בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש החדש אחר תמיד של שחר. כסדר מערכה שסידר אביי בפרק ג' דיומא (דף ל"ג) תמידין קודמין למוספין:

מעשה כל העולות אחד הוא וכו' כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו. בפ"ו ופ"ז מהלכות מעשה הקרבנות:

ביום שני של פסח וכו' כמו שביארנו. בפי"ב מהלכות הנזכרות:

ומ"ש וזמנו קבוע לפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה. משנה בפ"ב דתמורה (דף י"ד) ואיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות ע"ב:):

אין מביאין מנחה זו אלא מא"י וכו' עד יביאו מן היבש. משנה במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דף פ"ה:) וקצתו בת"כ:

דרכן היה להביא משדות שבדרום. במנחות שם (דף פ"ה) והטעם מפני שבהם חמה זורחת כל היום.

ומ"ש היה נר חצי השדה וכו'. שם:

עומר זה מן השעורים היה בא וכו'. במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח) ופרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ד):

וכיצד היה נעשה וכו' עד מפני הטועים. משנה במנחות פרק ר"י (דף ס"ה):

קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו' עד כשיירי כל המנחות. גם זה משנה שם (דף ס"ו).

ומ"ש כמו שביארנו. הוא בפ"ג מהל' ביכורים ופרק י"ג מהלכות מעשר ראשון:

ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבים מוסף היום. משום דתדיר קודם.

ומ"ש וכבש העולה בסוף הוריות (דף י"ג) עומר קדם לכבש הבא עמו:

(יג-יד) אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה וכו' עד אלא יניחם צבתים צבתים. משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע״א):

ומ"ש קודם לקצירת העומר. יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר:

ומה שאמר תבואה שלא הביאה שליש וכו'. פלוגתא דתנאי שם ופסק כר' יהודה דאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי תנא קמא:

כבר ביארנו. פ"ז מאיסורי מזבח:

שאין מביאין מנחות וכו'. ג"ז משנה שם (דף ס"ח ע"ב):

וכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו. הכי משמע בהא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ודלא כפירש״י והתוספות:

תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וכו'. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא:

וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא:

מ״ע לספור שבע שבתות תמימות וכו' עד מליל ט״ז בניסן. במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו):

שכח ולא מנה בלילה מונה ביום. כן כתב בה"ג.

ואין מונין אלא מעומד וכו'. כתב הר"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד:

מצוה זו על כל איש מישראל. בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

ומ״ש בכל מקום ובכל זמן. דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש״י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ״ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ״ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ״כ הר״ן לדעת רבינו.

ומ"ש ונשים ועבדים פטורין ממנה. משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא:

וצריך לברך בכל לילה וכו'. פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל המצות.

ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'. פשוט הוא דברכות אינם מעכבות: