הוציא עליו שטר מקויים וכו'. כתב ה"ה פרק חזקת מעשה וכו' אבל דעת הרמב"ן והרשב"א היא ששטר זה בשעת שהודה המלוה וכו' עד אלו דבריהם. ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו:

הוציא עליו שט"ח בעד אחד וכו' הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. כתב הרשב"א בתשובה מסתברא לי שאינו נעשה כפרן ע"פ עד אחד ואם תאמר והא כללא כייל שמואל כ"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה וכיון שהוחזק כפרן לאותו ממון אם כן אף ע"א מחייבו שבועה לא היא דלא אמרו אלא כשהעדים מחייבין אותו ממון בעדותן ממש אבל כאן אין העדים מחייבין אותו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אלא כפרנותו הוא שמחייבתו וכל שנעשה כפרן על פי שנים והיה חייב לפרוע ממון על פיהם הוחזק זה כפרן גמור משא"כ כשהוחזק בע"א שאילו רצה היה פוטר עצמו ממנו בשבועה ולפיכך אינו כפרן גמור א"נ חזקה היא שכל שהוכחש בעדים הוחזק כפרן גמור לשלם ממון חזקה לא היה פורעו אלא בעדים משא"כ בע"א שאילו רצה היה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר וכיון שכן בוטח בעצמו לפורעו בינו לבין עצמו ולפי שאי אפשר להתקיים בממון על פה. ומ"ש הרמב"ם בפי"ד מהלכות מלוה הכופר במלוה ע"פ בבית דין ואמר שלא לוה ובא ע"א והכחישו וחזר וטען קודם שיצא מב"ד אין לויתי ופרעתי וכן העמידה הר"א בהשגות שם וחזר וכתב כן בפ"ד מהלכות טוען:

וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א"א ואף זה לא נהיר וכו' והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה דין זה רבינו בהוראת רבותיו וכו'. ולי נראה שדברי רבינו ורבותיו בשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה רבינו תולה הדבר בהוראת רבותיו ולא היה משיגו הראב"ד: על מה שכתב הראב"ד מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר וכו' והורו הגאונים שאפילו היה החוב וכו' א"א אין דין זה מחוור ומלובן וכו'. כתב הרב המגיה מהרמ"פ גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב"ד הם דברי רבינו עכ"ל: