גר שמל ולא טבל וכו'. מ"ש שאין מטבילין אותו בשבת פשוט בפרק החולץ דלמ"ד אינו גר עד שימול ויטבול אין מטבילין אותו בשבת ואע"ג דבגמרא יהיב טעמא משום דתקוני גברא בשבתא לא מתקנינן לא כתבו רבינו משום דמשמע ליה דה"ט לאו דסמכא הוא דהא לענין טומאה שרי משום דמיחזי כמיקר ואע"ג דהכא צריכים ת"ח לעמוד עליו מ"מ מידי מיחזי כמיקר לא נפיק אלא עיקר טעמא משום דאין דנין בשבת וגר משפט כתיב ביה:

לפיכך לא קבלו ב"ד גרים כל ימי דוד ושלמה וכו' ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בפני הדיוטות. ה"ה כתב שבפני בית דין הדיוטות היו מגיירים אותם ולי נראה דמדכתב רבינו בפני הדיוטות ולא כתב בפני ב"ד הדיוטות דאנן אע"ג דהדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (דף פ"ח:) על ב"ד שבזמן הזה מ"מ אין מקבלין אותם בב"ד דידן אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם ב"ד הרי הם גרים (ואילו היה מדקדק ה"ה בדברי הרמב"ם כן לא היה כותב שב"ד הדיוטות היו מגיירים אותם) וכ"כ המרדכי בהגהות פרק החולץ ז"ל דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל דבר הם עושין אין לקבלם והביא כמה ראיות לדבר:

גר שלא בדקו אחריו וכו'. כתב הרב המגיד ומ"ש ומצוה להחזיר אבידתו וכו' והוא שיהיה מומר לתיאבון ויש לתמוה עליו דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עכו"ם דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועוד דלא חילקו בין לתיאבון ולהכעיס אלא באחד משאר מצות אבל עכו"ם שהמודה בה ככופר בכל התורה וכן המחלל שבת בפרהסיא הרי הם כעכו"ם כדאיתא בפירקא קמא דחולין (דף ד') וכך הם דברי רבינו בפרק י"א מהלכות גזילה.

ומה שכתב פה רבינו שמצוה להחזיר אבידתו לא אחזר ועבד עכו"ם קאי אלא למ"ש הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"ם וקאמר דמצוה להחזיר אבידתו שמאחר שמל וטבל נעשה כישראל והוא שלא יחזור לעבוד עכו"ם: