביד לוקח ראשון יש מעות של לוקח שני. כיון שאנו דנין רק אם המכירה נשארה בתוקף. ומה שחיסר השר מההצגה גם כן חיסר שלא כנכון שהרי גם נגדו המקח הי' בתנאי ההצגה למקום פ' וכנ"ל. ובהולכה הנ"ל הי' גשם שוטף ועל ידי זה נתלחלחה התבואה. נראה שאין פסידא שעי"ז מוטלת על הלוקח ראשון. כיון שהוליך כמנהג מקומות אלו בכסוי תבן ושק לבד. וגם הי' הגשם שוטף רק בזמן הולכת התבואה בחנם ע"י האונס בדרך השבה למקומה הראשון מכל מקום כיון שעכשיו תוצג התבואה למקום שהי' המדובר ביניהם וחלה המכירה למפרע אם כן האונס שאירע ביני ביני אינו מחייב את הלוקח ראשון במאומה וגם שהראה לו דוגמא שמוכר לו תבואה כזו והייתה אז יבישה בלי קלקול. מ"מ אין הלחלוח שע"י הגשם מפקיע המכירה כיון שהוליך תבואה כזו. דהו"ל ללוקח לאתנויי שאם ירד הגשם עלי' ותשתנה עי"ז לא עליו יהי' מוטל הגשם במה שיגרום פחת. והרי הי' המדובר ביניהם שכפי דוגמא שניתנה מהשר היא המכירה על מה שיציג השר. ולא הי' מוטל לאתנויי ללוקח ראשון בזה שלחלוח שע"י גשם בדרך לא יהי' מוטל עליו. כיון שכ"ה ממילא שהדוגמא הוראה כמו שהיא במקום השר וידוע מנהג הולכת תבואה במקומות אלו שהגשם מלחלחם. גם קודם שקנה לוקח ראשון מהשר דיבר בזה גם לוקח שני. ואמר ששר רוצה ממנו בעד מדה כ"ח זהו'. וימכרנה להשני כשיתן ריוח זהב וחצי על מדה. ואח"כ נסע אל השר וקנה ממנו כל מדה בכ"ז זה"ו ומכרה אח"כ ללוקח שני בסך כ"ט זה"ו וחצי כל מדה ולא פירש אז בכמה קנה מהשר. ולא תלה מכירתו בסך שקנה הוא מהשר. נראה שבזה לא שייך כלל שום סברא שתהי' המכירה תלוי' במה שנתן לוקח ראשון ולא שייך בזה גם גלוי מלתא. והלוקח שני הודה בעצמו לפני עד אחד שלא קנה על פי נאמנות דלוקח ראשון בכמה קנה הוא ואין לו עסק בזה. והוא לא ידע שיש בזה נפקא מינה לענין אונאה אשר הקונה באמנה אין לו אונאה. רק אמר כן לפי תומו פשיטא דלא שייך בזה גלוי דעתא שגם אם ניתנה תבואה זו במתנה לזה המוכר ללוקח שני. יתן הוא כפי שנראה בעיניו ליתן בשווי' (בקצות החושן כתב להשיג על החו"י ז"ל אודות גלוי דעתא בשכירות סוס לכמה ימים. וכ' שמועיל שאין זה כתנאי רק כגבול המכר. ולענ"ד צע"ע בזה כי מה שאפשר להמדובר השני בכל יום בכך וכך לחול בלי גלוי דעתא דתחלה. וכן דרך התגרים אין לצרף גלוי דעתא מה שלא הי' באותו מעמד ולא באותו יום כלל. מה שאין כן גבול סיום המכר או השכירות מה דלא סגי בלאו הכי לעשות איזה גבול עד היכן חל. ודרך התגרים לפרש בשעת המכר גבול בזה. כבהמשל שתפס שם בקצוה"מ ע"ש בזה שפיר מצרפינן גלוי דעתא שלפני כמה ימים כיון דחזינין ודאי שסמכו את עצמם רק על מדובר ההוא מדלא נתנו גבול אחר. וכנראה שרק כשרוב נותנים גבול במפורש בזה. יש גם כן די להכריע עי"ז לצרף מה שהי' מדובר ביניהם בתחלה (בה' שכירות פועלים השיג הקצוה"ח על התה"ד מהא דלא אמרינן כיון ששוכרים בג' והוא יהיב ד' גלי דעתי' להשכים ולהעריב ע"ש. וכנראה שכוונת התה"ד ז"ל היא מצד שלא הי' בזה מנהג קבוע ולזה כ' שם דמחשבינן המנהג לרוב. ואולי הי' גם כן ידוע שיש שוכרים ונותנים דבר מסוים כדי שלא יהי' מוטל עליהם הוצאות הדרך של השליח ונקיט רק רוב מה שאין כן בש"ס מיירי במנהג קבוע לכל. גם י"ל שלעולם גם במנהגא מכריעין ע"י הדמים כיון שיש בזה שנוי ממנהגא בדטפי לי' באגרי' ומ"ש חז"ל בש"ס. העיקר בזה מצד מה דסיימו שם דלהכי טפי לי' אאגרי' כי היכא דליעבד עבידתא שפירתא ובנדון השליחות שבתה"ד שם לא הי' שייך שום עבידתא שפירתא וצלע"ע) כן נראה להמליץ בעד החו"י ז"ל ומ"ש שם עוד אודות קרקע אינה נגזלת יש להמליץ שעיקר כוונת החו"י ז"ל ספינה. ומה דנקיט גם בית אולי הרי זה מצד שי"א שתלוש ולבסוף חברו כבית כתלוש הוא. והקצוה"ח גופי' בסי' של"ט כ' לחוש לזה בדאורייתא וכל שכן לגבי להוציא ממון ממוחזק דלא מהני גם רובא (בסי' של"ג הקצוה"ח על החו"י ז"ל דכיון דתפילה של החזן דרבנן. שייך בזה עבדי הם כו' אין זה דומה כלל להא שמותר ליטול על זה שכר כי התירתה התוה"ק שכר במילי דרבנן. ועל כל זה הוא עבדות השי"ת במעלה עליונה כיון שחביבין דברי סופרים מיינה של תוה"ק וגם מלמד י"ל שהוא מצד שכר שימור. אך מ"מ י"ל שכיון שגם פיסוק הטעמים וגם גוף הלימוד בתוה"ק יכול הוא ללמוד בלי הנערים גם יכול הוא ללמוד עם נערים אחרים שייך בזה עבדי כו' ולפי"ז כ"ה בחזן ג"כ שיוכל להתפלל חזרות התפילות בציבור אחר וצלע"ע) ולפעמים צריך למכור גם בהיזק מהקרן. ובנדון זה גופי' הוצרך לוקח ראשון להשלים מה שחיסר לו השר בההצגה וכנ"ל והי' ספק אם הי' שנוי מהדוגמא ואודות הגשם הנ"ל והי' בזה עסק קב"ח. ועכ"ז עשינו פשרה ביניהם בכל זה בק"ס ברצונם: אחד השכיר פאחט דבשר כשר הנהוג פה לבן כפר אחד על שנה בסך גדול מצד שהכפר הוא אצל דרך הרבים שהרבה סוחרים עוברים ושבים שם מירידים ובאמצע השנה קבע הבן כפר דירתו בעיר. וקבעו דירתם בהכפר אחרים והשכיר להם הפאחט שלהם מד' חדשים שעד כלות בסך מסוים בזול מכפי ערך השכירות ואמר הא' שבד' חדשים הללו שמעכשיו עד סוף המשך שוה הפאחט כפי שקצב בשכירות עבור חצי שנה כי בזמנים דד' חדשים הללו יש הי"ט דתשרי והרבה ירידים. ולזה לא שילם הא' כי אם עבור חצי שנה. ואמר שבאם יהי' שייך לו הפאחט מהקובעים דירה שם עכשיו עד סוף השנה ישלם בשלימות ורוצה הפאחטר לחזור בו ממה שהשכיר להדרים עכשיו שם ועשינו פשרה כי הו"ל כההיא דסי' ש"י. דהיכא דשניהם ידעו שאפשר להתחדש שנוי או אונס פסידא דמשכיר כי הו"ל לאתנויי והמוציא מחברו עליו הראי' וכ"ה בזה אם היו הדרים עכשיו עשירים גדולים והי' רוצה הא' להמשיך השכירות עליהם והמשכיר לא הי' רוצה הי' השוכר הממע"ה ואם המשכיר הי' רוצה להטיל עליו כל השנה והא' לא הי' רוצה לא הי' המשכיר יכול לכופו. וגם אם הי' מוחזק מצד אחר. מ"מ כיון דהו"ל לכל אחד מהם לאתנויי לגבי אם ירצה הוא להוציא ולא התנה כבר לא חל שכירות זה כלל אאופן להוציא בעניני ספיקות. ומצד גלוי דעתא שמצד לפי ערך שכירות הי' התחלת הקצבה בעת השכירות עם הב'. צ"ע אם זה הוי אומדנא דמוכח ובמטלטל לא מהני גלוי דעתא כשאינו אומדנא דמוכח וצ"ע בזה. לזאת עשינו פשרה: