Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל ההורג חבירו בידו וכו' כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו וכו'. בסיפרי:
ומ״ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו. בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע״ג דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת״ק ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו.
ומ״ש או שכפתו והניחו לפני הארי וכו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז) אמר רבא כפתו לפני ארי פטור.
וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחוייבים מיתת ב״ד אם רצה מלך ישראל ישתדל להורגם בדין המלכות וכו'. . וכן אם ראו ב״ד להרגם וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ב״ד מכין ועונשים שלא מן התורה וכו' ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים [והביאוהו לב״ד] וסקלוהו כך היא הגירסא האמיתית וכן כתבה רבינו בפכ״ד מהל' סנהדרין ולא כגירסא דספרים דידן ופירש״י שהשעה צריכה לכך שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואים לחצן של ישראל שהיוונים גוזרים עליהם גזרות והוי מצות בזויות בעיניהם:
הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך וכו'. .
אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו וכו' והוא שכלו לו חדשיו. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ד) שנינו תינוק בן יום אחד ההורגו חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ״מ ומסיים בה במתני' והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ובגמ' למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות כמאן דלא כרשב״ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו ועיין במ״ש ה״ה בפי״א מהל' יבום.
(ז-ח) אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות וכו'. בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ח) ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים ופסק רבינו כת"ק ואע"ג דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא (את) המכה את חבירו וכו' ויש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב וסתמא כר"י בן בתירא לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא.
ומ"ש וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכו'. נראה שלמד כן מדתנן בספ"ק דמכות (דף ז') ר"ט ור"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים בה ר"ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל:
אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג וכו' עד אינה עדות. מימרא דרבה בפרק הנשרפים [סנהדרין דף ע"ח]:
אחד ההורג את ישראל וכו'. במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ושפחתו בכלל שנאמר (והמית איש או אשה) והרי הכתוב מוצאו מכללו להקל עליו שיהא נידון ביום או יומים לכך נאמרה פרשה זו ויליף התם מקרא דבעבד כנעני הכתוב מדבר ואיתיה בספרי כמו שאכתוב בסמוך.
ומה שכתב ואם הרג בשגגה גולה. ברייתא בפרק ב' דמכות (דף ח':):
ישראל שהרג גר תושב וכו'. במכילתא וכי יזיד איש על רעהו רעהו להוציא את אחרים ומשמע לרבינו דגר תושב בכלל אחרים כמו שהוא לענין גלות כמו שיתבאר. איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב
An Israelite who killed a resident alien etc. In Mekhilta [it expounds Exodus 21:14] '"And if a man be deliberate against his neighbor" - "his neighbour" to exclude (his killing) others'. And this implies to our teacher (Maimonides) that a resident alien is included in the category of 'others', like he is regarding exile as he will explain. (The Mekhilta continues:) 'Issi ben Akiva says: "Before the giving of the Torah, we were exhorted against the spilling of blood (of gentiles). After the giving of the Torah, instead of being more stringent, shall we be more lenient? In truth, they said: He (one who kills a gentile) is exempt from the laws of flesh and blood, but his judgment is relegated to Heaven.' And this is (the meaning of) that which our teacher wrote:
רבינו אינו נהרג עליו בב"ד כלומר אבל בדיני שמים חייב.
"he is not to be executed by the court", that is to say "but he is liable in the laws of heaven".
ומה שכתב ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג את עבדו וכו'. בסיפרי פרשת מסעי על פסוק אם בשנאה יהדפנו משמע דמכה עבד אחרים דינו שוה למכה ישראל.
ומה שכתב שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה', בא רבינו ליתן טעם למה חייבים על העבד ולא על גר תושב מפני שהעבד קבל עליו מצות ישראל ונוסף על נחלת ה' שהם ישראל מה שאין כן בגר תושב:
מה בין עבדו לעבד אחרים וכו' שנאמר לא יוקם כי כספו הוא ומהו יום או יומים. במכילתא:
(טו-טז) המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום עד סוף הפרק. בפרק החובל (בבא קמא דף צ') פלוגתא דתנאי ופסק כר' אליעזר משום דמפרשי אמוראי טעמיה ובמכילתא הא דר״א בשם רבי יצחק בלי שום פלוגתא: