(עש"ך סק"ב) אודות מ"ש הש"ך ז"ל רסי' ע"ה. וכ"ה באורו"ת ז"ל שם בהחלט כהרד"ך ז"ל שאינו יכול להכריח להשליש מעות קודם המשפט. זה הי' בהחלט בזמן שהי' תוקף ניתן לקיום פסק דין ע"פ דין תוה"ק משא"כ עכשיו בעו"ה שלפעמים גם כשחותמים א"ע הצדדים על מה שקורים קאמפראמיס מ"מ יש לפעמים התנגדות ע"ז ע"י השתדלות עם שר ואין תוקף ניתן בהחלט בזה. אם נראה לדיינים שאין בזה רמי' או השמטה ונראה להם שלא יועילו חת"י קאמפראמים הרי אדרבא משום אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן יכול לטעון שישלישו מעות דוקא אך הטוען שיחתמו ואחד אינו רוצה יש להרשות גם לילך גם בעש"ג שיצוו שיחתמו א"ע בקאמפראמיס על דיינים וע"פ הרוב ע"י חת"י כנ"ל הוא על צד היותר טוב:

סעי' ב (י"א שפוטרו) הקונה ארגז סחורה ע"מ שיש בו כ"כ סחורה והוליכו ונפתח שם ולא הי' בו כ"כ והביא גביית עדות ע"ז והוא סחורה זכוכית דחלונות שיש טביעת עין שלא נפתח הארגז בדרך. נראה שע"י טביעת עין מועיל לפטור א"ע מלשלם כמו שמחזירים אבידה ע"י טביעת עין ואם אין לו גביית עדות רק הוא אומר ע"פ טביעת עין שלא גנבו ממנו בדרך. ובמקום שנעשה הזנוכית הניחו להתיבה ע"פ ממונה ע"ז שמגיע שבועה נראה שא"צ לישבע רק שהוא לא נטל ושיש לו טביעת עין שלא נטל שום אדם. וכשקנה א' ע"מ שיהי' סך כ"כ ומכר לשני והשני פתח במקום אחר שהשני נוגע ואינו עד לפטור הראשון מ"מ א"צ לישבע שאינו יודע אם נתחייב כ"כ כיון שמוכר הראשון יודע שמוכר השני אינו יודע ואין זה כמטבע מזויפת שבססי' ע"ה כי לא נסתלק כלל בחזקת חיוב וקנה ע"מ שיהי' בו כ"כ. וגם אם לא אמר הילך סך שעבור זכוכית שהי' בתיבה מ"מ ל"ש בזה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שאין עד מועיל לפטרו ממנו גם אם הו"ל למידע ושייך מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כיון שהתובע יודע שהוא אינו יודע גם הרי לא הו"ל למידע כיון שמכר תיכף בפני המוכר לאחר להוליכו למקום שיופתח שם וכשאמר קודם בואם לב"ד הילך עבור מה שהי' פשיטא דפטור כנ"ל: וכשמכר א' להמוליך למק"א והי' א' ערב קבלן עבורו ונתן ע"ע שט"ח על כל הסך כיון שהשט"ח ניתן רק דרך נאמנות והוא רק ע"מ שיש בו בתיבה כ"כ סחורה אלו טען מוכר הראשון שהוא ראה בעיניו שיש ודאי כ"כ סחורה בו הי' יכול לישבע נגד עד א' וליטול ולוקח שני הוא נוגע והיינו אם השט"ח הוא בעדים נפמ"ש הש"כ ז"ל ששטר שגובים ממשעבדי הוא שיש לו תורת שטר. אך כיון שמוכר התובע אינו יודע רק ע"פ א' שהניח הזכוכית כנ"ל גם אם לא הי' המניח נוגע כלל מ"מ אלו ידע הנתבע הי' יכול לישבע ולהפטר מהשטר וכשאינו יודע והמוכר יודע שאינו יודע אין מוטל עליו שבועה דאורייתא ואולי מ"ת ע"י השטר הו"ל כאינו יודע אם פרע כיון שהתחייב א"ע בשטר עד שיתברר שהי' פחות (ואין זה מוכרע כי אולי לא נתן השטר רק מצד שהמוכר האמין להמניח ולא רצה לעשות ספק בזה ועל הספק הו"ל כשער אמנה בעלמא. אך גם אם הי' כא"י אם פרעתיך) מ"מ מועיל בזה ע"א לפוטרו משבועה והו"ל עד כנגד עד וחזקת ממון נגד חזקת השטר בחיוב ופטור וגם אם השט"ח לא נזכר ע"ש שום אדם יכולים הב"ד ליתן כתוב להנתבע שהודה התובע שהשט"ח מצד מכירה על תנאי שיהי' כ"כ סחורה ושאינו יכול ליטול ממנו כיון שיש ע"א שהי' פחות וגם אם הי' מיגו להתובע אינו מועיל להוציא ונגד עד ומכ"ש שאינו יודע רק ע"פ המניח הנתבע פטור היטב:

(עש"ך ס"ק י"ב) בח"מ סי' ע"ה ס"ד ע"ש. בדברי הש"ך מ"ש על דברי הרמ"א שכ' דשטר הו"ל הילך. ולבאר דברים אלו אקדים מה שיש לחקור בזה בדין זה דר"ח. עדים מעידים על שלוה חמשים בניסן והוא כופר והמלוה אינו יודע כלל אם הלוה לו בניסן וטוענו שהלוה לו עוד נ' באייר וכופר בהם ג"כ מה הוא הדין אם חייב או פטור ולא מצאתי מי שיבאר דין זה ויתעורר בזה. והנה לכאורה נראה פשוט בזה דפטור כיון דגוף הדין דר"ח לא ידעי' כי אם מפיו שלא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ובפיו גופי' פטור כל שלא הי' תביעת ודאי דהרי אפי' הי' תביעת ודאי אם לא קדמה התביעה להודאה פטור משבועות מודה במקצת כמבואר לקמן סי' פ"ח מכ"ש בלא היתה תביעה כלל וא"כ גם בב' עדים נהי דהעדאתם הוא כמו הודאת פיו הרי בפיו גופו בלי תביעה פטור כן הי' נראה לכאורה. אמנם באמת זה ליתא כלל דהרי למסקנא דש"ס ילפי' זה מגלגול שבועה דע"א (ומה שצריך ללמוד משם תיפוק לי' דלא גרעו ב' עדים מע"א. ובאמת הי' יכול להערים להביא מקודם לב"ד רק ע"א על חמשים והי' צריך לשבוע לו ע"י גלגול דע"א על כל הק' וגם אם יטעון א"י על הנ' השניים יתחייב לשלם לפי הכרעת הש"ך לקמן בסט"ו ע"ש ובפרט בכה"ג דעיקר השבועה על ברי ואח"כ יביא לו העד הב' וישלם לו הנ' וכן אי הוה אמרי' מגו להשביע יכול להשביעו עתה במגו שהי' מביא מקודם רק ע"א ואח"כ עד הב' עסי' פ"ב ודוק. אולם י"ל דמיירי דשני העדים באו מעצמם ול"ש כ"ז וק"ל) והרי אנו קיי"ל בססי' ע"ה כהרי"ף דשבועות ע"א חייב גם ע"פ טענת ספק של תובע. וא"כ שפיר יש לחייב בנדון הנ"ל משום דר"ח ג"כ בטענת ספק וע' בסט"ו דברי הש"כ מ"ש בשם הרי"ו שהביא ראי' דבגלגול שבועה אמרי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מדאמרי' בדר"ח מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כדמוכח גבי ההוא רעיא ע"ש. וכוונתו ג"כ דאי בגלגול שבועה לא הוה אמרי' משואיל"מ ממילא גם בדר"ח לא הוי שייך כן דהרי דר"ח ילפי' מגלגול שבועה ומההוא רעיא אין ראי' להנ"ל (חסר תיבה) טוען ברי נגדו שהפקיד ולא החזיר לו ואי משום דאולי נאנסו כיון שהוא טען החזרתי או להד"ם הרי ודאי לא נאנס והמפקיד (יכול לישבע שיש) לו בידו עסי' ע"ב סי"ז ודו"ק. וע' באסיפת זקנים ב"מ שם בשם הקדמונים אם לפי המסקנא ילפי' מע"א לבד וגלגולו לבד או בצירוף פיו (חסר ב' תיבות) סט"ו הנ"ל. ע"כ או דס"ל דילפי' גם מפיו למסקנא או דס"ל כתי' ב' של התוס' בסוגיא דההוא רעיא דס"ל שם דחשוד לא הוי משואיל"מ כיון שרוצה לישבע ואין אנו מניחין אותו ע"ש דאל"ה תקשה קו' הרי"ו הנ"ל ודוק היטב) אמנם אם כי באמת נראה לכאורה לומר דחייב גם בטוען שמא על הנ' שמעידים עליהם העדים מצד אחר נלע"ד שהוא פטור שהרי מתבאר בסוגיא דריש ב"מ וכתובות דמן הדין הי' מודה מקצת פטור משום חזקה אין אדם מעיז פניו כו' וכן מתבאר ג"כ בשבועות גבי היסת דר"ן ע"ש. אמנם מודה מקצת מ"מ חייב דמחמת ההודאה מקצת ליכא תו העזה דחזי' דמשתמט מני' וא"כ בדר"ח שהוא כופר הכל קשה לכאורה לפטור משום חזקה כו'. אמנם זה ליתא כלל דחזקה זו איתרעי גבי' בתביעה זו דחזי' דמעיז בנון שכופר בהעדים וז"פ. וא"כ לפי"ז בנדון הנ"ל הדר פטרי' לי' משום חזקה הנ"ל דאינו מעיז דהרי בנ' שמעידים העדים והוא כופר א"י המלוה מהם כלל ואינו מעיז נגדו בהם ולא איתרעי החזקה גבי' כלל ופטור משום חזקה וק"ל. ובדרכים הנ"ל נתיישב לי מה דהוה קשה על היש חולקים שבסעיף זה שהסכים להם הש"כ דשטר וכן קנין בכופר בהם חייב שבועות מודה מקצת מדר"ח ולא הוי הילך כשכופר כמ"ש הב"י והרי בלא"ה ליפטור משום דהעדאת השטר במקום פיו עומד שלא תהא גדולה כנ"ל. ובפיו גופי' כל שקדמה תביעה להודאה הוא דחייב ולא זולת והרי עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ומש"ה גובים מיתומים קטנים עסי' ק"ח וססי' ע"ח בסמ"ע וש"ך וא"כ קדמה ההודאה לתביעה ולמה יתחייב כן הוי תמי' לי לכאורה. ולפי הנ"ל ניחא דמן הדין אפי' בשמא הו"ל להיות חייב מדר"ח וכנ"ל מכיון דילפי' מגלגול שבועה דע"א והפטור אינו כ"א משום החזקה וכיון שטוען ברי הרי ליכא תו החזקה וכנ"ל ולא גרע משום שהיתה אחר ההודאה מאחר דילפי' מג"ש דע"א דחייב אפי' בלי תביעה כלל ודוק כי ברור הוא. והנה לפי הבנת הב"י להרמב"ם דלא אמרי' דהוי הילך משום דא"י לכפור רק כשמודה ולא כשכופר יש ליתן טעם לזה דכמו הילך שפטור אף דשייך בי' כל הטעמים שנאמרו בש"ס לשבועות מודה מקצת דהרי ליכא חזקה שאינו מעיז מ"מ פטור מאחר דאין לנו מה לדון ע"פ ההודאה שהרי נסתלקה וכלא הי' הלואה מעולם מאחר שכבר פרע הו"ל בכלל כופר הכל כה"נ כשאינו יכול לכפור הרי ג"כ הודאתו כמאן דליתא ואין לנו מה לדון על פיו והו"ל בכלל כופר הכל כנלע"ד. וברסי' פ"ז ראיתי בקצה"ח הקשה אמאי לא נימא דל הודאתו מהכא ויהי' מודה מקצת ע"פ העדים והשטר מאחר שאין לו קרקע ואינו ש"ק וסבור הייתי לומר דמטעם קדמה הודאה לתביעה אינו חייב ע"פ השטר וכנ"ל. אמנם מדברי הב"י מבואר דליתא דהרי בכופר באמת חייב שבועה גבי שטר כמש"ל ומטעם הנ"ל אמנם לפי הנ"ל ניחא:

(עש"ך ס"ק י"ז) הש"ך השיג על הסמ"ע גבי מעות להשביח מב' טעמים חדא דלא רצה לטעון שקר. וב' שלא יתחייב לע"ע ע"ש. ונ"מ בנפקד שהתנה שיפטר משבועות שומרים דלטעם ב' נעשה חשוד ולטעם א' י"ל שהי' צריך לבקש ולא ידענא היכן הוא לא הי' יכול לטעון שהי' חייב דהוי פשיעה עסי' רצ"א ודוק. ושקר לא רצה לטעון לומר שנאבד בודאי אמנם במילי דפטור בהו גם מפשיעה נלע"ד דנעשה חשוד לכ"ע דהל"ל האמת שא"י היכן הוא והי' פטור בלא כלום אפי' משבועות היסת כנלע"ד מדברי הסמ"ע וש"ך וצלע"ג עדיין די"ל דהפסול דכופר בפקדון משום דעבר אלאו דלא תכחשו בכפירתו ע' ברא"ה בס' החינוך ובמיינ"י אמנם בנדון הנ"ל לא כפר כלל דכיון שלא ידע ממנו נפטר ולא כפר ממון רק שדבר שקר ולא נפסל בזה ודוק:

בסעי' זה צ"ל דלע"ע נאבד החפץ דאל"ה הו"ל הילך עססי' פ"ז בש"ך ודוק:

סעי' ה' (והכירו הב"ד) לשיהי' מודה במקצת ע"י התחייבותו מפי ב"ד. אולי שייך בכך מ"ש התוס' ז"ל על לשון חז"ל אמת לאמתו. מצד ההלכה ומצד ציור המאורע. וכשמשני האופנים נתחייב הו"ל מודה במקצת גם אם החיוב רק מצד חק התוה"ק כמו רבית ולא עיינתי כעת בהאורו"ת ז"ל שכתבתי חילוקים ג"כ וצלעע"כ:

סעי' ט' (א"י אם הלוותני) באיני יודע אם נתחייבתי אם שייך היסת שמא שמעת ע"י מי שלבך מאמין לו. גם שיודע שמעצמו אינו יודע אולי אין ללמוד ממ"ש היפוך שבועה אם חושדו. ואולי לא תיקנו שבועת היסת על דברים שבלב וצלע"ע היטב:

שם (וא"י אם החזרתי לך) באורו"ת ז"ל כתב. שבמו"מ לא שייך איני יודע אם פרעתיך גם אם לקח הסחורה ואח"כ ספק בהממון פרעון אח"כ. י"ל שכ"ה רק בעסוקים באותו ענין דהו"ל כאין בידו הסחורה. מה שאין כן משהלכו זה מזה. בחזקת חיוב. אך אם לא לקח הסאורה והיא ברשות המוכר והלכו זה מזה גם שהסחורה הוקנה אליו י"ל שמ"מ אין עליו חזקה חיוב כי אם יסרב מליתן אניו הסחורה הרי אינו חייב. ומ"מ נוטה חזקת חיוב כיון דקיימא לן זה גובה וזה גובה. אך אם אמר כשלקח הסחורה שהפרעון הוא בחוב שמגיע לו משותפו ושתק י"ל שאין יכול לחזור בו עוד גם שלא הי' מעמד שלשתן שהרי מ"מ קיבל הסחורה רק על מנת כן ואין מחילה צריכה קנין ונפקע החיוב היטב:

(עש"ך סקכ"ז) מ"ש הש"ך והאורו"ת ז"ל. שספק פרעון קודם להלואה הו"ל איני יודע אם פרעתי. נראה דהטעם הוא משום דקיימא לן זה גובה וזה גובה. ובשותפים דא"צ לזקוף במלוה רק מחשבים כל אחד ואחד מה שהוציא י"ל שבזה הו"ל איני יודע אם נתחייבתי:

(עקצוה"ח סק"ה) בקצה"ח כתב על דברי הש"ך ס"ק ז"ך דאפילו טוען מלוה איני יודע כמה הי' שוה חייב לוה לשלם דהו"ל יש לי בידך כנגדו ואין לו מגו דהרי אינו יודע כמה שוה ובא"י כמה שוה ל"ש מגו כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ו ע"ש ולענ"ד צע"ג ביש לי בידך כנגדו גופי' בטוען מלוה שמא יש לך בידי אולי נאמן בלי מגו כלל. ונ"מ ג"כ בהודה בב"ד שעדיין חייב ושוב אחר כ"ד טען יש לי בידך כנגדו דליכא מגו בכה"ג דהו"ל מגו למפרע. מ"מ נאמן כל שאין מלוה טוען ברי שאין לו בידו כנלענ"ד וצ"ע: מי שלוה ואמר שרצה רק לתפוס על תביעה שיש לו עליו. וכיון דלא הי' דעתו רק כך הו"ל איני יודע אם נתחייבתי ואינו כספק פרעון קודם להלואה מצד דזה גובה וזה גובה. מה שאין כן בקיבל רק מצד לגבות. ומ"מ י"ל דדברים שבלב אינן דברים וכיון דהי' דיבור ביניהם הלואה הו"ל איני יודע אם פרעתי ואם גילה דעתו לפני עדים תחילה שעושה כן רק לפנים אולי מועיל. ואולי מ"מ הוא כמכר שאין מועיל מודעה רק בהוכר אונס. וכשיש שטר חוב ביד המלוה שוב אין מועיל לכ"ע ייחוד עדים שלפנים עושה רק אם יש לו מגו דפרעתי וכוותי' י"ל שמועיל וצלע"ע היטב: במה שאמרו חז"ל ספק מליה ישנה לפום רהיטא למה לא אמרו שמא מסופק בפרעון. מ"ש האורו"ת ז"ל להוכיח מכאן שספק פרעון קודם להלואה הו"ל איני יודע אם פרעתי ידוע ועדיין הי' מקום לומר כנ"ל (צ"ל ספק מלוה ישנה היינו ללשון שבשבועות שש"ה הוא גם בלא דררא דממונא דהיינו בתחילת החיוב שאם לא כן הרי הי' יכול לטעון להד"ם וביש עדים שלוה הרי הי' יכול לומר שמא מסופק וטוען ודאי וע"י שבועה יפרוש) והי' מקום להכריע מכאן בטוען התנית בק"ס שלא יפרע רק לפני פ' ופ'. והלוה טוען שאינו יודע אם התנה כן וטוען שפרע שהוא אינו יודע אם נתחייב ועי"ז ניחא שלא הי' יכול לתרץ שמא מסופק בפרעון שאם כן למה חייב ש"ה באומר שלא התנה שלא יפרע כו' ואם אומר ע"י ספק הרי מסופק אם הי' תנאי כנ"ל פטור ואיכא ממה נפשך שלא ישבע. וגם שתנאי כנ"ל גורם שמה שנותן שלא בפני פ' ופ' הוא מתנה. מ"מ י"ל כיון שפרע ודאי הו"ל א"י אם נתחייבתי מה שאין כן ספק פרעון קודם להלואה שכיון שזה גובה וזה גובה הו"ל א"י אם פרעתי וצלע"ע היטב:

(עש"ך ס"ק כ"ו) הש"ך העתיק מתשובת ריב"ש סי' שצ"ב בשם רמב"ן. דלא מהני תפיסה בחייב לצאת ידי שמים. ולענ"ד לפי מאי דקיי"ל בטוען ברי מהני תפיסה אחר שנולד הספק אפי' בלי רשות ע' תקפו כהן ואו"ת בקת"כ ה"נ מהני תפיסה למלוה הטוען לויתי לך נגד לוה שא"י אם לוה. מה שאין כן הריב"ש לשיטתו דס"ל דלא מהני תפיסה ע"ש ודו"ק:

(עש"ך סק"ל) בחו"מ סי' ע"ה ש"ך סק"ל. כתב דליכא מגו כיון שטוען איני יודע אם פרעתיך וצריך שבועת היסת. ולכאורה קשה דאכתי למה ישבע שאינו יודע נאמינהו שאינו יודע במגו דשתק ול"ל ש"ה וצ"ע לכאורה. וצ"ל לענ"ד לכאורה דהיינו משום דהו"ל מגו לאפטורי משבועת היסת והעזה ג"כ דבאינו יודע אינו מעיז. אמנם אם הי' שותק הי' מתירא אולי יזכור. וזה ליתא באמת וצל"ע:

(עש"ך סקל"ג) כתב הש"ך דלכאורה נרא' כסמ"ע שא"י לטעון טעיתי אח"כ כוונתו לענ"ד דאי לאו הכי הי' לי' להש"ס בפ' יש נוחלין לאוקמי שטוען אח"כ טעיתי ול"ל לאוקמי' בא"י. ולהקשות אמן דאמר ברי עדיף ע"ש וכן מטענו חטים מוכח כן דאל"ה הו"ל לאוקמי ס"פ המניח דלהכי לא תני פטור דיכול לטעון טעיתי ע"ש ודוק. והטעם שכ' טור כאן משום מחילה צ"ע לכאורה בש"ס יש נוחלין דלוקמי דחזר בו תיכוף מיתת האח. ומחילה לא מהני שם דהו"ל דבר שלא בא לעולם עסי' ר"ט ודוק וצ"ע:

(עסמ"ע סק"מ) לכאורה הי' נראה טעם מ"ש הסמ"ע דבחמשין לא ידענא בגלגול לכ"ע פטור משבועה דאורייתא ונשבע שבועת היסת. דהיינו לדידן דקיימא לן דאמרינן מגו לאפטורי משבועה והרי אית לי' מגו שהי' מודה בכל והי' משלם הכל כמו עתה. והי' פטור מג"ש כן ה"נ עתה יפטר בשבועת היסת. ולפי"ז בטוען איני יודע על הגלגול שבועה הי' חייב לדיעה ב' דס"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם בגלגול שבועה. ומגו לא שייך בא"י כמ"ש הש"ך בסעי' ט' ויוד ע"ש. אמנם באמת אינו כן. דכ"ע פוטרים משבועה בכה"ג משום דאין כאן ג"ש כלל דלא הי' חייב שבועה מעולם כ"א תשלומין כנלענ"ד פשוט:

סעי' י"ז בהגה (יכול להשביעו היסת) בססי' ע"ה כתב האורו"ת ז"ל שלא כהט"ז ז"ל אודות היסת בטענה שאינה כפי האומדנא. ונראה שגם לפי מ"ש בתומים ז"ל שם אין הכרע לחיוב ודאי מידי ספק לא נפיק והרי כ' הש"ך ז"ל בסי' פ"ז סקי"א שבספק פטור משבועה וכ"ה באורו"ת ז"ל שם והראי' היא מהיסת. וכיון שאין משביעין היסת ע"י ספק ממילא אין להשביע בטענה שנגד האומדנא. ומלבד זה הרי כמו שרגלים לדבר גורם היסת כן מכ"ש שגורם פטור מהיסת כמ"ש במק"א ושם לא כתבתי הלכה למעשה והיום הי' הלכה למעשה בהנז"ש על פי מוסכם ג' דיינים. ואמרו שרבים השומעים מעסק ההוא אומרים שהאומדנא ברורה שהנתבע פטור. ובסי' צ"ג באורו"ת סק"ג כ' שלא להשביע היסת מצד ספק אם צ"ל שני כסף ושם משמע שיש אומדנא לחייב גם שבועה חמורה כשבועת המשנה ע"י שהראי' של תיבה פרוצה היא משבועת שותפות שעל פי אומדנא ומ"מ נראה לחלק בזה. כי לכל מילי קיימא לן שיש אומדנות ברורות המועילים גם להוציא ממון. רק שמילי דאומדנא הם ככל המבואר בסי' ט"ו אודות רמאות ואין אנו בקיאים באומדנות איזה ברורה היטב ובתיבה פרוצה גם שאין מפורש בש"ס הק' שהיא אומדנא לגבי שבועה. כבר הוכרע על פי דיינים מובהקים ז"ל מוסדי דור ודור בעם בני ישראל ששייך עי"ז היסת ולא גרע מיחיד בדור שיכול לדון על פי אומדנא. ובשארי אומדנא לגבי היסת מועיל הסכמת רבים שם לפי ראותם המאורע וכמו עניני שומת שמכריעים על פי אומדנא של ג' בקיאים בדבר. ובמק"א כ' בזה לגבי מעבד לטובת יתומים שמוכרע ג"כ על פי ג' בקיאים במהות המצטרך אז וכל שכן לגבי היסת או לפטור מהיסת אך לפטור משבועת המשנה או ליותר חומרא מזה קשה לנו להבחין באומדנות בדיעות בני אדם במה שלא נתפרש בפוסקים ז"ל להדיא. ובנדון הנ"ל הי' מקום לומר שהנתבע הוא א"י אם נתחייבתי וידוע לכל שאינו יודע לולי מה שהמכתב מהשר הוא ראי' באומדנא כי אינו מקבל שוחד כדי לכתוב שקר בכזה. וכיון שחיוב השבועה רק על פי אומדנא מועיל אומדנא לפטור אך אין כל אומדנא שוה. והעיקר רק מצד אומדנא של רבים במאורע שלפניהם שעל כל פנים לפטור מהיסת מועיל. ובפרט במה שהחיוב מאומדנא ועל כל פנים מספק פטור היטב: הנה האורו"ת ז"ל כתב שם ראי' מסי' פ"ז בטענת אתנן. ונראה ששם לא אסקו דעתייהו לפרש שאין זה רק בחשוד וכדקיימא לן באיסור יחוד הפרש בין פריצי לשאינן פריצי ואמרו חז"ל כל שעסקו עם הנשים כו' ובתדב"א ז"ל כתב כן לגבי יחוד עש"י כי בסימן פ"ז לא השמיענו רק לגבי נאמנות בשבועה גם שלפי דברי התובע היא חשוד. ועל כל פנים במוחזק בכשרות באומדנא שטוען שקר י"ל שפטור מהיסת לכ"ע: כשיש רגלים לדבר שיש בזה הספק כודאי. נראה שא"צ קבלת חרם. כיון שנוטה להב"ד ממילא. והרי זה כדררא של ממון שבלא טענה יש ספק להב"ד. ומ"מ יכול להפך שחשוד הוא בעיניו בכך ומשקל של רגליים הוא כפי אומדנות בקיאים היטב: חתיכה סחורה שמאומנים נכרים שכותבים ע"ג סכום האמות. אולי עי"ז אינו טענת ברי לגבי מודה מקצת גם שלשבועת היסת הו"ל כתיבה פרוצה ואולי אין מודה במקצת ע"י רוב וחזקה כי אין הולכים בממון אחר רוב גם שלא שכיח כלל שנוי בכך ואומן חזקה דלא מרע אומנתי' ומרתת הרבה מעונש גדול שעל כך ורוב אינם משקרים. מ"מ אין מוציאין עי"ז וכן הוא להשביע גם הרי יש מעוט משקרים והאומנים קבועים ויש מי בעולם שהם ניכרים להם. כיון דקיימא לן עד אחד כשאין נשבעים נגדו הוא כשנים. ובפרט דעד א' קם לגבי מילי דשבועה כשנים. עי"ז מי שבחשבון נחסרו לו מעות ומסופק בין ב'. שבזה אין שבועת היסת רק קבלת חרם. אך כשאחד מהם יש לו עד אחד שלא הגיעו לו המעות שממי שנחסר לו יש לומר שעי"ז שייך שבועת היסת על השני: להטיל קבלת חרם בלא שוה רגלים לדבר אולי גנבת משלי נראה שאין מטילין אך בשומר אולי נחסר אצלך יש מעין שבועת שומרים איזה קבלה לפי רואות הדיינים:

סעי' כ"ג בהגה (אין נוגע) רואה חשבון נאמן בחנות. הו"ל על ידו טענת ברי על פי א' שאינו נוגע ואי"צ קבלת חרם ואין יכול להפך על הסוחר: הטוען ברי ע"י אמירת נכרי גם שכ' הש"כ ז"ל בחו"מ קמ"ט שע"י ברי של נכרי שייך היסת אולי מ"מ לא עדיף מטענת נוגע שע"י ששמע מנוגע אינו יכול להטיל היסת ואולי כ"ה ע"י נכרי וצלע"ע כעת:

(עבט"ז בתשובה שבסהס"י) אחד קנה תבואה בת"כ ומעות בהחלט. ואחר כמה ימים נטלה ואח"כ פרע תשלם דמי'. מאה רייניש ונתן באנק צעטיל הנהוגים עתה. וכנסעו מפה הבחין המוכר בהבצ"ע ע"י שנתנם לאחר. וראה שהם רק כל אחד מן ה' רייניש. והם עשרה בצ"ע. והי' טעות על נ' ריוניש. ושלח תיכוף שליח להקונה. והי' ערך ה' זהו' פ"ו הוצאה דשליחות ובא לפה הקונה. ואמר שהוא מסופק כי אינו יודע החשבון ממעותיו. ויכול להיות שהיו עשרים בצ"ע. והניחם על השלחן והלך לחוץ להעגלות שלו וגם המוכר הלך מאצל השלחן קודם שנטלם. ואולי נטל איזה אדם מהבצ"ע. והמוכר אומר שברי לו שלא נתן יותר מעשרה שכל אחד מ"ה רייניש והי' טעות בחשבון בודאי וחייבתי' לשלם החמשים רייניש. כי לפי מ"ש האורו"ת ע"ה הי' ע"ה באורים היכא דהוה לי' למידע כגון שלא עיין במטבע מזוייפת חייב לכ"ע ולא פליגי הט"ז ומוהרשד"ם ע"ה. וכן הוא בזה שהוא קל להבחין אם הם מ"ה רייניש כל א' או מעשרה. והו"ל למידע בהחלט ומצד חשבון מעותיו ג"כ הו"ל למידע אם נחסר לו מאה או נ' ומצד הבצ"ע במספרם ג"כ הו"ל לידע אם נתן עשרים או עשרה. כי גם הקונה אמר שלא נתן בצ"ע שיהי' כל אחד מעשרה רייניש. ומלשון הט"ז ז"ל שם משמע מצד שרוב אינם מזוייפות וכאן לא שייך רוב כל כך כי מצוי טעות בחשבון. גם מצד ההנחה על השלחן אין החלט שקנה המוכר המעות קודם שהגיעו לידו ממש גם שהי' בביתו ושלחנו. ובפרט בשהלך מאצל המעות קודם שנטלם יש גלוי דעת טובא שלא זכה עדיין במעות עד שנטלם אח"כ והיו באחריות הנותן. ולזאת לא הי' להטיל גם קבלת חרם על המוכר. כי עיקר ספק הקונה הי' מצד שניטל מהשלחן והרי אין אחריות על המוכר בזה. ואפילו שומר חנם לא הי' שלא אמר לו הנח לפני והסתלק מכאן והוא בעצמו הלך לו. וגם המוכר הלך לו לפני הקונה לפי דברי הקונה וגם מצד אומדנא הי' נראה שמה שעשה את עצמו הקונה כמסופק הי' מצד שלא יהי' עליו בושה וחשד שעשה בכיוון להטעות. ושליחות השליח תיכוף הוא גלוי מלתא טובא שכן הוא כדברי המוכר ועל כל זה לא חייבתי לקונה לשלם הוצאות השליח כי יש לדונו לכף זכות שג"כ טעה ואנוס הי' בזה ואי אפשר להוציא ממנו מספק שבכוונה עשה. ולא תבע המוכר להטיל עליו קבלת חרם בזה ולזה פטרתיהו מהוצאות הנ"ל לגמרי:

(עוד מצאתי) במ"ש הט"ז ז"ל בפרעון בספק ללוה' אם מטבע מזויף שם הי'. אולי י"ל שבטעות בחשבון חמיר אם המלוה אומר שלא זזה ידו והנה חסר מהחשבון והלוה אינו יודע גם שהלכו זה מזה בחזקת שאין חיוב ביניהם ולא הי' בדעתם לחזור ולחשוב החשבון. מ"מ י"ל דהו"ל כחזקה בעובד דכמו שלא נתן עד הפרעון כן לא נתן עדיין מה שהספק עליו מצד מחוסר מעשה שייכות חזקה בכך. וביותר משום אפושי פלוגתא לא מפשינין שהש"ך ז"ל כפליג על הט"ז ז"ל בכך. אך י"ל כנגד כן כעין חזקה שלא טעו. שעי"ז טעיתי טענה גרועה וגם להמוחזק אין מועיל סמך ע"י טענה טעיתי רק אם יש לו מיגו. ואם יש להמלוה מיגו מצד אחר כגון דהלוה אח"כ הלוה להמלוה בינו לבין עצמו. מ"מ י"ל דהו"ל מיגו להוציא במה שגוף הספק עליו. גם שמצד אחר הוא מוחזק מ"מ הספק לא בכך איתשל ובמה שאנו דנים בהספק ולומר מיגו הי"ל מיגו להוציא. מי ששלח סחורה ע"י שליח ותחילה הי' ביניהם מדובר היטב. והמשלח טוען שהי' לו מדובר ע"י שליח בשנוי מכפי המדובר שהי' ביניהם תחילה. הרי הלוקח שקיבל הסחורה הו"ל א"י אם נתחייבתי כפי שאתה אומר שדברת לפני השליח וגם אם הוא מודה בקצת ולא פרע עדיין כל כך שכפי המדובר הוא עם המוכר. מ"מ הרי לא הו"ל למידע אם דיבר ע"י שליח בשנוי מכפי שהי' לי מדובר עמו. וגם אם הסחורה שוה עובר לסוחר כפי המדובר שהי' עם השליח אין זה סגנון א"י אם פרעתי עבור הסחורה שקיבל מצד שמ"מ לא הו"ל למידע. גם אין סגנון א"י אם פרעתי כמ"ש במק"א אודות מ"ש הט"ז ז"ל אודות מטבע מזוייפת שכיון שלא נסתלקו. זה מזה בסגנון חיוב א"י אם פרעתי ואודית מ"ש הש"כ ז"ל ברל"ב וצלעע"כ. אך בלא"ה לא הו"ל למידע כנ"ל. אך מצד שחזקה שליח עושה שליחותי מסתמא אמר השליח כפי שאמר לו והו"ל טענת ודאי ששמעת מהשליח שהמכירה ביוקר וכשהשליח אומר שאמר להלוקח מוטל על הלוקח שבועה דאורייתא להכחיש העד ואם השליח נכרי ג"כ מחייב היסת לפי מ"ש הש"כ ז"ל בסי' קמ"ט ע"ש. שהרי אין השליח נוגע ובפרט כשלא קיבל שכירות וגם אם קיבל שכר השליחות אולי כיון שלפי שומת הבריות אין גם פ"א מגעת שכר עבור האמירה וקיבל שכר רק עבור הולכת הסחורה אינו נוגע עי"ז. וגם שנעשה ש"ש ע"י דורן וגם אם אין ש"פ עבור השמירה רק קיבל רק עבור ההולכה וצלעע"כ ואולי מ"מ הו"ל השליחות נוגע שאם הי' אומר שלא אמר הי' תובעו הסחורה כיון שלא הי' לך רשות ליתן הסחורה בלי אמירה שהמכירה ביוקר. ואולי יש חילוקים בזה אם השליח ידע שהאמירה גורמת לממון אוו לא והו"ל אונס וצלעע"כ. וכשאין השליח מצוי אולי מצד חזקה שליח עושה שליחותו הו"ל כטענת ודאי להטיל היסת על. הלוקח עי"ז או אולי על כל פנים כשהשליח אמר למוכר שאמר שייך היסת וצלע"ע כעת: