מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים וכו'. מפורש בתורה פ' בא אל פרעה ופ' ראה.

ומ"ש ופדיונם לכהנים. בפרק רביעי דחלה (משנה ט').

ומה שכתב ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה וכו'. משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:):

בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום וכו'. פשוט בכמה מקומות מהם סוף פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ז) ובפ' ב״ש:

ומ"ש אם רצה אוכלו בכ"מ. דע"כ לא שנינו בס"פ איזהו מקומן שהבכור נאכל בכל העיר אלא בתם אבל בעל מום נאכל בכל מקום.

ומ"ש או מוכרו. בריש מעשר שני (משנה ב').

ומ"ש או מאכילו למי שירצה אפי' לנכרי. במשנה פ"ה דבכורות (דף לב:) פלוגתא דתנאי ופסק כב"ה.

ומ"ש והרי הוא נכסי כהן. רפ"ב דבכורים תנן דבכורים נכסי כהן ומשמע לרבינו דבכור בכלל בכורים הוא ובסוף מסכת בכורים (פ"ג מי"ב) תנן ולמה אמרו הבכורים כנכסי כהן שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה וב"ח נוטלם בחובו ואשה בכתובתה:

מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה וכו'. בסוף המקדיש שדהו (דף נ"ט.):

מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובח״ל. כך היא הנוסחא האמיתית והכי משמע בסוף פ״ג דתמורה (דף כ״א) ובפ' אלו טריפות (חולין דף מ״ד:) אמרינן דאמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה בשרא ובפ' קמא דבכורות (דף ג':) רב מרי בר רחל ה״ל ההיא חיותא דהוה מקני לאודנייהו לנכרי ובפרק אין צדין (ביצה דף כ״ז:) ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא:

ומ"ש ואין מביאין בכורות מח"ל שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' אלא יאכל במומו ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו. בספ"ג דתמורה (דף כ"א) פלוגתא דתנאי ופסק כר"ע. ודע שבספרי רבינו היה כתוב מצות בכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ וע"פ זה השיגו הראב"ד וכתב טעות היא זו גם הרמב"ן בהל' בכורות תמה עליו והקשה עליו כמה קושיות וכן הרשב"א והר"ן בתשובה וכולם ספר מוטעה נזדמן להם בדברי רבינו והגירסא שכתבתי בדבריו היא הכתובה בספרינו והיא הנוסחא האמיתית:

ומצוה זו נוהגת וכו'. בסוף שקלים (פ"ח מ"ח) ובפירקא בתרא דבכורות (דף נ"ג) והכי איכא למילף מהנך שהבאתי גבי נוהגת בח"ל.

ומ״ש ואינה נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם שיפדו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית. משנה בפ' הזרוע (חולין דף ק״ל) ופ״ב דבכורות (דף י״ד). ודע ששנינו במשנה הנזכרת דהא דאמרינן דקודם שיפדו פטורים מן הבכורה הא אחר שנפדו חייבים ה״מ בשקדם מום קבוע להקדשן אבל אם קדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע להקדשן אפי' אחר שנפדו פטורים מן הבכורה וביאר זה רבינו בפ' ה':

הכל חייבים בבכורה כהנים וכו'. משנה בפ"ב דבכורות (דף י"ג).

ומ"ש ואע"פ שהבכור לכהן אם נולד לו בכור מקריב דמו ואימוריו וכו'. פשוט הוא ע"פ מה שנתבאר שהכהנים חייבים.

ומ"ש אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה כהנים ולוים פטורין. משנה בפ"ק (דף ד') ופ"ב דבכורות (דף י"ג):

הבכור נאכל בתוך שנתו וכו'. משנה בפ' עד כמה (בכורות דף כ״ו:).

ומה שכתב מאימתי מונה לו וכו' עד אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני. בפ"ק דר"ה (דף ו' ז'):

נולד לו מום בתוך שנתו וכו'. משנה בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ח:).

ומה שכתב נולד לו מום בסוף שנתו וכו'. שם בדף כ"ח.

וומה שכתב נולד לו מום אחר שנתו וכו'. משנה שם:

(י-יא) הבכור בזמן הזה וכו' עד מקיימו שלשים יום. שם:

מצאתי כתוב ועד שלא נראה לחכם רשאי לקיימו. כן הוא לשון הברייתא ופירושו חייב לקיימו דהא כל עוד שלא נפל בו מום א"א לשחטו וע"כ יקיימנו ואטו דתנא סיפא אם נולד לו מום וכו' רשאי תנא ברישא רשאי עכ"ל. והתוס' כתבו שפירוש זה דחוק:

שנה של בכור היא שנת לבנה תמימה וכו'. פרק קמא דר"ה (דף י"ז) ופ"ה דערכין (דף ל"א) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים:

נולדו לו שני טלאים וכו'. מימרא פ"ק דערכין (דף ל"א:):

עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו וכו' עד משנה לחבירתה. פרק קמא דר"ה (דף ה':):

(יד-טו) אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד וכו' עד הרי זה נותנו לו. משנה וגמרא בריש פרק עד כמה (בכורות דף כ״ו:):

ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה. נראה דהיינו לומר דטובת הנאה לבעלים:

כהן שאכל כזית מבכור תמים וכו' וכן זר שאכל כזית מבכור וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז):

הבכור אין פודין אותו וכו'. בר״פ כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל״א:) ופ״ק דתמורה (דף ה':):

וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם וכו' עד ואע"פ שהוא תמים. בפ"ק דתמורה (דף ח':).

ומ"ש בין לכהן בין לישראל. שם (דף ח':) אמר רב חסדא ל"ש (דמותר למכרו תמים) אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור וכו' מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, ובתר הכי בעובדא דמר זוטרא איקלע לבי רב אשי אמרינן דלא סבירא להו הא דרב הונא בריה דרב יהושע דקאמר על מילתיה דרב חסדא, וכיון דבי רב אשי דבתרא הוא סברי דאפילו לישראל שרי ומר זוטרא נמי משמע דקבלה מינייהו הכי נקטינן:

ומ״ש בכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן וכו'. בר״פ כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל״א) ובפ״ק דתמורה (דף ה').

ומ"ש וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום מוכרו בבית אבל לא בשוק. משנה ר"פ כל פסולי המוקדשין שם.

ומ"ש אבל בשר בכור תמים אינו נמכר וכו'. פשוט הוא והכי משמע בפ"ק דתמורה שם.

ומה שכתב וכהנים שנמנו על הבכור מותרים לשקול מנה כנגד מנה בבכור. ר"פ כל פסולי המקודשין (דף ל"א) תנן שוקלין מנה כנגד מנה בבכור ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני בבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא ומדברי רבינו כאן נראה שהוא מפרשה בבכור תמים בזמן המקדש:

המפשיט בכור בעל מום וכו'. בספ"ד דתמורה (דף כ"ד) תניא דאין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ואוקימנא לה בתנאי דלית הלכתא כוותייהו. ומה שאמרו שם במערבא אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים ר"י בר אבין אמר גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים מפרש רבינו דאדר"א בר"ש קאי ולא כדפירש"י והרא"ש: