Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעיף א' (שוחד דברים) אודות מדת חסידות של מניעה ממשפט ע"י דאפרח מיני' גדפא כבש"ס הק'. יש לומר שאין זה רק בשעשה לו מאי שמקרבא הנייתא הנאה הנוגעת רק להדיין ואין בה צד הנאה להבעל דין. שבזה גם שהנאה זו אין בה שוה פרוטה מ"מ קירוב הדעת יש בזה. גם שלא שייך בזה חצי שיעור אסור מהתוה"ק. לפי מה שכתבתי במקומות רבים. שרק כשחזי לאצטרופי שייך איסור חצי שיעור. וכאן כיון שפעולת הפרחת גדפא גם אם הי' עושה על מנת קבלת שכר לא הי' שייך בזה מאי דקיי"ל בריש הלכות גזילה.. שחצי שיעור אסור ממדת חסידות גם שכיון שאין מקפידים כל כך על כזה הוא מותר מהתוה"ק. ששם הטעם משום שיוכלו ליטול ממנו פירות הרבה או יהרסו כל הגדר שלו. כמעשה סדום ח"ו מה שאין כן בפעולה שאין דרך העולם להקפיד על כזה על שכר. אולי גם ממדת חסידות מותר להנות מחברו שלא כפי דעתו ורצונו. ובפרט במה שידוע שגם אם לא הי' לו משפט לפניו הי' ג"כ עושה לו פעולה זו. שעי"ז נסתלק חשש שוחד לגמרי. מ"מ אמרו חז"ל שיש למנוע ממדת חסידות כי מ"מ יש מעין קירוב הדעת לפי שעה מצד מקרבא הנייתא כי אולי לולי שיש לו משפט לפניו לא הי' זריז כל כך למהר הפרחת גדפא. והקדמת הפרחת הגדפא הוא הנאה מה שאין כן בזה שעוש' בשביל קירוב הנא' לעצמו כגון נר הדולק על השלחן ובעל דין אחד הסיר הפחם כדי שידלק יפה אולי אין בזה קירוב הדעת גם במדת חסידות ומ"מ יש לומר ג"כ שכיון שהאתו קרובה יש למנוע וצל"ע היטב: המושיט לחם לסעודה לפני הדיין. נרא' שאין זה כעין חשש שוחד דברים והנאות. כיון שאיננו מושיט משלו רק משל בעל הסעוד' ואיצ"ל בהושטה שוה לפני כל המסובים. דפשיטא דלא דמי בזה להמדת חסידות שיש בהוצאות הנוצה ושארי מילי שבר"פ שני דייני. כי שם עשה להדיין לבדו מה דמקרבא לי' הנייתא אך גם כשלפני המסובין פת שאינו נקי כל כך והושיט לפני הדיין פת נקי ביותר. מ"מ קיל בזה מהנהו מילי דחסידתא שבש"ס הק' כנ"ל. גם אם לקח הדיין מידו ואכל ונודע שרק אליו הושיט זה ודאי. וגם אם דעתו של הדיין אסתנסיית ונהנה מזה שהוא יפה יותר. על כל זה כיון שיש ספק אולי גם בלתי זה האיש היו מושיטין לו כן בעל הסעוד' גופי' או מי משלוחיו דשם וספק במדת חסידות קיל טובא:
(עוד מצאתי) לגבי מדת חסידות שאמרו חז"ל בר"פ שני דייני. שע"י הפרחת גדפא פסלו את עצמם למשפט. וקיימא לן גבי רבית שגם הקדמת שלום ודברים יש בהם קפידא. אך קיימא לן שם שמה שהי' נותן גם בלאו הכי או הי' מדבר כן גם בלאו הכי אין בזה קפידא בדררא דרבית. והרי הפרחת העוף משמע שהוא מה שהי' גם בלאו הכי ודאי וכי נחשדו הגרועים שבעם בני ישראל למס חסד כזה מריעיהם. ומשמע שעל כל זה יש בזה מדת חסידות למנוע את עצמו מהמשפט ועמ"ש בשו"ת מוהרי"ק ז"ל. שעובדות דשם בר"פ שני דייני כולם הם בדרך מדת חסידות. אך על כל זה נרא' שאין שום צד פתחון פה במה שהי' נעשה כן גם ע"י אדם אחר. כגון מה שנוהגים להמתין על הראב"ד בהתחלת התפילה וכדומה. שגם אם הבע"ד הוא אבל מתפלל לפני העמוד וממתין על הדיין שבא להזדקק במשפטו. כיון שגם אם הי' מתפלל מי שיהי'. הי' ממתין עליו. ומלבד זה הרי מצוות לאו להנות ניתנו ואין בזה משום הנאה ונטי' לכ"ע ולא שייך בזה שום דררא דמדת חסידות. אך צלע"ע בההיא דגדפא. שאולי עשה כל כך מהירות וזריזות עד שהי' ניכר שלולי המשפט לא הי' עושה כן. ואם נימא שיש בזה מדת חסידות בקפידא. גם במה שהי' עושה גם בלאו הכי נרא' שהחילוק בין זה לרבית הוא מצד שגם שאין בזה משקל קבלת הנאה ממש עי"ז העסק דוקא כיון שהי' עושה כן גם בלאו הכי על כל זה יש בזה צד חשש תקלה במשקולות שברעיונותיו. ונתעורר בו באולי איזה צד קירוב הדעת אז בזה. גם שהי' עושה כן גם בלאו הכי ומעין מ"ש בתה"ד לגבי הלכה שאינה פסוקה שבתפלה יש טרדא גם במה שצריך להיות לו התאפקות ברעיונותיו. להוציא מלבו מחשבות הטרדא שגם זה מטריד התפילה. וכן הוא באולי בזה מצד גדר מדת חסידות שכיון שנתעורר לפום רהיטא אז איזה קירוב הדעת גם שיוכל אז לבטל דבר זה כאן מצד מה שהי' זה נעשה גם בלי עסק זה. על כל זה יש צד מדת חסידות לירא בזה מנטי'. ואולי גם מדת חסידות אין בכל הנזכר בש"ס שם רק במה שבלא זה לא הי' עושה או מדבר בגינו כן. וכדקיימא לן גבי רבית ולא מצאנו שם גם מדת חסידות בזה כלל וצלע"ע:
שם (ששאל שאלה) אודות מדת חסידות שאמרו חז"ל דדיין דשאיל שאילתא מבעל דין פסיל לי' לדינא. נרא' שאי אפשר לתקן זה רק ע"י שיחשוך את עצמו מהדין ההוא. שהרי אין בזה תקנה ע"י השבת הממון. כיון שמ"מ הי' טובת הנאת השאלה או ההלואה בין התחלת המשפט לסופו. ובפרט במה שיש בו חשש הסתתמיות הטענות ע"י מה שידוע קבלת ההנאה כמ"ש הש"כ ז"ל בשם מוהרד"ך ז"ל. וטובת הנאת השאלה אי אפשר להשיב במה שחוזר בעינו בלי שום פחת ואינו עשוי להשכיר. ובפרט בהלואת ממון שאי אפשר לשלם עבור טובת ההנאה דהוה לי' אגר נטר והרי הי' קבלת הטובה במה שאי אפשר להשיב. לזה יחשוך את עצמו מהמשפט. ואולי בהלואה אין מדת חסידות כלל בזה. ואין זה כדשאיל שאילתא כי יש שם טובת הנאה שהרי הי' מותר לקבל שכר עבור שאילת מטלטל ההוא ושישכירנו לו. מהשאין כן בהלואה שכיון שהפקעתא דרחמנא הוא בזה מלקבל שכר ההלואה. ממילא אין בזה טובת הנאה. אך מ"מ נראה שכל שיש חשש שאולי לולי המשפט לא הי' מלוה לו כלל ולא הי' עובר על מצוות הלויית חן. מצד שהי' בלבו שירויח בה ממון מסתמא או שלא הי' נותן לו רק בעסקא כנהוג או שהי' מלוה לאחר ולא לו. עי"ז יש בזה צד טובת הנאה ואין מועיל מה שאסור ליטול רבית כיון שעל כל פנים מצד סוגיא דעלמא יש בזה טובת הנאה. אך אם יש אומדנא ברורה שהי' נותן לו בדרך ההלואה גם בלאו הכי נרא' שאין בזה גם מדת חסידות. והעיקר להבחין בעצמו להשמר מנטי':
סעיף ב' (ושלח מנחה לדיין) במהרי"ק ז"ל שורש ט"ז וכ"א אודות הנאת הדיין במה שאינו מפורש שמצד המשפט. וכתב שם הרבה היתרים. אך אודות הסוס דשם לכאורה צ"ל שהי' בדרך זה נהנה וזה לא חסר. ולא קיימא לאגרא וכדומה כי לולי זאת כיון שהי' זה בין הטענות לפסק דין הי' נוטה להחמיר בל"ת מהתוה"ק. שגם כשנותן סתם בלא"ה יש להחמיר דאל"כ לא יהי' משכחת מלקות בזה הלאו כי אם כשפירשו שניהם בפיהם לשם שוחד אחר התראה. אכן הנרא' שכן הוא לפי האמת מהתוה"ק שאין איסור רק כשכוונתם לשומר והוא בין הטענות לפס"ד. ואין ספק שאיירי שם דקיימא לאגרא ולמיגר והוא דררא דממונא לגמרי דאל"ה לא הי' צריך לצדד שם ולחלק בין פ"א לכמ"פ. וגם שאין הכרע מזה כלל שכמו דקיי"ל ברבית שאסור גם בדלא קיימא לאגרא ולמיגר. וכן אסור ברבית גם פחות מש"פ כדקיי"ל ח"ש אסור מהתורה בכל האיסורים. רק כעין קיסם לחצוץ שיניו שמותר ליטול מגדר של חברו. נרא' דשרי ג"כ לגבי רבית ושוחד. אבל מה שאינו בגדר הפקר לכל בלי שום קפידא לדעת כל אדם איני מותר גם בשוחד כמו ברבית. וא"כ הי' אפשר לומר דמוהרי"ק ע"ה לא איירי כ"א בדלא קיימא לאגרא ולמיגר כנ"ל. שאין איסור כ"א מדרבנן. משא"כ היכא שיש דררא דאיסור תורה הי' מקום לאסור דספיקו לחומרא. ואולי הי' כונתו מצד המשפט ולא מצד מה שהי' נותן בלא"ה. אך זה ליתא שהרי אין איסור בתוה"ק על הנותן שוחד כלל והאיסור רק על המקבל. כמש"ה לא תקח כו' וכמ"ש במק"א בשו"ת. וכשהמקבל עובר יש איסור על הנותן מצד לפני עור כו'. וא"כ מלבד מה שי"ל דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין ואין אדם חוטא ולא לו. וכיון שידוע שהי' נותן בלא"ה אין לנו לחשוש כלל אולי כונת הנותן לשם שוחד. אך גם בלא זה אין חשש כי גם אם כוונת הנותן לשם שוחד. כיון שהמקבלו יודע בעצמו שאין כוונתו לשוחד ונוטל רק מצד שהי' נוטל בלא"ה אין שום חשש פת"פ דנדנוד איסור כלל על המקבל. וא"כ גם על הנותן אין שוב שום איסור ממילא כיון שאין כאן מכשול על המקבל ע"י כוונת הנותן תהי' מה שתהי'. ומה שרצה אחד מהצדדים לחשוש על הדיין שם בשו"ת מהרי"ק ע"ה. והכוונ' היא מצד שאולי הי' כוונת המקבל לשם שוחד על זה שפיר פסק מהרי"ק ע"ה. שאין פ"פ בזה והיינו מצד חזקות כשרות ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין ואין אדם חוטא ולא לו. ולא שביק התירא ועביד איסורא ולמה נתלה בכוונתו שהי' נטיה לשם שוחד כייו שזה הוא מה שהי' ג"כ בלא המשפט לגמרי וכמו שא"א להטיל חשש על דיין או עד בלא ראות עליה' פסול כה"נ בזה. שהרי נטילה זו אין בה שום צד ריעותא כיון שהי' נוטל כן גם בלא"ה. ואולי כ"ה כוונת דברי הגאון שבטור ח"מ סי' ט' וש"ע שם שכיון שהוא מה שהי' נותן לו בלא"ה ג"כ אין כאן נדנוד שוחד גם שנטל אחר הידיעה שיזדקק למשפטו מיד. ורק כשמרגיש בעצמו שנטה דעתו ונתעורר אצלו בחי' אהבה עי"ז בנטי'. אז מדת חסידות למנוע א"ע והיינו מצד מ"ש שם במהרי"ק ע"ה שאין אהבה פוסלת מדינא כ"א אהבה רבה כשישבינות. ואהבה קטנה מזו היא במדת חסידות לבד וכ"ה בנטיית דעתו ע"י הדורן לאהבה קצת שאין בזה רק מדת חסידות למנוע א"ע כיון שגדר שוחד אין כאן שהרי הי' נותן בלא"ה ג"כ ומסתמא לא הי' הכוונ' לשוחד כנ"ל. והמקבל יודע בעצמו שלא כוון לשוחד ועכ"ז נוטה קצת לדרך אהבה ובמק"א כ' בהבנת דברי הגאון. שהכוונה מצד שהוא שוחד במוקדם קודם הטענות ואין בו איסור תורה אך אין זה מספיק ששוחד מוקדם מ"מ אסור מדרבנן. גם כיון דמיירי גם אחר הידיעה שיזדקקו תיכוף למשפטו נראה שדבר זה כמו אחר שמיעת הטענות. ויש בזה גם איסור תורה אלי הי' הכוונ' לשם שוחד. וא"כ אלו לא הי' זה מה שהי' נותן לו בלא"ה ולא הי' היתר בזה כלל שהרי הוא שוחד ממילא ועזרו מוכיח עליו במה שעזרו במתנה עכשיו במה שלא הי' רגיל בלא"ה. וגם אם הי' ספק אם הי' נותן בלא"ה נרא' שהוא בכלל ספק דאורייתא. ואסור לו ליטול שאולי לא הי' נותן בלא"ה והר"ז שוחד ממילא מצד הנותן ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שנותן לשם שוחד. ובמה מצי המקבל לאשתמוטי נפשי' משוחד בזה ואם לא איפוא בדרך זה. מדוע נותן לו עכשיו וראי' לזה מסוף מס' כתובות דף ק"ה דלא אשכחינין היתירא כ"א כשנוטל משני הצדדים ובשכר נטילה ע"ש בש"ס שמבואר שם שגם כשנותן סתם הוא שוחד גמור ולא אמרינין שיהי' כוונת הנותן מה שהיא עכ"פ כוונת המקבל תינה לשוחד רק בדרך מתנה בעלמא או דזכי כמהפקירא כדאמרינן בגיטין. נתתי שדה לפלוני דיש בזה משום הפקר ע"ש. ובש"ס שם מבואר שאין היתר כ"א מצד שכר בטילה. לזאת אין לפרש דברי הגאון ע"ה כ"א דאיירי במה שהי' נותן בלא"ה ג"כ שבזה אין שום חשש איסור וכנ"ל: כתבתי במק"א אודות מתנות. ויש לומר עוד. שיש ספק ספיקא בהנותן מתנה בין הזדקקות למשפט בין גמר המשפט. מה שאולי הי' נותן סך זה גם בלאו הכי וכגון משלוח מנות או שכר כתיבת הזמנת וכדומה ביני ביני. ספק אולי הי' נותן כן בלא"ה וספק אולי על כל פנים לא נתן רק על הספק מצד שכבר אפשר שיתלה הדיין הנתינה בלא"ה. ומ"מ משום זה לבד אין תועלת שאולי גם הנותן על צד הספק הוא בכלל שוחד גמור שהרי כל שוחד אפשר שלא יטה לבבו עי"ז. ויש כמה טבעם דכפוי טובה ומכל שכן בעם בני ישראל ששייך בזה ביותר מצד בחי' חמרא למרי' וטבותא לשקיי' איננו קבוע כל כך בהם. ומ"מ צלע"ג בזה כיון ששוחד פשוט על כל פנים יודע הנותן שהמקבל יודע ודאי שנתן לו רק לשם שוחד. אך בדבר הידוע שכן הוא דרך הבריות ליתן כל כך שכר כתיבת הזמנה או שכר פשר כזה ופחות שבערכין ג"כ נותנים כן מצד הדרך ארץ. בזה נרא' דלא שייך גם מדת חסידות למנוע את עצמו מזה וכל שכן בשכר פשרה שגם שהניח הוא תחילה כיון שנוהגים להשוות שני הצדדים גם בשכר פשר וכמ"ש במק"א ומנהג זה ידוע. יש לומר ג"כ שגם אלו הניח הוא פחות אולי הי' מניח חברו כפי שעכשיו הניח והי' גם הוא משלים ע"י חברו. והו"ל ספק ספיקא. ספק שהוא נותן בלי הצטרפות משפט המעותד וספק שגם אם הוא נותן מצד זה מ"מ כיון שאין זה מצד בחירתו לבד ואלו הי' צריך להשלים אא"כ לכפי סך זה וכנ"ל וכל שכן כשלא התחילו עדין משפט רק הי' עיקול כדי שיהי' אח"כ משפט ביניה' ואין ידוע שיש ביניה' הכחשה בזה כלל ואולי חברו מודה לו רק שאינו רוצה לשלם לו ולזה הי' העיקול ומצד זה גם שאח" ישפטו בניהם בהכחשה על כל פנים הוא נדון כדורן שלפני התחלת הזמנה למשפט כי העיקול אין בו משום הזמנה למשפט וכנ"ל. ועל כל פנים נרא' שאם כשאחר כך באים למשפט ויש בזה שקלא וטריא שמצטרך הרב להזדקק לזה הברירה בידו להשיב אז מה שנטל משני הצדדים ולכ"ע אין ע"ז חשש עוד. ועל כל פנים כן הוא הטוב והנכון:
(עסמ"ע סק"ז) ההיא שבשם מוהרד"ך ז"ל צל"ע אם הוא מן התוה"ק או מדרבנן ויש מקום לומר שהוא בכלל מש"ה ויסלף דברי צדיקים דקאי אהסתתמיות טענות מצודקים גם כשמרגיש בעצמו שלא הי' נטי' בההיא דשם. אך מ"מ ל"ש בזה שם שוחד וצלע"ע היטב. וכשידוע לכשנגדו שניתן דורן ואינו ידוע אם הוסיף על הרגילות בלא המשפט. נראה שגם אם יש בזה איסור דאורייתא מ"מ אין זה בגדר ספק דאורייתא גם שלפי האמת הי' הוספה באולי. אי גם ודאי הוספה כי מ"מ שכנגדו מוטל להכריע ספיקו לכף זכות לומר דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיון שזה מזדקק להמשפט בודאי אין בו נטי'. ובודאי לא הי' הוספה על הידוע לו ברגילות לפי סדר שנים שעברו בהנשכח בפורים וכדומה. וגם שאין סמיכה על מה שמרגיש בעצמו שאין בו נטי' לומר שעל ידי זה מוטל על שכנגדו להכריע לזכות שלא הי' נטי' ושלא יסתתמו טענותיו. כי מ"מ הזכרת קבלתו הטוב' מסתם הטענו' כפי סברת דיעות הבריות כמו שבכל שוחד הי' צד לומר' שכיון שהשי"ת סבת כל הסבות וגם כל הבחירות בידו כחומר ביד היוצר שעי"ז אין נטי' מהנכון לרצון לפני הש"י ע"י שוחד ומ"מ הודיעתנו התוה"ק ששוחד הוא בחי' שהוא חד (וזמש"ה יעוור עיני חכמי' שחכמה תחי' בעלי' לידע שע"י כל מוצא פי' ה' יחיה אדם) שמצד בחי' חמרא למרי' וטיביתא לשקיי'. יש החזקת טובה עד שנעש' חד עמו ואינו רואה חובתו כמו שאינו רואה חובה לעצמו. וגם אם מרגיש בעצמו שהוא דבק כ"כ בהשי"ת שהכל כלא קמי' עד שאינו משגיח כלל על השלוח. מ"מ אין זה מועיל שהרי קבעתה התוה"ק. ורצון עשי"ת לימ' לפעלא טבא יישר חילו שלא להיו' כפוי טובה נגד הבוחר בטוב וע"ז מיוסד כל שכר ועונש. וכמו כן יש בחי' הסתתמיו' טענות ע"י סגנין דעת הבריות הלמדים ממה שקבעתה התוה"ק איסור שוחד. אך מ"מ כשמסופק אולי לא הי' הוספה יש לו לדון לזכות היטב: כשנודע לו ששלח לואחד מאומה בתורת שוחד. ולא קיבל מעיקרו פשיטא שאין על ידי זה חשש והרי זה כלא נשלח אליו כלל מעיקרא. אך אם קיבל כבר והוציא המעות והוא בא להשיבם כדי להנצל מדררא דשוחד צלע"ע אם מועיל כי יש סברא לומר שאם ירצה הנותן לא יקבלם מידו ואין ההשבה רק ע"י רצון זה שנתן ויש קירוב הדעת ומ"מ נוטה שמועיל וצלע"ע היטב: הי' לפני סכסוך בין אנשים. והלכו מלפני קרוב להתפשר. וע"י זה הסחתי דעתי לגמרי מזה ואחר כמה חדשים שלח אחד מהם משקה בשבת"ק שאינו זמן שליח אז מבע"ב אחרים ולא עלה בלבי אז שום רמז חשוש' כי מ"מ לפעמים שולח איזה בעה"ב גם בשבתות שבאמצע השנה. ואחר שני חדשים נתעורר ביניהם התביעה שמכבר ולא הי' לפני דיינים אחרים שיהי' עליהם סמיכה בזה. גם שאני חושש על משלחת שבין תחנת המשפט לסופו כשהיא מה שאינו ודאי שהי' שלוח גם אם לא הי' משפט זה מ"מ לא עלה בלבי שום חשש זכרון בשעת שלוח המשקה הנ"ל כי נשכח לגמרי מלבי כל הסכסוך שהי' ביניהם לפני כמה חדשים וסברתי בשעת הסכסוך שבודאי יתפשרו תיכוף וכעת שנזדקקתי ביניהם הי' ג"כ היסח הדעת בלבי מלקרוא להמשלח כנ"ל שלא בפני שכנגדו לפני הדיין שהי' עמו ולהשיב לו שווי המשקה. והתחלתי להראות להדיין מקום משקל בהמשפט השני צדדים שהי' מקום לזכות המשלח יהובחן שמפורש שהזכות נוטה לשכנגדו ומ"מ חששתי אח"כ בנפשי שאולי גם בזה שייך חשש מנטי' שאולי כשיוכרע לזכות המשלח יהי' צער בנפש לחשוד את עצמי ע"י זה הרצון נוטה לבחור שלא יהי' זכות להמשלח בזה. וביני ביני הודה שכנגדי מאליו על פי טענות של אנשים עמו שאין טענתו כפי סגנון הרגיל ומתקבל לשומעים. ואמר שהוא רק מספר בטענתו ועי"ז טוען להוציא משכון וגם שלא נגמר ביניהם עדיין לח משפט ולא פשר כבר נמלטתי בעזהי"ת מחששות גרם מום בזה. וסברא הנ"ל לבחור נגד המשלח להנצל מחששות משקולית בנפשו מוכרע מההיא דסי' ט' ס"ב שאין לחוש לה במכל שכן ממה שאין חושש אולי הי' נטי' ע"י הדירן בסגנון מעין נטי' שמפורשת בתוה"ק ע"י שוחד וכ"ש בנטי' כנ"ל שאין לחוש לה לכ"ע. אך אולי דרך חסידית שייך גם בזה להשמר היטב: משלחת של פורים זה כמה שנים שאינני רואה אנליהם כלל כמה שינח כל אחד ואחד רק זוג"ה תחי' מקבלת ואיש א' כותב כדי לידע למי להשיב משלוח מנות ואיני רואה הכתיבה ההיא וזה לפנים משוה"ד כמ"ש במק"ח שכשיש ס"ס להיתירא אין חשש בכזה ויש ספק שמא אין כוונת המשלח לדררא דשוחד. והי' שולח כן מצד פורים בלא המשפט יסכר שאם אין זה מה שהי' שולח כן בכל השנים בלא המשפט שמא בשנה זו הי' לו איזה רייח ידיע או איזה סבה שיתנדב לשלוח עכשיו יותר מבכל שנה מצד מצוות מעשר ריוח וכדומה. ובסי' ט' ר"ב מבואר שכשאינו מרגיש בעצמו נטי' ע"י שילוח הדורן גם שהי' בשעה שידע ודאי שיבואו לפניו למשפט אין חשש. אך יש חשש ששם הייני דוקא כל עוד שלא התחילו במשפט כלל דלא שייך בזה שוחד מדאורייתא שהרי זה כרבית מתוחרת שהוא רק מדרבנן. ובדרבנן די כשאין מרגיש בעצמו נטי' ובפרט כשיש עוד ספק אחד חילי לת הי' כיונת המשלח לשם שוחד ספק דרבנן לקולא מה שאין כן בין תחלת המשפט לסופו. ואולי מהתוה"ק עיקר האיסור בעדנא דעסק בהנוגע להמשפט מה שאין כן כשבזמן שבינתים אין עסוקים בזה כלל ואולי עיקר האיסור מהתוה"ק כשאין מרגיש בעצמו שום נטי' הוא רק כשפירש בסגנון שוחד וכן רבית שמהתוה"ק הוא רק בשימה מפורשת וצל"ע בכל זה ועכ"פ מצינו לחז"ל שהחמירו להם במדת חסידות בהפרכה שבס' ב' דייני ולזה בין תחלת המשפש לסופו טוב להזהר