כל האוכלים הגדילים מן הקרקע וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך ובפרק בתרא דעוקצים תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל"כ חשיבא כעקורה כדאמרי' גבי ערלה וכדאמרי' גבי הני דבסמוך:

ייחור של תאנה וכו'. בפרק ב' דעוקצים וכחכמים.

ומ״ש ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא:

ירקות שיבשו וכו'. שם עלה קכ"ז ע"ב:

וכתב הראב"ד ואפילו צמקו כלומר דלישנא דגמרא שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע"פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הילכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמרא קרי לצמקו יבשו ובתוספתא דטבול יום פרק רביעי איתא להאי ברייתא וכתוב בה שיבשו כלשון רבינו:

אילן שנפשח וכו'. שם.

ומ"ש וכן אם יבש האילן וכו'. כתב הראב"ד דבר זה אינו לא במשנה וכו'. ומ"ש אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הם כמחוברים. תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. ומ"ש ואולי מבכורים גמר לה וכו'. לימוד רחוק הוא זה ועוד דבכורים לא מצאתי יבש האילן אלא יבש המעיין:

תאנים שיבשו וכו'. בפ' העור והרוטב שם:

כל האוכלים וכו'. הכי משמע בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח) שם ובפ״ג דעוקצים לענין טומאת אוכלין כל שאינה יכולה לחיות מקרי אוכל אע״פ שמפרכסת אע״ג דלגבי טומאת נבילות בעינן שתמות שאני התם דכתיב כי ימות:

נולד בהם טריפה וכו'. בפרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא:

האבר או הבשר וכו'. משנה ס״פ העור והרוטב (חולין ד' קכ״ט.)

ומ"ש נשחטה הבהמה וכו'. שם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו ופסק כר"מ דמחמיר דבפרק מי שהוציאוהו אסתפק לן ר"מ ור"ש כמאן מינייהו הלכה הלכך נקטינן כדברי המחמיר. ועוד דבעיא דרבא דאיתא בגמרא אתיא אליבא דר"מ וכיון דבעי אליביה משמע דסבר דהלכה כוותיה.

ומ"ש שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה. שם אמרינן הכי לר"מ ופסק כמותו משום דבגמרא בעי בעיא והיא אליביה. וקשה לי למה שינה לשון המשנה שאמרה הוכשרו בדמיה וכתב הוכשרה בשחיטה דאתי כיחידאה דהא תנן בפרק שני דחולין (דף ל"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות וכו' ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה ויש לתמוה שהוא ז"ל פסק לקמן בסמוך כת"ק וכאן משמע שפסק כר' שמעון וצריך לומר שסמך על מ"ש בסמוך לקמן בהדיא דתו ליכא למטעי.

ומה שכתב ויש בדבר זה ספק וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ"ח בעיא דלא איפשיטא:

השוחט בהמה חיה ועוף וכו'. משנה פ"ב דחולין שם וכת"ק:

אוכלים שהוכשרו וכו'. בריש פרק העור והרוטב שם כשם שאין מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלים הכשר עד שיתלשו ופירש"י כשם שאין זרעים מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בתורת כהנים אם אתה אומר מחוברים טמאים טימאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם:

ומ"ש או כשהוכשרו במים המחוברים בקרקע. בת"כ גבי מים מחוברים יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל בכלי יטמא ובפרק ד' דמכשירין שנינו צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא ופירש ר"ש והוא טהור שלא הוכשר בעודו במערה והא דאמרינן בפ"ק דפסחים דמחוברים מכשרי היינו בנתנים על הפירות בעוד המים מחוברים ובלבד שיתלשו לבסוף כמו צנון דהכא שהודח במערה ואח"כ העלתו עכ"ל וכך הם דברי רבינו שם בפיהמ"ש וע"פ זה צריך לפרש דברי רבינו כאן.

ומ"ש שאב המים בכלי וכו'. הכי משמע בתורת כהנים:

קישות שנטעה כו'. בסוף פרק ב' דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירש רש"י שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשלהי המצניע והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה עכ"ל. ובתוספתא שנינו היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקים ע"ג קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה:

כתב הראב"ד אע"פ שיצאת חוץ לעציץ א"א אין כאן אע"פ וכו'. ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שאינו מפרש כן אלא הכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקי' שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד"א שאותה שיצאה חוץ הויא כתלוש ומקבלת טומאה קמ"ל דאע"פ כן טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה. ומה שכתב הראב"ד וכן שנויה במשנה לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון ואם הכוונה לומר שהוא מוכרח לפרש כן במשנה כיון שאפשר לפרש פירוש אחר במשנה אין פירושו מוכרח. ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפירוש הראב"ד ולדעת רבינו צריך לומר שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה:

ועציץ שהוא נקוב וכו' עד מכשירין. בסוף פ"ב דעוקצין.

ומ"ש דעציץ נקוב דינו כארץ גם לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים את הזרעים. כן כתב שם רבינו ור"ש:

ומ"ש כלי גללים וכו'. שם כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ודברי רבינו בפירושה כאן כפי' ר"ש והראב"ד והוא הנכון ולא כמו שפירש רבינו בפירוש המשנה:

כתב הראב"ד אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור וכו'. אין זו קושיא על רבינו דלישנא דמתניתין נקט ומאי דקשיא ליה להראב"ד מתניתין כבר יישבה הוא עצמו וכתב ואולי יתפרש שם פירוש אחר:

עציץ שמילאהו עפר וכו'. שם:

משקים טמאים וכו'. בריש מכשירין.

ומ"ש והוא שלא יהיו בקרקע. הוא על פי מה שנתבאר לעיל שהמים המחוברים אינם מכשירים בעוד הפירות בתוכן:

כל אוכל שנפסד. בפ״ג דבכורות עלה כ״ג ע״ב אמרינן דבסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ומשמע לרבינו דכל שאינו ראוי לאוכל אדם הוי עפרא בעלמא. וכתב הראב״ד מי שלמדהו וכו'. ומה שהביא ראיה מכלל אמרו בטהרות וכו' מה טהור שאינו מקבל טומאה וכו' י״ל שאין היקש זה מוכרח דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ובפירוש אמרו בר״פ דם שחיטה (כריתות דף כ״א) ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת הכלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב וזה מבואר כדברי רבינו והרי מימיו מים חיים מן המקדש הם יוצאים. ומה שהביא ראיה ממדרש ספרא י״ל שמה שאמרו אין משקה יוצא לא ע״י פרה ולא ע״י עופות היינו דוקא כשנטמא קודם שנסרח אבל אם נסרח קודם שנפסל מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה.

ומה שכתב וכן משקה שנסרח וכו' כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה. בת"כ ואבארנו בסמוך:

העור ששלקו וכו'. בר"פ בכל מערבין עלה כ"ח ע"ב ובסוף פרק בהמה המקשה:

ומה שכתב עור החמור כו'. בסוף פרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא.

ומה שכתב בפני עצמו. משום דתנן העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין והיינו אפילו בלא שליקה ולכך כתב בפני עצמו דכל ששלקו אפילו אין בו בשר מטמא ובעור חמור בהכי מיבעיא לן:

חטים שבגללי בקר וכו'. תוספתא סוף פ"ח דטהרות אלא שכתוב בנוסחא שבידינו אע"פ שחישב עליהם לאוכלין אינם מטמאים טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין ואנו אין לנו אלא כנוסחת רבינו ונראה שגם זאת נוסחת הראב"ד מאחר שלא השיגו. ובמנחות פ' ר' ישמעאל עלה ס"ט בעי רמי בר חמא חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לימא לטמא טומאת אוכלים תנינא חטים שברעי בקר ושעורים שבגללי בהמה חישב עליהם לאכילה אין מטמא טומאת אוכלים ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין וזה כגירסת תוספתא דידן וצ"ל שגם שם היתה גירסת רבינו משונה משלנו. ואפשר לפרש דברי רבינו ע"פ גירסת התוספתא דה"פ התוספתא כשליקטן סתם אע"פ שאח"כ חישב עליהם אינם מטמאים אבל אם כנסן לאכילה כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים.

ומ"ש ואם חישב עליהם לאכילה. אליקטן קאי כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים אבל אם כשליקטן לא חישב עליהם לאכילה אע"פ שאחר כך חישב עליהם אינם מטמאים:

כל אוכל שנטמא וכו'. בפ"ג דבכורות עלה כ"ג וכר' יוחנן.

ומה שכתב או שיבש כחרס וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה) משמע דיבש כחרס עפרא בעלמא הוא.

וכל האוכלים שנטמאו וכו'. תוספתא פרק קמא דטבול יום:

זרעים טמאים שזרעם וכו'. בת״כ פרשת שמיני מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו שנאמר אשר יזרע טהור או יכול אפילו לא השרישו ת״ל הוא. ובפרק ב' דמעשרות תנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובירושלמי שם התורה ריבתה בטהרות זרעים מ״ט כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא ובתרומות פרק תשיעי תנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ומייתי לה בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) בלשון קצר ופירש רש״י משום דכיון שחיברה לקרקע בטלה ע״ג קרקע ויצאה מתורת אוכל.

ומה שכתב אפילו בדבר שזרעו כלה. מההיא דתנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובצלים דבר שאין זרעו כלה הוא כדתנן בפרק בתרא דמעשרות:

אוכלים שמחוברים לכלים וכו'. בסוף פרק העור והרוטב עלה קכ"ט:

כל משקה שנטמא וכו'. בת"כ פרשת שמיני ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקים יוצאים ידי עופות ולא ידי פרה ומשמע לרבינו דמה דאמרו לו אינו אלא לומר שאם נטמא ואח"כ נסרח אינו עולה מידי טומאתו ע"י הסרחון אבל אם נסרח קודם שנטמא שוב אין טומאה חלה עליו כדאשכחן באוכלין ור"א סבר שאף אם נטמא ואח"כ נסרח טהור והלכה כאמרו לו. א"נ דאמרו לו סברי דאף אם נסרחה ואח"כ נטמא טמא ור"א פליג עלייהו בהא דכיון שהיה סרוח מקודם לא חלה עליו טומאה והלכה כמותו דמשוה דין משקים לאוכלים משום דאם איתא דסברה גמרא כאמרו לו דמפלגי בינייהו לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו ודרך זה נראה יותר שהוא דעת רבינו מדכתב לעיל בסמוך דרשא דאשר ישתה כדברי ר"א וכאן שכתב שאין המשקים יוצאים ידי הכלב אע"פ שהם כדברי אמרו לו פירוש דבריו אינו כמו שנתכוונו הם ואשכחן לו ז"ל כיוצא בזה בפרק [א'] מהא"ב גבי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ"ש שם הרב המגיד. ועי"ל דסבר רבינו דאמרו לו לא לחלוק על ר"א באו אלא לפרשם ודייק לשונם שאין משקים יוצאים דמשמע שאין יוצאין מידי טומאתן שהיו טמאים ובאי זה מדרכים אלו נסתלקה השגת הראב"ד שכתב ממדרש ת"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה וכו' ויש בקצת ספרי רבינו תיבה יתירה וכך היא הנוסחא הנכונה שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם וה"פ שאין המשקה יוצא מידי טומאתו שנטמא והוא טהור על ידי הכלב כלומר כל זמן שהוא ראוי לכלב אע"פ שאינו ראוי לאדם. וכתב הראב"ד ממדרש ת"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה וכו' וכבר כתבתי בזה:

ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד. [שהמים מיטהרין במקוה] במשנה דפ"ב דביצה (דף י"ז ע"ב) ושאין שאר משקים מיטהרים במקוה בפ"ד דמכשירים ותוספתא פרק קמא דטבול יום:

ומטבילין חמין בצונן וכו'. כך מצאתי בספרי רבינו המוגהים והוא משנה בפרק בתרא דמקואות וכב"ה:

מקל שהיא מלאה משקים. כלומר מים טמאים.

והטביל מקצתה וכו'. בפ"ח דטהרות וכחכמים:

שלג שנטמא וכו'. תוספתא בפ"ב דטהרות וכנוסחת רבינו שמשון ואיתא בפ"ב דנדה (דף י"ז):

התמד הטמא וכו'. בספ"ק דחולין (דף כ"ו) וכדאסיק רב גביהא:

קדירה שמליאה משקים וכו'. בפרק ד' דמכשירין:

וכתב הראב"ד אע"פ שהיא בתוך המקוה א"א זו הנוסחא עיקר וכו'. נ"ל דאסיפא דמילתא קאי פשט אב הטומאה את ידו וכו'. שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו שכתוב בה שהרי המים חוצצים בתוכה ולכן כתב שנוסחא זו עיקר שאין מי המקוה מטהרים כלי חרס דלאותה גירסא קשה מאי איריא שהמים חוצצים דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה וזה שקר ועוד שאם היה לקדירה טהרה לא היו המים חוצצים:

(כו-כז) מי שפיכות הרי הם בחזקת טומאה וכו' עד והנוטפים מהם טהורים. פ"ב דמכשירין:

וכתב הראב"ד ממי השפיכות הכל טמא א"א לא ידעתי טעם לזה וכו'. וא"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי"ל דלא גזרו אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ולטעם רבינו קשה דאדרבא הל"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הל"ל הכי ונ"ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הילכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הילכך בתר בתראי אזלינן ועל דרך ששנוי במשנה:

ומ"ש ורבו הנטיפות. היינו לומר שהיו הטפות יותר עבות וכדמפרש בתוספתא אליבא דחכמים:

הסך שמן טהור וכו'. בפרק ד' דעדיות וכב"ה ודברי הראב"ד בפירושו למשנה זו בע"א: