סעיף א' (אלא בכתיבה ומסירה) אחד נתן בחשבון פרעון קוויטיש מאדון וחשבם בסך כפי המקח מיי"ש ודבש והשלים לחשבון במעות. ואח"כ קיבל השר בחשבון פחות מכפי חשבונם והנותן טוען שחבלו ע"ע בסך החשבון. והקוויטיש נכתבו על שם הנותן. נראה שגם שלא הי' כתיבה ומסירה להקנות מ"מ כיון דמחילה א"צ קנין. אם היו מקבלים בהחלט כפי החשבון. הי' הפחת מוטל עליהם ומ"מ עשיתי פשר:

(עש"כ סקי"ח) בחו"מ ס"ו [צידד הש"כ] ששותפים שחלקו ביניה' שט"ח א"צ כומ"ם. יש לומר שהטעם מצד ברירה וכאלו איגלאי למפרע שהשט"ח שביד כל אחד ואחד לשהוא בידו עתה. וגם שאין ברירה בדאוריית לו הרי בר"פ השותפים בנדרים קיימא לן כר' אליעזר בן יעקב ע"ה שבשותפים יש ברירה וכל אחד ואחד אומר לשלו הוא נכנס וכמו שהסבירו שם המפרשים ז"ל. וסברתם אולי שייך בשטרות: והיינו טעמא שאין יכול למחול כי החלוקה מדאורייתא וגם על שיעבוד הגוף למפרע ולפי"ז בשטר חוב שאחד מהשותפים מכר בהקפה. ורק ע"י שחברו שתק או הסכים כשנודע לו עי"ז הוטל לשותפות אם השטר חוב הגיע אח"כ לחלק חברו יש לומר דלא שייך בכך ברירה למפרע שהרי תחילתו הי' רק של שכנגדו: ולפי"ז הי' שייך כן גם בחוב בעל פה כיון דבשטר די בהסכמה ביניהם ואין יכול לחזור גם שהשטר חוב ביד זולתם. וכן אין יכול למחול. ומעין כן כתב באורו"ת ז"ל ובנתי"מ יצ"ו בסי' ק"א שגם בחוב בעל פה מגבין בדה"צ בלי כתיבה ומסירה גם שמקום לומר שבשטר מצינו שמוסר שטרו לב"ד הו"ל כגבוי. ולא שייך לא יגוש ובעל פה צ"ל פרוזבול מ"מ כ' שאין חילוק וכן הוא בכך היטב: גם שהש"כ בסי' ס"ו ס"ק מ"ה כתב שבשטרי דידן מועיל כומ"ס כי דהקנאה הם. כוונתו רק אם לא הי' מקח אחר מועיל לשון עבר כעתיד. משא"כ בידוע שהי' ק"ס כנהוג או כסף בסגנון עיקר אז דוקא ומגוי בשטר וכסף משמע ששניהם דוקא. וא"כ אין השטר נקנה בכומ"ס. גוי לגוי משמע ג"כ כנ"ל: