המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה. כמ״ש רבינו וטומאת משא בפרק כ״ג ונזיר (דף נ״ו ע״ב) במשנה ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ט) ושנינו בפ״ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא:

טומאת משא מפי השמועה וק״ו הדברים וכו'. סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי״ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש״י כמ״ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א״נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב״ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין:

אין טומאת משא במת מד"ס וכו'. בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק"ו אסמכתא בעלמא הוא:

מ"ש ואפילו בלשונו. פ"ק דקידושין (דף כ"ה).

ומ"ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא. למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה"ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה"ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא.

ומ״ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז״ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך:

קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'. משנה פ"ט דמקואות (משנה ד'):

וכתב הראב"ד א"א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי"ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא"כ בשיער ממש:

וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ"ו דמקואות וז"ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה:

כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'. משנה ספ"ק דחולין (דף כ"ד ע"ב) ובפרק ב' דכלים:

וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. בריש ב"ק (דף ב' ע"ב):

טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'. לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר״פ ר״ע (שבת דף פ״ב ע״ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) ברש״י ובתוס' וברבינו שמשון פ״ק דכלים (משנה ג') ובפ״ה דזבים ובפרק תינוקת ברש״י אבל קשה דבפרק תינוקת (נדה דף ס״ט ע״ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ״ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה״ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ״ש רבינו בפ״ה מהלכות אלו ופ״ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ״ו דעדיות (משנה ג') ופ״ד דזבים וכדדריש לה בת״כ גבי זב וה״ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה״ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ״ש רבינו פ״ה מהלכות אלו. ומ״ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ״ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ״ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה״ה לכל המטמאים במשא.

ומ"ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו. נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך.

מסיט בכלל נושא הוא. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר״ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק״ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע״פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא:

הנושא בתוך בית הסתרים וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב) כמ״ש בסמוך.

ומ"ש אא"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'. שם.

ומ״ש ואם טבל טהר ואע״פ שהטומאה בתוך מעיו. משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א ע״ב):

אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'. תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ"ה דזבים (מ"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם:

טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד. משנה פ"ק דכלים (מ"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין.

ומ"ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'. בריש פ"ג דאהלות (משנה א'):

אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'. בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ג) ואיתיה בת״כ:

נגע במשקוף וכו'. משנה פי"ב דאהלות נגע במשקוף טמא.

ומ"ש וצירף ידו. איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא"כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ"ע.

ומ"ש נגע באסקופה וכו'. ג"ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ"ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור"ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת:

כתב הראב"ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א"א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא:

אחד המת מישראל או מן העכו״ם מטמא במגע ובמשא. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב״י:

ומ״ש ואין העכו״ם מטמא באהל. שם לרשב״י ואע״ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס״פ המקבל (בבא מציעא דף קי״ד ע״ב) אמרי' דא״ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ״ט קאי בבית הקברות א״ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב״י אומר קברי עכו״ם אינם מטמאין:

וכן העכו״ם אינו נעשה טמא מת וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס״א ע״ב) אמרינן יצא העכו״ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') אמרינן דעכו״ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה:

ומדברי סופרים שיהיו העכו״ם וכו'. פרק בנות כותיים (נדה דף ל״ד):

אחד גדול ואחד קטן כו'. משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו.

ומ״ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון:

המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס. משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו').

ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע' ע״ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ״ח) מאי הותזו ר״ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר״ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא״ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי״ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש״י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י״ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש״י:

נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ"א.):