במה שיש בו ספק אולי לולי המשפט לא הי' עושה כן. אך במה שידוע שכמה שנים גם בלא המשפט הי' עושה כן קיל טפי. אך אם חושש בעצמו שלא יבלבלוהו מחשבות (חסר תיבות) יש בזה מדת חסידות להזהר כשנקל לפי סגנון הבריות שלא להשגיח כלל להפרט של השליחיות וכנ"ל. וזה נקל בעיר קטנה וכשמרגיש בזה ריחוק מהפסד עי"ז על פי סגנון שלו שאין ב' בני אדם שווים בסגנון שלהם במדותיהם ובסבותיהם מבחוץ ועי"ז אין שום פתחון פה על מי שאינו עושה בזה מדת חסידות הן מצד שלא שם שיקול דעתו בזה הן מצד שחושש צד גרעון עי"ז. והי' משפט לאחד מבני עיר עם אחד מבני הכפרים השייכים לכאן והייתי בסעודת ברית מילה אצל חתן בן הכפר שנזקק למשפט עבור בתו שהשיא לבן עיר כנ"ל. בין תחלת המשפט לסופו והזהרתי שלא יתן אבי האשה כנהוג ליתן בסעודה. ואח"כ לא הי' סוף במשפט ההוא בפורי' שאחר כך ושלחתי לבעה"ב אבי בן שהשיא לבת בן הכפר. שלא ישלח כלל בפורי' והזהרתי בביתי שאם ישלח יחזירו לו משלחת שלו ולא שלח בזה הי' צד להקל ביותר במה שידוע שכן הוא סגנון שלו בכל שנה. וכ"ש אחר שאיני רואה כלל אל פרטיות המשלחת אך כיון שכשיודע שכנגדו מהדורן יש חשש הסתתמיות טענות כמ"ש הש"כ ז"ל שם בסי' ט' ס"ב לזה שייך בזה דרך מדת חסידות שהבן כפר אין דרכו לשלוח בפורי' ואולי יוודע לו ע"י השליח שאבי חתנו שלח ולא יהי' יודע שאיני רואה לפרטיות המשלחת ואולי יסבור ג"כ ששלח יותר מהרגיל וגם שמשורת הדין אין לחוש בזה כלל בשל פורי' שהוא הנהוג בלאו הכי ומוטל לדון לכף זכות שאין ריעותא בזה לגרם נטי' ולא שייך חשש הסתתמות טענות ומכ"ש שיש ספיקות רבות בזה על כל זה יש בזה דרך מדת חסידות עכ"פ למישנקל לו ליהזהר בכזה בעיר קטנה ולפי סגנון שלו:
סעיף ג' (נהגו לעשות לב"ד קופה) אודות מה שכתב בשו"ת מיהרר"מ אלשיך ז"ל סי' נ"ב אודות פרעון שכירות לחכם העיר שלא יהי' בזה חשש נטי' ח"ו בקירוב הדעת להנותנים לו. וכתב שהיותר טוב הוא שיהי' פרנסתו מקופת הצדקה ע"ש. הנה במדינות אלו כפי סגנון של גביית הצדקות אי אפשר שיוספק הצטרכות חכם העיר עי"ז ולא יגיע לשליש ולרביע בהקהלות הקטנות או גם הממוצעות או באולי גם בקצת מקהלות ק' הגדולות ועל פי הרוב הנותנים למתן בסתר דבר מסוים שאיננו קטן הרבה רושם בצדו על מה הוא נותן. וכבר אי אפשר לבטל צדקה דביקור חולים ודכוותה ועל כל פנים נלמד מתורת רבינו משה אלשיך ז"ל. שאין חשש במה שאי אפשר שלא יתמנו על הצדקה כמה אנשים שהרי אין צדקה נגבית רק בשנים ומתחלקת בשלשה. וצ"ל חושבים חשבונות של מצוה בזה. ולומר שעי"ז העלם יעלים החכם את עיניו מאלו שבידם טובו בסדרי פרנסתו. ויש חשש נטי' בזה כי הסברא ג"כ מכרעת כיון שהוא מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרי'. ואם לא יהי' אלו הגובים ומתעסקי' בזה ימצאו רבים מתעסקים בכזה ואדרבא יתנו מהון ביתם באהבה שיגולגל על ידיהם זכות המצוה. עפי"ז אין בזה משום נגיעה כלל גם לגבי דיינים שפסול אוהב לזה. שהרי אין בזה משום התעוררות אהבה פרטיית אליו ואם יש משום אהבה לעוסקים במצוות הרי על כל פשעים תכסה אהבה זו שכשם שאוהב לשעוסקים במצוות כן יאהב ממילא שלא ינטה מדרך המצוה ושלא יהי' בלבו שום נטי' שאינה נכונה לגבי שווי המשפט. ומצד זה הזהרנו בתוה"ק לא תטה משפט אביונך כו' שהוא א' מהשס"ה מצוות לא תעשה שלא יהי' בלבו נטי' ע"י מה שאחד מבעלי דינים מוחזק לרשע. וגם אם אחד שכנגדו הוא צדיק גמור ידוע. והרשע הוא ידוע בהחלטיות ברשע. על כל זה כיון שאהבת צדק ושנאת רשע היא לשם שמים ומצד התוה"ק. והרי התוה"ק ציותה שלא יהי' נטיה ע"פ זה במשפט. עי"ז סר חיש חשש הנטי'. ונראה שגם ברשע רע לבריות שיש עליו שנאה גם אלו כ' מזה בתוה"ק על כל זה כיון שאין השנאה פרטיית מצד הדיין. עי"ז גם שנאתו סרה מהר ע"י מצוות התוה"ק שלא יהי' נטי' במשפט גם באופנים אלו וכמו כן הוא באהבה של המתעסק במצוות שכיון שמצד הנאת עצמו הדבר ידוע ודאי שאין בזה צד נטי' כלל כיון. שבודאי אם לא יתעסק הוא בזה. יהי' מתעסק אחר במקומו בלי שום ספק או צד גרעון. וגם כוונתו של המתעסק אין לתלותה שהיא מצד אהבת אדם ומוקמינן אחזקת כשרות על צד היותר טוב שכוונתו הוא משום אהבת מצוות השי"ת. והרי ידוע. לכל שקמי' השי"ת כל דיירי ארעא כלא חשיבין. וכיון שהחכם סברתו שכוונת המתעסק איננה רק לשם שמים. הרי ממילא אין בזה קירוב הדעת מצד הנאת עצמו. ורק משום האהבה של אהבה מצוות השי"ת יש בזה אהבה. ואהבה זו איננה מטה הדעת מן הדרך הנכון במשפטים מה שאין כן בנותנים ביחוד סיפוק החכם שיש בזה צד הנאת עצמו ודאי כיון שבידם טובו של החכם להוסיף או לגרוע או למנוע. וגם אם כוונתם לשם שמים. מ"מ אפשר הי' להם לעשות מצוותי באופן אחר בממונם שכמעט איננו בנמצא שלא יהי' בעיר איזה עוסק בתוה"ק שיהי' מצוה ליתן לו ג"כ (ולא שייך לומר בזה גם לגבי היותר חשוב בעולם שכיון דקיימא לן דאשה מתקדשת ע"י מה שמקבל ממנה אדם חשוב אם כן אין בזה משום נתינה להאדם חשוב. רק אדרבא כמקבל ממנו בזה כי התוה"ק אסרה שוחד גם לגבי היותר חשובים שבעולם. והיינו מצד שגם שלפעמי' צריכים לשלם עבור השתדלות שיקבל האדם חשוב ממון מזה. על כל זה אחר קבלתו כבר נעשה בבחי' חד עמו ויש קירוב הדעת בהחלט אחר כך. ולזה הוא שמשלימם עבור ההשתדלות שיקבל האדם חשוב כיון שעל ידי קבלתו יהי' בזה קירוב דעתו) ואם כן אי אפשר בזה בלי נטי' וחשש שוחד. והרי בעובדא דגידלני הידוע בסדר אליהו ז"ל רבא וזוטא היו ניכרים לו דברי אמת שכוונתו רק לשם שמים כעין הקרבת ביכורים. ומכל מקום פסל את עצמו למשפטו על ידי זה. וכאן כעת המנהג שיש גובה את הניתן לי נער בער מהיח"ס דפה כי כבר יש הכרעה על הצטרכות הקהלה שנגבה בתוקף על פי שרי הקיר"ה. כבכל המדינה ואין רצוני. ליטול מהנגבה שלא ברצון הטוב הגמור של כל אחד ואחד. לזה לקחו מצד אחר בערך י' או כ' בעה"ב הנותנים לזה ברצון טוב בלי הצטרכות שום כפי' או נגישה. ויש על זה גובה איש א'. וחוץ לזה גובים מנהיגי הקהלה. כל הנתינה ההיא מכל הנותנים. ורובא דרובא מהנותנים לי אינני יודע מהם כלל עכשיו. ואת שאני יודע מהם שהם נותנים להגובה בגיני. גם בזה יש בירור שאין חשש נטי' בזה. שהרי אם לא יגבה מהם בגיני יהי' גוביינא מהם בכפי' ליד המנהיגים. והרי זה ממש כההיא דגובים שכשלא יגבו הם יגבו אחרים וכנ"ל. וכן הוא ממש בזה. ואין תלוי כלל בדעת הנותן אם לפחת או שיהי' איזה גרעון מכפי המוטל על פי ההערכה שעל פי ג' שמאים כידוע ואם כוונת מוהר"מ אלשיך ז"ל מצד שבהגובים ומתעסקים בצדקה שהם מעטים אפשר ליזהר בנקל שכשיהי' להם משפט יסלק את עצמו וידונו שארי לומדים שבעיר כן הוא ג"כ אודות. הנתינה הנ"ל שאפשר שלא לידע מי ומי הנותני' ליד הגובה שבגינו ועכ"פ את שנודע לו בזה מעטים הם ואפשר לסלק את עצמו מן דינם. אך כל זה במדת חסידות שהרי משורא הדין הרי זה כמתנה שנותן לו ודאי גם בלי המשפט ומכ"ש שזו המתנה איננה ניתנת בזמן המשפט ובדרבנן בזה אין להחמיר יותר וצלע"ע:
סעיף ה' (משניהם בשוה) אודות מעות פשר שנותן צד אחד יותר משכנגדו באם ע"י זה מרבה גם חברו ליתן שיהי' שוה מכל צד ונעשה זה לפני הדיינים כתבתי במק"א בזה ונראה שלפי הנהוג שנותנים אחר שכבר מוסכם מה לומר לפניהם בעת שהי' הבע"ד בחוץ הוסכמו הג' דיינים שיאמר הגדול שבהם כן ואח"כ קורים אותם מבחוץ לפנים אז שוב אין שום קפידא בדררא דשוחד בזה שהרי זה כמתנה שאחר המעמד ההוא לגמרי וי"ל דלא דמי לרבית מאוחר כי שם כיון שנותן מה שלא הי' רגיל ליתן בלאו הכי נראה שנותן אגר הלואה או נטר מה שאין כן בזה כיון שידוע שלא יהי' עוד נטי' מכפי ההסכמה ואין מצוי כלל להוציא הבע"ד לחוץ אחר נתינת מעות פסק דין או פשר א"כ הרי נתינה זו ידיעה שאיננה. מצד נטי' כל דהיא בהכרע דהפשר רק שכר סרסרות נותן זה בנדיבות (א' אמר לחבירו באזנו אתה תתן כפל מה שנתתי ונתן כן ואח"כ השלים גם הא' להשוות לכפל בזה אין שום פתחון פה חשש שהרי שניהם לדבר א' נתכוונו ולא הי' כסיפא לי' לומר אין לי להוסיף על מה שנתת) ומלבד זה יש צדדים בספיקות בדרבנן אולי. אין מגמתו מצד נטי' וגם אם מגמתו כן כשאין כוונת הנוטל לשם שוחד אין דררא דאורייתא גם יש בפשרות מה שאין בו איסור הטי' ועכ"פ לא מהתוה"ק גם יש ספק אולי טובת הנאה כזו שעל ידו נתרבה הנתינה הוא רק כנטילא נוצה והוא מדת חסידות כידוע כן י"ל צד זכות על הנהוג והיותר טוב הוא כשנותנים אחר שאמרו לפניהם הפשר והוסכמו לזה שאז אין שום פתחון פה כל דהו לכ"ע בשום צד כי לא דמי לרבית ששייך בו איסור שכר הלואה או נטר מה שאין כן בזה שהקפידא רק אחשש נטי' וליכא רק לפעמים במציאות רחוק אחר הרגל רב עם האנשים לירד לסוף דעת נדיבותם והרי שוה לכל נפש לאיים העדים בבחינת סהדי שיקרא אאגרייהו זילא ואין בטחון שאח"כ לא ישנה מליתן לו עבור הטי' ואין חשש בזה כלל ואין בזה גם לזות שפתים ולא עקשות פה לפי רוח הבריות האומרים שבהמשח גלגל העגלה יוחש מסע הדרך רק זה בבחי' צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו כיון שמוקדם משקל הצדק והנכון קודם הדרך ומה שנותני' אח"כ די' שעתו ואין בו חשש למפרע כלל ועכ"פ בפשר ובספיקות כלל מוכרע לכ"ע לזכות כתבתי: במק"א שגם כשאחד מבעלי הדיני' נותן מעות פסק קודם לחברו ונותן בשופי ועי"ז נותן גם חברו סך זה כנהוג וידוע לכל שצריך להיות שוה משני צדדים עכ"פ יש על זה היתר שיש בזה ס"ס ספק שמא הי' חברו נותן יותר אם הי' הוא המתחיל או הי' נותן סך זה ממילא וספק שמא אין כוונת שום אחד מהנותנים על שם שוחד רק לשכר בטלה או טירחא בעלמא וכידוע שכן הוא מהסתם. ועל פי הרוב אין נטי' בזה בלבבות במה. שנותני' על השלחן בפרהסיא כנהוג. ומהתוה"ק אין איסור כי אם בשנותן על דרך שוחד והו"ל ס"ס בדאורייתא וספק לגבי גדר דרבנן שאסור גם בלי כוונת שוחד מדרבנן עכ"פ כמ"ש במק"א ממשמעות הש"ס. אך עכ"פ מדת חסידות יש בזה למנוע את עצמו בכזה בפרט כשהנתינה קודם אמירת הפסק דין וגם קודם העיון בו ובכזה אמרתי להם איני רוצה ליטול והפצירו והניחו על השלחן והלכו להם כי הי' מצטרך עוד המתנה לבירור אודות. העיון בהפס"ד אמרתי לאיש א' שיטול לידו המעות ועדיין הוא מושלש בידו ולא שייך בזה קפידא כעין לא תגנוב על מנת לשלם כפל או למיקט כי אין זה רק שם. מה שאין כן בזה גם אם נוטל לידי עצמו על מנת שקודם העיון בהפס"ד יודיעום וישיב להם את שלהם ורק אם לא יצטרכו כלל לפס"ד בזה אז יטול המעות בכשרות גם על זה אין שום קפידא כיון שהם יהבו לי' מדעתן ורצונם ואודות חשש קירוב הדעת כיון שנוטל על מנת להחזיר מה לי החזיר להם תיכף מה לי שנוטל על מנת להחזיר כנ"ל פשיטא שאין לדמות זה כלל למעין גניבה וגם בשידוע שנותן א' יותר על מנת שוחד מכל מקום אין בזה גם דררא דאיסור דרבנן כלל כיון שאין כאן לא גניבה ולא שוחד כלל אך בהשליש ביד אחר כנ"ל עד לבסוף הרי זה על צד היותר טוב ולא שייך ע"י זה קירוב הדעת בחששא רחוקה שכשיזדקק להם לא יטול מזה כלל: לכאורה יש מקום לומר שכיון שהתובע הוא המזמין להמשפט ועל ידו הי' מה שיהי' ניתן מעות הפסק דין משני הצדדים וגם ששניהם נותנים בשוה מכל מקום הרי התובע הגורם בזה לכל המעות. ויש חשש בזה. וכל שכן כשבוחרים בדיין שמעיר אחרת שנגרר על ידי התובע שבחרו וגם שביד הנתבע לבחור לו אחר ולסרב בזה. על כל זה התובע הוא המתחיל ולפעמים בעירו גרע טפי שהנתבע אין ברירה לבחור אחר ולא הממונה בעירו. והתובע על ידי תביעותיו נגרר מעות הפס"ד והרי זה כעין מה שאמרו אז"ל ב"פ האומנים שלכך אומנים שומרי שכרהם מצד טובת הנאה שבחר בהם ליתן להם הרווחה על ידי הפעולה ולא בזולתם אך מכל מקום יש בזה זכות על כל דייני צדק דעב"י שנוהגים כן. כי כיון שכבר נעשה זה למנהג קבוע ליתן שכר משני הצדדים הרי זה כנותן מה שהי' רגיל בלאו הכי גם כן וכן הוא בזה שידוע לכל שלא מצד נטי' באים בזה וגם הו"ל כההיא דדורן שקודם הזמנה למשפט וכבטוש"ע סי' ט' וכ"ה בזה שההזמנה והטובת הנאה באים כאחד. והיכר של הטובת הנאה בא קודם ההזמנ'. מכל שכן להנהוג עכשייו לסדר תחלה כל הפס"ד על בוריו בלי שום פקפוק וספק ואח"כ מכניסין הבע"ד ואז מניחין את מעות הפס"ד שניהם בשוה שאין בזה רק מעיף חששא דשוחד מאוחר באולי והרי זה רק פתחון פה דחששא דרבנן. אשר ספיקא שבזה לקולא והעיקר ליזהר בלב מנטי' כבש"ע שם. וזה נקל טובא מצד בחי' כמים הפנים לפנים כן לב אדם לאדם. והרי' לא עלה לב מעולם שיהי' עיקר דעת התובע בעשותו התביעה. רק כדי שעל ידי זה יסובב שיטלי הדיינים מעות פס"ד ופשיטא וידוע לכל שעיקר מגמתו של כל תובע הוא רק בשביל עצמו כדי שיקבל הוא את מה שהוא רוצה ועל פי הרוב נתינת מעות פס"ד לא עלה על לבו לשום זכרון כל דהו ואתוא ממילא די' שעתו ובהיסח הדעת. לגמרי ועל כל פנים שום התעוררות אהבה אין בזה (וגדר שוחד הוא רק התעוררות אהב"ה גי' אחד בבחי' שוחד שהוא חד בלשון תרגום אחד בלשון הק' וכתוב אבן חן השוחד בעיני בעליו. והיינו בחי' אהבה כמש"ה אילת אהבים ויעלת חן. וכתיב אוהב טהר לב חן שפתיו כו' והרי התעוררות האהבה הוא רק בבחי' אני אהבי אהב והעיקר הוא רק מצד הלב) וכבר כתבתי במק"א דלא שייך בחי' שוחד מהתוה"ק כי אם כשהנותן יודע שהמקבלו לוקח בתורת שוחד והוא נותן לו אדעתא דהכי וכל שכן בזה שידוע שהטובת הנאה (שאין בה דררא דאסור תורה כיון שעל כל פנים נותנים שניהם בשוה. והי' הנתבע מצי לאשתמוטי נפשי' מליתן. ושערי הדחיות לא ננעלו וכל שכן כשהדיינים אינם מונעים את עצמם מלומר הפסק דין כשאין לבע"ד מעות פס"ד בידם ועל כל פנים. כן ראוי ונכון לכל דיינים גם עכשיו שאי אפשר לעשות תקנה כל כך מהר בכל המדינה) איננה ניתנת כלל מצד אהבה או התעוררות חן ועל כל פנים יש בזה כמה ספיקות אך עם כל זה הי' עצהיו"ט לעשות בזה תקנות. כי פרס של הרבנים בלאו הכי מצטרך השגחה גדולה בכל המדינה שיהי' להם הספקה נכונה דרך כבוד כראוי. ויש גם כן דרך במדינות אלו לקבוע נתינה מכל עשיית קארץ מאלץ כידוע שבעיר קטנה יוקבעו מזה דבר מסוים בערך שני זהו' פו' מקארץ בעיר שעין בה בשנה רק ת"ק קאריץ בערך. ובעיר שיש בה אלף די. בזהב פו' מקארץ בערך. אם יתוקנו שארי ההכנסות הנהגות לכדי סיפוק הראוי להרב. וכן לפי ערך וכל הקהל נקל להם שיהי' גובה להם בזה כי הוא מה שאי אפשר להעלימו כל כך בנקשי וכדומה השגחות בתיקונים נכונים בכל כזה. שמעתי דרך זה ליתן ממאלץ והונח לי. ויש גם כן דרכים שונים. נכונים בכל עיר כפי דרכם. אשר כ"ה עצהיו"ט כדי לצאת ידי חובת מ"ש בשו"ת מוהר"ר משה אלשך ז"ל וכמ"ש במק"א בזה. אך פרס של דיינים בקהלות קטנות שאי אפשר בנקל לעשות להם הספקה נכונה. וצריך להיות להם פרנסה אחרת וצריך לעשות סיפוקם ממעות פס"ד. כבר אפשר שיהי' גובה אחר על זה שמש הדיינים או שיעשו כלי שיטילו לשם מעות פס"ד. וכן שמעתי שהונהג באיזה מקומות. והדיינים יקבלו פרס מסויים ואפשר שאיש אחד ישכור הכנסת אלו של מעות פס"ד או גם פשרות. והדיינים יוכל לרשום מי ומי הי' להם משפט או פשר לפניה' ביום ההוא והשוכר יגבה מהם כפי התקנה שתוקבע לפי ערך סך המשפט וכדומה ובפרט עכשיו שכבר יש בכל קהלה גובים פאחט דנרות ודבשר ולא יהי' עליהם למשא בזה. וכבר אפשר לעשות הערך מעין מתנות שקבעתה התוה"ק למען יחזקו בתורת ה'. א' ממאה וא' מס' או נ' או מ' או י' או מ"ח או כ"ד וכדומה כן אפשר לקבוע מנשואין ושידוכין ושומות ותנאים וכתבים ופשרות ופס"ד. וגיטין וחליצות ועזבונות וכן דרך השגחה אחרת מבריתות וסעודות ומדרשות ומשלוח מנות. וחנוכה ורגלים וקלפות שמזה יהי' דרכי ההערכות בסגנון אחר. רק שיהי' משגיחים בזה לנכון. וגם שיש תירוצים נכונים על הסגנון שהי' נהוג עד כה. ואם הראשוני' כו' עכ"ז בבחי' כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתיך שכתבתי בזה במקו"ר בשם מוהר"ר משה אלשך ז"ל ראוי להיות מעלים בקודש בדרכי תקנות בכל זה בדרך מדת חסידות להסיר כל גמגום ופתחון פה בכל זה וכיוצא בזה. ואין דנין משאי אפשר שבתחלת יישובי המדינות מתוך תוקף הגליות לא הי' אפשר לתקן אז יותר ומקום הניחו להתגדר לדורות אחרונים להוסיף דרכי מדת חסידות בכל זה כפי האפשריות: גם שאין ליטול מעות פס"ד או פשר מצד אחד יותר. ממה שנותן צד שכנגדו. מכל מקום כשהניחו על השלחן ולא נראה לעינים מי נתן יותר גם שניכר על ידי המטבעיות שאחד נתן יותר. ולפי הסגנון ניכר שלא דיברו ביניהם שיחזיר א' לחברו עבור היתרון החצי. הנה בזה נראה דלא שייך חשש מוקדם או מאוחר בדררא דשוחד כיון שאין בדעתם להוודע מהם מי נתן יותר. ואין עומד להוודע בלי שאלה מהם. אין בזה חשש. וגם חשש של הסתתמיות הטענות לא שייך בכזה כיון ששניהם יודעים שאין זולתם יודע מי העדיף ואומדנא לא שייך בזה כי לפעמים אין ביד א' כל כך כמו ביד חברו שם בבית וגם כשמסופקין אולי אין ידוע לזולתם מי העדיף אין נטי'. מה שמשלמי' לבדה"צ עבור שטר גביית עדות לא שייך טענה על כן דגם שהותר שכר כתיבה מכל מקום הרי הו"ל נוגעים שחתימת ידם שהוא כחקירה הוא רק עבור שכר מצד אחד וגם במקומות שיש תקנה שכר מסוים תמיד שוה בין יועיל בין לא יועיל בין מעט בין עסק גדול מכל מקום כיון דנגיעה פוסלת גם בדרך רחוקה ונפלאה כבסי' ל"ז הו"ל מ"מ צד נגיעה כי יש לומר מעין מה דקיימא לן ג' שנכנסו [לבקר החולה] רצו עושין דין כו' כן הוא תיכף שמיעתן הו"ל כאחר פסק דין ואח"כ נוטלים שכר כתיבה וגם אם עדיין לא הי' שמיעת טענות מ"מ הו"ל שמיעת העדות כפסק דין באופני' אם יהי' טענות כך כן הוא וכפי כל חלקי הסותר שיכולי' להיות אח"כ בענין ההוא ויכולים ג"כ לכתוב חד ליתוהו ויחתמו את עצמם רק ב' כי שמיעת העדות הו"ל כגמר דין והשוטר שבמקום אחר מודים לפניו שכ"ה מהבד"צ ועביד לגלויי מהם ולפי זה גביית עדות שבשכר אם שכחו הב"ד אח"כ הענין אולי אין לעשות על ידי זה בשטר: