Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 81
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' ב' בהגה (שלא להכעיס עסמ"ע סק"ח) במ"ש בחו"מ פ"א סוברים שע"י ששתק על מאמר אמו לחלק בגדי' הו"ל כהודאה הטעם רק מצד שמחילת שבועה על כתובה א"צ קנין כי שבועה רק תקנת חז"ל. וכהודאה הו"ל כמאמר שמחל מה שאין כן אם חילקה ביותר מכתובה שגם אם הי' אומר כן בפיו יכול לחזור בו עד הקנאה בקנין גם שבשכ"מ מאמרו ככתובים ומסורים. מ"מ בנה לא עדיף שתיקתו ממאמרו. וגם לגבי שבועה כפמ"ש ביו"ד רכ"ח ורל"א שגם ת"כ ושבועה בטל ע"י שאומר שהוכרח שלא להקניט החולה ולהטריף דעתו כ"ש לגבי מה שאמר סתם וכ"ש לגבי מה ששתק. ואולי דיעה הנ"ל הי' רק בנתנה לפניו בגדי' על מנת לחלק שבכך לא שייך לא חש להשיב כיון דנו"נ ביד ולא שייך שלא תטרף דעתה כי הי' יכול לומר שלא בפני' לעדים או להשליש או ללחוש אליו שמוחה. ועי"ז גם אם לא נתנה י"ל דשייך כן והי' חש להשיב ולהודיע תיכוף מ"מ אולי י"ל שהי' ירא להשמיע למי צד פקפוק כי אולי יוודע לה ותתן בסתר המטלטלין ולא יוודע מהם. וגם בבגדים שקנה אישה ועשה לשמה י"ל שאין לה רשות ליתן למי בחיי' ואם נתנה אינו קיים וכן בנכסי מלוג שהכניסה. ואולי מ"מ אלמנה שאין כבודה לאחר יכולה ליתן בגד שקנה לה אישה לבוש שהוא רק לכבוד ורבים אין להם לבוש כזה וסיפוק יש זולתו היטב:
סעי' ד' (תופס) אחד הי' לו שטר על שר אחד שקבל מעות סך מסוים במקח על יי"ש. והי' כתוב על שמו ועל שם עוד אחד וטען שכנגדו שסך מסוים מזה הוא שלו כי תחלה נתנו הוא. רק שאח"כ קיבל מא' סך זה בשליחות מי שהשטר בידו. וכעת טוען שהחזיר סך זה לשליח ובעה"ש טוען שהודה לפניו אחר זמן שאומר עליו כעת שהחזיר בו הודה בפירוש שלא החזיר ולפמ"ש הש"כ בסי' פ"א [ס"ק י"ב] לא הי' יכול בעה"ש לישבע עפי"ז שסך של השטר הוא שלו שגם אם הודה בפני עדים הי' יכול לטעון משטה גם שאין ההודאה אחר תביעה. וכשנגדו טען שהשליח ביקש ממנו שיאמר שלא החזיר אך שלא אמר. אך מצד שבעה"ש הוא מוחזק עפ"י השטר בחצי סך שבשטר והי' יוצא בדיניהם ג"כ לו. הר"ז כהודאה במה שחבירו מוחזק שגם שהש"כ חולק על הסמ"ע. הנה האורו"ת הכריע כהסמ"ע דל"ש משטה כשמוחזק אז רק שכתב דבעינן דוקא מעות ולא חפצים. אך נד"ד הרי הוא ממש כמעות. שהרי הטעם שחילוק בין מעות לחפצים הוא מבואר בתומים שהוא מטעם מחילה. דל"ש בחפץ מבורר משא"כ היכא דשייך מחילה דהוה כעשי' שמחילה א"צ קנין ול"ש בי' השטאה כמו בעשי' או הקנאה. משא"כ שטר זה שעפ"י הודאתו הו"ל כמחילה שא"צ קנין שכיון שמחל לו התביעה ממילא השטר מה שנכתב חציו על שמו הוא שלו וגם שאין ברור כסוגיא דעלמא הוא כהאו"ת נגד הש"כ. עכ"ז בזה גם הש"כ לא החליטו כ"כ נגד הסמ"ע להוציא עפי"ז:
סעי' ח' (דרך הודאה) על מאמר שממנו סגנון הודאה לומר שאמר דרך שחוק והיתול י"ל שרק כסגנון הלכה בטענה משטה שייך ולא זולת. ועל כל פנים כשאמר בסגנון שמורה שכ"ה לא שייך טענה כנ"ל. וגם אם י"ל איזה אמתלא וכסגנון משטה מ"מ כיון דלא טענינן אין למנוע מליתן עי"ז שטר ואם אינו לפנינו ואין ראי' ממה דלא טען משטה או איזה אמתלא אם מפצירים ליתן כתב בכך ואי אפשר לפרש בהכתב שהוא ע"י שמיעת הודאה (וכמו שעתה במדינות אלו בכתבים בכתב ולשון לעז שא"א לכתוב כנ"ל) יש סמך על מה שהחותם מניח אצלו רשום שיזכירנו בכך ואין בכך חשש מעדות שלא כפי האמת. וביותר כתב אומדנא ידוע שהי' כהוגן:
(עש"ך ס"ק כ"ב) מה שכתב הש"כ ז"ל בחו"מ פ"א סעי' י' שקנין צריך להיות בפני ב' עדים נראה פשוט שלא כתב כן רק לגבי אם המקבל ק"ס מכחיש ואומר שלא הי' ק"ס על זה צידד שם לומר דצ"ל ב' עדים ומ"מ מסיק שגם בהודאה שיותר נוטה בה דצ"ל ב' עדים. מ"מ המוחזק יכול לומר קים לי. אך כשמודה שהי' ק"ס נראה דכ"ע מודו שמהני וכאומר חייב אני לך מנה בשטר דקיימא לן שמתחייב עי"ז כל שכן שמהני הודאתו בב"ד באמרו שנתחייב בק"ס שעומד לשטר והוא כשטר לכל מילי וכ"ש באומר שמחל בק"ס והוא קנין אידיתא אם לא באומר תחילה שחוזר בו מהק"ס קודם שמודיע הק"ס בב"ד וכל שאמר לשון הודאה כנ"ל מהני לכ"ע:
סעי' כ"ג בהגה (וטעיתי בהודאתי) אחד לקח מחבירו בצ"ע קטנים הנהוגים ליתן לו עבורם אחד מת"ק רייניש. והי' חשבון הקטנים בעיון גדול שראו ג' אנשים העיון ואחד העיד שהי' ה' שורות שחשבום כל אחת לק' והשורה ה' הייתה ל"ז בצ"ע כל חחד מן ב' רייניש והשאר כל אחד מא' רייניש. והשני העיד ג"כ שבפירוש שמע שחשבו הל"ז בצ"ע והשאר הנ"ל למאה רייניש ושהה הרבה בביתו להביא א' מת"ק כנ"ל ואח"כ בא ואמר שהי' טעות ק' רייניש. והראה שהבצ"ע שבידו עולים ת'. והג' אנשים לא הלכו מבית הנותן קטנים הנ"ל מתחילה ועד סוף והמקבל הקטנים טען שהי' טעות בהל"ז הנ"ל והשאר הנ"ל לחשבם לר' רייניש. ולא ראיתי חוב להנותן קטנים הנ"ל כי הרי על פי העדים נתברר שלא הי' טעות במה שתלה הוא בו הטעות הנ"ל. והנותן טען ברי שלא הי' טעות. וגם מחשבון מעותיו יודע שלא הי' טעות והראה החשבון בב"ד. וגם לפי מאי דקיי"ל בסי' פ"א ובסי' קכ"ו סי"ג דאין נאמנות על טענת טעות כי אם ע"י מיגו וכאן הרי לא הי' שום מיגו שהעדים לא זזה ידם כנ"ל עד שאמר שטעה וחז ודאי לא נתן לו כדקיימא לן בחזקת שלא נתן כידועי. ומה שכתבתי לעיל [בסס"י ע"ה] בהטעות דברי ושמא. שם לא שייך כלל להצריך מיגו דברי עדיף. וגם שראיתי במרדכי זצללה"ה פרק חזקת הבתים סי' תקכ"ו. שכתב דאינו נאמן לומר טעיתי גם במיגו משום דהו"ל הודאת בעל דין כמאה עדים והו"ל כמיגו במקום עדים. וזה שייך בנדון דידן ולא בנדון הנ"ל תחילה [בסס"י ע"ה] כי י"ל שסמך את עצמו על חשבון הלוקח. ולא הי' שום הודאה כלל וגם אם אמר לא אמר בדרך הודאה רק בדרך שיש בו כמה הבדלות מנדנוד הודאה כידוע לכל מבין לישב דבר דבור על אופניו. מה שאין כן בחלוף הנ"ל. שהי' הודאות חיוב ת"ק בהחלט. איר מסקנת הש"ך ע"ה דמהני טעיתי במיגו ויכול לטעון טעיתי במיגו תמיד:
שם (מיהו בחשבון) מאמר טעיתי ע"י שלא הי' בידו כתב החשבון ומצא אח"כ אם הדיינים ראו סדר החשבון ולא הי' אז לפניהם כתב ההוא י"ל שבכך אי"צ מגו לטענת טעות:
סעי' ל"ב (ויכול לחזור בו) כתבתי במק"א שאין מועיל כת"י בלא ק"ס לחייב א"ע בעסקא אחר ההלואה. מצד דהו"ל דאי וא' אמר שע"י מעשה הכתב מועיל הנהגם שכ' במק"א שמצד מחילה דא"צ קנין אין חיוב אונסים על חצי ע"י מאמר המלוה. מ"מ היינו רק באופן דל"ש פטומי מילי שהרי כ' מוהרש"ל ז"ל ביש"ש ב"ק שרמז לשם הש"כ ז"ל' בסס"י פ"א שלא נפקע חיוב האחריות בלא מעשה. ושם כ' הטעם מצד פטומי מילי ועי"ז אם ל"ש משום פטומי מילי כגון שהתנו שניהם בתנאי גמור בקביעות י"ל שמועיל. ושטר י"ל שמוציא מגדר פטומי מילי אך י"ל שכתב מצד שיהי' מפויס לבד שהרי עליו אין חל חיוב ריוח ע"י שטר בלא ק"ס משום דהו"ל דאי. אך כיון שבהשטר לא הוזכר שכתב אחר הלואה י"ל שהוא גלוי מלתא שאין התנאי רק מצד פטומי. אך מ"מ לפימ"ש הסמ"ע ע"ה שם ססי' פ"א אם הגיע זמן פרעון או תבעו יש חיוב לשלם ריוח. ואם לא תבעו ולא הגיע זמן פרעון גם אי נימא שע"י מחילה נעשה חצי פקדון מ"מ אין עליו חיוב ריוח וצלע"ע היטב: