ס"ב בהגה (התחלה גם לשנה שני') פועל שהי' שכיר על זמן באופן שלא הי' יכול לחזור בו. ובאמצע המשך הי' לו מדובר שיהי' עוד שנה אחר זמן ההוא ועי"ז לא שכר פועל אחר שהי' אז והו"ל כדבר אבד נראה שאין זה כשכירות שחייב בו בדבר אבד רק כגורם בעלמא שהרי בתוך משך זמן הראשון לא חל שכירות על זמן שאח"כ על ידי דיבור כי פעולתו אין ממנה משמעות הכרע על שכירות דלהבא. ואלו הי' עושים איזה פעולה כדי להמשיך על ידי' השכירות הי' חל השכירות שאחר כך ואין זה כשוכר בית בתוך משך שהי' מושכר לאחר. כי בעברי לא שייך גופו קנוי בשכירות. מה שאין כן בבית. אך כשלא הי' רק דברים בעלמא. נראה שאין שכירות בזה כלל:

סעי' ג' (בחצי יום חוזר) פועל החוזר בו באמצע זמנו. ואחר כך אומר שחוזר מחזרתו והבעל הבית אומר כשרציתי לא כו'. י"ל שעל כל פנים מתרה בבדה"צ שהחזרה מפקעת השכירות לגמרי ולא יוכל לחזור עוד. ואולי גם ע"י התראה בפני עדים די. וכיון דלא איברי סהדי אלא לשקרא מועלת התראה גם בינו לבין עצמו כשמודה שהתרה. וביותר אם צריך לשכור אחר במקומו כי עסקו צריך פועל הרי מועלת ההתראה גם בינו לבין עצמו כנ"ל. ואם אינו נחוץ לאחר אולי יכול הפועל לומר שבטל מצד ספק עד שיכריע דעתו אם לבטל השכירות וצלעע"כ היטב: פועל שהבעל הבית מלבישו כשחוזר בו ומוטל להחזיר מלבושים אולי שייך בכך קדימה שיוכל לשלם עבור המלבושים וביותר אם ידוע שיומכרו. אך אם הבעה"ב יקח תיכף פועל אחר ומצטרכים המלבושים אליו אין צד קדימה ומחזיר להבעה"ב המלבושים: פועל יכול לחזור בו בחצי יום הו"ל אז סוף השכירות וצריך לשלם לו אז ואם הי' מדובר ביניהם לשלם בכמה זמני פרעון. מ"מ אם הו"ל כזמן פרעון האחרון בסוף משך השכירות. אך אם הי' המדובר ביניהם לשלם אחר חודש אחר סוף משך השכירות י"ל לדייק בהלשון שאם אמרו חודש אחר סוף השכירות. כשחוזר בו בחצי השנה משלם אחר חודש אחר חצי השנה כי אז הו"ל כסוף השנה ואם אמרו שישלם אחר י"ג חדשים מהיום. אולי גם כשחוזר בו צריך להמתין לו י"ג חדשים מיום ששכרו כי אולי אין לו ממון בריוח להשכירות עד י"ג חדשים:

(עקצוה"ח סק"ז) הקצוה"ח נ"י כתב בהלכות שכירות פועלים. על מ"ש החו"י ז"ל שבשכירות מלמד שייך ולא עבדים לזולת השי"ת כיון שלכך מלמד מקבל שכר משום שמירה ופיסוק טעמים אינו עבדות דהשי"ת. וכתב הוא שגם שעל ידי שהוא מדרבנן מותר לקבל שכר מכל מקום הוא עבדות דהשי"ת. ואין לפני כעת שו"ת חו"י ז"ל לעיין בו ולפום רהיטא מצד שמירה פשיטא שאין פתחון פה על מ"ש החו"י ז"ל ובזה שייך ודאי לכ"ע ולא עבדים כו' אך גם בשכר פיסוק טעמים אולי כוונתו מצד שכיון שלא הטילו חז"ל לעשות בחנם לזולתו. ממילא מה שעושה כן לזולתו אינו מצד עבדות השי"ת יכול הוא לעסוק בפיסוק טעמים ודכוותי' בינו לבין עצמו וכמ"ש הקצוה"ח נ"י. ולכך יכול לחזור בו מללמוד עם בן חברו. מה שאין כן בחזן שכיון שכשאומרים הציבור לאחד שיעבור לפני התיבה אחז"ל שאחר שאמרו לו ב' פעמים אם אינו חזן קבוע. ולקבוע כיון שאמרו לו פעם אחת. אינו רשאי למנוע את עצמו מלירד לפני התיבה כדקיימא לן הלכה ברורה ואולי כ"ה מהתוה"ק כיון שאחר תקנת חז"ל בהתפילות הקבועות יש בזה משום כבוד שמים וכבוד צבור שכבוד שמים בודאי מצוה מהתוה"ק. וכבוד הבריות גם כן דוחה מצות לא תעשה דאורייתא ואמרו חז"ל [בפתיחת מדרש איכה על מש"ה כי יגעת כו' קום צלי את לעי. ודברי קבלה חמורים כדברי תוה"ק. וגם אם מה שאין רשאי למנוע את עצמו מלעבור לפני התיבה הוא רק מדרבנן. מכל מקום כיון שמה שיורד לפני התיבה הוא מצד תקנת חז"ל ואינו רשאי למנוע את עצמו. הרי זה עבדות השי"ת מצד מצוות לא תסור. ולא שייך בזה משום ולא עבדים כו' וכן בהניגונים הנהוגים שייך משום כבד ה' מגרונך. וידוע מה שאמרו חז"ל בנבות ז"ל. ובפרט בניגונים הקבועים שהציבור מתנגדים ומוחים על שנוי בהם. שממילא בכלל מה שמוטל עליו לעבור לפני התיבה. והוא רגיל בהניגונים ההם הרי גם על הניגונים לא שייך ולא עבדים כו' וצלע"ע היטב:

סעי' ד (שמין לו מה שעשה) פועל יכול לחזור בו בחצי יום. כשטוען השוכר שמלאכתו שעד כה אינה שוה כהמזונות שנתן לו. אתמול הי' כן לפני בין חייט מפה שהי' אצלו נער יודי כמה שבועות. והפועל חוזר בו שאומר שמכהו ואומר השוכר שאלו הי' אצלו כל השנה הי' למד המלאכה. והי' שוה כמו שהי' המדובר. וכעת אין מלאכתו שוה כ"כ אי אפשר להוציא ממון מהמוחזק כיון שכשחוזר בו שמין מה שעשה וכשאין לברר שומת מה שעשה יכול לומר שגם אם למחר תכף יהי' שוה מלאכתו קודם לימוד. מכל מקום עד עתה הי' הפועל מתרשל וכדי להראות השווי הוא מזדרז כן יכול לטעון ועל ידי לימוד הי' מלאכתו שוה גם בלא זריזות כ"כ. ואם הפועל מזכירו שעשה כ"כ והמלאכה שהגיעה לבית השוכר עשה כדרך הפועלים והשוכר טוען שזמן שהי' אצלו אין כ"כ מלאכה מצוי' כבזמנים אחרים מהשנה. אולי שייך שומא בזה בין מבינים להבחין כפי סדר הנשה כסגנון שהי' בשעת שכירות וצלע"ע היטב:

סעי' ה בהגה (משרתת) משרתת הייתה בבית בעה"ב רבע שנה. והלכה ממנו ולא שילם לה. ואחר שני שנים ויותר שכרה שתשלים אצלו ג' רבע שנה וישלם לה עבור שנה. ותחלה הי' בזול ולא נודע אם הי' אז דבר האבוד. וגם עכשיו לא נודע והיא מוחזקת והלכה ממנו אחר חודש מהשכירות השני על ידי מה שהיא מוחזקת צריך לשלם לה עבור החודש לפי ערך כיון שאין ידוע שנתיקר מה דלהבא עכשיו. אך רבע שנה דכבר נראה שאינו נחשב רק לפי הסכום שהי' ביניהם בשכירות הראשון לפי הערך כיון שהיא מוחזקת ואולי אינו דבר האבוד ואין יוקר על ההשלמה לשנה לא אז ולא עכשיו. ולומר שעכשיו הי' כוונתו שיהי' השכירות מהרבע שנה דכבר. גם כן לפי ערך של השכירות של עכשיו. אין זה סברא כלל. וגם על ידי מה שמוחזקת אין לחשוב הרבע שנה דכבר רק לפי ערך שכירות דאז: משרתת גם שהתחילה אינו קנין להשכירות גם שבסעי' ב' כ' דהתחלה הו"ל קנין בשכירת מכל מקום כיון דאין ידוע כמה פרטיות השירות בבית ההוא על ידי זה ימים הראשונים הם בסגנון נסיון העבדות להפועל. ומכל מקום כל הימים מן הראשון והלאה הכל בחשבון השנה וכ"ה במשרתים. רק כשיש מנהג ידוע להוסיף ימים לנסיוני קיים כן היטב:

שם (מלמדים דינן כשאר פועלים) גם שהמנהג שעד ר"ח אייר או מר חשוון יש חזרה בין הבעה"ב למלמדים כי לא הותחל השכירות עד אז. מכל מקום כשהי' ביניהם תקיעת כף כנהוג בין שהי' בתורת ברית בין בתורת מקח. גם אם מתורת ברית הי' שייך בזה התרה לי"א על כל זה י"ל שהוא גם כן גלוי מלתא שיותחל מאז השכירות לבלי חזרה. אך מכל מקום כיון שהמנהג שההתחלה היא מר"ח. גם הת"כ הוא על שיותחל השכירות ביניהם מר"ח. אולם מצד מקח נראה שמועיל היטב. כמו שהנהוג דהשכירות של מלמד בעיר אינו קבוע כ"כ עד ר"ח אייר או מר חשוון כ"ה לגבי ריש דוכנא ובכפר י"ל שהשכירות קיים קודם ג"כ:

שם (ספר או חצי ספר) משמעות לשון ההגה בש"ע ה"ק קצת שללמוד ספר או חצי גם שקצבו זמן הו"ל קבלן. ומשמעות שכן נוטה לשון הג"א ז"ל. ולשון הגמי"י ע"ה אין בו צד הכרע. ולהלכה צלע"ע כעת:

שם (שוכר עליהם) אם אז הדרך מקולקל וכשימתין יהי' בזול י"ל דאין צריך להמתין ובפרט שהסחורה יש בה חשש הפסד ובמכירת סחורה בחוה"מ כ' דהו"ל מעין דבר האבוד. ובש"כ ז"ל כ' שיש פלוגתא כשהי' ייקור על ידי שהמתין. ומכל מקום ישכור כדרך התגרים בלא בזבוז. ואולי ההבחנה אם בזבוז שייך בזה שיעור שתות גם שהוא שכר אדם כי מכל מקום דרך התגרים שלא לדקדק בשיעור זה רק גזירת הכתוב דאדם לא שייך בו הלכות אונאה. ואולי כשהתגרים אומרים שלא בזבז לא שייך קבלת חרם: משכיר את עצמו עם סוס שלו על שכירתו יכול לחזור בו. ואם חזרתו בזמן שהדרך מקולקל ואי אפשר לשכור אז פועלים גם אם הי' השכירות באופן מועיל שלא יועיל טענת אונס. מ"מ הרי אין בזמן חזרתו גדר דבר האבוד כיון שאין פועלים מצוים אז וגם אם הי' שוכר פועלים אחרים בתחלה לא הי' מוליכים לו וכל דבר האבד כנראה דהיינו כשעל ידי השכירות והחזרה אבד לו וכל שכן אם בשעת חזרה יכול לשכור אחרים וכשהי' אפשר לשכור נכריים או אולי גם על ידי שהי' יכול לשכור פועלים שעל ידי קנס הי' מוליכים בלא חזרה עי"ז הו"ל דבר האבד גם בזמן דרך מקולקל וצלעע"כ:

(עש"כ ס"ק כ"ה) הש"ך ע"ה בסי' של"ג כתב דאין לחלק בין הקדים שכרו אולי י"ל טעמי' דהרא"ש ע"ה. דכיון דאונס רחמנא פטרי' אי אפשר להוציא מהפועל כיון דעל ידי אונס לא הי' יכול לעשות הפעולה בזמן שהי' עליו השכירות. והמשמעות מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' הש"כ ז"ל שם איננו רק לגבי חזר וקיבלו סתם. ומ"מ אינו משמעות מכריע כי כמה גווני יש שהפועל עליו אונס ביטול מלאכה לסירוגין ופעולתו שלא בפני בעה"ב שיהי' משמעות שמוחל לו הביטול. ומסברא י"ל שגם כשאין יכול הפועל לחזור בו כגון בדבר האבוד. מכל מקום כשיפחות שכרו על ידי אונס הביטול יכול לומר שהשכר שפסק צריך לו למשך הזמן וחוזר בו ואולי ירויח יותר ויושלם לו הצטרכותו להזמן ואונסא הרי רחמנא פטרי' ולא יהי' מחסור להצטרכותו על ידי שכירות שלא הי' על אופן האונס. ועל ידי זה גם אי נימא שהשתיקה של בעה"ב אינה כמחילת הביטול גם אם חזר ועשה בפניו. מ"מ כשחזר ושלח אחריו וקיבלו בפירוש י"ל שהסתמיות דשניהם הוא על דעת הראשונה של כלל סך השכירות וגם אם יש פנים לנכות ופנים שלא יוחסר להפועל כנ"ל. שייך בכך ההלכה שבסי' רכ"ב שכשכל אחד ואחד גילה דעת רצונו ואחר כך התחיל אחד בהמקח הוא מסכים בכך לרצון חברו ואולי גם הש"כ ז"ל כוונתו רק כשבעה"ב מוחזק נגד הפועל אחר שהקדים לו שכרו. מה שאין כן אם הפועל מוחזק י"ל שהשלים מצד שהי' בטוח שלא יגורע לו מהצטרכותו כנ"ל: מ"ש [בס"ו בהגה] שבדבר האבוד של ממון משלם ההפסד. משמע דהיינו גם להוציא מהפועל וגם אין כלי אומנתו בידו ומ"מ צלע"ע אם כ"ה. גם הש"כ ז"ל פקפק קצת ואולי שייך בכך החילוקים דאודות גרמא:

סעי' ח' בהגה (על תנאי הראשון) בשכר לימוד הי' מקום לומר גם כן על דעת הראשונה כבחזן סי' של"ג וגם דלשם כשלא הי' סגנון שכירות לא שייך על דעת הראשונה הרי שם רק במנהגים אחרים מה שאין כן בראשונים משמע סתם כמפורש. מ"מ י"ל שרק בציבור כ"ה שמסתמא אין ירידה לכלל מעין לשון חז"ל אין חטאת ציבור מתה. וגם כן מעין אין עניות במקום עשירות. ומעלין בקודש מה שאין כן יחיד הכל כפי השג ידו לגבי נתינה כמ"פ כפי פחות שבערכין. ושכיח שבהמשך נעשה ירוד קצת גם לפעמים אינו מסוגל לגבי התלמיד אחר גידולו ונבחן אם הי' לתועלת משלם לו בעין יפה. גם לפעמים עם תלמיד גדול אין צריך כל כך השתדלות עי"ז י"ל המוציא מחברו עליו הראי' כשהי' סתם מאמר ביניהם שילמוד אצלו. וגם אם בסוף המשך הי' גלוי דעת שישלם כמו ששילם מקודם הרי לאשייך בכך הוכיח סופו על תחילתו וכבריש זבחים. ואז לא חל עליו המחייבות כי לא הי' אח"כ פעולה:

סעי' א' בהגה (כפי מה שנותנים אחרים) מסתמא הכוונה כמו פחות שבערכין שבהמלמדים שבעיר. ולא שייך כמו שנותנים או אם אינו מסוים בעיר שאין גרעון לו מסך מסוים ושהוא משונה מכל המלמדים וכל שכן אם גם השוכר לא ידע שהוא מקבל מכל תלמיד לא פחות מסך מסוים: אם המלמד אמר בסך כך והאב אמר בפחות. מכיון ששלח הנערים להמלמד מוטל עליו לשלם כמו שאמר המלמד. וכ"ה בשנים ששכרו ואחד מהם אמר שיתן פחות מלפי ערך ואחד אמר שיתנו לפי ערך מכיון ששלח הנערים להמלמד הו"ל כההיא דסי' רכ"ב. וכל שידע שהנערים הולכים לשם ולא מיחה הו"ל הסכמה למאמר שכנגדו אם לא שלא הי' בידו למחות בבניו או שאומר שאמר לבניו שיאמרו שאינו חוזר מרצונו וסבר שאמרו כן להמלמד והיינו בתחילת למודם שם:

(עסמ"ע סק"ט) אחד אמר לחברו אדבר לשלטון עבורך שירשה לבנך לישב בעיר בלי פחד גזירה של צבא מלחמה. ועבור זה גם שאני עושה יי"ש כפל ויותר. יותר ממך לא יוחשב בנינו אודות נתינה מיי"ש ששכרנו בשותפות ויכתבו חשבון רק עשיית יי"ש של זולתינו ועשו על זה תקיעת כף סטומתא. ואחר חודש נתבטלה גזירת הצבא. ואחר שישב בן הנ"ל בעיר הי' עליו פחד הנ"ל רק שהי' אז הגזירה משונה בתגבורת ומ"מ גם שלקחוהו לפי שעה הניחוהו על פי השר. מה שאין כן קודם שברח מהעיר שנטלו השר על מנת שלא להשיבו רק שברח. הנה מה שהניחוהו עביד בזה שליחותי' ודיבר לשלטון ומפחד לפי שעה קודם שנודע לשר אין על זה המדובר כלל. כי אין השר זקוק לזה עד שמודיעים לו בפרטות ומה שנתבטלה הגזירה הרי זה כההיא דסי' של"ה שליח באגרת שלומים לאחד ומצאו המשלח ע"ש בסמ"ע שבכה"ג מגיע לו כל השליחות. גם ששניהם לא הו"ל למידע. וגם שלעיל בסי' של"ד גבי שדה ואתא מיטרא או גדל הנהר. כתב הסמ"ע ז"ל מצד הו"ל למידע ע"ש. אולי החילוק מצד ששם לא עשה שום שליחות מה שאין כן בזה שעשה את שלו רק שלא נצטרך לשליחותו ואין גרעון להשליח עי"ז. גם אולי י"ל שעשיית יי"ש הוא השכרה ושכר על זה הוא הדיבור לשר וצלע"ע היטב: