Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'. שיעורו שתי סעודות שהן כי"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ"כ ה"ה והוא מדברי הרשב"א בת"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי"ח) וקשה דא"כ ה"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז"ל פסק בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר"ש. וי"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי"ל כר"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה:
כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'. כתב ה"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות:
ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'. אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א"א להולמם עכ"ל. ול"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס"ל דלא קי"ל הכי מדגרסינן בס"פ הדר (עירובין ע"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי"ל כר"י. וכיון דלא קי"ל כר"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ"ש בפ"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ"ש אם הוא של יחיד. א"נ דבפ"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד:
ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'. מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא:
ודע שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף:
המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'. בפרק הדר (עירובין ע"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר"מ וחכ"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ"ע ל"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א"ר יהודה אמר רב הלכה כר"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ"ש פה כתב בפ"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא"צ לערב כלל. ואע"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר"מ וכמ"ד דבפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ"ד ביין כ"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה:
ויש לו לזכות ע"י בנו וכו' וע"י אשתו. משנה פרק חלון (עירובין פ"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר"ן כתב בפ"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה"מ לר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי"ף שכתבו משנתנו כצורתה:
וכן יש לו לזכות להם ע"י שפחתו העברית וכו'. ה"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס"ד ס"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו: